(שמות לג ג): "'- אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ; כִּי לֹא אֶעֱלֶה בְּקִרְבְּךָ, כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף אַתָּה, פֶּן אֲכֶלְךָ בַּדָּרֶךְ.'"

'- המלאך שאשלח יביא אתכם אל ארץ זבת חלב ודבש כמו שהבטחתי לכם, אולם בזה יסתיים הקשר בינינו, כי לא אעלה בקרבך - לא אנחה אותך בעמוד ענן ולא אשכון בתוכך במשכן, כי אתם עם קשה עורף , אינכם מסוגלים להתנתק ממנהגי הגויים עובדי הפסלים; ואם אעלה בקרבך ואתה שוב תפר את הברית ותעשה פסל, אצטרך לכלות אותך כבר בדרך לארץ.

הפסוק נפתח במילת יחס "אל-". לאיזה פועל בדיוק היא מתחברת? כמה תשובות:

1. לפועל "וגירשתי" בפסוק הקודם, (שמות לג ב): "וְשָׁלַחְתִּי לְפָנֶיךָ מַלְאָךְ, וְגֵרַשְׁתִּי אֶת הַכְּנַעֲנִי הָאֱמֹרִי וְהַחִתִּי וְהַפְּרִזִּי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי": ה' מבטיח שיגרש את עממי כנען אל ארץ זבת חלב ודבש. הדבר מזכיר את דברי חז"ל על הגרגשי - העם הכנעני השביעי (שנזכר בפסוקים אחרים, אך לא בפסוק זה): "גרגשי פינה והאמין לו להקב"ה והלך לו לאפריקי (מלכים ב יח) "עד בואי ולקחתי אתכם אל ארץ כארצכם" - זו אפריקי" (ירושלמי שביעית ו א ) .

• אבל בפסוקנו, אין זה ברור מדוע צריך להזכיר זאת, ומה זה משנה לבני ישראל לאן יגורשו עממי כנען?

2. לפועל "עלה" בפסוק שלפניו, (שמות לג א): "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה: 'לֵךְ עֲלֵה מִזֶּה, אַתָּה וְהָעָם אֲשֶׁר הֶעֱלִיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לֵאמֹר 'לְזַרְעֲךָ אֶתְּנֶנָּה'": הפסוק מציין, שהארץ שה' נשבע לאבות היא ארץ זבת חלב ודבש. וכך פירש רש"י בפסוקנו: "אל ארץ זבת חלב ודבש - אני אומר לך להעלותם" ( רש"י ) .

• אולם אם פסוק ג הוא המשך ישיר של פסוק א, לא ברור מדוע הוא לא נכתב מייד לאחר פסוק א, ומדוע פסוק ב מפסיק ביניהם?

3. סדר הפסוקים רומז, שגם אחרי שה' יגרש את עממי כנען, הארץ תישאר זבת חלב ודבש: "שלא תשחת הארץ ולא תחנף תחת יושביה מפני חטאתם" ( רמב"ן ) .

4. ולענ"ד, סדר הפסוקים רומז להקבלה לדברי ה' אל בני ישראל במצרים (שמות ג טז): "'לֵךְ וְאָסַפְתָּ אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם:"

• א. "ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם נִרְאָה אֵלַי, אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב , לֵאמֹר: 'פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם, וְאֶת הֶעָשׂוּי לָכֶם בְּמִצְרָיִם" - כנגד "אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לֵאמֹר 'לְזַרְעֲךָ אֶתְּנֶנָּה'".
• ב. "וָאֹמַר 'אַעֲלֶה אֶתְכֶם מֵעֳנִי מִצְרַיִם; אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי, וְהַחִתִּי, וְהָאֱמֹרִי, וְהַפְּרִזִּי, וְהַחִוִּי, וְהַיְבוּסִי" - כנגד "וְגֵרַשְׁתִּי אֶת הַכְּנַעֲנִי הָאֱמֹרִי וְהַחִתִּי וְהַפְּרִזִּי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי";
• ג. "אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ" - כנגד "אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ".

שלוש ההבטחות כאן ערוכות כנגד שלוש ההבטחות שם, באותו סדר. זאת, כדי להדגיש שה' מתכוון לקיים את הבטחתו - למרות חטאם של בני ישראל.

עם זאת, קיום ההבטחה יהיה באופן מינימלי - רק כדי "לצאת ידי חובה"; ה' ישלח מלאך כדי לקיים את ההבטחה, אבל לא יבוא איתנו בעצמו.

למה מתחברת מילת היחס "כי-"?

1. לפועל "ושלחתי" בפסוק הקודם: ה' אומר שישלח לפנינו מלאך, כי אינו רוצה לעלות איתנו.

• אולם, שליחת מלאך נזכרה עוד לפני חטא העגל, (שמות כג כ): "הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ לְפָנֶיךָ, לִשְׁמָרְךָ בַּדָּרֶךְ וְלַהֲבִיאֲךָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הֲכִנֹתִי", כאשר התוכנית היתה שה' ישכון בתוכנו. לכן, לא נראה שהסיבה לשליחת מלאך היא "כי לא אעלה בקרבך".

2. לפועל "עלה" בפסוק שלפניו: ה' אומר למשה, שיעלה מייד לכיוון ארץ כנען, ולא יחכה לעמוד הענן. בדרך-כלל, כשה' שכן בתוך בני ישראל, הם נסעו תמיד אחרי עמוד הענן, (שמות מ לו): "וּבְהֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הַמִּשְׁכָּן - יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּכֹל מַסְעֵיהֶם". הפעם, ה' אומר למשה שלא יחכה, כי הוא לא יעלה בקרבם.

3. לפועל המשתמע בפסוק שלנו, כפי שפירשנו למעלה: "אביא אתכם אל ארץ זבת חלב ודבש, ואז אשאיר אתכם שם לנפשכם, כי לא אעלה בקרבכם".

בפסוק הקודם נאמר "וְשָׁלַחְתִּי לְפָנֶיךָ מַלְאָךְ, וְגֵרַשְׁתִּי אֶת הַכְּנַעֲנִי הָאֱמֹרִי וְהַחִתִּי וְהַפְּרִזִּי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי"; ובפסוקנו נאמר כי לא אעלה בקרבך . אבל למלאכים אין אישיות עצמאית - הם רק שליחים של ה' ועושים את רצונו. אם כך, מה זה משנה אם ה' ישלח מלאך, או שיעלה בקרבנו בעצמו? ומדוע בפסוק הבא נאמר שבני-ישראל התאבלו על בשורה זו?

לענ"ד ההבדל הוא, שמלאך עושה שליחות אחת בלבד. המלאך מהפסוק הקודם בא רק לגרש את עממי כנען, כך שבני-ישראל יוכלו להתיישב בארץ זבת חלב ודבש. אולם אין זו נוכחות אלהית:

• אין עמוד-ענן ההולך לפני בני ישראל בכל מסעיהם;
• אין משכן עם ארון ולוחות-הברית, שבו ה' מדבר עם בני ישראל;
• לאחר גירוש עממי כנען, בני-ישראל יישארו לבדם בארץ, ויצטרכו להגן על עצמם בעצמם.

זו הבשורה שבני-ישראל התאבלו עליה (וכן פירש רמב"ן על פסוק א ) .

ה' אומר שלא יעלה בקרב ישראל, כי הם עם קשה עורף; קשי-העורף הזה מתייחס בוודאי לחטא העגל, שנזכר בפרק הקודם (ראו עם קשה עורף ). אולם, חטא העגל קרה דווקא בגלל שה' לא היה אז בתוך בני ישראל - ה' דיבר עם משה על ההר, ובני ישראל לא הרגישו את הנוכחות האלהית, ולכן חיפשו להם "אלהים אשר ילכו לפנינו". אם כך, מה ההגיון בטענה "לא אעלה בקרבכם כי אתם עם קשה עורף"?

- נראה שהביטוי " עם קשה עורף " מתייחס לקושי של עם ישראל לפרוש מהמנהגים האליליים שלמדו במצרים. כשה' נתן תורה לעם ישראל, הוא דרש מהם להיות שונים מכל העמים - כל העמים עובדים פסילים, והם צריכים לעבוד את ה' ללא כל פסל ותמונה. הם צריכים להיות הנציגים עלי אדמות של ה' - בורא כל העולמים - שאין לו דמות הגוף. אולם בני-ישראל היו רגילים עוד במצרים לעבוד פסלים ותמונות, כמנהג הגויים; הם היו קשי-עורף ולא הצליחו להשתנות גם לאחר ששמעו בעשרת הדיברות "לא תעשה לך פסל וכל תמונה". לכן ה' החליט, שהתפקיד המיוחד של בני-ישראל יתבטל: הם יהיו עם ככל העמים, יקבלו את הארץ שהובטחה להם, אבל לא יהיה להם תפקיד מיוחד.

אילו ה' היה עולה עם בני-ישראל, הם היו חייבים להקפיד על כל עשרת הדיברות, ובפרט על איסור עשיית פסל ותמונה. כל סטייה ממצוות אלו היתה מחייבת את ה' להעניש אותם בחומרה - כדי להראות לכל העמים את חומרת האיסור. כיוון שבני-ישראל קשי-עורף ואינם מצליחים להקפיד על איסור עשיית פסל ותמונה, ה' החליט - לטובתם - לבטל את התפקיד המיוחד שלהם, כך שלא יהיה צורך להעניש אותם על הפרת התפקיד.

ראו גם: ה"אופי" של ה' בשמות לב-לג / דוד אקסלרוד .

בני ישראל התאבלו וערערו על הגזירה הזאת - ועל-כך בפסוקים הבאים.