ספר מכלול (רד"ק)
ראש המדקדקים
 |
שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה. דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים. |
הקדמת המביא לבית הדפוסעריכה
הקדמת המעיר ומביא לבית הדפוס יצחק בן אהרן ריטטענבערג (יבא"ר)
שמע ישראל גוי אחד בארץ. מתחת סבלות מצרים הוציאך ד' אלקיך באותות ובמופתים נוראים, על הר אלקים זה סיני נגלה אדני בקדש, ואת הוד קולו בשפת קדשו שמעת מלהבות אש, ויוחקו בספר לדור אחרון על ידי משה רועה נאמן, גם נביאיך ומליציך הביעו רוחם בשפת קדשנו, ויעמדו לנס עד היום הזה, כל גוים יהללו מליצותיהם כי נעמו, ומי כל גאה ורם יתהלל לנאום נאום כשרי קדשנו מליצינו נביאנו אכן באבוד קרן ישראל נגדע גם חוטר שפתנו, מארצך הגלית ותתערב בלאומים, שפתך עזבת ככלי אין חפץ בו, ושפת נכר הארץ למדת את לשונך, דרכי דקדוקיה שממו, ותשכחנה כמת מלב. אין שריד לכללי דקדוקיה מאז היתה שָרָתִי בלשונות. אבל בכל החליפות והתמורות אשר עברו עליך בית יעקב ועל שפת קדשך, עוד ינון שמך ושפתך עד בלתי שמים, עוד פליטת תפארתנו (התנ"ך) מכל מחמודנו בימי קדש עומדת לנס עמים וקדושה יֵאָמֵר לה. ראוה חכמים (עד דור אחרון ינון שמם) ויחקו בספר דקדוקיה. ומי בכל בית דקדוק שפת עבר כדוד נאמן הלא זה הוא דוד בן יוסף אשר עליו אמרו המושלים "אם אין קמח, אין תורה". ועתה מכבדי ומוקירי יקהת אֵם, הֵא לכם ספר המכלול להרד"ק ז"ל אשר אין ערוך ליפיו, בו אסף המחבר כעמיר גורנה כל הכללים הנדרשים לדקדוק שפת עבר, ונדפס בקושטא בשנת רצ"ט, ובוויניציאה הבירה בשנת ש"ה בתבנית גדול ובתבנית שמינית, ובפיורדא בשנת תקכ"ג בתבנית שמינית. וכבר ספו תמו ולא נמצאו רק זער שם זער שם. על כן אזרתי כגבר חלצי לחדש נעורי הספר הלז ולהוציאו לאור עם נמוקי הרא"ב (הר' אליהו בחור) ופירוש ר' משה העכים, הכל כמו שנדפס בפיורדא. והוספתי עליהם הערות יקרות וזר זהב על מסגרתו קונטרוס אחרון בעשרה מאמרות המדברים בקצרה מדברים העומדים ברום עולם הדקדוק, אשר חנני בם החונן לאדם דעת. ועוד זאת וגדולה ביא כי הגהיתיהו מכל שבושי הדפוס אשר רבו כמו רבו בהדפוסים הקודמים כאשר עיני הקורא תחזינה מישרים. ובקהל רב אודה לזקן בית החכמה החכם המפואר שד"ל הי"ו אשר עזרני בזה והודיעני חלופי הנוסחאות אשר נמצא בהכתב יד ישן על קלף אשר ת"י (תחת ידו) (והוא חסר עשרים דפים מתחלתו, וחבל על דאבדין). ות"ל (תהלה לאל) ברובם כוונתי לכל אשר כתוב שם. ואפיריון נמטייה להחכם המפואר ר' שמחה פינסקער מחבר ספר לקוטי קדמוניות אשר התעורר מעצמו ושלח לי ל"א דפין מהמכלול כ"י אשר היה ת"י (תחת ידו). ועברתי עליהן ומצאתי בהם מרגליות טובות, אף כי ברובו הוא משובש ואיננו מסכים עם הנדפס בכמהמקומות כי נלקה בחסר ויתיר, ועל כל זה קליפתו זרקתי ותוכו אכלתי כאשר יראה הקורא בהוספות ותיקונים אשר בסוף הספר. גם כתב איזה הערות יקרות מפז, הלא המה כתובים במכתביו בראש הספר הזה.
ועתה אחי ובני עמי חובבי שפת קדשנו ותפארתנו, אליכם אישים אקרא. בוזו כסף, בוזו זהב, ותנו כבוד להרד"ק ז"ל אבי המדקדקים, ואספו אל בתיכם הספר היקר הזה ולמדוהו את בניכם, ולשונם תטהר לדבר צחות ולא יאמרו עוד זָקנה אמנו, אחרי בלותה תהיה לה עדנה, ודוד מלת שפת ישראל חי וקיים ושפתותיו ידובבו בקבר. ואתם המקנאים בעם מבקרים משכילים! לאטו לי בספר הזה, אל תבהלו על פיכם לאמר בקרת בקרת! טרם תעברו על פני כל הספר מראשו ועד קצהו. וידוע תדעו כי הכנסתי בהערותי גם דברי מי שקדמני, בלי הזכיר שמם עליהם, מפני טעמים כמוסים עמדי, ועל כן אל תאשימוני בזה לגונב נאום. אחת שאלתי אותה אבקש, כי מקל הבִקרֶת אשר בידכם יהפך למקל נועם ותמלא הארץ דעה.
כ"ד הצעיר מוקיר שפת עבר ומתרפס לרגלי החכמים
יצחק בן אהרן ריטטענברג
ב"ך אדר שני מכלול יופי מהרד"ק זלה"ה לפ"ק
הקדמהעריכה
שלום רב לאוהבי תורתך ואין למו מכשול
נאם דוד בן יוסף בן קמחי הספרדי
יתברך ויתעלה השם רוח אדם בקרבו ודעת ותבונה בלבו לחקור ולדעת נפש היודעת, לדרוך שביליה. ולאחוז מסלוליה. לפלס מעגליה. ללכת בדרכי יושר ובנתיב כושר לחזות בנועם ה׳ ולבקר בהיכלו. ויבחר בישראל מכל האומות. ובלשון עבר מכל הלשונות. ובו נגלה לעמו ובאחד ההרים. וידבר להם עשרת דברים. וצוה ע״י נביאו ללמד להם מצות וחקים. ומשפטים צדיקים. ויהיו מלומדים בנעוריהם. לשון עבר אביהם. ומיום גלו אבותינו בארץ לא להם. בין הגוים ההם. וילמדו לשונם וישכחו לשון הקודש עד הרגילו בניהם ובני בניהם עד היום לדבר לשון נכריה ושפה זרה איש ללשונו בארצותם. לפי מקומות גלותם. בקדר ואדום. וכל לאום ולאום, לא נמצא בידינו רק מה שנשאר כתוב אצלינו. עשרים וארבעה ספרים ומלים מעוטים בדברי המשנה. ועל כן צריכים אנו להזהר על מה שיש בידינו מן הלשון להנהיגו כמשפטו ושלא להשחיתו ולדבר בו דברים אשר לא כן:
ואמנם קדמונו והזהירונו עליו והורונו נתיבתו החכמים אשר היו לפנינו. וראש המורים ומישרי הלשון החכם רבי יהודה פאס״י המכונה היו״ג מצאו בזמן ההוא מעוות בפי אנשים ונשחת בלשונתם. ויחבר שני ספרים. מאירים כסנפירים, ספר בעלי הרפיון. וספר בעלי הכפל. נותני לשון למודים. פוקחי עינים עורות. ולשון עלגים תמהר לדבר צחות. ואחריו החזיק החכם. רבי יונה אשר מלאו לבו לכתוב ספרים רבים ולהאריך בדקדוק הלשון ובעניניו. על כל אשר לפניו. מאשר ראינו אנחנו. ואחרים רבים התעסקו בדקדוק הלשון ויכתוב כל אחד מהם ספרים על שמו. ואם יבוא איש ללמוד חכמת הדקדוק ילאה ללמוד כל הספרים אשר חברו ממחברים ויצטרך להתעסק בהם כל ימיו. ולא טוב היות האדם ערירי מחכמת הדקדוק אבל צריך לו להתעסק בתורה ובמצות ובפירושים וצרכי ענינים בדברי רז״ל ולהתעסק בדקדוק על דרך קצרה כדי שיספיק לו ללמוד התיבות כתיקונן. ולדעת יתרון האותיות וחסרונן ולהזהר בו בדבריו ובביאוריו ובמכתבו ובחרוזיו. וגם חז"ל הזהירונו בזה ואמרו לעולם ילמד אדם לתלמידו דרך קצרה. והספרים אשר יתעסק בהם האדם למלאות רוב ספקו מן הדקדוק הם ספרי החכם רבי יהודה עם מה שהוסיף עליו החכם ר׳ יונה ולדעת הענינים ספר השרשים ואף על פי שיש בהם דברים הרבה שלא לצורך ושילמוד המלמד בלתם מה שיצטרך לו וגם במקומות חסרים מן הצריך לו:
ויער ה׳ את רוחי ויאמץ את לבבי לכתוב ספר בדרך קצרה ובאתי כמלקט שבלים אחרי הקוצר, וכמעולל אחרי הבוצר ויצאתי בעקבותיהם לקצר דבריהם ולכתוב ספר קראתי שמו ספר מכלול כי רצוני לכלול בו דקדוק הלשון וענינו על דרך קצרה כדי שיהא נקל לתלמידים ללמוד אותו ולהבין נתיבתו ויהא מזומן להם בו כל מה שיצטרכו לדקדוק ולענין. ואכתוב תחלה חלק הדקדוק ואחריו חלק הענין ודרכתי בסדורו דרך הראשונים לסדר המלות על סדר האותיות שיהיה נדרש לדורשו ונמצא למבקשו.
ואומר בתחלה כי לשון הקודש וכן כל לשון נחלק לשלשה חלקים: שם פעל מלה
ואכתוב א שער דקדוק הפעלים תחלה ואף על פי שהשם קודם לפעל, כי הפעל יוצא מהשם ואמרו כי השם כמו גוף נושא המקרים והפעל כמו מקרה, אבל מפני אורך תכונת הפעלים אכתוב שער דקדוק הפעלים תחלה ואחריו שער דקדוק השמות ואחריו שער דקדוק המלים אבל בחלק הענינים אפרש שלשתם ביחד על סדר האותיות. ומהשם אשר לו נתכנו עלילות ולא נאוו התחלות אשאל העזר להחל ולכלות.
הערות אליהו הבחור
הערה א: ואכתוב: כוונת המחבר במאמר הזה לומר שכפי משפט הלשון היה ראוי להקדים שער דקדוק השמות קודם שער דקדוק הפעלים בעבור שהשם קודם לפעל כי כל הפעלים הם מחוברים מן השמות, על דרך משל: אם תאמר "ראובן פקד או שמר" והדומה לו. והיה המובן שראובן עשה פעולת הפקידה או השמירה בזמן העבר. הרי שמלת ראובן ומלות "פקידה" "שמירה" וכן מלות זמן עבר כולם הם ענינים אשר נקבו בשמות האלה אשר הונחו עליהם ועל ידי צירופם וקבוצם יחד באופנים שונים יובן מהם עשיית הפעולה לענינים וזמנים מתחלפים, הרי לפנינו שהשם הוא הנושא והיסוד ואופני חבורם אשר על ידם יובן ענין הפעולה הם כמו מקרה אשר יחול על הנושא הזה וזה שכתב המחבר השם כמו גוף נושא וכולי. ובעבור זה היה ראוי להקדים לימוד השמות אך באשר שלמודי הפעלים הם רבים מאד לכן באר בתחלה עניני הפעלים. ומה שכתב אבל בחלק הענינים וכו' ר"ל החלק השני מן הספר הזה שהוא ספר השרשים לרד"ק.
שער הפעליםעריכה
(בנין הפעלים יבנה בשמונה טורים)
הטור הראשון (בנין הקל)עריכה
אאהטור האחד הוא בנין הקל והוא יסוד הפעלים ונקרא כן כי לא נוסף בו אות על האותיות היסודיות כי אם לשמש לצורך בנינו -- לנמצא, ולנסתר, ולמדבר בעדו, ולנקבה, ולרבים, ולרבות. והאות המשמשת אינה תוספת אחר שהוא לצורך השמוש ולהורות על א הנדבר. אבל הה"א והמ״ם הנוספת בבנין הפעיל, וכן בשאר הבנינים, ההיא תקרא תוספת, כי אינם מורות על הנדבר ואינם משמשות רק הם להכרת הבנין. והנדברים הם בשלשה דרכים: נסתר, נמצא, מדבר בעדו. ומנהג הלשון הוא לדבר בהם ב כאחר לפעמים כמו "שִׁמְעוּ עַמִּים כֻּלָּם" (מיכה א ב), "וְאוּלָם כֻּלָּם תָּשֻׁבוּ וּבֹאוּ נָא" (איוב יז י), "לְכֻלָּם וּלְסַרְנֵיכֶם" (שמואל א ו ד), "כִּי יֵבֹשׁוּ מֵאֵילִים אֲשֶׁר חֲמַדְתֶּם" (ישעיה א כט), "הֱיֵה זְרֹעָם לַבְּקָרִים אַף יְשׁוּעָתֵנוּ בְּעֵת צָרָה" (ישעיהו לג ב) , והדומים להם ועוד נכתבם בנחי למד בשרש מחה:
הערות אליהו הבחור
הערה אא: הטור ר"ל הבנין. וענין הבנינים ועוד כללים אחרים אשר המתחיל צריך אליהם להבין את דברי המחבר ורמיזותיו בארתי על דרך קצרה בהקדמתי לפירוש הזה.
הערה א: רצה לומר גוף הפועל:
הערה ב: ר"ל שהכתוב ידבר לפעמים לגוף אחד במאמר אחד בשני לשונות סותרים, כמו "שִמְעוּ עמים כֻלָם". הרי מלת "שמעו" לשון נמצאים ומלת כלם לשון נסתרים, והיה ראוי 'כלכם' שהוא לשון נמצאים. וכן "כלם תשובו" היה ראוי "כלכם תשובו" לשון נמצאים, או "כלם ישובו" לשון נסתרים, וכן כל אלה שהביא:
ואבני הטור הזה שלשים ושנים כמספר נתיבות חכמה.
אבן א'עריכה
| [1]: בתנועה כאחת כצ"ל ור"ל שתי אותיות זה אחר זה בתנועות. ומעתה אין מקום להגהת הבחור כאן. -- יבא"ר
[2]: א"א המדקדק, היה די לו לומר או אם לא תנקד השנית בשוא נח כמו "אַבְרָהָם" [3]: א"א המדקדק גם לא יתכן להנקד בשוא כי אין שוא לפני נח נראה, והיינו האות שבסוף התיבה בלי נקוד |
הערות אליהו הבחור
הערה א: הקמץ היא תנועה גדולה ומושכת עמה אל"ף, ואף על פי שאינה כתובה הרי היא כאילו היא כתובה כאשר מבואר בהקדמתי ולקמן בתחלת שער דקדוק השמות. ואם כן יש לטעות ולומר שגם האל"ף הנמשכת מן הקמץ שבפ"א הפעל במלת "פקד" היא מן השרש. לזה אמר שאינו כן, רק הקמץ באה להרחיב המוצא, כלומר להמשיך התנועה:
הערה ב: כלומר, לא נוכל לצרף ולהוציא שני אותיות בפעל אחת מבלתי נח או דגש כי התנועה שתחת האות הראשון יהיה או תנועה גדולה או תנועה קטנה. ואם תנועה גדולה היא ממילא יומשך עמה נח נסתר כי זה היא גדר התנועה גדולה. ואם תנועה קטנה היא צריך שתהיה אחריה נח נראה או דגש כמבואר בדיני התנועות.
הערה ג: כלומר החסרים אחר השלמים. והשלמים הן אותם השרשים אשר לא נחסרה מהן אות אם נוספת עליהם אות השימוש.
פָּעֵלעריכה
האחד פָּעֵל, שיהיה הפ"א בקמץ גדול והעי"ן בקמץ קטן ד כמו "כי חָפֵץ בבת יעקב" (בראשית לד, יט), "כי לא חָמֵץ" (שמות לג) וכן לרבים בהפסק "חדלו פרזון בישראל חָדֵלּו" (שופטים ה).ה ודגש הלמ"ד לתפארת המלה כי כן דרך העבריים לחזק קריאת האותיות בדגש לתפארת הקריאה בהפסק הטעמים. וכן "ורעבים חָדֵלּו" (ש"א ב), "ואיש ברעהו יְהָתֵלּו" (ירמיהו ט), "לי שמעו וִיחֵלּו" (איוב כא), "לשונם בצמא נָשָתּה" (ישעיהו מא), "למען היה לה ברק מֹרָטָה" (יחזקאל כא), "והיא מֹרָטָה" (שם). וכן דרכם לחזק קריאת האותיות בדגש לתפארת הקריאה גם בלא הפסק, והוא שתהיה האות שוואית כמו "מִקּדָש" (שמות טו), "וָאֶכְּרֶהָ לי" (הושע ב), "וּבְעַצְבוֹת לב" (משלי טו), "וכל עַצְבֵיכֶם תנגושו" (ישעי' נח), "נִצְרָה על דל שפתי" (תהלים קמא), "נִצְרֶהָ כי היא חייך" (משלי ד), "ולא יכלה עוד הַצְפִינוֹ" (שמות ב), "יצא קרן אחת מִצְעִירָה" (דניאל א), "ננוסה ונְתַקְּנוּהוּ מן העיר" (שופטים כ), "בעבור הרּעִימָה" (ש"א א), "ואת עִנְבֵי נזירך" (ויקרא כה), "מִנְּזָרַיִך כארבה" (נחום ג), "עִשּבוֹת הרים" (משלי כו), "עִקּשוּת פּה" (משלי ד), "עִקְּבֵי סוס" (בראשית מט), "עִקְּבוֹת משיחך" (תהלים פט), "ועקבותיך לא נודעו" (תהלים טז), "וכל קשתותיו דרוכות" (ישעיה ה'), "וקשתותם תשברנה" (תהלים לז), "השבת מטהרו" (תהלים פט), "בנות מלכים ביקרותיך" (תהלים מה), "ולא יקהת עמים" (בראשית מט), "אם יקרך עון" (ש"א כח), "מקרה לילה" (דברים כג).
ויתכן ו שהמ"ם לשמוש ודגש הקוף לחסרון נון מן "ובהמרותם תלן עיני" (איוב לד), "חשבונות רבים" (קהלת ז), "ולא אריח בעצרותיכם" (עמוס ה). אלה הם שהדגש בהם לתפארת הקריאה ובא אז "לחם שעורים" (שופטים ה) עין הפעל בסגול שלא כמשפט כי היה משפטו בצירי כמו "כי חפץ" (בראשית לו), "כי לא חמץ" (שמות ל). יהיה פעל עבר או שם ז והסגול בא שלא כמנהג כי לא מצאנו לו שני. ובא שם התואר על משקל זה "כי לא אל חפץ רשע אתה" (תהלים ה), "לא תאכל עליו חמץ" (דברים יז).
הערות אליהו הבחור
הערה ד: והוא מה שנקרא אצלנו צירי.
הערה ה: כי הדגש אינה באה רק להורות על אחת מהוראות הדגש המבוארות בדיני הדגש. ודגשים האלה לא מצאנו להם טעם. לכן נאמר שהם לתפארת הקריאה.
הערה ו: כי כל מ"ם השימוש נגזרה ממלת "מן", ובמקום הנו"ן תבוא דגש באות שאחר המ"ם כי כן דרך הלשון כאשר תבוא נו"ן באמצע התיבה נחסרה הנו"ן על פי הרוב ותבוא דגש תמורתה כאשר יבואר להבא בדיני חסרי פ"א נו"ן. ויהיה "מִקְרֵה" כאילו כתיב "מִן קְרֵה".
הערה ז: רוצה לומר גם אם נאמר שהוא שם התואר לא יתכן סגו"ל בעי"ן הפעל כי לא מצאנו שם התואר בסגו"ל רק שם דבר מצאנו כך כמו "חודש" "קודש" "ספר" ודומיהם (ולהבא יבואר מה הוא שם התואר ומה הוא שם דבר).
פָעֹלעריכה
והשני פָעֹל שיהיה הפ"א בקמץ גדול והעין בחולם כמו "ולא יכל משה לבוא" (שמות מ), "ולא יכֹל יוסף" (בראשית מה), "אשר יגֹרת מפניהם" (דברים כח). ובא קמץ חטף תחת חולם במלה ח "וְיָכָלְתָ עמוד" (שמות יח) לפי שהוא מלרע מפני הוי"ו, ובהפסק "גם יכולתי" (בראשית ל), "להוציא את הכנים ולא יכלו" (שמות ח).
"הרים נזֹלו" (ישעיה סג)-- דגש הלמ"ד לתפארת המלה.
ושם התואר על משקל זה: גָדוֹל , קָטֹן , רָחוֹק , קָרוֹב:
הערות אליהו הבחור
הערה ח: כי בעבור הוי"ו המהפכת העבר לעתיד תבוא הנגינה מלרע כאשר יבוא עוד (נגינת טעם אם באה תחת האות שיש בה התנועה האחרונה קראוה המדקדקים מלרע, ואם תהיה בתנועה שלפני האחרונה קראוה מלעיל). והכלל הוא שלא תהיה נח נראה אחר תנועה גדולה אם לא תהיה נגינה תחת התנועה גדולה ההיא, כאשר מבואר בדיני התנועות. ולכן במלת "ויכלת" שנעתקה הנגינה מתחת הכ"ף אל התי"ו לא יתכן שוב להתקיים החול"ם עם נח נראה שאחריה. לכן נחלפה ובאה תמורתה קמץ חטף שהיא תולדתה. אבל בהפסק מאמר, והוא אתנחתא וסוף פסוק, שבאה הנגינה מלעיל, לכן באה באמת בחולם.
פָעַלעריכה
והשלישי פָעַל שיהיה הפ"א בקמץ גדול והעין בפתח גדול כמו "ואביו שמר את הדבר" (בראשי לו), "ולא זכר שר המשקים". וכן בהפסק א לרבים או בהעמדה (אבל) תהיה העי"ן קמוצה-- "את משמרת ה' שמרו" (במדבר יט), "בעזבוניך נתנו" (יחזקאל כז), ודגש הנו"ן לתפארת המלה.
וכן "לשונם בצמא נשתה" (ישעיה מא), והדגש לתפארת המלה, כי לא ידגש "נשתה" כמו "שמרה" "זכרה" בהפסק. ומבלי הפסק-- "נשתה גבורתם" (ירמיה נא). ב
ושם התואר על משקל זה אבל ישתנה כי הוא כולו קמץ כמו "חכם" רשע" "סכל". וכן "עלה זית טרף בפיה" (בראשית ח) -- שם התואר, כלומר טרוף בפיה.ג
והפעל העבר חציו קמוץ וחציו פתוח, ואם בסוף פסוק או באתנח -- כולו קמוץ, כמו "פקד את שרה כאשר אמר" (בראשי כא), "ובמושב לצים לא ישב" (תהלי א), וכן כולם.ד ובשלשת הספרים המקל השלישי לזרקא, שהוא במקום סגולה בשאר הספרים, יש לו משפט אתנח וסוף פסוק כמו "חנני ה' כי אמלל אני" (תהל ו), "בשלום יחדו אשכבה ואישן" (שם ד).
ובא "החפיר לבנון קמל" (ישעיה לג) בפתח אתנח, וכתב רבי יעקב בן אלעזר בספר השלם שחבר כי בא בפתח לפי שאילו היה בלא הפסק היה "קמל", בצירי, כמו "קנה וסוף קמלו" (ישעיה יט). והוסב לפת"ח מפני ההפסק. אבל אם היה מגזרת "פעל" בפתח היה באתנח קמץ. וכן כתב רבי יונה, וכתב כי זה הטעם בכל המקומות שנמצא פת"ח באתנח וסוף פסוק בשמות ופעלים שהי' בלתי אתנח בצירי, וכל אשר הם מגזרת "פעל", בצירי, ישוב פתח באתנח וסוף פסוק. ואשר הם מגזרת "פעל", בפתח, ישוב קמץ באתנח וסוף פסוק. וכן רוב דעת המדקדקים. אבל ראיתי כי רבי יונה יחס זה הטעם אליו ואמר כי הוא חדשהו ולא קדמהו אדם בו.
"ושם שפט את ישראל" (שמואל א ז), "אריה שאג" (עמוס ג), "ה' מלך ירגזו עמים" (תהלים לט), "ה' מלך תגל הארץ" (שם צז), "ה' מלך גאות לבש" (תהל צג), "כי הוא טרף" (הושע ב), "רשע יראה וכעס" (תהלים קיב), "אשר זמם" (איכה ב), 'כאשר זמם', "על שגגתו אשר שגג" (דברים יט), "והשיב את הגזלה אשר גזל" (ויקרא ה), "וידם השמה וירח עמד" (יהושע י), "כי ה' צבאות יעץ" (ישעיה יד) [ורבי יונה הביא גם כן "דבק שלמה לאהבה" (מ"א יא) ולא מצאתיו כן בכל הספרים המדויקים, כי אם במקצת] -- כל אלה נכרים באו, שהם פעלים עוברים ואינם בהפסק והם קמוצים, וגם באו בזקף קמוצים כי גם הזקף יש לו משפט ההפסק במקומות רבים-- "לחמו לרעב נתן" (יחזקאל יח), "חבול לא חבל" (שם יז), "ותרבית לא לקח" (יחזקאל יז), "את בכרתי לקח" (בראשית כו), "או את העושק אשר עשק" (ויקרא ה), "הוא זמות יעץ" (ישעיה לב), "ותלהטהו מסביב ולא ידע" (שם מב), "את כל רכושו אשר רכש" (בראשית לא) קדמאה דפסוקא, "כרע נפל" (שופטים ה) תנינא דפסוקא, "קורא דגר ולא ילד" (ירמיה יז), "וגם במלך נבוכדנאצר מרד" (דה"א לו), "כי לאלהי אביו דרש" (דה"ב יז), "הצדיק אבד" (ישעיה נז), "אם יועצך אבד" (מיכה ד), "משקל נזמי הזהב אשר שאל" (שופטים ח), "אל ההרים לא אבל" (יחזקאל), "על ההרים לא אכל" (יחזקאל יח), "אל ההרים אכל" (יחזקאל יח), "את העיר אשר שאל" (יהושע יט), "ומשפט אליו לא עזב" (ישיעה כח), "דם יחשב לאיש ההוא שם שפך" (ויקרא יז), "ולא כמשלו אשר משל" (דניאל יח), "וגם דם הנקי אשר שפך" (מלכים כא), "גזלות גזל חבול לא ישיב" (יחזקאל יח), "בנפש אחיו אשר הרג" (שמואל ב יד).
אל כל אשר תהיה שמה האבן על אחת משלשה פנים אלו שזכרנו -- פָעֵל פָעוֹל פָעַל -- תורה על יחיד נסתר שפעלתו היתה לזמן עבר וקריאת המלה מלרע -- "מי פעל ועשה" "אמר ה' ". וכשתבא בסמוך למלה זעירא או למלה שהיא מלעיל תהיה גם היא מלעיל כמו "עלימו אבד כלח" (איוב ל), "ושאל לו" (במדבר כז), "וקרא בו" (דברים יז), "קרא לילה" (בראשית א), "וכלה זעם" (ישעיה י), "ולא היה מים" (במדבר כ), "ונשא ענף ועשה פרי" (יחזקאל יז).
וכבר באו מהם על זה הדרך מלרע-- "מי ברא אלה" (ישעיה מ), "וייבש הנחל כי לא היה גשם" (מלכים א יז), בעבור האדמה חתה כי לא היה גשם בארץ" (ירמיה ד), "כי לא היה דשא" (ירמיה יד), "ולא היה לחם לעם הארץ" דירמיה (ירמיה כב). ודמלכים (מלכים ?? ה) פליגין עליה ודסמיך למלה זעירא-- "היה איש גדול לפני אדוניו". ובמקצת ספרים הוא מלעיל. וכן מלרע "והיה צדק" (ישעיה א), "ואמר אפס" (עמוס ו), "ואמר הס" (עמוס ו), "בל למד צדק" (ישעיה כו), "אשר לא נשק לו" (מלכים יט), "אשר נטע כרם" (דברים כ), "נטע ארן" (ישעיה ?), "אתא בקר (ישעיה מד), "ואכל לחם לפניו תמיד" (ירמיה נב), "מי יצר אל" (ישעיה מד), "ולא יסף עוד לדעתה" (בראשית לח). אבל "ולא יסף עוד מלאך ה' " (שופטים ?) הוא מלעיל וגם "באו מ" מלעיל בלתי סמיכות מלה זעירא או מלה שהיא מלעיל "הנה שכר עלינו" (מלכים ב ז), "שאול שאל האיש" (באשית מג). ומצאנוה בנו"ן נוספת: "יסר יסרני יה", "דנני אלהים" -- כי הדגש בשניהם להבלעת הנו"ן הנוספת. כן דעת קצת המדקדקים, ויתכן שהדגש באלה לתפארת הקריאה ולא לחסרון נו"ן והוא הנכון.
הערות אליהו הבחור
הערה א: רוצה לומר שברבים מצאנו גם כן העין נקודה בתנועה אם תהיה בהפסק או בהעמדה (הפסק הוא סוף פסוק והעמדה הוא אחד מהטעמים המפסיקים הגדולים כמו אתנחתא וזקף וטפחא לפעמים. וכן לפעמים רביעי כאשר יבוא עוד) שאם לא תהיה בהפסק, העי"ן נקודה בשו"א כמו "פָקְדוּ". אבל בהפסק היא נקודה בתנועה כמו היחיד. אבל זה החילוק יש ביניהן, שהיחיד בלא הפסק העי"ן פתוחה והרבים בהפסק העי"ן קמוצה. ושיעור דברי המחבר הן שהיחיד בלא הפסק והרבים בהפסק יהיו ממש על משקל אחד חוץ מהבדל זה שזה בפתח וזה בקמץ. וכן אמר בסמוך וז"ל ושם התאר על משקל זה וכולי רוצה לומר שמצאנו שם התואר על משקל העבר רק שזה העי"ן בפתח וזה בקמץ. (וענין משקל היא אם מצאנו שני שרשים או יותר בנקודות שוות נאמר שהן משקל אחד ונאמר "חכם" "רשע" הן על משקל אחד, ששניהם נקודים בשני קמצין. "ארץ" "גפן" הם על משקל אחד ששניהם נקודים בשם נקודות).
הערה ב: כאשר נרצה לתאר ענין מן הענינים בעבור המקרה שנמצא בו ונקראה בשם אותו המקרה, השם ההוא נקרא שם התואר. על דרך משל, מי שיש בו מקרה החכמה נקראהו "חכם" ומי שיש בו מקרה הזקנה נקראהו "זקן" וכן "גדול" "קטן" על שם מקרה הגדלות והקטנות וכל הדומים אליהם נקראם שם התואר. ושם דבר הוא אותו השם שנקרא לדבר בהסכמה מבעלי הלשון להבדיל בין דבר לדבר (ומצד הסברא כל השמות יש להם טעם אף אם אנחנו לא ידענו הטעם ההוא) כמו "שמים" "ארץ" "בית" "שדה" ודומיהן.
הערה ג: כלומר מקרה הטריפה אשר נעשה על ידי פיה, אותה המקרה עדיין קיימת (וכן הוא ענין בינוני פעול כאשר יבואר להבא).
הערה ד: שלשת הספרים הן: איוב, משלי, תהלים. ונקראו ספרי אמ"ת, ובהם יש לקצת נגינות דין אחר מאשר יש לשאר תנ"ך. [חסר דפים...]
אבן ב'עריכה
והשנית בת ארבע אותיות עם התי"ו הנוספת בסופה להורות על יחיד נמצא שפעולתו לזמן עבר. והנמשל: פָּעַלְתָּ, הפ"א קמוצה והעי"ן פתוחה. וכן התי"ו קמוצה והוא מלעיל. וכן כל פָּעַלתָּ ופָּעַלתִּי, ופִּיעַלתָּ ופִּעַלתִּי, והִפְעַלְתָּ והִפְעַלְתִּי, ופוֹעַלְתָּ ופוֹעַלְתִּי, נִפְעַלְתָּ ונִפְעַלְתִּי, ופֻעַלְתָּ ופֻעַלְתִּי, והָפְעַלְתָּ והָפְעַלְתִּי, והִתְפָעַלְתָּ והִתְפָעַלְתִּי -- כולם מלעיל:
- "אמרתי הנני" (ישעיה סה), "אני ה' דברתי" (במדבר יד), "שברת ראשי תנינים" (תהלים עד), "הסתרתי פני" (?? ), "השמדתי את האמרי" (עמוס ב), "הרכבת אנוש לראשנו" (תהלים סו), "ואת הנערים יודעתי" (שמואל א כא), בי נשבעתי" (בראשית כב), "השברתי קדרתי" (?? ?), "פקדתי יתר שנותי" (ישעיה לח), "התעברת עם משיחך" (תהלים פ) -- כולם מלעיל והעי"ן פתוחה. וכשתכנס עליהם וא"ו השימוש ישובו מלרע ברוב: :"ושמרת את חקיו" (דברים ד), "ובחרת בחיים" (דברים ל), "ופקדתי עליהם" (?? ), "ואכלת את כל העמים" (דברים ז), "ונתתי גשמיכם" (ויקרא כ), "ושכתני בתוכך" (זכריה ב), "ודברתי משפטי" (ירמיה א), "וקמת ודברת" (??), "והזהרת אתהם" (שמות יח), "והעתרתי אל ה' " (?? ?), "והשקית את העדה" (במדבר כו), "והכית את כל זכורה" (בראשית ח), "והכיתה את עמלק" (שמואל א טו), "והעלית את נרותיה" (שמות כה), "וצפית אותו זהב טהור" (שם), "וצוית אותו לעיניהם" (במדבר ?), "ונשמרת מכל דבר רע" (דברים כג), "והתגדלתי והתקדשתי" (יחזקאל ?).
- ויבאו עם הו"ו מלעיל ??רו לעבר רובם -- "ואכלתי חטאת היום", "ודברתי על הנביאים", "הגדלתי והוספתי", "ופן אורש וגנבתי ותפשתי שם אלקי", "והכית בצור", "ועבדת לו את האדמה", "ולקחתי אני מצמרת הארז ונתתי".
ואשר למ"ד הפעל נחה בהם מן הקל, כולם מלעיל עם הו"ו וזולתה:
- "ונשאתי לכל המקום", "ומצאת שני אנשים", "ונשאת המשל הזה", "ועשית לאהרן ולבניו", "ובנית מזבח", "וקנית בקבק", "וראית בשביה".
ובא אחד מלרע: "ואפית אותה". וכן "וחצית את המלקוח", בפשט אחד מלרע לקריאת בן-נפתלי, ולקריאת בן-אשר הוא מלעיל בשני פשטין. וכן "ועשית עטרות" לבן-נפתלי הוא מלרע.
וכשיהיו השלמים בהפסק יהיו לעולם מלעיל ב?? ובזולתה והעין קמוצה: "לבלתי אכל ממנו אכלת", "פן תאכל ושבעת", "ובתים טובים תבנה וישבת", "ממי נעמת", "ואילי צאנך לא אכלתי", וכן רבים בקמץ. וכבר באו מהם בהפסק בפת"ח: "הנה נא זקנתי", "ואני זקנתי", "נאספו עלי נכים ולא ידעתי", "לחם הפחה לא אכלתי", "לפנים הארץ יסדת", "וכסאו לארץ מגרתה", "ואני אליך ה' שועתי", "וערים נחשת", "כי אני בתמי הלכתי", "על שדה איש עצל עברתי", "ופן אורש וגנבתי", "אחת היא על כן אמרתי", "כי אמר איוב צדקתי", "על כן לא הגדתי", "כל פקודי כל ישרתי", "אלהי מערכות ישראל אשר חרפת", "בשפתי ספרתי", "ולי לא הגדת", "מכל מלמדי השכלתי", "כל אנחתה השבתי", "פן תדבקני הרעה ומתי", "הידד השבתי", "ותקות אנוש האבדת", "ואת עמלק החרמתי", "על כן אמאס ונחמתי", "וכל דרכי הסכנתה".
וכן על פי המסורת כל "שברת" ו"שברתי", ו"דברת" ו"דברתי", ו"הצלת" ו"הצלתי" פתחין באתנח וסוף פסוק. ופעמים יכתב בה הנח שאחרי התי"ו הנוספת כמו "הסכנתה", "מגרתה", "האשה אשר נתתה עמדי", "אשר גרתה בה" וזולתם רבים.
אבן ג'עריכה
והשלישית בת חמש אותיות עם התי"ו והיו"ד הנוספת להורות על יחיד מדבר בעדו או יחידה מדברת בעדה שפעולתם לזמן עבר. והנמשל, פָּעַלְתִי, הפ"א קמוצה והעי"ן פתוחה.
אבן ד'עריכה
והרביעית בת ארבע אותיות עם הו"ו נוספת בסופה להורות על רבים זכרים או נקבות נסתרות שפעולתם לזמן עבר. והמשל, פָּעֲלו -- קמוץ הפ"א והעי"ן בשוא ופתח. כמו "כי רָחֲקו מעלי" (ירמיה ב), "ושָחֲטו אותו" (שמות יב). ואם (באתנח) [בהפסק כצ"ל] העין בקמץ -- פָעָלו, באתנח וסוף פסוק וזקף.
ופעמים בא עם הטרחא:
- "אם לשלום יצאו" (מ"א כ) , "ואם למלחמה יצאו" (שם), "עד יעזר נגעו" (ישעיהו י"ו), וזולתם.
וכן בשלשת הספרים הנעימה הסמוכה לסוף פסוק דינה כמו הטרחא ופעמים קמוצה כמו "ברשת זו טמנו" (תהלים ט).
וכן עם התביר -- "כי מרעה אל רעה יצאו" (ירמיה ט).
וכאשר הוא מגזרת פָּעֵל שהעין בקמץ קטן, כן בהפסק העין בקמץ קטן כמו "ומאריות גברו" (שמואל ב א), "לאמר שממה" (יחזקאל לה), "ואויבי חיים עצמו" (תהלים לח), "ואכלו בשעריך ושבעו" (דברים כו).
וכן לגזרת פָּעוֹל בהפסק בחולם -- "להוצא את הכנים ולא יכלו" (שמות ח).
ומצאנוהו בנו"ן נוספת -- "ואשר לא ידעון" (דברים ח), "צקון לחש" (ישעיה כו".
ופעמים יפול כנוי הרבים על אחד מהם כמו "ונגפו אשה הרה ויצאו ילדיה" (שמות כא)-- ונגף אחד מהם, "כי אם יפלו" (קהלת י)-- אם יפול אחד מהם. וכן "באש ישרפו אותו ואתהן" (ויקרא כ)-- את אחת מהן והיא אשר לקח בעבירה. וכן "בשתים תתחתן בי היום" (ש"א יח)-- באחת משתים. "אל ירכתי הספינה" (יונה א)-- אל אחת מהירכתים. "ויקבא בערי גלעד" (שופטים יב)-- באחת מערי גלעד. "ועל עיר בן אתונות" (זכריה ט)-- בן אחת מהאתונות. והדומים להם. וכן "על מזזות ביתך" (דברים ו)-- על אחת מהמזזות לפי הקבלה.
וכאשר יבוא לשון יחיד על רבים או לשון רבים על יחיד הוא דרך קצרה והוא מנהג הלשון הנוהג בהרבה מקומות כמו:
- "ותקח האשה את שני האנשים ותצפנו" (יהושע ב), "ויבא משה ואהרן" (שמות י), "וקבל היהודים" (אסתר ט), "עדיו יבא ויבושו" (ישעיה מה), "ויקראו אל שוער העיר ויגידו להם" (מ"ב ז) רצונו לומר אל כל שוער והם היו רבים כמו שאמר "להם", וכן "ויקרא השוערים" (מ"ב ז). "ויושב את משה ואת אהרן" (שמות י), "וצדיקים ככפיר יבטח" (ישעיה כח), "וצדקת צדיקים יסירו ממנו" (ישעיה ה), "ויבא אלי אנשים" (יחזקאל יד), "נלכדה הקריות והמצודות נתפשה" (ירמיה מח), "לא תמעד אשוריו" (תהלים לז), "כי מצפון יבוא לה השודדים" (ירמיה נא), "וחטאתנו ענתה בנו" (ישעיה נט), "ועיניו קמה" דעלי (ש"א ד), "חכמות בחוץ תרונה" (משלי ח) שהוא כמו תרון, "חכמות שרותיה תעננה" (שופטים ה'), "שדד מואב ועריה עלה" (ירמיה מח), "בנות צעדה" (בראשית מט), והדומים להם.
וכן לשון רבים על יחיד:
- "מפני המלחמה אשר סבבהו" (מ"א ה), "כי תקראנה מלחמה" (שמות א), "ברגלים תרמסנה עטרת גאות" (ישעיה כח), "ידה ליתד תשלחנה" (שופטים ה), "יחפרו בעמק וישיש בכח" (איוב לט), "נסו ואין רודף רשע" (משלי כח), "הר גבנונים" (תהלים כח), "מה נמלצו לחכי אמרתך" (תהלים קיט), והדומים להם.
ויש לתת טעם בהם למה באו כן כמו שאני עתיד לבאר במלת "ותצפנו" בשרשו בחלק הענין, והמשכיל יבין כל אחד ואחד לפי מקומו.
ויש שיבואו בלשון תפארת ליחיד כמו "תבינו ואחר נדבר" (איוב יח), "נחשבנו כבהמה נטמינו בעיניכם" (שם יח), "משכני אחריך נרוצה" (שיר א), "נגילה ונשמחה" (שם), "נזכירה דודיך מיין" (שם), "ויאמר אבשלום אל אחיתופל הבו לכם יצה מה נעשה" (ש"ב י"ו). ויש מפרשים כן "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו" (בראשית א). ואדוני אבי ז"ל פירשו כי הוא מדבר נגד ארבעה יסודות כי אמר (בשער הבריאות) "תוצא הארץ" "תדשא הארץ" "ישרצו המים", ובאדם רצה לתת בו רוח עליונה, לפיכך אמר "נעשה" וכן "בצלמנו" -- הרוח בצלם העליונים והגוף בצלם התחתונים. וכן יבא בלשון תפארת בארמי: "ופשרה נאמר קדם מלכא" (דניאל ב), ואחרים זולתו. וכן מנהג בשאר לשונות לדבר בלשון תפארת ליחיד.
ויש שיבא לשון יחיד על רבים והוא דרך כלל כמו:
- "ויהי לי שור וחמור" (בראשית לב), "כי אם הסוס אסיר וגומר" (מ"ב ז), "וירכיבם על החמור" (שמות ד), "ותעל הצפרדע" (שם ח), "ותהי הכנם" (שם), "כה תאמרון לאיש יבש גלעד" (ש"א יא), "ואיש ישראל נגש" (שם יד), "ויליד ביתו הם יאכלו בלחמו" (ויקרא כד), "מאת בכור בני ישראל לקח את הכסף" (במדבר ג), "סוחר צידון עובר יום מלאוך" (ישעיה כג), "כי נשמדה מבנימין אשה" (שופטים כא), "לתת חרב בידם להרגנו" (שמות ה), "קבר פתוח גרונם לשונם יחליקון" (תהלים ה), "נפשם לא ישבעו" (יחזקאל ו), "לא יקרחה קרחה בראשם ופאת זקנם לא יגלחו" (ויקרא כא) אלה והדומים להם דרך כלל בלשון יחיד ידבר על רבים ואין באלה ודומיהם חסרון ענין כלל.
אבן ה'עריכה
והחמישית, בת חמש אותיות עם התי"ו ועם המ"ם הנוספת בסופה להורות על רבים נמצאים שפעולתם לזמן עבר. והנמשל, פְעַלְתֶם, הפ"א בשו"א והעין בפתח והתי"ו בסגול. ובחיריק מקום הפתח -- "וירשתם אותה" (דברים יא), "ויצאתם ופשתם" (מלאכי ג). והראוי בתשלומו -- "ופְיִשְתֶם", היוד בחיריק.
ובסגול -- "הלא שאלתם עוברי דרך" (איוב כא), "ושאלתם לו בשמי לשלום" (ש"א כה). "הנה המלך אשר בחרתם ואשר שאלתם" (ש"א יב). וכתב רבי יעקב בן אלעזר כי אלה מן "שָאֵל" "יָרֵש" בצירי, כי הצירי והסגול והחיריק קרובים ויבוא זה תמורת זה. אבל אשר הם מגזרת פָעַל יבואו פתח לעולם והוא לעולם מלרע, זולתי הוי"ו ועם הוי"ו.
ומצאנוהו להורות על נקבות נמצאות -- "כאשר עשיתם עם המתים ועמדי" (רות א), "ובידכם מלאתם" (ירמיה מד). ונקדו פא --פעלתם ופעלתן-- בשוא שלא עשו כן בשאר העוברים, שלא להרבות התנועות בהרגשת חמשה (תנועות) [אותיות כצ"ל'] ושלשה מהן בתנועה והקלו המלה ואמרו הפ"א בשוא.
אבן ו'עריכה
והששית בת חמש אותיות עם הנו"ן והו"ו נוספת להורות על רבים זכרים או על נקבות מדברים בעדם שפעולתם לזמן עבר. והנמשל, פָעַלנו, הפ"א קמוצה והעין פתוחה. והוא לעולם מלעיל בלתי הוי"ו ועם הוי"ו.
ואם בהפסק תהיה העין קמוצה.
וכן כל פעלנו והפעלנו ונפעלנו, כולם משפט אחד להם. ובאו מהם בהפסק בפתח -- "ואמרתם נצלנו" (ירמיה ז), "מהשלל אשר הצלנו" (ש"א ל), "ואת היותר החרמנו" (ש"א טו).
אבן ז'עריכה
והשביעית בת ארבע אותיות עם הה"א הנוספת בסופה להורות על יחידה נסתרת שפעולתה בזמן עבר. והנמשל, פָעֲלָה, הפא קמוצה והעי"ן בשוא ופתח. ואם בהפסק כולו קמוץ -- "חלב נתנה" (שופטים ה).
ואם לגזרת פעל בצירי -- "צהלה ושָמֵחָה" (אסתר ה).
ובאה עם התי"ו להורות על הנקבה כמו:
- "כי אזלת יד" (דברים לב), "ונשכחת צור" (ישעיה כג), "ואת כל ונוכחת" (בראשית כ), "וקראת אתכם" (דברים לא), "היא נפלאת בעינינו" (תהלים קיח), "אשר הובאת לך" (?? ), "ועשת את התבואה" (ויקרא כה), "ושכת לנשיא" (?? ).
והאות שלפני התי"ו קמוצה כאשר נכתב אחריה נח כמו "וקראת", וחבריו.
וכאשר לא נכתב אחריה נח, פתח. אבל "ועשת" הוא ברוב הספרים בקמץ וכן זוכר אותה בן נפתלי קמץ, וכן הוא משפטו קמץ. כי "ועשת" משפטו "ועשתה" ובנפול הה"א נשארה תנועת התי"ו במקום ה"א. ואם היה ה"א היה קמץ וכשהוסרה הה"א בתי"ו נקדו הבית בפתח לפי שהתי"ו נח נראה ובא באלף במקום הא הנקבה -- "על כן גבהא קומתו" (יחזקאל לא). ומצאנו במקומות לנקבה בלשון זכר:
- "אשר הביא שפחתך" (שמואל א כה), "כי חזק ממנו המלחמה" (מלכים ב ג), "והיה העיר הקרובה" (דברים כא), "והיה הנערה" (בראשית כד), "והיה העלמה" (בראשית כה), "כי יהיה נערה בתולה" (דברים כב), "ויהי ברכת ה' " (בראשית לט) (ובלשון הויה יבא זה ברוב כי רוצה בו על הענין), "ובא אלה לפני מזבחך בבית הזה" (מלכים א ח), "פלגש כלב מעכה ילד שבר ואת תרחנה" (דברי הימים א ב), "אחבשה לי החמור וארכב עליה" (שמואל ?? יט), "ובא עליך רעה" (ישעיה מ?), ובא בשנה השמועה" (ירמיה כא), "תחת השאלה אשר שאל לה' " (שמואל א ב), "ותבואתי מכסף נבחר" (משלי ח), "ודעת מחרוץ נבחר" (משלי ח), "ועולה לא נמצא בשפתיו" (מלאכי ב), "תפלצתך השיא אותך" (ירמיה מט), "וזעקה בגוים נשמע" (ירמיה נ), "?? את לב מנתה" (קהלת ז), "אשר כמוהו לא נהיתה" (שמות יא), "והבאת את המנחה אשר יעשה מאלה" (ויקרא ב), "יעשה מלאכה" (שמות לא), "ומן העבודה הקשה אשר עבד בך" (ישעיה יד), "תחתיך יוצע רמה ומכסך תולעה" (ישעיה יד), "המדבר אליך והבאתו אלי" (שמואל ב יד), "ותעשי הרעות ותוכל" (ירמיה ג), "ותכרת לך מהם" (ישעיה נז), "תהי נעלמה" (נחום ג), "עד מתי תלין בקרבך" (יחזקאל כב), "ותבוא עד שנותיך" (שמאול א טו), "נמבזה ונמס" (ישעיה ח), "ואפלה מנדח" (ירמיה ד), "ואת שדוד" (ישעיה מז), "שבי דומם לאבן דומם" (חבקוק ב), "ויעבור הרנה במחנה" (מלכים א כב)
כל אלה והדומים להם אשר תמצא לשון זכר לנקבה או לשון נקבה לזכר כמו:
- "ותכל דוד" (שמואל ב יד), "אמרה קהלת" (קהלת ז), "אשר אין נעשה פתגם מעשה הרעה מהרה" (קהלת ח), "עמל הכסילים תיגענו" (קהלת י), "אשר אדבר דבר ויעשה" (יחזקאל יב), "לא תמשך עוד" (יחזקאל י).
לא שיהיה לשון זה נופל על זה אלא בכל אחד מהם דבר נסתר נופל וסמך הכתוב על המבין בהיות הדבר ההוא הנופל נזכר בענין או מובן ממנו כמו שעשה בפסוק "לא תשחט על חמץ דם זבחי" רוצה לומר לא תשחט הזבח ולא תזרוק דמו על חמץ ואחז המקרא דרך קצרה כי כן דרך המקרא במקומות רבים. ופירוש "ותכל דוד" -- ותכל נפש דוד או אשת דוד והוא פעל יוצא. וכן אמר "תיגענו" על הענין, כאילו אמר "יגעת כסילים". וכן אמר "נעשָה", לשון נקבה, כי מפני מלת "אין" נאמר כי "נעשה" בינוני לנקבה, שאילו היה נפעל עבר לזכר היה אומר "לא נעשה", כי מלת "אין" לא תפול על העוברים כמו שאנו עתידים לבאר בחלק הענין בשרש אין בעזרת האל. ואמר "נעשה" לשון נקבה על הרעה שזכר שהיא לשון נקבה. ופירוש "אשר הביא שפחתך" (שמואל א כה) לשון "הביא" נופל על אחד מהנערים המביאים המנחה ואמר "שפחתך" עמו כי היא עיקר ההבאה, כאילו אמרה "נער שפחתך". ופירוש "כי יהיה נערה" (דברים ה) כי יהיה הדבר הזה של הנערה בתולה. ובענין כנסת ישראל ידבר לשון זכר כנגד העם ולשון נקבה כנגד הכנסה(??) והכל אחד. ופירוש "אמרה קהלת" בעבור שכנה שלמה בשם "קהלת" לפי שנקהלה בו החכמה ואמר "קהלת" שהוא שם לנקבה לפי שנפשו המשכלת היא המאספת החכמה לפיכך אמר "אמרה". ופירוש "וארכב עליה" (שמואל ב יט) לפי ש"חמור" כולל הזכר והנקבה המיוחדת בשמה "אתון", לפיכך אמר "עליה" לפי שהיתה אתון וקראה "חמור" על דרך כלל. או לשון "עליה" על הבהמה שהוא לשון נקבה והחמור יקרא "בהמה". וכן "עד בא השמש תשיבנו לו" (שמות כב) פירוש-- הבגד, ואף על פי שזכר "שלמת רעך" לשון נקבה, לפי ש"שלמה" ו"בגד" אחד הם. וכן "אשר כמוהו לא נהיתה" (שמות יא) כי הקול הוא הצעקה והצעקה הוא הקול, לפיכך אמר בלשון זכר ובלשון נקבה. וכן "כי הוא חלקך בחיים" (קהלת ט), "כי בתי ערי הלוים היא אחזתם" (ויקרא כ) כמו שאנו עתידים לבאר. וכן כל אחד מהם תפרש לפי מקומו וכולם נכוחים למבין.
אבן ח'עריכה
והשמינית בת ארבע אותיות עם התי"ו הנוספת בסופה הנקודה בשוא להורות על יחידה נמצאת שפעולתה לזמן עבר. והנמשל, פָעַלְתְּ, הפ"א קמוצה והעי"ן פתוחה והלמד והתי"ו שואים והתי"ו דגושה.
ואם למד הפעל גרונית גם היא בפתח -- "ולקחת בידך עשרה לחם ונקדים" (מלכים א יד), "ברב דרכך יגעת" (ישעיה ?), "הלא שמעת בתי" (רות ב).
אבן ט'עריכה
והתשיעית בת חמש אותיות עם התי"ו והנו"ן הנוספות להורות על רבות נמצאות שפעולתן לזמן עבר. והנמשל, פְעַלְתֶן, וניקודו וקריאתו כמו פעלתם. ומצאנוה להורות על הזכרים -- "עמדתם על חרבכם", "עשיתן תועבה" (יחזקאל לב).
אבן י'עריכה
והעשירית בת שלש אותיות מבלי תוספת. הפ"א נקודה בחולם והעי"ן בקמץ קטן להורות על יחיד נסתר או נמצא או מדבר בעדו שפעולתם בזמן הוה. והנמשל, פֹעֵל. והנח שבין הפ"א והעין, פעם יכתב ופעם לא יכתב.
ופעמים העין בחיריק כמו "אתה תומיך גורלי" (ישעיה לח), "הנני יוסיף על ימיך" (ישעיה כט), "הנני יוסיף להפליא".
ואם למד הפעל גרונית יולד נח בקריאה בין העין והלמד -- "פותח" "זורח" "שומע" "יודע" ודומיהם.
ופעמים העין בפתח להקל על הקריאה כמו:
- "הנוטע אזן הלא ישמע" (תהלים צד), "לרוקע הארץ על המים" (תהלים קלו), "ושוסע שסע פרסה" (ויקרא יא).
ובא מלת "אֹבַד עצות" בפתח, אף על פי שאין הלמד מאותיות הגרון, וקריאת המלה מלרע, אף על פי שתסמך לה מלה זעירא או מלה שהיא מלעיל, לפי שאם תהיה המלה מלעיל תהיה העי"ן בפתח קטן כמו "חדש" "קדש" "חשך" "גרן" "שרש" "חפש" "חרש" והדומים להם שהם שמות הפעלים וידמה הפעל לשם וצריך להפריש ביניהם ולהבדיל כמו שענינם מובדל.
אבל בנחי הלמד, שהלמ"ד שלהם ה"א שהוא נקוד גם כן בסגול כשהוא מלרע ואף על פי שיש מהם בצירי, לא ישוב סגול כשהוא מלעיל כמו השלמים. ועוד כי אין דרך לטעות בהן כי לא נמצאו בנחי הלמ"ד שמות מלעיל במשקל הבינוני. לפיכך יבא מלעיל בהסמכו למלה זעירא או למלה שהיא מלעיל כמו:
- "ויהי בנה עיר" (בראשית ד), "בֹנה חיץ" (יחזקאל יג), "עשה פלא" (שמות טו), "עשה חיל" (במדבר כד), כל "רועה צאן" (בראשית מו).
וכן הפעלים שלמ"ד שלהם אל"ף שהם נקודים בצירי לעולם זולתו אחרים נמצאו בסגול, לא ישוב בסגול בשובו מלעיל, ויהיה מלעיל בהסמכו למלה זעירא או למלה שהיא מלעיל כמו "וברא רע" (ישעיה מה), "הנני רופא לך" (מ"ב כ). אבל "ובורא חשך" (ישעיה מה) מלרע, ואם יהיה בשלמים מלעיל יהיה מאריך גם כן בעין הפעל להעמיד הצירי כמו "ואבקש מהם איש גדר גדר" (יחזקאל כב).
ומצאנוהו בה"א נוספת בסופה כמו "תנור בוערה" (הושע ז) לפי שהמלה מלעיל נאמר כי הה"א נוספת ולא באה סימן לנקבה. ועוד כי "תנור" מצאנוהו בלשון זכר -- "תנור וכירים יתץ" (ויקרא יא).
וכן בשמות:
- "לילה" (בראשית א), "נחלה מצרים" (במדבר לד), "נחלה עבר על נפשנו" (תהלים קכד), "ארצה מצרים" (שמות ד), "השערה" (שופטים כ), "החדרה" (שם טו), "הלוך ונסוע הנגבה" (בראשית יב), "בטרם יבוא החרסה" (שופטים יד), "מלפני שער התחתונה" (יחזקאל מ), "ואת מבוא המלך החיצונה" (מ"ב יו), "הר האלקים חורבה" (שמות ג), "ויבא דוד נובה" (שמואל א כא), "ודדנה בחרב יפלו" (יחזקאל כה), והדומים להם שהם מלעיל, הה"א נוספת.
ותבוא גם בתוספת יו"ד כמו:
- "שכני סנה" (דברים לג), "חוצבי מרום קברו" (ישעיה כב), "חוקקי בסלע" (ישעיה כב), "היושבי בשמים" (תהלים קכב), "אוסרי לגפן עירה" (בראשית מט), "עזבי הצאן" (זכריה יא). וכן "מלשני בסתר רעהו" (תהלים קא), "מקימי מעפר דל" (שם קיב), "מושיבי עקרת הבית" (שם), "המגביהי לשבת המשפילי לראות" (שם) -- היו"ד בהם נוספת.
וכן בשמות:
- "בני אתונו" (בראשית מט), "אדני צדק" (יהושע י), "מלכי צדק" (בראשית יד).
אבן יא'עריכה
והעשתי עשרה בת חמש אותיות עם היו"ד והמ"ם הנוספת להורות על רבים זכרים נסתרים או נמצאים או מדברים בעדם שפעולתם לזמן הוה. והנמשל, פוֹעלים.
ואם בסמוך, תסור המ"ם ותשאר היו"ד ולמ"ד הפעל נקודה צירי כמו:
- "פעולי און" (תהלים צב), "שומרי משמרת הקדש" (במדבר ג). והוסרה היו"ד מהמכתב ונשארה במבטא בפגישת שני יודין -- "וקוי ה' " (ישעיה מ), וכן "בלוי סחבות" (ירמיה לח), "ובלוי מלחים" (שם לח).
והיו"ד והמ"ם שהם סימן הרבים נפלו מהם ופעמים יפילו המ"ם ותשאר היו"ד בלתי הסמיכות:
- "משכימי בבקר" (ישעיה ה), "מאחרי בנשף" (שם), "אוהבי לנום" (ישעיה נו), "יורדי אל אבני בור" (ישעיה יד), "ואת הלוים משרתי אותי" (ירמיה לג), "עד אנה תשימון קנצי למלין" (איוב י), "השכוני באהלים" (?? ?), "עוברי בעמק הבכא" (תהלים כד), "גמולי מחלב עתיקי משדים" (ישעיה כח), "לנביאי מלבם" (יחזקאל יג), "האלהי מקרוב" (ירמיה כג), ו"הולכי על דרך שיחו", והדומים להם.
ויתכן שיהיו כולם סמוכים על אותיות השמוש כמו שאנו עתידים לבאר בשער המלין.
אבל מצאנום גם כן בלא אות השמוש:
- "חלוני שקופים אטומים" (מלכים א ו), "נטעי נעמנים" (ישעיה יז), "אנשי מחקה על קיר" (יחזקאל כג), "אנשי בני בליעל" (שופטים יט), "בני שלשים" (בראשית כ), "בני רבעים" מלכים ב ??), "מאנשי התרים" (מלכים א י), "מי המרים" (במדבר ה), "השותים במזרקי יין" (עמוס ?), "משלחתת מלאכי רעים" (תהלים עח).
ויש שיבואו בחירק כמו שיבואו עם המ"ם:
- "יושב בשבת תחכמוני ראש השלישי" (שמואל ב כב) שהוא כמו השלישים, "שמה נסיכי צפון כולם וכל צידוני" (יחזקאל לב) כמו צידונים, "לכרי ולרצים" (מלכים ב יא) כמו לכרים, "ותפלטני מריבי עמי" (שמואל א כב) כמו עמים, וכן "הרודד עמי תחתי" (תהלים קמ) "הייתי שחוק לכל עמי" (איכה ג).
ויש שיבואו בפתח בהראות היו"ד, ובא כמו עם כינוי היחיד:
- "וקרע לו חלוני" (ירמיה כב) כמו חלונים, "הנם כתובים על דברי חוזי" (דברי הימים ב לג) כמו חוזים, "וסורי בארץ יכתבו" (ירמיה יז) כמו וסורים. ויש לפרשו שהיו"ד לכינוי רוצה לומר סורים ממני והוא מאמר הנביא בדבר האל כמו שימצא זה בדברי הנביאים או יהיה מאמר הנביא על עצמו כאילו אמר סורים ממני מהדרך הטובה אשר אני אוחז בה וכמוהו "אל תסור ממנו" (?? א), "וחשופי שת" (ישעיה כ), "ואורגים חורי" (ישעיה ?), "על כל אצילי ידי" (יחזקאל יג), "יוצר גובי" (עמוס א), "ושרי ביששכר" (שופטים ?).
ויש שיבואו עם המ"ם לבדה בחסרון יו"ד בכתיבה:
- "ויברא אלקים את התנינם" (בראשית א), "שנים עשר נשיאם" (בראשית י?), 'צדיקם אתם' ( ראה מלכים ב יט), וכן כל "גוים" שבמקרא. וכן "לוים", חסרי יוד הרבים מפני פגישת שני היודין ולפי שנשתמשו בהן הרבה. וכן "ומשכלת גויך" (יחזקאל לו), "וגויך לא תבשלי עוד" (שם) חסרי יו"ד הרבים. וכן "ויתר גוי ינחלום" (צפניה ב ט) חסר יו"ד הכינוי מהמכתב ונשאר במבטא. וכן "באלקי גוי הארצות" (דברי הימים ב לב) חסר יו"ד הרבים מהמכתב ונשאר במבטא. וכן "יחרדו האיון" (יחזקאל כו) חסר יו"ד הרבים.
וכן תחסר יוד הרבים פעמים עם הכינויים כמו "הודיענו נא את דרכך" (שמות לג), "כי אז תצליח את דרכך" (יהושע א), "בדרכך חייני" (תהלים קיט), "ויבאני חסדך ה' " (שם), "מאיבי חחכמני מצותך" (שם). וכן "לא אשכח דברך" (שם) והמסורת עליו י"ג חסרים. וכן "ומחלבהן" (בראשית ב), "על לבבהן" (נחום ב), וכן "והגיתי בכל פעלך" (תהלים עז) כי מפני מלת "בכל" ידמה שהוא לשון רבים.
ויש שיבואו היו"ד והמ"ם מקובצים ממלה שהיא בלשון נקבה כמו:
- מן "שנה"|"שנים", "חטה ושעורה"|"חטים ושעורים", "לבנה"|"לבנים", "סאה סולת" (מלכים ב ז)|"שלש סאים" (בראשית ?), "פנה"|"שער הפנים" (זכריה יד), "מלה"|"אחבירה עליכם במלים" (איוב יו), "שבלת"|במלקט שבלים (ישעיה יז), "אלמה"|"מאלמים אלמים" (בראשית לז), "יונה"|"עיניו כיונים" (שיר ה), "אימה|"עליו אימים" (ישעיה א), "אלה"|"אלים", "יעלה"|"יעלים", "נמלה"|"נמלים", "דבורה"|"דבורים", "יענה"|"יענים" (איכה ד), "דבלה"|"דבלים".
וכן בפעל: "וכי אנחנו מקטרים" שהוא מאמר נשים.
ויש שיבואו היו"ד והמ"ם לקבוץ השנים בלבד, והראיה בהנקדו כמו: "שנים" "שמים" "מים" "כנפים" "ידים" "עינים" "אפים" "רגלים" "רחים" והדומים להם.
ואם יאמר ביותר משנים לא יאמר אלא על הזוגות כמו:
- "ארבע רגלים", "ארבע כנפים", "שבעה עינים" (זכריה ג) -- רגלים כנפים עינים הם זוגות.
ויש שיבואו היו"ד והמ"ם עם הסמיכות כמו:
- "טורים אבן" (שמות כה), "אמרים אמת" (משלי כב), "סיגים כסף היו" (יחזקאל כב), "אילים צמר" (מלכים ב ג), "שנים טורים רמונים" (ד"ה ב ד), "לאדירים עם" (שופטים ה), "במצלתים נחשת" (ד"ה א טו), "ויצר ככרים כסף" (מלכים ב ה), והדומים להם. וב"ככרים כסף" יש בו סימן אחד לסמיכות והוא שוא הכ"ף כי זולת הסמיכות יאמר "ככרים", בקמ"ץ הכ"ף כמו "הואל קח ככרים". ובדרך הזה סמיכות "שנים עשר" "שתים עשרה" כי הם סמוכים עם היו"ד והמ"ם. ויש בהם אות לסמיכות הנו"ן והתי"ו כמו "שני עשר" "שתי עשרה". ויתכן שיהיה חסר הנסמך באלה שזכרנו סמוכים עם המ"ם ומשפטם:
- "אמרים [אמרי] אמת", "טורים [טורי] אבן", "סיגים [סיג] כסף", וכן כולם. וכן "את קול הרצים העם" (מלכם ב יא) -- "הרצין [רצי] העם".
וכן ב"שנים" עוד עם המ"ם בסמיכות מ"ם הרבים: "מים" "ברכים" "מים לחץ" (יחזקאל יז).
ויש שבוא נו"ן במקום מ"ם הרבים:
- "למחות מלכין" (משלי ל), "חטין ושעורים" (יחזקאל ד), "את קול הרצין" (מלכים ב יא), "וירושלים עיין תהיה" (מיכה ב), "ולא יאמין בחיין" (איוב כד), "יחרדו האין" (יחזקאל כו), "ועליה יכרעון אחרין" (איוב לא), "כל שעריה שוממין" (איכה א), "לעשתרות אלהי צדנין" (מלכים א יב), "לקץ הימין" (דניאל יב). וכן "מלים" ו"מלין", במ"ם ובנו"ן.
ויש שיבואו היו"ד והמ"ם בלשון תפארת על היחיד:
- "אדנים קשה" (ישעיה יט). וכן "האיש אדני הארץ" (בראשית מב), "אדני ההר שומרן" (מ"א יו). וכן עם הכינוי-- "אם אדניו יתן לו אשה" (שמות כא). וכן עם כל הכנוים זולתימדבר בעדו כדי שלא יתחלף עם השם הנכבד, אבל לרבים יאמר כן-- "הנה נא אדני" (בראשית יט), ויש הפרש בנקוד כי "אדני" שהוא לשון רבים עם כנוי המדבר הוא בפתח אם לא בהפסק. ונמצא בזקף קמוץ בדבר גדעון והוא לשון רבים ליחיד כי לא היה יודע עדיין גדעון שהוא מלאך ואמר "בי אדני במה אושיע את ישראל" (שופטים ו), ואמר לשון רבים לתפארת וזה לבדו הוא שבא כן בלשון רבים בכנוי המדבר ליחיד. ו"אדני" שהוא שם הנכבד נקוד בקמץ.
וכן בלשון תפארת:
- "ולקח בעליו" (שמות כב), "כי בועליך עושיך" (ישעיה נד), "ולא אמר איה אלה עושי" (איוב לה), "ישמח ישראל בעושיו" (תהלים קמח), "בורא שמים ונוטיהם" (ישעיה מב), "כי אלהים קדשים הוא" (יהושע כד).
ויבא גם בלא תפארת ליחיד-- "בספל אדירים" (שופטים ה), "פר בן בקר תמימים" (יחזקאל מו). ויש לפרש כי "בספל" הוא סמוך ל"אדירים", רוצה לומר ספל הראוי לשתות בו גדולים ואדירים. ו"תמימים" רוצה לומר שהפר והבקר תמימים. ורז"ל פירשו כי אמר "תמימים" לפי שקרבן ראש חדש בשני פרים כמו שכתוב בתורה. ואמר יחזקאל "פר" להורות שאם לא מצא שנים יביא אחד.
אבן יב'עריכה
והשתים עשרה בת ארבע אותיות עם הה"א הנוספת או התי"ו להורות על יחידה נסתרת או נמצאת או מדברת בעדה שפעולתה בזמן הוה. והנמשל, פֹעֲלָה או פֹעֶלֶת, וכולו בסגו"ל.
ואם בהפסק, העי"ן בקמ"ץ -- "ובחומה היא יושבת" (יהושע ב), "והארץ לעולם עומדת" (קהלת א).
וכבר באו מהם בהפסק בלתי קמץ -- "את סכת דוד הנפלת" (עמוס ט), "ותהי לו לאומנת" (רות ד), "ואחותו המולכת" (ד"ה א ו).
ואם למ"ד הפעל גרונית יהיה פתוח כולו:
- "וכל אשה יודעת איש" (במדבר לא), "ושוסעת שסע" (ויקרא יא), "בורחת כל העיר" (ירמיה ד), "ושרה שומעת" (בראשית יח). ובא "מפני שרה גברתי אנכי ברחת" (בראשית י) פתח כולו, אף על פי שהוא סוף פסוק
ונוספה בו יו"ד-- "אל תשמחי אויבתי לי" (מיכה ז), "אהבתי לדוש" (הושע י) לפי שהם מלעיל נאמר כי היו"ד נוספת, ואילו היה לכינוי היה הטעם בתי"ו. ועוד כי ב"אהבתי לדוש" אין בו ענין לכינוי אבל ב"אויבתי" יש בו ענין לכינוי ואפשר שתהיה היו"ד לכינוי אף על פי שהוא מלעיל, ובא מלעיל מפני "לי" שהיא מלה זעירא ואף על פי שאינה נופלת עליה, כי היא בשני פשטין.
וכן "ותרא אויבתי" (מיכה ז) בשני פשטין ואינה סמוכה למלה זעירא, ובאה הנקבה בצירי על דרך היחיד "ולא יראה בוגדה יהודה אחותה" (ירמיה ג), "נוטרה את הכרמים" (שיר א), "כצירי יולדה" (ישעיה כא), "אספה הצלעה" (מיכה ד), "ולהב אש אוכלה" (ישעיה כט), "מי יגור לנו אש אוכלה" (שם לג), "והיתה ארצה לזפת בוערה" (שם לד), "ונפשו שוקקה" (שם כט), משפטם בשוא-- "בוגדה" "נוטרה" כמו "הולכה היא" (ירמיה ג), "שופטה את ישראל" (שופטים ט), "אש אוכלה הוא" (דברים ז), "האומרה בלבבה" (ישעיה מז), "הבוטחה באוצרותיה" (ירמיה מט), או יהיה בוגדה נוטרה יולדה צולעה אוכלה בוערה תואר במשקל "שוֹמֵמָה" שכולם בצירי-- שומֵם שומֵמִים שומֵמָה שומֵמוֹת. וכן "עלמות תופפות" (תהלים פו).
אבן יג'עריכה
והשלש עשרה בת חמש אותיות עם הוי"ו והתי"ו נוספת להורות על רבות נסתרות או מדברות בעדן שפעולתן בזמן הוה. והנמשל, פוֹעֲלוֹת, והו"ו והתי"ו שהן סימן הרבות יבואו פעמים ממלה שהיא לשון זכר כמו מן "אב" "אבות", "מזבח" "מזבחות", "משכן" "משכנות", "שדה" "שדות", "בכור" "בכורות", "מקום" "מקומות" והדומים להם.
אבן יד'עריכה
והארבע עשרה בת שלש אותיות, הפ"א נקודה בקמץ גדול והעין בשורק להורות על יחיד נסתר או נמצא או מדבר בעדו שפעולתו בזמן הוה. והנמשל, פָּעוּל, והנח שבין העי"ן והלמ"ד, פעם יכתב ופעם לא יכתב.
ואם למ"ד הפעל גרונית -- "נטוע" "שלוח" "סרוח" בהולד נח בקריאה בין העין והלמד.
ואם בסמוך ינקד הפ"א בשו"א "בוא ברוך ה' " (בראשית כד), "זעום ה' יפול שם" (משלי כב), "נבוב לחות" (שמות כז).
ואם פ"א הפעל גרונית, הפ"א בשו"א ופתח כמו "חֲבור עצבים" (הושע ד) או בשו"א וסגו"ל כמו "עֱרוך מלחמה" (יואל ב). אבל "תָפוש זהב וכסף" (חבקוק ב), "חָגור כלי מלחמה" (שופטים ח), "חָגור אפוד בד" (ש"א ב) שהם קמוצים אינם סמוכים כאשר ידמה הענין אלא יחסר בית בשימוש ומשפטם תפוש בזהב וכסף, חגור בכלי מלחמה, חגור באפוד בד. ועל זה הדרך "לבוש בגדים" (זכריה ג), "לבוש הבדים" (יחזקאל ט), "לבש שנים" (משלי לא), "קרוע כתנתו" (ש"ב טו).
אבן טו'עריכה
והחמש עשרה בת חמש אותיות עם היו"ד והמ"ם נוספת להורות על רבים נמצאים או נסתרים או מדברים בעדם שפעולתם עשוים בזמן הוה. והנמשל, פְעולִים. ואם בסמוך, תסור המ"ם ותשאר היו"ד ולמ"ד הפעל נקודה בצירי כמו "גְאולֵי ה' " (תהלים קז).
אבן טז'עריכה
והשש עשרה בת ארבע אותיות עם הה"א הנוספת בסופה להורות על יחידה נסתרת או נמצאת או מדברת בעדה שפעולתה עשויה בזמן הוה. והנמשל, פעולה, ולמ"ד הפעל קמוצה.
ואם בסמוך תהפך הה"א בתי"ו ולמ"ד הפעל בפתח כדרך כל ה"א נקבה שתהפך תי"ו בסמיכות כמו "ועצובת רוח" (ישעיה נד), "ושכורת ולא מיין" (שם נא). ויחסר הנסמך ופירושו ושכורת הצרות ולא מיין. או בא כן בלתי סמיכות בתי"ו ובפתח למ"ד הפעל כמו שמצאנו גם כן בפעלים ובשמות שיבא התי"ו שלא בסמיכות כמו:
- "רבת שבעה לה נפשנו" (תהלים קנג), "רבת צררוני מנעורי" (שם ק?ט) "רבת תעשרנה" (שם סה), "למנצח על נגינת לדוד" (תהלים סא), "על מחלת לענות" (שם פח), "מכת בלתי סרה" (ישעיה יד), "חכמת ודעת" (שם לג), "שפעת אני רואה" (מ"ב ט), "שפת לא ידעתי אשמע" (תהלים פא), "מזוזת רבועה" (יחזקאל מא), "אם אתן שנת לעיני" (תהלים קלב), "כשמחת בקציר" (ישעיה ט), "חלת מצה אחת" (ויקרא ח), "חמת למו" (תהלים נח), "קרית חנה דוד" (ישעיה כט), "אל תתן לחית נפש תורך" (תהלים עד), "אל תתני פוגת לך" (איכה כד), "עגלת שלישיה" (ירמיה מה), "אף גילת ורנן" (ישעיה לה), "ותועבת לאדם לץ" (משלי כד), "למשפחת לבני קהת" (ד"ה א ו), "ועל טהרת לכל קודש" (ד"ה א כג).
ובאו בקמץ עם התי"ו:
- "הבה לנו עזרת מצר" (תהלים ס), "עזי וזמרת יה" (שמות טו), "איך לא עזבה עיר תהלת קרית משושי" (ירמיה מט), "אף נחלת שפרה עלי" (תהלים יו), "על כן יתרת עשה" (ירמיה מח), "ויהי ממחרת" (שמות יח).
ובסמיכות בקמץ "מנת שועלים יהיו" (תהלים סג), "ומנת המלך מן רכושו" (ד"ה א לא). וכן כל "מנת" ו"למקצת הימים" (דניאל א), "ומקצת ימים עשרה" (דניאל א), "ומקצת כלי בית האלהים" (שם). ובאה עם הה"א בסמיכות-- "סאה סלת" (מ"ב ו), "כאיפה שעורים" (רות ב), "וישפוך עלילו חמה אפו" (ישעיה מב), "ואספו אספה אסיר על בור" (שם כד), "טלטלה גבר" (ישעיה כב), "וענוה צדק" (תהלים מה), "עריה בשת" (מיכה א), "אשרה כל עץ" (דברי יו), "את צדה העם" (שופטים ז), "מחלה לב" (משלי יג). ויתכן להיות "מחלה" מפעילה, לא שתהיה שם. ופעמים נוספת בו יו"ד-- "גנבתי יום וגנבתי לילה" (בראשית לא). ואילו היה היו"ד לכינוי היתה הבי"ת קמוצה. וכן בתואר שהוא כדמות פועל "מלאתי משפט" (ישעיה א), היו"ד נוספת.
אבן יז'עריכה
והשבע עשרה בת חמש אותיות עם הו"ו והתי"ו הנוספת להורות על רבות נסתרות או נמצאות או מדברות בעדן שפעולתל עשויה לזמן הוה. והנמשל, פְּעוּלוֹת.
אבן יח'עריכה
והשמנה עשרה בת שלש אותיות מבלי תוספת והיא על שלשה פנים. הפ"א נקודה בקמץ גדול או בשו"א והעי"ן בחולם או הפ"א נקודה בשו"א והעי"ן בפתח גדול. והנמשל, פָּעוֹל או פְעׁל פְעַל. והנח שבין העי"ן והלמ"ד פעם יכתב ופעם לא יכתב.
פָעוֹל -- "זכור את יום השבת" (שמות כ), "כי אם שמור תשמרון" (דברים יא), "ובחור אותו מכל שבטי ישראל" (ש"א ב), "ענוש יענש" (שמות כא), "שמוע בין אחיכם" (דברים א). ויש אומרים כי "זכור את יום השבת" ציווי. וכן "תמוך אשורי" (תהלים יז), "שמור את יום השבת" (דברים ה), "שמור את חדש האביב" (שם יו), "הלוך וקראת" (ירמיה ב). ואפשר שיהיה המקור גם כן פָעֵל, הפ"א בקמץ והעין בצירי כמו "וילך הלוך וגדל" (בראשית כו). וכן "ובשל מבושל במים" (שמות יב) או יהיה שם תואר.
פְּעוֹל-- "גם ענוש לצדיק לא טוב" (משלי יז), "הנה שמוע מזבח טוב" (ש"א טו), "ויאמר אליה עמוד פתח האהל" (שופטים ד).
ובמקף ישוב החולם לקמץ חטף:
- לפני מלך מלך (בראשית לו), "כי טוב אמר לך עלה הנה" (משלי כד), "בענש לץ יחכם פתי" (משלי כא), "והיה בקרב איש להשתחות לו" (ש"ב טו).
פעל-- כמו "שלח אצבע" (ישעיה ו), "אחרי שכב המלך" (מ"ב יד). ונוספה יו"ד במלת "לדריוש את הדבר" (עזרא י) שלא כמשפט, והיא מלה יחידה לא אראה לה שנית במקרא להיות נוספת אות נעה בין שלש אותיות השרש ואפשר שהיא מלה מורכבת ואנכי לא ידעתי. ובא המקור בתוספת יו"ד בסוף-- "להושיבי עם נדיבים" (תהלים קיב) שהוא כמו להושיב. ופעמים רבות בתוספת ה"א ופ"א הפעל בקמץ חטף כמו "ולדֳבקה בו" (דברים ל), "למשחה בהם" (שמות כט), "לקרבה אל המלאכה" (שמות לו), "ויתן אותה למרטה" (יחזקאל כא). וכן עם הכינוים שתשוב הה"א לתי"ו -- "ובקרבתם אל המזבח" (שמות מ) וכן "כשמעתו ענך" (ישעיה ל) כי הנפרד "שָמְעָה" בפלס "דָבְקָה". ויש אומרים שהוא שם בפלס "חכמה" וזה וזה יכשר. "וכנו נחשת לרחצה" (שמות ל). והוסב הקמ"ץ חטף תחת החי"ת במלת "לרחקה מעל מקדשי" (יחזקאל ח). והוא לתפארת הקריאה.
ובשורק הפ"א: "לחמלה עליך" (שם טו). וכן עם הכינוי "מלוש בצק עד חמצתו" (הושע ז).
ואלה שהם בקמץ חטף או בשורק הם מן פְּעוֹל, בחולם. ומן פְעַל בפתח יבוא בתוספת ה"א ופ"א הפעל בחירק כמו "ליראה את השם הנכבד והנורא" (דברים כח), "לרבעה אותה" (ויקרא כ), וכמו "לשמצה בקמיהם" (שמות לב).
ואם פ"א הפעל גרונית יהיה פתח מקום החירק כמו "לאשמה בה" (ויקרא ה). ואם עי"ן הפעל גרונית יפתח פ"א הפעל ועין הפע"ל בשו"א ופתח, ובא כן להרחיב על האות:
- לאהבה את ה' אלקיך" (דברים ל), "גרסה נפשי לתאבה" (תהלים קיט), "ולא יוסיפו לדאבה עוד" (ירמיה לא), "ושחטה שטים" (הושע ה), "לראוה בך" (יחזקאל יח). ובזקף-- "העמק שאלה" (ישעיה ז), הפ"א בשו"א והעי"ן בקמץ. או הוא ציווי. ומצאנוהו גם בתוספת נו"ן "באבדן מולדתי" (אסתר ח) והדל"ת פתוחה. "והרג ואבדן" (שם ט). ומלת "ואבדן" מהדגוש כי משפטו "ואבדן" בדגש הבי"ת, כי הוא יוצר והוקל כמו שהוקלו רבים מהדגוש כמו שאנו עתידין לבאר. וכן "השיבות מחרון אפך" (תהלים פה) הוא מקור בתוספת נו"ן. והוצרכנו לזה בעבור כי "השיבות" פעל יוצא והפעול הוא "אפך".
והאבן הזאת תורה על יחיד או יחידה או רבים או רבות, בין בזמן עבר ובין בזמן עתיד.
אבן יט'עריכה
והתשע עשרה יש שהוא בתוספת ויש מבלי תוספת והוא שם הפעל כאשר תאמר מן פָעַל-- "ואת פעל ה' לא יביטו" (ישעיה ה). ובתוספת ה"א -- פְּעוּלָה. ובסמוך-- "לא תלין פעלת שכיר" (ויקרא יט).
ובשער השמות יתבאר כל אחד על משקלו.
אבן כ'עריכה
והעשרים, בת שלש אותיות, הפ"א נקודה בשו"א והעי"ן בחולם או בפתח. והנמשל, פְּעוֹל או פְּעַל. וכשתחטוף מלת פעול במקף, תחטף העי"ן בקמ"ץ-חט"ף במקום החול"ם כמו "זְכָר-נָא" (מיכה ו), "סעד-נא" לבבך" (שופטים יט), "שמר-תם" (תהלים לז), "הרס-שנימו בפימו" (תהלים ?).
וכשיבא פְּעַל בהפסק יהיה בקמץ כמו:
- "לא קראתי שוב שכב" (ש"א ג), "לא קראתי בני שוב שכב" (שם).
וגם בזקף-קמץ:
- "אם תגאל גאל" (רות ד), "קרב אתה ושמע" (דברים ה). והמסורת עליו חמשה קמצין זקפין וסימן קרב קום הטה דמ"ב י"ט. הטה דישעיה לז הטה דדניאל ט. וכן "חזק ואמץ" (יהושע א) קמץ בזקף. "אם אותה תקח לך קח" (ש"א כא).
ובזקף גדול-- "ודע כי על כל אלה" (קהלת יא).
ובא בסגולתא שהיא אחר הזקרא, קמץ -- "ויאמר עלי לשמואל לך שכב" (ש"א ג). וכן בסגולתא "חזק ואמץ" (דברים לא) שנים קמוצים.
ובא גם בלי הפסק קמץ-- "סעד לבך פת לחם" (שופטים יט) שלא כמשפט.
ופעמים רבים בתוספת ה"א בסוף כמו:
- "שמרה זאת לעולם" (דברי הימים א), "זכרה לי אלהי לטובה" (נחמיה ה) הפ"א בקמץ חטף ונמשך הפ"א בטעם והוסב לקמץ רחב, "שמרה נפשי כי חסיד אני" (תהלים פו).
ואם עי"ן הפעל גרונית יבא חולם תחת הקמץ להרחיב כמו "זעמה ישראל" (במדבר כג). וכן פעל, בפתח, כשיבא בתוספת ה"א נאמר "שלחה הנער אתי" (בראשית מג), "שכבה עמי" (בראשית לט), הפ"א בחירק. ואם בהפסק-- "ים ודרוש ירשה" (דברים לג), "העמק שאלה" (ישעיה ז), הפ"א בשו"א והעי"ן והלמד קמוצים. ובא הפ"א בקמץ-חטף "באה אתי הביתה וסעדה" (מ"א יג). ובלא הפסק "ה' שמעה ה' סלחה" (דניאל ט). אבל הם בהעמדת טעם וכולם מלעיל.
ובא מלרע-- "רפאה נפשי" (תהלים מא) ויצאו אלה מדברי חביריהם-- "קרבה אל נפשי גאלה" (תהלים סט) שהוא מגזרת פְעַל ובא בקמץ-חטף, והיה ראוי להיות קרבה, בחיריק, כי בלא ה"א תאמר "קרב אתה ושמע" (דברים ה). וכן "נצרה על דל שפתי" (תהלים קמא) הוא מגזרת פעׁל. "נצור לשונך מרע" (שם ?)
ובא בחיריק ומשפטו בקמץ-חטף. וכן "מכרה כיום" (בראשית כה). וכן "אֶספה לי" (במדבר כא), "עָרכה לפני" (איוב לג) היה ראוי אספה ערכה, בקמ"ץ-חטף, כי הם מגזרת פעול, אֲסׁף את העם. וכן ערוך מן "היערך שועך" (איוב לו) כי הציווי הולך אחר איתן ברוב אם בחולם אם בפתח. וכן בא המקור בחולם-- "לערוך מלחמה" (ש"א יז). ובאו אֶספה עֶרכה בסגול שהוא כמו החיריק לגזרת פְעל בפתח ומצאנוהו גם בתוספת נו"ן-- "וקבנו לי משם" (במדבר כג). ואף על פי שיתכן לומר בו פנים אחרים אזכרם בפעלי הכפל אם יעזרני יוצרי.
והאבן הזאת תורה על יחיד נמצא המצווה על הפעולה ההיא. ופעמים איננה על דרך מצוה רצונית כי אם דרך נזום כמו "שמח בחור בילדותך" (קהלת יא) רוצה לומר שמח בחור ותראה מה יקרך באחריתך. וכן "שישי ושמחי בת אדום" (איכה ד) וכן "באו בית אל ופשעו" (עמוס ד), "ואתם בית ישראל כה אמר ה' אלקי ישראל איש גלוליו לכו עבדו" (יחזקאל כ). ויתכן לפרשו כמשמעו כלומר, טוב הוא שתעבדו גלוליכם לבד ולא תביאו לי מתנותיכם ותעבדו גלוליכם כי זה הוא חילול השם. ויבא גם כן בענין שהיה כאומר לחבירו עשה מה שתעשה כי לא יועילך כמו שאמר "עולותיכם ספו על זבחיכם" (ירמיה ז). והיה הציווי לפעמים לא לאדם מיוחד אלא למי שיהיה והוא על דרך מליצה כמו "ראה ריח בני" (בראשית כז), "אמר למלך ולגבירה השפילו שבו" (ירמיהו יב), "קול אמר קרא" (ישעיה מ), "חזק ידים רפות" (שם לה), "אמרו לנמהרי לב" (שם), "ואמר סלו סלו" (שם מז), והדומים להם.
אבן כא'עריכה
והאחת ועשרים בת ארבע אותיות עם הו"ו הנוספת בסוף להורות על רבים נמצאים המצוים על הפעולה ההיא. והנמשל פַעֲלוּ, הפ"א בפתח לפי שהעי"ן הפעל גרונית והעי"ן נקודה בשו"א ופתח. "ושחטו הפסח" (שמות יב), "רחקו מעל ה' " (יחזקאל יא).
ובסגול הפ"א ועי"ן הפעל בשו"א וסגול: "אֱהבו את ה' כל חסידיו" (תהלים לא), "ואֱהבו טוב" (עמוס ה), "אֱחזו לנו שועלים" (שיר ב).
ואם עי"ן הפעל איננה גרונית הפ"א בחיריק כמו:
- "שמרו מי בנער" (ש"ב יח), "זכרו תורת משה עבדי" (מלאכי ג), "לגבעות נפלו עלינו" (הושע י), "כרתו עצה" (ירמיה ו), "משכו וקחו לכם צאן" (שמות יב), והמ"ם מעומדת בגעיא. וכן "נדרו ושלמו" (תהלים עו).
או בקמץ-חטף "חרבי מאוד" (ירמיה ב), "משכו אותה וכל המוניה" (יחזקאל לב), "ושדרו את בני קדם" (ירמיה מט).
ואם בהפסק בחולם "גם לי גם לך לא יהיה גזרו" (מ"א ג), "איש גלוליו לכו עבודו" (יחזקאל כ), "את ה' הגדול והנורא זכורו" (נחמיה ד). ובא גם כן בטרחא שגם הוא יש לו במקומות מנהג הפסק כמו "עמדו עמדו ואין מפנה" (נחום ב) או בקמץ גדול בהפסק אשר הם מגזרת פעל בפתח-- "והתמהו תמהו" (חבקוק א), "החרשים שמעו" (ישעיה מח). וכן בזקף-- "הקבצו כלכם ושמעו" (ישעיה מח). ובא גם כן בטרחא-- "אם תבעיון בעיו" (שם כא). ובא מלת "ומכחכם שחרו בעדי" (איוב ו) בחיריק אף על פי שהחי"ת גרונית אבל נמשך בטעם להרחיב על החי"ת.
אבן כב'עריכה
והשתים ועשרים בת ארבע אותיות עם היו"ד הנוספת להורות על יחידה נמצאת המצווה על הפעלה ההיא. והנמשל, פַעֲלִי. הפ"א בפתח והעי"ן בשו"א ופתח ואם עי"ן הפעל איננה גרונית תנקד הפ"א בחירק כמו "לבשי בגדי תפארתך" (ישעיה כב), "שכבי עד הבקר" (רות ג).
ובא מועמד בגעיא "לקחי נא לי פת לחם בידך" (מ"א יז) או בסגו"ל הפ"א חשפי שובל" (ישעיה מז) ובא בסגו"ל הפ"א והעין בקמץ-חטף והיא גרונית "ואחזי בה" (רות ג) או בקמץ-חטף הפ"א "לכי את ומלכי עלינו" (שופטים ט). ובהעמדה "גילי ושמחי" (יואל ב). בזקף-- "האומר לצולה חרבי" (ישעיה מד). באתנח-- "עלי הלבנון וצעקי" בזקף (ירמיה כב). והפ"א בשניהם בקמץ-חטף לתפארת, והעי"ן בקמץ רחב מפני ההעמדה ובא גם כן בזקף והעין בחולם-- "כתיים קומי עבורי" (ישעיה כג) לגזרת פְעוֹל ונהפך לקמץ-חטף בעין הפעל במלת "קסמי נא לי באוב" לתפארת המלה.
אבן כג'עריכה
והשלש ועשרים בת חמש אותיות עם הנו"ן והה"א נוספת להורות על רבות נמצאות המצוות על הפעולה. והנמשל פְּעַלְנָה. הפ"א בשו"א והעי"ן בפתח ונו"ן הרבות קמוצה כמו "כי שמענה נשים דבר ה' " (ירמיה ט), "צעקנה בנות רבה" (ירמיה מט) או פּעֹלְנָה, הפ"א בשו"א והעי"ן בחולם-- "חגרנה שקים ספדנה" (ירמיה מט).
ופעמים תעלם הה"א במכתב ותשאר במבטא-- "קראן לי מרא" (רות א). ומצאנוהו בתוספת נו"ן לבדה-- "קראן לו" (שמות ב), ובא הקו"ף בחירק בהתמעט התנועות כמו פקדו פקדי. כן בתוספת נו"ן לבדה "שמען קולי" (בראשית ד). גם בתוספת ה"א לבדה-- "רגזה בוטחות" (ישעיה לב). ויש אומרים כי רגזה מקור בתוספת ה"א. וכן "פשוטה זעורה וחגורה" (ישעיה לב). ומצאנוהו בלשון זכרים "חרדו שאננות" (שם). ובא כן כי ענינו על העם שבתוך הערים השאננות.
אבן כד'עריכה
והארבע ועשרים בת ארבע אותיות עם תוספת אלף בתחלתה להורות על יחיד מדבר בעדו או יחידה מדברת בעדה שפעולתם לזמן עתיד. והנמשל אֶפְעֹל. והנח שבין העי"ן והלמ"ד, פעם יכתב ופעם לא יכתב. והאל"ף הנוספת בסגול, והעין בחולם.
ובמקף ובסמוך למלה זעירא או למלה שהיא מלעיל, בקמץ חטף-- "אשמר לו חסדי" (תהלים פט), "הן עבדי אתמך בו" (ישעיה מב).
ושאר הנוספות זולתי האלף הם בחיריק והיתה האלף לבדה בסגול שלא להתערב עם יוד.
או אֶפְעַל, העין בפתח. ויש פעלים ימצאו מיוחדים עתידיהם בחולם כמו: "ישמֹר" "יזכֹר" "יעבֹר" "ימשֹך" ודומיהם. ויש בפתח כמו: "ישכב" "ירכב" "ירפד" "ירבץ" "יגדל" ודומיהם.
ויש פעלים ימצאו בהם שני הפנים כמו: "מה תפעל בו" (איוב לה) שהוא בקמץ חטף, מקום החולם מפני המקף. ובפתח-- "אף יפעל אל" (ישעיה מד). וכן "וישבת המן" (יהושע ה) -- "למה תשבת המלאכה" (נחמיה ו), "כי לא אחפץ" (יחזקאל יח) -- "ודרכי יחפץ" (תהלים לז), "פן יטרוף" (שם ז) -- "זאב יטרף" (בראשית מט), "ידד ממך" (נחום ג) -- "ותדד שנתי" (בראשית לא), "ובאשת נעורך אל יבגד" (מלאכי ב) -- "מדוע נבגד איש באחיו" (שם), "אם ישך הנחש" (קהלת י) -- "כנחש ישך" (משלי כג), "טוב אשר לא תדור" (קהלת ה) -- "וידר ישראל נדר" (במדבר כא).
ואשר למד"יהם גרונית, יהא פתח לעולם להקל כמו "ישמע" "ישלח" "יגבה" ודומיהם.
וגם אשר עינ"יהם גרונית יהיו פתח ברוב, ויבואו מהם בחולם כמו "ומה אזעום" (במדבר כג), "וינהם עליו" (ישעיה ה).
ואשר הם בפתח: אם בהפסק-- העי"ן בקמץ. וכן בשלשלת. כי יש לה משפט הפסק -- "וישחט ויקח משה מדמו" (ויקרא ח). ובאו מהם בהפסק בפתח-- "אלהי תהלתי אל תחרש" (תהלים קט), "ותקח מפריו ותאכל ותתן גם לאשה עמה ויאכל" (בראשית ג).
וכן כל "ויאמר" "ויאכל" פתח באתנח וסוף פסוק. וכל "וילך" וכל "וירד". "ראית ה' אל תחרש" (תהלים לה), "וירם תולעים ויבאש" (שמות יו). וכן "תחת דוד אביו ויצלח" (ד"ה א כט).
וגם באו מהם קמוצים זולתי הפסק:
- "אם אצדק פי ירשיעני" (איוב ט), השומע ישמע (יחזקאל ג), הקשבתי ואשמע (ירמיה ח), "ובאזניו ישמע" (ישעיה ו), "או בן יגח" (שמות כא), "וה' מציון ישאג" (יואל ד), "שאג ישאג" (ירמיה כה), "ואם לא יגאל הגידה לי" (רות ד), "כי תאנה לא תפרח" (חבקוק ג), "ותחנף את הארץ" (ירמיה ג), "איזה יכשר" (קהלת יא), "כמה נר רשעי ידעך" (איוב כא), "בכל קדש לא תגע" (ויקרא ?), "ושן ויחלום" (בראשית מא), "היצלח הימלט" (יחזקאל יז), "כתנת בד קדש ילבש" (ויקרא יו), "שם ירעה עגל ושם ירבץ" (ישעיה כז), "ויקרם עליהם עוד מלמעלה" (יחזקאל לז), "וישחט ויקח משה את הדם" (ויקרא ח).
ויש זקפין קמצין כמו:
- "ויבעט" (דברים לה), "יראה ישבע" (ישעיה כג), "ולא ישבע" (חבקוק ב), "כמוני יברח" (נחמיה ו), "עד אשר אדע" (שמואל א כב), "נקם אקח" (ישעיה מז), "ואותך אקח" (מלכים א יא), בשנה אפרים יקח" (הושע י), "את בניכם יקח" (שמואל א ח), "ותרבית לא לקח" (יחזקאל ה), "כי מדי דברי אזעק" (ירמיה כ), "רק כל הממלכה לא אקרע" (מלכים א יא), "עליך לא יצלח" (ישעיה נד), "ומתחתיו יצמח" (זכריה ו), "לבי למואב יזעק" (ישעיה טו), "או אשר ישחט" (ויקרא יז), "אל אשתו לא תקרב" (שם יח), "שדה לא תזרע" (שם כה), "הן לא נזרע" (שם), "בארצם לא תנחל" (במדבר יח), "ובו תדבק" (דברים י), "מפחד לבבך אשר תפחד" (דברים כא), "במקום אשר יבחר" (שם יו), "טוב יגאל" (רות ג), "זאת יטרף" (בראשית מט), "את ראשו לא יפרע" (ויקרא כא), "במה ישכב" (שמות כב), "קרבתי צדקתי לא תרחק" (ישעיה מו), "עתה תצמח" (שם מג), "ובחיקו תשכב" (שמואל ב יב), "וגם לגמליך אשאב" (בראשית כד), "כן יקראו ולא אשמע" (זכריה ז), "ויקשב ה' וישמע" (מלאכי ג), "ואלקים זולתי לא תדע" (הושע יג), "הקונה אל ישמח" (יחזקאל יז), "מקולם לא יחת" (ישעיה לא), "ובשנת בצורת לא ידאג" (ירמיה יז), "ולאום מלאום יאמץ" (בראשית כה), "זרועו יבש תיבש" (זכריה יא), "כי הוא ישאג ויחרדו בנים מים" (הושע יא), "בשופר יתקע" (זכריה ט), "וזרעך גוים יירש ומפניהם אל תחת" (יחזקאל ל), "כי השקט לא יוכל" (ישעיה נז), "תפתה וגם תובל" (מלכים א כב), "מדור לדור תחרב" (ישעיה לד), "הוא לכל מבצר ישחק" (חבקוק א), "על סוס לא נרכב" (הושע יד), "ועל קל נרכב" (ישעיה ל), "האומרים תחנף" (מיכה ד), "והחדל יחדל" (יחזקאל ג).
ופעמים רבות תבוא בתוספת ה"א כמו:
- "אשמרה דרכי" (תהלים לט), "ואשלחה להגיד לאדוני" (בראשית לב), והעי"ן בשו"א.
ויש שהם בקמץ והם מגזרת פעֹל, בחולם, וכשנוספה הה"א הוסב החולם לקמץ חטף כמשפט. ובאו הרוב בשוא להקל, והמעט מהם בקמץ חטף כמו "אשקטה ואביטה" (ישעיה יח), "ואשקלה להם את הכסף" (עזרא ח), "אפשעה בה" (ישעיה כו), "אשקה לאבי ולאמי" (מלכים א יט). ובמקצת ספרים "ואשמעה אחד קדוש מדבר" (דניאל ח), בקמץ חטף, וכן כתבו הנגיד.
וכן עשו בהתחברם עם הכנוים, העין בשו"א אשר הם לגזרת יפעול בחולם שהיה משפטם בקמץ חטף כמו שבאו בקמץ חטף מעוטים מהם:
- "באותיץ? ואסרם" (הושע י), "הוא יהדפם מפניכם" (יהושע כג), "ואצרנה עקב" (תהלים קיט), "אשר פי ה' יקבנו" (ישעיה סב). וכן "דם ירדפך" (יחזקאל לב), לקריאת בן אשר אבל לקריאת בן-נפתלי בשוא ופתח.
וכן באו בעתידי בנין הדגש עיי"ן הפעל בקמץ חטף בתוספת ה"א ובכינוי, אף על פי שאין המנהג לבא בבנין הדגש האית"ן ממנו בחולם באו אלה בקמץ חטף:
- "ואלקטה בשבלים" (רות ב), "אלקטה נא ואספתי בעמרים" (שם).
וכן עם הכינוי: "ובמחגה יתארהו" (ישעיה מד). ובעמדה העין בחולם: "ואני בה אעלזה" (חבקוק ג), "אעופה ואשכנה" (תהלים נב), "נחפשה דרכינו ונחקרה" (איכה ג).
ואשר הם לגזרת אֶפעַל בפתח, בהעמדה בקמץ: "באו נשתחוה ונכרעה" (תהלים לה), "אזכרה אלהים ואהמיה" (שם עז), "יחדו למשפט נקרבה" (ישעיה מא).
ובא פתח קטן תתת קמץ גדול במלת "ואקראה לך" (שמואל א כח). וכן "ידשנה סלה" (תהלים כ). ולפי שיצאו אלה על משקל נחי למד שהם בסגול, יצאו אלו כמו כן בסגול.
ומצאנו נו"ן נוספת בסופה: "כי משם אתקנך" (ירמיה כב) -- משפטו אנתקנך, הנו"ן הראשונה נבלעת בדגש והנו"ן אחרונה נוספת. ואמרו כי כן מנהג הלשון להוסיף נו"ן אחרונה עד שהבליעוה בדגש בכ"ף הכנוי כשיבא בהפסק כמו "אשר אראך" (בראשית יב), "ויחנך" (במדבר כה).
אבן כה'עריכה
והחמש ועשרים, בת ארבע אותיות בתוספת יו"ד בתחלה להורות על יחיד נסתר שפעולתו לזמן עתיד, והנמשל יִפְעׁל בחולם או יְפְעַל בפתח. וכשהוא בחולם ותסמך המלה במקף על מלה זעירא או על מלה שהיא מלעיל תחטף העין בקמץ חטף במקום החולם כמו:
- "ומלך עז ימשל בם" (ישעיה יט), "לבו יקבץ און לו" (תהלים מא), "איש אחד מכם ירדף אלף" (יהושע כג), "יתמך דברי לבך" (משלי ד), "הן לצדק ימלך מלך" (ישעיה לב).
ונשאר החולם עם המקף במלת "כי יגנב איש", ובא כן מפני המאריך שנשתתף עמו. וכן יבא עם המקף בחולם כשהמלה איננה זעירא ולא מלעיל כמו "יגבל אותו" (יהושע יח). אבל "יתמך דברי לבך" (משלי ד) בא בקמץ לפי שהיו"ד מעומדת בגעיא. ומצאנו נו"ן נוספת בסופה:
- "חק עולם ולא יעברנהו" (ירמיה ה), "כל היום יברכנהו" (תהלים מב), "זבח תודה יכבדנני" (תהלים נ), "יסבבנהו יבוננהו יצרנהו" (דברים לב). ותבא בתוספת ה"א כמו "ימהר יחישה מעשהו" (ישעיה ה).
אבן כו'עריכה
והשש ועשרים, בת ארבע אותיות בתוספת תי"ו בתחלה להורות על יחיד נמצא שפעולתו לזמן עתיד. והנמשל תפעַל בפתח, או תפעֹל בחולם.
ובמקף -- בקמץ חטף: "אם חטאת מה תפעל בו" (איוב לה), "ותכרת לך מהם" (ישעיה יז), "וגם חמת תגבל בה" (זכריה ט).
ופעמים בתוספת ה"א: "ותקרב ותבואה" (ישעיה ה), "ותעגבה על פלגשיהם" (יחזקאל כג), "ותעזבה עליהם" (יחזקאל כג), "חכמות בחוץ תרונה" (משלי א) -- אלה התי"ו לנקבה. ובתי"ו לזכר -- "תעופה כבקר תהיה" (איוב יא).
אבן כז'עריכה
והשבע ועשרים, בת ארבע אותיות עם תוספת נו"ן בתחלה להורות על רבים או רבות מדברים בעדם שפעולתם לזמן עתיד. והנמשל: נפעַל בפתח או נפעֹל בחולם. ובמקף, בקמץ חטף -- "כי תאמרו מה נרדף לו" (איוב יט). ופעמים רבות בתוספת ה"א.
אבן כח'עריכה
והשמנה ועשרים, בת חמש אותיות עם תוספת יו"ד בתחלה ווא"ו בסופה להורות על רבים נסתרים שפעולתם לזמן עתיד, ופעמים רבות בתוספת נו"ן בסופה. והמשל, יִפְעֲלוּ. ואם בהפסק אשר הם לגזרת יפעֹל יהיו בחולם ומלעיל. ובאו זולתי הפסק בחולם אבל הם בהעמדת טעם:
- "ובעד השלח יפלו" (יואל ב), "וגם את הגוי אשר יעבדו" (בראשית טו), "ובגדיכם לא תפרמו" (ויקרא י), "ואת מצותיו תשמרו" (דברים יג) -- כולם מלעיל.
אבל כשנוספה בהם נו"ן, קריאתם מלרע:
- "עיניך בשדה אשר יקצרון" (רות ב), "ואת אשריו תכרתון" (שמות לד), "ידדון ידדון" (תהלים סח).
ובא העי"ן בשו"א בהפסק -- "עמים תחתיך יפלו" (תהלים מה).
ובא שורק תחת חולם במלת "ישפוטו הם" (שמות יא) והוא מלרע.
אשר לגזרת יפעַל בפתח; בהפסק-- בקמץ, וכן בזקף: "ואם באחת יתקעו" (בדמבר י), "ואת הארץ תסחרו" (בראשית מב), "למטה אבותיו תשלחו" (בדמבר יג).
ובאו זולתי הפסק קמוצים אבל הם בהעמדת טעם:
- "כל שולליה ישבעו" (ירמיה נ), "חרדות ילבשו" (יחזקאל כו), "והיה טרם יקראו" (ישעיה סה), "לא ירעבו ולא יצמאו" (ישעיה מט), "ראשיכם אל תפרעו" (ויקרא י), "המה את ערלים ישכבו" (יחזקאל לב).
אבל "ישליו אהלים" (איוב יב), שבא בקמץ בלא העמדת טעם, הוא להקל על קריאת היו"ד. וכן "חסיו בו" (דברים לב), "בך חסיה נפשי" (תהלים נז). וכולם קריאתם מלעיל. אבל כשנוספה בהם נו"ן, קריאתם מלרע-- "והמה טרם ישכבון" (יהושע ב), "אליו תשמעון" (דברים יח). וכן בלא הפסק: "אם תבעיון בעיו" (ישעיה כא), "אשר ישאלון בניכם" (יהושע ד), "תאהבון ריק" (תהלים ד). ובאו קמוצים מפני אות גרון.
ובצירי בהפסק לגזרת פָעֵל: "צירים וחבלים יאחזון" (ישעיה יג). וכן מבלי תוספת נו"ן: "כבוד מלכותך יאמרו" (תהלים קמה), "צו לעם ויאכלו" (מלכים ב ד). ובאו מהם בהפסק פתוחים: "קוצים כסוחים באש יצתו" (ישעיה לג), "אחד באחד יגשו" (איוב מא).
אבן כט'עריכה
והתשע ועשרים בת חמש אותיות בתוספת תי"ו בתחלה ווא"ו בסופה להורות על רבים נמצאים שפעולתם לזמן עתיד. ופעמים רבות בתוספת נו"ן בסופה. והנמשל תִּפְעַלוּ. ואם בהפסק, תפעָלוּ. או תפעֹלוּ כמו שכתבנו.
אבן ל'עריכה
והשלשים בת ארבע אותיות בתוספת תי"ו בתחלתה להורות על יחידה נסתרת שפעולתה לזמן עתיד. והנמשל תפעַל או תפעֹל. ובא שורק תחת חולם במלת "ושפתי חכמים תשמורם" (משלי יד), שהיה ראוי עם הכנוי קמץ חטף כמו שכתבנו שיבואו עם הכנוים פעמים בקמץ חטף מקום החולם, ובא השורק במקומו.
ומצאנו נו"ן נוספת בסופה: "תברכני נפשך" (בראשית כז), הנו"I הנכתב סימן המדבר והנוסף נבלע בדגש או יהיה מבלי תוספת והדגש לתפארת הקריאה, והוא הנכון.
אבן לא'עריכה
והשלשים ואחת בת חמש אותיות בתוספת תי"ו בתחלתה ויו"ד בסופה להורות על יחידה נמצאת שפעולתה לזמן עתיד. והנמשל תִפְעַלִי, ובא מפואר בקמץ חטף-- "ותשחרי אותם" (יחזקאל יו). ואם בהפסק-- תִפְעֹלי, בחולם; ומלעיל כמו "אל תחשבי" (ישעיה נד), "איך תשקטי" (ירמיה מו). ובא שורק תחת חולם במלת "לא תעבורי מזה" (רות ב) והוא מלרע. ואשר הם לגזרת יפעל בהפסק-- קמוצים ומלעיל:
- "כעדי תלבשי" (ישעיה מט), "ולתימן אל תכלאי" (שם מג), "כי בשת עלומיך תשכחי" (שם נד).
ומצאנו נו"ן נוספת בסופה:
- "וכה תדבקין עם נערותי" (רות ב), "את אשר תעשין" (רות ג). וכן "ולאשה מה תחילין" (ישעיה מה).
אבן לב'עריכה
והשלשים ושתים בת שש אותיות עם תוספת תי"ו בתחלה ונון וה"א בסופה להורות על נמצאות או על נסתרות שפעולתן לזמן עתיד. והנמשל תִּפְעֹלְנָה בחולם או תִּפְעַלְנָה בפתח.
[ובא מלת "ותגבהינה" (יחזקאל טז) שלא כמנהג, שהראוי "ותגבהנה", ושניהם נכונים בלשון כמו "ותבאנה" (בראשית מא) "ותבאינה" (ירמיה ט). ויוד "ותגבינה" "ותבואינה" נוספת למשך, וכן יו"ד "תסכינה" (בראשית לו). ואם בהפסק-- תפעָלנה, בקמץ. ובאו מהם בפתח:
- "ואזני שומעים תקשבנה" (ישעיה לב), "אזניהם תחרשנה" (מיכה ז), "ועיני גבוהים תשפלנה" (ישעיה ה), "ובנותיה באש תצתנה" (ירמיה מט), "ועצמותיהם כדשא תפרחנה" (ישעיה סו), "שלש הנה לא תשבענה" (משלי ל), "בדי שאול תרדנה" (איוב טו), "והנה בשבי תלכנה" (יחזקאל ל).
ופעמים לא תכתב הה"א:
- "כי כן תלבשן בנות המלך הבתולות מעילים" (שמואל ב יג), "ותהרין שתי בנות לוט" (בראשית יד).
ובא בדגש הנו"ן בנו"ן ה"א הנקבה הפעולה, "עיני תראינה בה" (מיכה ז), אולי בא כן לפאר המלה מפני חטיפתה של מלה זעירא אשר בצדה.
אבל "בנות הגוים תקוננה אותה" (יחזקאל לב) שהביא בעל המסורת אינו כן לפי דרך הדקדוק, כי דגש נו"ן, תקוננה, לחסרון נו"ן הכפולה ב"ויקונן ירמיה" (ד"ה א לה), ונו"ן הכתיבה היא נו"ן הרבות ומצאנוה ביו"ד בתחלתה ונון וה"א בסופה: "וישרנה הפרות" (שמואל א ו), "ויחמנה בבואן לשתות" (בראשית ל), "מגוי יעמדנה" (דניאל ח).
גם מצאנוה כמו רבים נסתרים וכמו נמצאים:
- כנסתרים: "יתנו יקר לבעליהן" (אסתר א), "אם יצאו בנות שילה" (שופטים כא).
- ובנמצאים: "ותקרבי עצמות עצם אל עצנו (יחזקאל לז), "ואלמנותיך עלי תבטחו" (ירמיה מט).
עד הנה נשלמו אבני הטור הזה לב
ויש פעלים אשר לא ימצאו מהם כי אם עשרים ושמנה, כי יחסרו מהם הפעולים, והם הפעלים העומדים בעבור כי הם עומדים בעצמם, לא תצא פעולתם אל אחר; והם הפועלים והפעולים.
לא תאמר מן עמַד עמוּד, ולא מן הלך הלוּך. ולא מן ישב ישוּב, ולא מן נפל נפוּל. אבל כשתאמר עומד הוא הפעול והוא הפועל, ואין צריך לומר עמוד, וכן כולם.
ויש פעלים שתאמר בהם הפועל או הפעול, איזה מהם שתרצה כמו שתאמר "שוכן"/"שוכנים" או תאמר "שכוּן"/"שכונים" כמו "השכוני באהלים" (שופטים ה), להיות השכוני תואר במקום פעול ופעול. "בפלס שבעי שבועות להם" (יחזקאל כא), וכן "כי בך בטוח" (ישעיה כו) נאמר שהוא תואר. וכן "ברוך ה' " (בראשית ט) הוא תואר, כי לא מצאנו מן הקל מזה הענין.וכן "רב ועצום" (שמות ט), תואר, כי הקל ממנו פועל עומד. [לא נגמר...]