ספר מכלול (רד"ק)/לפי דפים/נז ב
תפתח – "נִלְקַחַתְּ" "נִשְׁכַּחַתְּ" בדגש התי"ו, והנסתרת כשתבא בתי"ו היא רפה וזה ההפרש ביניהן. נִפְקַדְתֶּן.
הבינונים: נִפְקָד. נִפְקָדִים. נִפְקָדָה או נִפְקֶדֶת; ואם למ"ד הפעל גרונית, יפתח כלו בפתח גדול – "נִשְׁכַּחַת" "נִלְקַחַת", "מְשֻׁבָה נִצַּ֑חַת" (ירמיהו ח, ה) – הצד"י בפתח גם בהפסק. וההפרש אשר בין העבר לנקבה הנמצאת ובין הבינוני, דגשות התי"ו וקלותה. אבל בין העבר לנקבה הנסתרת כשתבוא בתי"ו, ובין הבינוני לנקבה כשתבא בתי"ו, אין הפרש. נִפְקָדוֹת.
המקור: הִפָּקֵד.
שם הפֹעל בפסל נִפְקֹד – "מַעְיַן מֵי נֶפְתּוֹחַ" (יהושע טו, ט).[1]
העתידים עריכה
העתידים והם שני דרכים, הצווי והאותיות הנוספות שהן אית"ן.
הצווי: הִפָּקֵד. הִפָּקְדוּ, ובהפסק בצרי – "אִישׁ מֵרֵעֵהוּ הִשָּׁמֵ֔רוּ" (ירמיהו ט, ג). הִפָּקְדִי, ובהפסק בצרי – הִפָּקֵדִי. הִפָּקֵדְנָה.
אית"ן: אֶפָּקֵד. יִפָּקֵד. תִּפָּקֵד. נִפָּקֵד. יִפָּקְדוּ. תִּפָּקְדוּ. ובהפסק בצרי – "כֹּהֲנֵי יְיָ תִּקָּרֵ֔אוּ" (ישעיהו סא, ו); "תְּשַׁלַּח רוּחֲךָ יִבָּרֵא֑וּן" (תהלים קד, ל). ונשארו עם השוא – "וּבְדַעַת חֲדָרִים יִמָּלְא֑וּ" (משלי כד, ד); "לָעַד בַּצּוּר יֵחָצְבֽוּן" (איוב יט, כד). תִּפָּקֵד. תִּפָּקְדִי, ובהפסק בצרי – "שִׁכָּרוֹן וְיָגוֹן תִּמָּלֵ֑אִי" (יחזקאל כג, לג). תִּפָּקֵדְנָה.
הטור השלישי עריכה
והטור השלישי נקרא בנין פִּעֵל הדגוש.
זה הטור לעולם דגוש העי"ן, זולתי מקומות מעטים. ואמרו כי הדגש תשלום הנח שהיה ראוי להיות בין פ"א-הפֹעל לעי"ן-הפֹעל, כמו שהוא הנח במלת זָכַר שָׁמַר. כי היה ראוי להיות דִּיבֵר שִׁימֵר, ולהבדיל בינו ובין הקל שנשתנת סבתו ממנו ואף על פי שאינו במשקלו, שמו הבדל ביניהם והסירו הנח ושמו הדגש תמורתו. והנה המקומות אשר נפקד מהם הדגש יוכיחו כי כן המשפט, לולי שעשו כן להפריש בינו ובין הקל – "וַאֲבִיכֶן הֵתֶל בִּי" (בראשית לא, ז); "אַל יֹסֵף פַּרְעֹה הָתֵל" (שמות ח, כה); "וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל" (שמות יב, ט) – קמץ. ויש אומרים כי "בָשֵׁל" תאר בפלס "זָקֵן" "כָּבֵד".
ובפתח – "וַתְּאַלֲצֵהוּ" (שופטים טז, טז); "הַלְלוּיָהּ"; "הַלְלוּ"; "הַלְלוּהוּ"; "אֲהַלְלָה אֶת יְיָ";
נימוקי רבי אליהו בחור עריכה
- ^ שאף על פי שהנו"ן בסגול, בהרבה מקומות נשתוו זה לזה – עיין בבינוני בבנין פִעל.