קטגוריה:ויקרא כה כא

הפסוק עונה לשאלה "מה נאכל בשנה השביעית?" (פסוק כ). התשובה היא, שבשנה השישית יהיה יבול שיספיק לשלוש שנים, ולפיכך בשנה השביעית "נאכל מן התבואה ישן" (פסוק כב). תשובה זו מעוררת מספר שאלות.

בשנה רגילה, היבול צריך להספיק לשנה אחת. בשנה השישית, כהכנה לשנת שבתון, חייב להיות מלאי כפול של תבואה (פחות כמות הזרעים לזריעה). אם כך, מדוע נאמר בפסוקנו שהתבואה תספיק לשלוש שנים?

קיימות מספר תשובות אפשרויות:

1. מדובר בשנת שבתון רגילה, כאשר השנה מתחילה בניסן כמו שנאמר ב"הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים, רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה"(שמות יב ב), בתחילת הקציר, שבו חל חג הפסח.
החקלאים זורעים בחורף של השנה השישית (או נמנעים מלזרוע, כי הם לא יוכלו לקצור בשנה השביעית). בשנת השבתון העניים וחיות אוכלים את היבול בקיץ, ואין זריעה בחורף של השביעית. בקיץ של השמינית אין מה לקצור, וזורעים בחורף של השנה השמינית, (שלא יכולה להיות שנת יובל) ככתוב "וּזְרַעְתֶּם אֵת הַשָּׁנָה הַשְּׁמִינִת וַאֲכַלְתֶּם מִן הַתְּבוּאָה יָשָׁן עַד הַשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִת עַד בּוֹא תְּבוּאָתָהּ תֹּאכְלוּ יָשָׁן" (ויקרא כה כב). מהכתוב רואים שזריעה בשמינית מביאה קציר בתשיעית. לכן, היבול של השנה החמישית שנאסף בתחילת השנה השישית צריך להספיק לשלוש שנים - מסוף הקציר בשישית, השביעית, השמינית, ועד הקציר בהתחלת התשיעית, וכך יש שלוש שנים.

- אולם, מבחינה הגיונית, לא סביר ששנת השבתון מתחילה בקיץ, הרי כתוב: "וּזְרַעְתֶּם אֵת הַשָּׁנָה הַשְּׁמִינִת ... עַד הַשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִת עַד בּוֹא תְּבוּאָתָהּ". הרי, אם בקיץ אסור לקצור, אז התבואה שזרעו בחורף של השנה השישית תלך לאיבוד, ומכאן שאין טעם לזרוע גם בשנה השישית (אלא אם כן זורעים לצורך מרעה הבהמות). ואם בחורף של השביעית אסור לזרוע, אז אין מה לקצור לאחר מכן בקיץ של השמינית. המשמעות המעשית היא, שבכל שבע שנים, ישנן רק חמש שנים של עבודה נורמלית, ועוד שתי שנים שבהן אין טעם לעבד את האדמה. זה לא סביר - הרי כל הפרשה מדברת על יחס של 1:6 ולא על 2:5. גם בתחילת הפרשה נאמר "שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ". ולכן, לצורך שנת שבתון ושנת היובל, שנה לא יכולה להתחיל בקיץ, בקציר אלא כמו בימינו, בחודש השביעי, הוא תשרי.

- ועוד, לכל אורך הפרק, הזריעה קודמת לקציר: בתחילת הפרק כתוב (ויקרא כה ג): "שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ... וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ", (ויקרא כה ד): "וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת... שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע... אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר... שְׁנַת שַׁבָּתוֹן, יִהְיֶה לָאָרֶץ"; (ויקרא כה כ): "בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת הֵן לֹא נִזְרָע וְלֹא נֶאֱסֹף"". מכאן, שהשנה, לעניין שבתון, התחילה בזריעה ונגמרה בקציר.

- ועוד, הפרק אינו מדבר כלל על חודשים. הפרק מדבר רק על זריעות. פשוטו של מקרא הוא: "כשתבואו אל הארץ, תזרעו, ושוב תזרעו, ושוב תזרעו, וכך הלאה, שש פעמים, ואז, בשנה השביעית לא תזרעו". אם כך, הספירה מתחילה מהזריעה, ולא מחודש מסויים בלוח השנה.

עוד בנושא זה, ראו ויקרא כה ג#הגדרה: שנה.

2. מדובר בשנת שבתון רגילה, כאשר השנה החקלאית מתחילה בתשרי עם הזריעה.
היבול שקוצרים בשנה השישית צריך, אכן, להספיק לשלוש שנים: בשנה השישית לאכילה, בשנה השביעית לאכילה, וגם בשנה השמינית לזריעה. היבול שקוצרים ואוכלים בקיץ של השנה השמינית נקרא עדיין "ישן", כי הוא נובע מתבואה ישנה - תבואה מהשנה השישית, שצמחה בברכת ה'. רק בחורף של השנה התשיעית, אפשר לזרוע תבואה שנקצרה בשנה השמינית; ואכן, לא נאמר "וזרעתם בשנה השמינית" אלא "וזרעתם את השנה השמינית", כלומר, בשנה התשיעית תזרעו את התבואה שנקצרה בשנה השמינית, ותמשיכו לאכול את התבואה ה"ישנה", עד שיבוא הקציר של השנה התשיעית.

בנוסף, זרעים, שעדיין טובים למאכל, בכל זאת מאבדים את כושר הנביטה עם הזמן, במידה והם לא נשמרים בתנאי לחות וחום מתאימים, וקיימת סכנה שבשנה השמינית הנביטה תהיה חלשה ומצומצמת. לכן התבואה הישנה צריכה להספיק גם לשנה השמינית.

3. מדובר בשנת היובל שלאחר שנת השבתון וכך יש שנתים ברציפות ללא עבודת השדה, והשנה התחילה בתשרי בתחילת הזריעה.
בשנה ה-48, כהכנה לשנת השבתון ושנת היובל, חייב להיות מלאי משולש של תבואה. ראיה להסבר זה, שהפסוקים הנ"ל מופיעים אחרי תאור שנת היובל, "יוֹבֵל הִוא שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה תִּהְיֶה לָכֶם לֹא תִזְרָעוּ וְלֹא תִקְצְרוּ אֶת סְפִיחֶיהָ וְלֹא תִבְצְרוּ אֶת נְזִרֶיהָ" (ויקרא כה יא). שנת היובל היא שנה מלאה - הכוללת זריעה וקציר. שנת היובל מתחילה בתשרי "וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה, בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי, בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ; בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל אַרְצְכֶם" (ויקרא כה ט). וכך בשנה השישית זורעים וקוצרים, שנה שביעית ושמינית מנוחה ובשנה התשיעית זורעים וקוצרים. וכך השנה השישית, ומה שצומח מעצמו, מספקים אוכל לשנה השביעית, שמינית, וזרעים לתשיעית עד הקציר - שלוש שנים אוכלים ישן.

- אולם, האפשרות שמדובר ביובל לא מתקבלת על הדעת, כי נאמר בפרוש "וּזְרַעְתֶּם אֵת הַשָּׁנָה הַשְּׁמִינִת" והרי אסור לזרוע או לאסוף את התבואה בשנת היובל כדי להשתמש בה בתשיעית. אולי יש לפרש את הכתוב "וּזְרַעְתֶּם אֵת הַשָּׁנָה הַשְּׁמִינִת" במשמעות "וזרעתם, בשנה התשיעית, את התבואה שצמחה מעצמה בשנה השמינית, או וזרעתם את הזרעים, המיועדים לזריעה, שנשמרו מאז השנה השישית"; אולם המילה "וּזְרַעְתֶּם" אומרת שנעשתה פעולה של חריש וזריעה, ולא שהתבואה גדלה מעצמה בברכת ה' בשנה השמינית.

- ועוד: הפסוק שלנו מופיע כתשובה לתלונה "מַה נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת", ומכאן שהוא מתייחס לכל שנה השביעית, ולא רק ליובל (שהוא שנה שמינית במחזור).

נראה שהנושא לא ברור. השאלה היא "מַה נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת" אינה מטפלת בכל הבעיה, ולכן התשובה היא "עַד הַשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִת עַד בּוֹא תְּבוּאָתָהּ תֹּאכְלוּ יָשָׁן". למה בשנה השמינית זורעים אבל אוכלים ישן עד הקציר בשנה התשיעית? מה עושים בשנת היובל? אם שנת היובל באה אחרי שנת שבתון הן צריך לפי זה יבול לארבע שנים ולא לשלוש, והסדר של זריעה בשמינית וקציר בתשיעית הוא בלתי הגיוני כאשר השנה מתחילה בזריעה ונגמרת בקציר.

ההבטחה "וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם" היא בתנאי (ויקרא כה יח): "וַעֲשִׂיתֶם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ". השפע המובטח הוא לכל העם "לָכֶם" ביחד, ולא לכל בעל שדה לפי מעשיו, והתנאי הזה הוא עול כבד. בתקופת השופטים ובתקופת המלכים - רוב הזמן עשו השבטים, מלכי ישראל וגם חלק ממלכי יהודה את הרע בעייני אדוני. לכן קשה להאמין שאלוהים היה חייב לקיים את הבטחתו.

כנראה שאלוהים הבטיח את השפע לא לפי קיום כל חוקי התורה ודיקדוקיהם, אלא בעיקר לחוק שנת השבתון ושנת היובל המופיעים בפרק זה.