• לדף התרגום על כל הפרק •

(ירמיהו ד י): "וָאֹמַר: אֲהָהּ, ד', ה'! אָכֵן,  הַשֵּׁא הִשֵּׁאתָ לָעָם הַזֶּה וְלִירוּשָׁלִַם לֵאמֹר 'שָׁלוֹם יִהְיֶה לָכֶם', וְנָגְעָה חֶרֶב עַד הַנָּפֶשׁ!"

השיא = פיתה והסית, כמו ב (בראשית ג יג): "הנחש  השיאני  ואכל". בפרט, הכוונה לפיתוי שמתבטא בהסרת האיום - המפתה אומר "אתה יכול לחטוא, זה בסדר, לא יקרה לך כל רע".

לכאורה, ירמיהו מאשים את ה' שהוא השיא לעם ישראל, כלומר, אמר להם שלום יהיה לכם , הכל יהיה בסדר, כאשר למעשה חרב האויב כבר מונחת על צווארם ועומדת לפגוע ב נפש  ( =  החיים ).

אולם האשמה זו אינה ברורה - הרי ה' הזהיר את בני ישראל פעמים רבות, על-ידי נביאיו, מפני החורבן שיבוא כעונש על חטאיהם!

רוב המפרשים פירשו שה"השאה" מתייחסת לדבריהם של נביאי השקר. ראיה לפירוש זה נמצאת בפסוק נוסף שבו משתמש הנביא בקריאה דומה,   (ירמיהו יד יג): "וָאֹמַר 'אֲהָהּ ד' ה'! הִנֵּה הַנְּבִאִים אֹמְרִים לָהֶם: לֹא תִרְאוּ חֶרֶב, וְרָעָב לֹא יִהְיֶה לָכֶם, כִּי שְׁלוֹם אֱמֶת אֶתֵּן לָכֶם בַּמָּקוֹם הַזֶּה".

אולם, אם נביאי השקר הם המשיאים, מדוע הנביא טוען שה' הוא המשיא?!

2. ה' לא העניש את נביאי השקר, וכך נתן מקום לבני ישראל לטעות ולחשוב שהם נביאי אמת, " "אהה ה', באמת כאלו אתה הסתה את העם הזה לאמר להם שלום יהיה לכם, אל תיראו, כי כן נבאו להם נביאי השקר; ועל כי לא עשית בהם משפט, חשבו העם שהאמת אתם, וכאלו אתה פתית אותם... ובעבור זה לא שבו לה', והנה נגעה החרב עד הנפש, כי הפורענות קרובה לבוא" " (רד"ק,  מצודות ), " "כיוון שלא עיכבת אותם מלדבר בשמך, עליך לשאת באשמה ולהקל בעונש העם" " ( ואתה הסבת את לבם אחורנית / משה גרינברג ).  ראו גם בפסוקים הבאים:  הנביאים מוכרים אשליות לעם ישראל ואינם קוראים להם לתקן את מעשיהם.

• אולם, לפי פירוש זה, העיקר חסר מן הספר - ירמיהו לא הזכיר כלל את העובדה, שה' אינו עושה משפט בנביאי השקר.

3. ה' העיר את רוחם של נביאי השקר ושם בפיהם דברי שקר, " "ענינו הערת חפץ, כדי לגלות שקריהם ורעתם שעושין בסתר" " (רד"ק) , בדומה לחלק מהפירושים על (יחזקאל יד ט): "והנביא כי יפתה ודבר דבר, אני ה' פתיתי את הנביא ההוא, ונטיתי את ידי עליו והשמדתיו מתוך עמי ישראל".

• אולם " "הוא דרך זר, כי הנה הבחירה היא ביד האדם, ואם היה הקב"ה מעיר לנביאי השקר לנבאות כזב - לא היה בהם ולא בשומע אותם עוון אשר חטא" " (אברבנאל) .

4. ה' ברא את נפש האדם באופן שמאפשר לו לטעות, " "האדם מעוניין להאמין בבשורה הטובה. אם... נביאי השקר... מנבאים דברים שהעם רוצה לשמוע אותם - אתה הוא המטעה את העם. אכן השא השאת לעם הזה! האם יכול אדם לדעת מתי המדבר אליו הוא נביא, ומתי הוא מתחזה? ירמיהו מצביע כאן על הקושי הכבד ביותר של העם: כל עוד יש נביאי שקר, איך יוכל אדם לדעת מי מהדוברים אליו נביא אמת הוא?...  התשובה נמצאת בתוך השאלה: היא הנותנת - אדם המרגיש כי הוא מאמין בנביא, לא מפני שדבריו משכנעים, אלא מפני שדבריו עונים על משאלת לב - זוהי השעה לעצור ולבדוק ולערוך חשבון נפש. אין רצפט חיצוני לקבוע מתי ניתן לזהות את הנביא המכזב. אבל בתוך תוכו של השומע נמצא מנגנון הגנה. בסתר לבו הוא חש מתי הוא מאמין כי נוח לו להאמין, ומתי הוא מאמין כי האמת לפניו. ולהבחנה זו טוען ירמיהו. גם אם הפרט יכול למצוא את האמת, אתה ה' נותן לו אפשרות לטעות. אתה מניח לנביאי השקר להפיץ את שקריהם. על כן אשמתו של העם אינה כל כך חמורה, וראוי הוא לסליחה" " ( מדוע נביאי השקר משכנעים  / שיחות בספר ירמיהו,  יהודה אייזנברג).

5. יש שפירשו, שהפסוק  נאמר בלשון תמיהה, ובהמשך לפסוק הקודם,  ירמיהו ד ט: " "והיה ביום ההוא נאם ה' יאבד לב המלך ולב השרים ונשמו הכהנים והנביאים יתמהו" ". על כך תמה הנביא: מדוע הנביאים תמהים? וכי אתה השאת לעם הזה ?! והרי אתה הזהרת אותם פעמים רבות ברוח קדשך, וגם נביאי השקר בוודאי ידעו את האזהרות הללו אלא שהעדיפו להתעלם מהן! (ע"פ אברבנאל) ,  " "ומה יתמהו אלה, וכי אתה "השא השאת לעם הזה" שהם נביאי השקר, "ולירושלם לאמר שלום יהיה לכם", הלא כן יאמרו נביאיהם עתה שרוחך היה רוח שקר בפיהם, כאילו לכן השאת להם בל ייראו מפני מלך בבל, כדי שעי"כ "נגעה חרב עד הנפש", כי אם לא היו נפתים לדברי נביאיהם לא היה החרב נוגע רק אל הממון והקנינים שהיו צריכים לתת לו מנחה ושוחד ומס, לא כן על ידי הבטחת נביאיהם נגעה החרב עד נפשם להרגם..." " ( מלבי"ם ) .

• אולם, הפסוק אינו נשמע כלשון תמיהה - הנביא הרי מדגיש " אכן השא השאת", באמת ולא בתמיהה.