ויקיטקסט

מחברת מנחם אות האלף

מחברת אלף

אב

  • מתחלק לששה פנים. המראה הראשון "אב ואם" (אסתר ב ז). "אבי כל תופש כנור" (בראשית ד כא). "אביב קלוי באש" (ויקרא ב יד). והם אחודי דמיון שינויי פתרון ויסודתם אחת.
"אב ואם" – הוא אב לבנים.
"אבי כל תופש כנור" – הוא ראשון לכל תופשי כנור.
"אביב" – הוא ראשון לכל ביכורים, תחילת כל כרמל, על כן קרו "אביב".
וגם יתכן להיות מגזרת "אבי הנחל" (שיר השירים ו יא), בעבור רטיבתו ולחותו וקלייתו באש. וזה האחרון קרוב מן הראשון לתוכן עניינו.
ופתרון "אבי יבחן איוב", רצוני ומאויי שיבחן איוב עד נצח.
ופתרון "ותפר האביונה", תשבית תאות האדם ככלות כחו.
  • השלישי. "אבי הנחל" (שיר השירים ו יא); "עודנו באבו לא יקטף" (איוב ח יב). ופתרונו לשון לחות פרי. ובעלי ארמית בלשון זה ספרו: "עפיה שפיר ואנביה שגיא" (דניאל ד ט); "לא יתן פריו" (ויקרא כו, כ), "לא יתן אִבֵּיה" .
  • הרביעי. "כְּאֹבוֹת חדשים יבקע" (איוב לב יט). אין למלה זאת דמיון בתורה אבל העניין יורה עליה, וחצי הפסוק יורה על חציו. והיה די בחציו וְהָשְׁנָה עניינו שנית. ונמצא עניין אחד דבור פעמים בפסוק אחד וכהנה רבות. ואלה קצות הפסוקים שחציים יורה על חציים והיה די בחציים: "האזינו ושמעו קולי הקשיבו ושמעו אמרתי" (ישעיהו כח, כג). "יערף כמטר לקחי, תזל כטל אמרתי" (דברים לב, ב). "ותשכח כי רגל תזורה, וחית השדה תדושה" (איוב לט, טו). "גן נעול אחותי כלה גל נעול מעין חתום" (שיר השירים ד, יב). "גנון והציל, פסוח והמליט" (ישעיהו לא, ה). "רגלי עני, פעמי דלים" (ישעיהו כו, ו). "יגורהו בחרמו, ויאספהו במגמרתו" (חבקוק א, טו). "בל תלך בו אני שיט, וצי אדיר בל יעברנהו" (ישעיהו לג, כא). "הנותן בים דרך ובמים עזים נתיבה" (ישעיהו מג, טז). "וירא אפרים את חליו, ויהודה את מזורו" (הושע ה, יג). "מהר שלל, חש בז" (ישעיהו ח, יג) וכאלה רבות בדברי הנביאים, ועתה אכתבם בעניין הראוי להם. נשוב לעניין אובות. "הנה בטני כיין לא יפתח כאבות חדשים יבקע" הם נבלי יין הנבקעים מפני [נ"א מרוב] מליאתם ונפיחתם.
  • החמישי. "אוב וידעוני" (דברים יח יא); "והיה כאוב מארץ קולך" (ישעיהו כט ד); "אשת בעלת אוב" (שמואל א כח ו); "דרשו אל האובות" (ישעיהו ח יט) – כולם מעשה כשפים העשויים לשוכני קברים.
  • הששי. "למי אוי למי אבוי" (משלי כג כט), ענין ביאור תיבת או פועל הערך עגם ואנינה הוא לפי עניינו. ויתכן להיות מגזרת אביון.


אבד

על כן אמר המשכיל: "שאול אבדון נגד ה'", פתרונו: שאול אשר מתחת לארץ, ואבדון הנעלם מכל עין, חשופים וגלויים מבלי כסות נגד ה', אף כי ליבות בני האדם, ואבד מנוס מנהם.


אבח

  • פתרונו כפי עניינו, כי אין לו ערך בתורה, אבל עניין הנבואה יורה עליו.
"אבחת חרב" (יחזקאל כא כ), כמו 'אימת חרב'.

ויש בתורה מלין אשר אין להם דמיון לעמוד על גזרתם ודעת בניינם, אבל ענייני המחוה וסדרי הדת יורו עליהם וימשכום. ויהי כאשר ראו אנשי סברא ונלאו מצוא יסודות הלשון, ולא מצאו כח להשיג שרש המבטא ולעמוד על עיקרם, שינו המלים והחליפו האותיות, והפכו הלשון אשר לא כדת.

תקן יהודה בן קריש בספר פתרוניו ובאר "אבחת חרב" כמו 'אבעת חרב', החליף חי״ת בעי״ן, וגם יסף אל״ף על יסוד המלה. הנה נשאר מכל המלה בי״ת לבדו, ונמצאת המלה מבלי תחילה וסוף. ואין כה משפט הלשון להיות מלה מלשון הקדש פרוצה מפה ומפה קלוטה משתי קצותיה כמו אבחת חרב. וגם לדברי הפותר ההוא לא יקום פתרונו להיות אבעת חרב. אם מנזרת "בעתה" (ירמיהו ה טו) ידיננה, אל״ף אשר בתחילת המרה מדוע [נ״א למה] נטה אליה ומה בא ללמד? ועוד יש להשיב: התי״ו אשר ב"אבחת" איננו יסוד, והתי״ו אשר ב"בעתה" הוא אחוז במלה אחיזת עיקר. הן נמצא הפותר משריש אל״ף ב"אבחת" אשר אין לו, ומשבית מ"בעתה" תי״ו אשר לו, באמרו כי "אבחת" כמו "אבעת". ולא [נ"א ולוּ] כאשר החליף את החי״ת והשריש את התיו יחליף את האל״ף אשר ל"אבחת", ולא ידמנו למלה אשר אין בה אל״ף, כי איככה יוכל לשום אל״ף ב"בעתה"? הלמען העלמת פתרון "אבחת" ישחית מלה אחרת, להוסיף עליה ולגרוע ממנה? כי מה יתרון בפתרון בהיות לו תוספת ומגרעת, תמורות ותהפוכות? והפותרים ההמה יודעים כי אין קבוצת הלשון מצואה בספר תעודתנו. ואילו היתה הלשון שלמה אצלנו, כל אלה המלים אשר ירפאו היינו מוצאים אותם והשגנום במרחבו. ועתה לא נמצאו כי נעתקו, העל כן בודאים על לשון הקדש, מרחיבים את הקוצר ומרבים את המזער, וכן לא יתכן, עד יערה עלינו רוח ממרום.

"תאבתי לישועתך יי'" (תהלים קיט, קעד) פתרו הפותר בו כמו "תאותי" מן "תאוה". החליף בי״ת בוי״ו, וגם יסף תי״ו על יסודות המלה, וכן הקים פתרונה. והיה עליו מאמתת המוסר, מטרם שומו פתרון לחקור איך יבנה בניין הלשון. אפס כל המלים האמורים בסדרי הנבואות אשר תחילתם תי״ו אשר איננה משורש המלה ולא אחוז בה אחיזת עיקר, לא יוכלון אנשי הלשון לספר בו מאומה, ולא יסבו המלה כי אם במראה אחד כאלה המלין. באמרך "תשורה", "תנומה", "תאנה", "תבונה", "תעודה", "תרומה", "תחנה", "תקוה", "תנופה", "תשובה", "תשומה", "תאוה", וכאלה רבות. היכול יוכלון אנשי הלשון להסב מן "תרומה" – "תרמתי", ומן "תחנה" – "תחנתי", ומן "תקוה" – "תקותי", ומן "תנופה" – "תנפתי", ומן "תאוה" – "תאותי"? הלא כה יאמר: מן "תרומה" – "הרימותי", ומן "תחנה" – "חנותי", ומן "תקוה" – "קויתי", ומן "תשובה" – "שבתי", ומן "הקומה" – "קמתי", וכן "תנופה" – "הניפותי", ומן" תאוה" – "אויתי". וכן בכל אלו המלין אשר משפטם להכתב בתי״ו בתחילתם אשר איננו אחוז בהם אחיזת יסוד, בצרפך המלין לעת מקריהם יעלו התוי״ן. אבל התי״ו אשר ל"תאבתי" הוא אחוז במלה אחיזת עיקר, על כן יעלה עמהם. ופתרונו כמו "כלתה לישועתך נפשי" (תהלים קיט, פה), וכמוהו "מתאב אנכי את גאון יעקב" (עמוס ו, ח) פתרונו "מכלה אנכי את גאון יעקב". וכמוהו "גרסה נפשי לתאבה" (תהלים קיט, כ). ויש כמוהו בלשון ארמית: "ועתה נפשנו יבשה אין כל" (במדבר יא, ו), "נפשנא תאיבה".

וגם זה מהמלים החלופי אותיות, "הוברי שמים" (ישעיהו מז, יג) פתר בו "חוברי שמים", מן "חובר חבר" (דברים יח, יא) ו"חובר חברים מחכם" (תהלים נח, ו), החליף ה״א בחי״ת וכן העמיד פתרון המלה; והמלה עומדת על עמדה מבלי חליפות. ופתרון "הוברי שמים" כמו "בוררי שמים", יען כי לא יוכלו הקוסמים לעמוד על דעת רגעי היום והלילה עד ברור להם השמים לטוהר, ולעת הברותם יחזו מחזה הכוכבים ומודיעים לחדשים. על כן אמרה תורה "החוזים בכוכבים" (ישעיהו מז, יג), מבלי מחזה הכוכבים לא יחזו ולא יקסמו. וגם כה אמר מיכה בדברי חזיוניו: "לכן לילה לכם מחזון וחשכה לכם מקסום ובאה השמש על הנביאים וקדר עליהם היום" (מיכה ג, ו), זה הפסוק יורה כי ביום חשכה כהבהר שחקים ויחתמו כוכביהם אין הקוסמין יכולין לדקדק ולקסום. על כן לא יתכן להיות "חוברי שמים", כי אם "הוברי שמים". הנה קמה המלה כמשפט ענינה מבלי המיר אותיותיה.

ויש מלים לטוען לטעון: אם אמר יאמר כל ההאי"ן הסדורים [נ״א הקדומים] בתחלת המלין המדוברים, כמו "הוברי שמים", כולם מיוסדים במלים? כדבריו כן הוא. אבל יש מלים מעטו מזער בלשון עברית אשר משפטם כ"הוברי שמים", כאלה: "הולכי נתיבות" (שופטים ה, ו), "הולכי רכיל" (ירמיה ו, כח), "הזים שוכבים" (ישעיהו נו, י), "תהותתו על איש" (תהלים סב, ד), "תהכרו לי" (איוב יט, ג). ועתה אבאר המלים האלה במקום מחברתם.

ועוד מחלופי אותיות: "מה נחנת בבא לך חבלים" (ירמיהו כב, כג), פתר בו "מה נהנת" מלשון הנאה, החליף חי"ת בה"א ויוציא המלה מיסודתה מהעמידה על שרשה. אפס כי המלה עומדת על עמדה ויסודתה מאין תמורות ומבלי חליפות, וכה מראה פתרונה: "יושבת בלבנון מקוננת בארזים מה נחנת בבוא לך חבלים חיל כיולדה", ירמיה נבא את הנבואה הזאת על מלך יהודה הבוטח בנוה בנינו ורום עליותיו וגובה קנו, כאשר כתוב אומר: "אבנה לי בית מדות ועליות מרווחים וקרע לו חלוני וספון בארז ומשוח בששר" (שם יד), יען וביען נשען בבנינו ובית ארזיו, וישת שברו בקנו, כה השיבו: "ישבת בלבנון מקוננת בארזים מה נחנת בבא לך חבלים", בהרסי קנת ארזיך איפה תהיה חנוי?

וכן רבו המלים אשר החליפו והחסירו אנשי פתרון, וימירו סדרם אשר לא כדת. אבל הגיע תור המלה אשר היא חלופת אותיות, יחבירנה במחברת הראוי לה, לפרש המלים על יסודתם; ועתה נשוב לענין הראשון.


אבל

  • מתחלק לג׳ פנים: האחד, "אבלה יהודה" (ירמיהו יד, ב), "ואנו ואבלו פתחיה" (ישעיהו ג, כו), "כי אבל עליו עמו וכמריו עליו יגילו על כבודו כי גלה ממנו" (הושע י, ה). איך יתכן להתאבל העם על שבות הפסילים, והכמרים יגילו? אין זה כי אם כה פתרונו לפי הענין: העם יתאבלו על אליליהם, וגם הכמרים שהיו ששים עליהם כולם יתאבלו יחדו. ופתרון "לעגלות בית און", עקב עגלות בית און. יש בלשון עברית למדי״ן בתחילת המלים מחולקים למרבית פנים. וכבר קדמו בתחילת הספר הזה במעלות למ״ד. וזה מראה אחד מהמראות אשר נמצא למ״ד במקום "למען", כאלה: "ואמר פרעה לבני ישראל" (שמות יד, ג), "לך אמר לבי בקשו פני" (תהלים כז, ח), "חתן דמים למולת" (שמות ד, כו), "אם לאל תריבון" (איוב יג, ח), "אמרי לי אחי הוא" (בראשית כ, יג), "פן יאמרו לי אשה הרגתהו" (שופטים ט, נד), "המנדים ליום רע" (עמוס ו, ג), "לעגלות בית און" (הושע י, ה), וכאלה הרבה.
  • השני, "אבל אשמים אנחנו" (בראשית מב, כא), אבל כמו "אמנם", ענינו יורה עליו.
  • השלישי, "אבל השטים" (במדבר לג, מט), "אבל מחלה" (שופטים ו, כב), שם מקום הוא.


אבן

  • מתחלק לג׳ פנים מבלעדי תוצאותיו. האחד, "וראיתן על האבנים" (שמות א, מז), ענינו יורה עליו ומענינו יקום פתרונו, הוא הפחת העשוי ליולדת בעת לדתה. וכמוהו "והנהו עושה מלאכה על האבנים" (ירמיהו יח, ג), גם זה הפחת אשר גלגל היוצר יסוב בעוברי פיהו.
  • השני, "באבן או באגרוף" (שמות כא, יח), "כי אבן מקיר תזעק" (חבקוק ב, יא), אבן מאבני הארץ.
  • ויש אבן אשר ישתוה עמו במראה לא בענין, כאלה: "אבני צדק" (ויקרא יט, לו), "באבן המלך" (שמואל ב יד, כו).
וענין שני, "אבני שוהם" (שמות כה, ו), "טורי אבן" (שמות לט, י).
וענין השלישי, "ואבן ברד" (ישעיהו ל, ל), "אבן הבדיל" (זכריה ד, י), "אבן העופרת" (זכריה ה, ח).


אבוי

  • פתרו אנשי פתרון: "חלפו עם אניות אבה" (איוב ט, כו), ברחו הימים בריחת אניות הנושאות תבואה. ואלו רצה איוב בשאתו משלו להשוות בריחת הימים לבריחת אניות, כה היה מתקנו: "ברחו כמו אניות אבה וכנשר יטוש עלי אוכל", אף על פי שהמשל מעוקל והחידה איננה ישרה ולא דבורה על אפניה, כי המשל איננו וגם המלים לא יעזרוה. אבל כה יתכן להיות מראה הפתרון, כמדת מאזני המלים: חלפו עם אניות אבה, עברו שנותי וחלפו ימי אוי ואבוי כאשר ידאה הנשר, ברחו בספד מר ותאניה ואניה, בהבל בא ובחשך הלך. נמצא "אבוי", "אבה" ו"אביון" – גזרה אחת להם.


אבנט


אבס


אבק

  • מתחלק לג׳ ענינים שוים בגזרתם, קרובים בעניינם וראויים בפתרונם. הראשון, "אבק ועפר" (דברים כח, כד). השני, "אבקת רוכל" (שיר השירים ג, ו). השלישי, "ויאבק איש עמו" (בראשית לב, כה). "אבק" ו"עפר" עניין אחד הם, ועניינו למד עליו, כאלה: "משפעת סוסיו יכסך אבקם" (יחזקאל כו, י). בכל מקום אשר יש שם מרוצות סוסים יעלה עפר מן הארץ מפני מרוצתם. וכמוהו "וענן אבק רגלם" (נחום א, ג); "ופרחם כאבק יעלה" (ישעיהו ה, כד).
  • "אבקת רוכל", פתרונו דקי סמים ושחקי מרקחת, כי לא יותן על גחלי מחתה כי אם הדק דק כעפר, על כן כינהו "אבקת רוכל".
  • "ויאבק איש עמו", פתרונו "ויתעפר איש עמו": נשתקשקו שניהם עד עלות אבק ועפר לשמים מרוב תוקפם חגם ונענועם.


אבר


אברך


אגד

  • "אגודת אזוב" (שמות יב כב); "אגדות מוטה" (ישעיה נח ו); "ויהיו לאגודה אחת" (שמואל ב ב כה) – עניינו יורה עליו, והוא כמו קבוצה הנאספת ביד, וכאלומה הנאסרת בכף. ונאמר: "התר אגדות מוטה", הבינו כי לא הזהיר להתיר כי אם דבר הקשור.


אגל

  • "אגלי טל" (איוב לח כח). אין למלה זאת דמיון בתורה, אבל עניינה יורה על פתרונה: אגלי טל – כמו נטפי טל ורעיפת רביבים.


אגם

  • "והיה השרב לאגם" (ישעיהו לה ז). "על יאריהם ועל אגמיהם" (שמות ו יט). "ואגמים אוביש" (ישעיהו מב מו). "כל עושי שכר אגמי נפש" (ישעיהו יט י). כלם מקום מקוה מים. וכה פתרון: "והיו שתותיה מדוכאים כל עשי שכר אגמי נפש", חרוב יחרבו מימי האגם ואבלו הדייגים העושים מסגרות במימי האגמים, במה תסכר דגת היאור ונפש שרציו.


אגמון


אגן

  • "אגן הסהר" (שיר השירים ו, ג). "וישם באגנות" (שמות כד, ו). "מכלי האגנות ועד כל כלי הנבלים" (ישעיהו כב, כד). מיני קערות המה, עגולות שפה. ו"אגן הסהר" יורה על עגולתם, בהשוות המדמה הסהר לאגן, ללמד שויון עגולתו.


אגף


אגר


אגרטל

  • "אגרטלי זהב שלשים אגרטלי כסף" (עזרא א, ט). מיני כלים הם.


אגרוף

  • "באבן או באגרוף" (שמות כא, יח). מכת יד הוא לפי העניין. ו"נחל קישון גרפם" (שופטים ה, כא) הוא קרוב לעניינו. ויהיה גרוע אל״ף כיתר המלים הגרועים אל״ף בראשיתם.


אד


אדב


אדין


אדם

  • מתחלק לד' פנים:
  • האחד – "אדם כי יקריב מכם קרבן" (ויקרא א, ב). "אדם ילוד אשה" (איוב יד, א). "אדם ביקר בל ילין" (תהלים מט, יג). "מי יודע רוח בני האדם" (קהלת ג, כא). "אך הבל בני אדם כזב בני איש במאזנים לעלות המה מהבל יחד" (תהלים סב, י). ואיך משפט בני אדם לעלות במאזנים? אבל כה פתרונו: אדם להבל דמה, אילו היה ההבל ראוי להשקל במאזנים להיות ההבל בכף מאזנים והאדם בכף שניה, נמצא שקלת ההבל ושקלת האדם שוה.

"מי יודע רוח בני אדם העלה היא למעלה ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ" (קהלת ג, כא). יש על אנשי לבב להשתומם על אמרת שלמה המשכיל ולתמוה ממליצתו, כי אמנם יש פליאה בפתרוני מליו. הלא הוא אמר: "והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה" (קהלת יב, יז), ועתה אומר: מי יודע אם עולה אם יורדת? אך ממוצא דבר הבין כי הרוח תשוב אל מכונה והאדם ישוב אל יסודו. ומה יוכל המשכיל להשיג בשכלו דבר רוח האדם ורוח הבהמה, אם עולה אם יורדת? יש על אנשי לבב לאחוז באורח השכל וישימו לבותם לנתיבות העולם להתבונן מוסדות הארץ לדעת איך נכונו [נ״א נבנו] הרוחות בעלותם במחשבה על פי הדת. כי אמנם בעשותו ככה ידע וישכיל שרש דבר ויכיר עוז אלהינו ומשפט הרוחות איך הרכיבם ומאין הביאם.

דע והתבונן, כי רוח האדם מאתו נפוחה ומאצלו הביאה בקרבו כדבר הדת: "ויפח באפיו נשמת רוח חיים" (בראשית ב ז). ורוח הבהמה מתחתיות הארץ, כאשר נמצא כתוב בספר יצירות: "ויאמר אלהים תוצא הארץ נפש חיה למינה בהמה ורמש וחיתו ארץ" (בראשית א כד). על כן, בצאת רוח האדם מקרבו, תעלה לרום גבוה ותשוב אל מקומה ואל מכונתה.

עוד יש עזר בנקידת המלה, ויורה עליה וירחיקנה מתמיהא. כי אמנם אלו היתה תמיהא היתה הה״א פתוחה שקולה בשקלת דמיונה אשר כמוה כאלה: "האלהים אני" (מלכים ב ה ז); "י״י הוא האלהים" (מלכים א יח לט), הראשון פתח עקב תמיהתו, והשני קמץ עקב דבר לו לעניינו. וכמוהו "העבד ישראל" (ירמיהו ב יד); "העבד העברי" (בראשית לט יז). וכמהו "האיש כמוני יברח" (נחמיה ו יא); "מי האיש הירא" (דברים כ ח). "האמת אתכם" (בראשית מב מו); "קטנתי מכל החסדים ומכל האמת" (בראשית לב יא) – חקה אחת ומשפט אחד להם. ועתה, הואיל וקמצו הסופרים "הָעלה" ולא פתחוה, כמו "העולה על רוחכם" (יחזקאל כ לב) ו"היא העולה" (ויקרא ו ב). הורונו ולמדונו, כי רוח האדם עולה ורוח הבהמה יורדת, וזה לנו האות הראוי להשען עליו ולאחוז בו, כל מלה התמוהא בהא תמיד היא פתוחה, ולא יתכן להיות קמוצה, כי כן גבלו אנשי הלשון על ספרי החקה לבעבור שום שכל בין פתח לקמץ למען לא יטעו קוראי ספר. "ורוח הבהמה היורדת", גם פה יש די לאנשי שכל בנקודה "היורדת", כי אלו היתה המלה הזאת תמוהה היה מחוקק להתמיה בנקודת שבה, כי ההא טעונה שבה ופתוחה, ויכולת הלשון משגת שניהם ב"היורדת". ועתה פתחוה סופרים, הודיעונו על הרחקתה מתמיהא. הן אלה ענייני הדבר וסוד המעשה. אבל נשאר עוד להעמיד פתרון הפסוק היטב ולהקריב עניינו ודקדוקי מליו ונקודותיו ללב. "מי יודע רוח האדם ורוח הבהמה", כה פתרונו: מי יוכל להבין דעת רוחותם ומי יוכל להשקיף בסרעפי לבותם? לא יבין את זאת כי אם היוצר יחד לבם ומבין אל כל מעשיהם. ואיך יאמרו הפותרים כי שלמה המשכיל לא ידע אם רוח האדם עולה ואם רוח הבהמה יורדת? אילו לא הבין, כה היה מתקן הפסוק בפנים המחולקים בענייני התמיהות, היה מתמיה "העלה" בהא כמשפט המלים התמוהים, וגם היה מתמיה במלה הראויה לה כיתר רוב התמיהות. [כי] בהתמיה המדבר דבר אחד – מתמיהו בהא, ובהתמיהו שני דברים בפסוק – מתמיה בהא את הראשון ובאם את השני, כה משפט התמיהות ברוב המלים, התמיהא העשויה לדבר אחד כאלה: "האלהי מקרוב אני" (ירמיהו כג כג), "הברכה אחת היא לך" (בראשית כז לח), "הגוי גם צדיק תהרג" (שם ך ד), "הדרכי לא יתכנו" (יחזקאל יח כט), וכאלה הרבה. וכולם שוים בעניינם, שנויים בנקידתם כפי [נ״א כי] נחת המלה בפה ומושבה [נ״א ומושכה] בלשון. כי אמנם יש מלה רחבת מבטא וקצרת מבטא, רבת אותיות ומעוטת אותיות, ואין נקידתם כי אם כפי נענועם וכפי מכונתם בפה וחנייתם בלשון.

דע, כי נקידת התמיהא מחולקת לשלש פנים במלים אשר תחלתם ה״א כאלה. המראה האחד: "הַעבד ישראל" (ירמיהו ב יד); המראה השני: "הֶאנכי הריתי את כל העם הזה (במדבר יא יב), "הֶאנכי לאדם שיחי" (איוב כא ד); והמראה השלישי: "הכימי אנוש ימיך" (שם י ה), עניין אחד לשלשתן, והן בנקידתם שנויים. והם ראויים להשתוות לולי שנויי נענועם כפי המלים. ועתה, הואיל ולא התמיהו הסופרים "העלה" ו"היורדת", הורונו ולמדונו כי רוח האדם עולה ורוח הבהמה יורדת, ושניהם פתוחי האין המה בלי נקידת תמיהא, כמו "והעולה על רוחכם" ו"היא העולה".

ואת שתי התמיהות הבאות בפסוק אחד על שני דברים, מתמיה בהא ושונה ב"אם" ברוב התמיהות, כאלה: "האנוש מאלוה יצדק אם מעשהו יטהר גבר" (איוב ד יז); "הבנהרים חרה יי׳ אם בנהרים אפך" (חבקוק ג ז); "הגם לחם יוכל תת אם יכין שאר לעמו" (תהלים עח ך); "ההיתה זאת בימיכם ואם בימי אבותיכם" (יואל א ב); "החקר אלוה תמצא אם עד תכלית שדי תמצא" (איוב יא ז); "הטוב כי יחקור אתכם אם כהתל באנוש" (שם יג, ט); "הינהק פרא עלי דשא אם יגעה שור על בלילו" (שם ו ה); "הכימי אנוש ימיך אם שנותיך כימי גבר" (שם י ה); "הלמתים תעשה פלא אם רפאים יקומו" (תהלים פח יא); "המאוס מאסת את יהודה אם בציון געלה נפשך" (ירמיהו יד יט); "הנוטע אזן הלא ישמע אם יוצר עין הלא יביט" (תהלים צד ט); "העיני בשר לך אם כראות אנוש תראה" (איוב י ד); "הפניו תשאון אם לאל תריבון" (שם יג ח); "הצאן ובקר ישחט ומצא להם אם את כל דגי הים" (במדבר יא כב); "הקצור קצרה ידי מפדות אם אין בי כח להציל" (ישעיהו נ ב); "הרוב רב עם ישראל אם נלחום נלחם בם" (שופטים יא כה); "השכח חנות אל אם קפץ באף רחמיו" (תהלים עו י); "התקשור רים בתלם עבותו אם ישדד עמקים" (איוב לט י); וכאלה הרבה בתורה.

ויש תמיהא בלא ה״א, כאלה: "מי האומר שאול ימלך עלינו" (שמואל א יא יב); "הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו" (שמות ח כו); "לעות אדם בריבו ה' לא ראה" (איכה ג לה); "מי זה אמר ותהי ה' לא צוה" (שם, לו); "מפי עליון לא תצא הרעות והטוב" (שם, לז); וכאלה הרבה:

נשוב לעניין הראשון. "אדם ביקר בל ילין". אותו דנו אנשי פתרון מגזרת בקר וערב, וכה אמרו: אדם יקום בקר ולא יאמין לערב לו ערב. והיה הפתרון ראוי בעניינו כפי הפותרים, לולי היו"ד אשר בקרב המלה אשר ימנענה מהיותה מגזרת "בוקר". אבל איננה כי אם מגזרת "יקר" וכה פתרונו: אדם בהיותו בימי יקר תפארתו, עשרו ישיאנו ולא יבין לחשוב אחריתו. ופתרון אדם ביקר בל ילין – אדם ביקר עשרו בל ילין בקנו, כי פתע ינוע ואיו . וכמוהו: "בנות מלכים ביקרותיך" (תהלים מה י); "יקרה היא מפנינים" (משלי ג טו); "תיקר נא נפשי" (מלכים ב א יג).


אדן


אדר

  • מתחלק לב׳ מחלקות:
  • האחד – "נאור אתה אדיר" (תהלים עו, ה); "ואדיריהם שלחו צעיריהם" (ירמיהו יד, ג); "וצי אדיר לא יעברנו" (ישעיהו לג, כא); "להיות לגפן אדרת" (יחזקאל יז, ח); כולם לשון גודל המה, "ואדיריהם שלחו צעיריהם" יורה על המלה. ופתרון "נאור אתה אדיר מהררי טרף" כה הוא: אכן אתה גדול מטרם יסדת הררי טרף; עד שלא נבראו הררי טרף אתה אדיר. וכמוהו בעניין: "גם מיום אני הוא" (ישעיהו מג, יג), מטרם שום חוק יום אני הוא, לפני יום שגבה גבורתי וקדמה גדולתי.
  • השני: "אדרת שנער" (יהושע ז, כא); "אדר היקר" (זכריה יא, יג); "אדרת שער" (זכריה יג, ד); "וילט פניו באדרתו (מלכים א יט, יג); יריעות צמר המה.


אדרגזריא

  • "אדרגזריא גדבריא דתבריא תפתיא" (דניאל ג, ב), פתרונו לפי עניינו.


אדרזדא

  • "יתעבד אדרזדא" (עזרא ז, כג) – חותם ערבי הוא, ופתרונו לפי עניינו כמשמעו.


אדרכנים

(עזרא ח, כו). פתרונו לפי עניינו, כמשמעו כן הוא.


אדרע


אהב


אהה

  • "אהה אדני אלהים" (יהושע ז, ז), פתרו בו אנשי פתרון ואמרו המלה כמשמעה, האח האח, ואיננה מגזרת יתר המלים. אבל המלה ראויה להראות לה פנים הראויים לפרש, כפי שאת המלה היתה לקוחה מגזרה וקרובה לעניין, ויהי יסודה ה״א כמו "הה ליום" (יחזקאל ל, ב); "ונהה נהי נהיה" (מיכה ב, ד); "נהה על המון מצרים" (יחזקאל לב, יח); "וינהו כל בית ישראל" (שמואל א ז, ב); "ולא נה בהם" (יחזקאל ז, יא). ובהעמיד המלה על פתרון זה יקום פתרונו מגזרת "הה ליום". והמדבר בלשון "הה", בסבותו המלה אליו יאמר "אהה", ובצוותו ממנה יאמר "נהה", ובהיות המלה על עמדה ולא תסוב הנה והנה יאמר "הה" כמו "הה ליום". ועל עניין זה נמצא האל״ף משרת המלה כיתר האלפין המשרתים.

"אהי מלכך איפוא" (הושע יג, י) – פתרונו "איה מלכך". אבל "אהי דברך מות אהי קטבך שאול" (הושע יג, יד) אינם מגזרתה כי אם מגזרת הויה, "והיו", "להיות", ואין יסוד המלה כי אם ה״י יו״ד, והאל״ף אשר בתחילת המלה הוא למדבר במה יסוב המלה. וכה פתרון "אהי דברך מות", אשים דברך מות. "אהי קטבך שאול", אשים קטבך שאול. "נחם יסתר מעיני", לא אנחם.


אהיה

  • "אהיה אשר אהיה, אהיה שלחני אליכם" (שמות ג, יד) הוא השם הקדוש הנכבד והנורא, ולא תגזור מלה זאת מיתר המלים. ופותרים אומרים הוא מגזרת הויה, "והיו", "להיות". ונראים דבריהם באמור "ויאמר אלהים אל משה אהיה אשר אהיה", כמו שאמר: אני הייתי מני עד ואני עתה ואהיה עדי עד. אבל בהשנותו המלה שנית ואמר: "אהיה שלחני אליכם", נפסקו פתרוני המלה ונעשית כמלים אשר אין להם פתרון וכשמות אשר לא יגזרו ממלים, כי האל״ף אשר בתחילת המלה ימנענה מהיות לה גזרה, באמרו "אהיה שלחני אליכם". על כן לא יתכן להיות כמו "אהיה כטל לישראל" (הושע יד, ו); "אהיה לו לאב" (שמואל ב ז, יד); "כי אהיה עמך" (שמות ג, יב). ולולי זאת לא החברתי המלה במחברת האל״ף.


אהל


או


אובל

  • "אובל אולי" (דניאל ח, ב). פתרו בו אנשי פתרון ואמרו: אובל מגזרת "יבלי מים" (ישעיהו ל, כה), החליפו אל״ף ביו״ד וכן העמידו המלה. ופתרו ב"אולי" ואמרו מגזרת "אילותי" (תהלים כב, כ); "כגבר אין איל" (תהלים פח, ה). ודקדוקי המלים לא יעזרו פתרונם, ולא יתכן לקום מ"אילותי" ו"איל" לתהפוכי האותיות ומוטות המלה. אבל "אובל אולי" – קרוב להיות שם מקום, מהיותו מיתר המלים הנהפכים והנחלפים:


אולי

  • "אולי יש חמשים צדיקים" (בראשית יח, כד); "אולי יראה ה׳ בעניי" (שמואל ב טז, יב); "אולי ישמע ה׳ אלהיך" (ישעיהו לז, ד). יש מלים בלשון הקדש קצובים [נ״א קבוצים] בגזרתם ואין שוים בפתרונם. "אולי יראה ה׳ בעניי" (שם); "אולי ימשני אבי" (בראשית כו, יב); ו"אולי נטתה מפני" (במדבר כב, לג), שלשתם אינם שווים בעניינם, לפי שהמלה הזאת מהמלים אשר העניינים ימשכום [פירוש: ירחיקום] מהיות להם עניין אחד. ופתרון "אולי יראה י״י בעניי", לשון בקשה. ו"אולי ימשני" איננו כן, כי עניינו "פן ימושני", וכמוהו: "אולי לא תאבה האשה" (בראשית כד, ה). ועניין השלישי, "אולי נטתה", כה פשר עניינו: "לולי אשר נטתה מפני".

וכמלה הזאת יש מלים הרבה שוים במראיהם ושנויים בעניינם, אבל העניינים ימשכום ואחריהם יטו, כאלה: "לו ישמעאל יחיה לפניך" (בראשית יז, יח); "אך אם אתה לו שמעני" (בראשית כג, יג); "לו יהי כדבריך" (בראשית ל, לד); "לו מתנו בארץ מצרים" (במדבר יד, ב); "לו גוענו" (שם ך, ג); "לו הואלנו ונשב" (יהושע, זז); "לו אבשלום חי" (שמואל ב יט, יז); "לו איש הולך רוח ושקר כזב" (מיכה ב, יא); "לו יש נפשכם תחת נפשי" (איוב טז, ד), פתרונם כמו "מי יתן לי שומע לי" (איוב לא, לה).

המראה השני: "לו חפץ ה׳ להמיתנו" (שופטים יג, כג); "לו הקשבת למצותי" (ישעיהו מה, יח); "לו עמי שומע לי" (תהלים פא, יד); "לו שקל ישקל כעסי" (איוב ו, ב); "לו אנכי שקל על כפי" (ש״ב יח, יב); "לו חיה רעה" (יחזקאל יד, טו); "לו קרעת שמים" (ישעיהו סג, יט); "לו חכמו ישכילו זאת" (דברים לב, כט); "אף כי לו אכל אכל היום" (ש״א יד, ל); "לו יש חרב בידי (במדבר כב, כט); "לו החייתם אותם" (שופטים ח, יט), עניין פתרונם כמו "ואלו חיה אלף שנים פעמים" (קהלת ו, ו).

המראה השלישי: "לו ישטמנו יוסף" (בראשית נ, טו), המלה הזאת פתרו כפי עניינה "פן ישטמנו יוסף", אין שני בעניינו. ושלשתם מגזרה אחת המה, אבל לעת מקריהם יפרדו והיו חלופי עניין, וכאלה הרבה.


און

"און יחשב על משכבו" (תהלים לו, ה); "כלם און אפס" (ישעיהו מא, כט); "עד מתי תלין בקרבך מחשבות אונך" (ירמיהו ד, יד); לשון עול המה. נראה הו״ו שאינו יסוד, ולא הובא במלה כי אם לתוכן עניינה. אודות הו״ו הנם במחברת הו״ו כתובים.


אז

"אז אמרה חתן דמים למולות" (שמות ד, כו); "אז ישיר משה" (שמות טו, א); "ומאז באתי אל פרעה" (שמות ה, כג); "אזי חיים בלעונו" (תהלים קכד, ג); "אזי המים שטפונו" (תהלים קכד, ד); "אזי עבר על נפשנו" (תהלים קכד, ה), כמשמעם. ופתרון "אז אמרה חתן דמים למולת כה הוא: בראשונה אמרה: "כי חתן דמים אתה לי", ובאחרונה אמרה: "חתן דמים למולת". יען בטרם הביאה את בנה לחוקת דם ברית, פגש בו אלהים ויבקש המיתו, וצפורה לא ידעה על מה נפגש, כי אמרה בלבבה קראהו אסון, על כן אמרה: "חתן דמים אתה לי"; חתן מומת [נ״א: דמים ומות] אתה לי. ואחרי כלותה למול [נ״א: לכרות] את ערלת בנה, ראתה כי האסון סר ממנו. כראותה כה, תמהה והבינה כי לא נפגש בו כי אם עקב ערלת בנה, על כן אמרה ברפות המלאך ממנו: "חתן דמים למולת"; בזאת ידעתי כי לא נפגש משה כי אם עקב מולות. ומשפט למ״ד זה כיתר הלמדי״ן הנקדמים במחברתם בתחילת הספר, כמו "ואמר פרעה לבני ישראל" (שמות יד, ג). וכמו כן "חתן דמים למולת", וזה פירושו [עיין לעיל צד ז].


אזא

"אזא יתירה" (דניאל ג, כב), פתרונו כפי עניינו, "אזא" כמו "יקד" (ישעיהו י, טז). ורוב האלפין הנכתבים בלשון ארמית אינם עיקר, לפי אשר "אזא יתירה" – מן "די חזי למזיה" (דניאל ג, יט); "ואתגזרת אבן" (דניאל ב, מה) – מן "גזרין" (דניאל ב, כז); "ואשתומם" (דניאלד, טו) – מן "שממה" (שמות כו, כט); "אקימה בבקעת דורא" (דניאל ג, א) – מן "ולצלם דהבא די הקמת" (דניאל ג, יד); "ואשתני" (דניאל ג, יט) – מן "די עדנא ישתנא" (דניאל ב, ט), וכהנה רבות.


אזדא

מלתה מני אזדא (דניאל ב, ה). פתרונו כפי עניינו כמו נעלמה.


אזוב

אגודת אזוב (שמות יב, כב). תחטאני באזוב ואטהר (תהלים נא, ט). ועד האזוב אשר יוצא בקיר (מלכים א ה, יג). צמח מצמחי אדמה, לא עמדו אנשי סברא על פתרונו.


אזל

אזלו מים מני ים (איוב יד, יא). ואזל לו אז יתהלל (משלי כ, יד). אזלת יד (דברים לב, לו). אזל מלכא (דניאל ו, יט). אזל מכלינו (שמואל א ט, ז). כולם לשון הילוך, וכל הולך בלשון ארמית אזל, וכן תרגומו של וילך איש מבית לוי (שמות ב, א): ואזל גברא. אזלו בבהילו לירושלם (עזרא ד, כג). אזל וכן אמר לה (דניאל ב, כד).


אזן

מתחלק לג׳ מחלקות:


אזקים

מן האזיקים אשר על ידך (ירמיהו מ, ד). כמו רתיקות.


אזר

אאזרך ולא ידעתני (ישעיהו מה, ה). אזרו חיל (שמואל א ב, ד). אזר נא כגבר חלציך (איוב לח, ג). כאשר ידבק האזור (ירמיהו יג, יא).

"ותאזרני חיל" (תהלים יח, מ), מצאו הפותרים "ותזרני חיל" (שמואל ב כב, מ), וסברו שהמלה גרועת אל"ף. והמלה סדורה כמשפט, אך בהיות "ותאזרני" מגזרת "אזור", "ותזרני" מגזרת "זר זהב" (שמות כה, יא), ונמצאו המלים שלמות והעניין אחר. וגם כה עשו ל"וירפו את שבר בת עמי" (ירמיהו ח, יא), סברו שהמלה גרועת אל"ף. ונראת המלה שהיא עומדת על משפטה, אך בהיות "וירפו" מן "תרופה"; "וירפאו" מן "רפאות". וגם כה אמרו ב"כי נצו וגם נעו" (איכה ד, טו), סברו שהמלה גרועת אל"ף, הרחיקו המלה מן "תנו ציץ למואב כי נצא תצא" (ירמיהו מח, ט), והקריבוה אל "נאצות" (נחמיה ט, יח), ו"כי נאצו" (במדבר ט, ל). ולא יתכן לפתר כה, על כי "נצו" יורה על "נעו", ו"נעו" יורה על "נצו", ופתרונם: כי עפו וגם נדדו. ופתרון "תנו ציץ למואב", תנו כנף למואב כי עוף תעוף.

וגם כה תקנו ב"פן יפקד עליה" (ישעיהו כז, ג), סברו שהמלה חלופת אותיות, והחליפו יו"ד באל"ף, וכן פתרו המלה. ואין המלה כאשר יזמו, ולא פתרונה כאשר דמו. ואם בא יבא הפותר בכל המלים אשר איננו משיג, ובהעלם ממנו שכל המלה למצוא פתרונה ולעמוד על ענינה עד הגריעו אותה והחליפו אותיותיה או ספות על יסודה, נמצאו מעמקיו מישור ונקלו חתחתיו וממציא פתח לכל בודה. אבל המלה סדורה כדת, כתובה כמשפט, וכה פתרון עניינה:

וזה תחילת העניין: ביום ההוא יפקד ה' בחרבו הקשה והגדולה והחזקה על לויתן וגו' (ישעיהו כז, א). ויהי בכרות אלהינו האויבים האלה ויתמו מן הארץ, ביום ההוא כרם חמד ענו לה (שם שם, ב). אז, בהיות הכרם גדורה באין פרץ, יאשרוה איים ולאמים ויקראוה כרם חמד. ואני נצרה לרגעים אשקנה פן יפקד עליה (שם שם, ג), אני י"י אצרנה תמיד פן יפקד עליה האויב. על כן פקדתי על לויתן שלא ישחית הכרם. פרשה זו סמוכה לעניין ראשון, אפס כי לא תהיה הכרם נצורה גדורה ועווקה כי אם עד תם כח לויתן ועוז התנין. אבל מצאנו בכל קריות ספרד בספרים המוגהים מהם אשר הבריקו [נ"א הבקיהו] אנשי לבב מביני מדע "פן יפקד עליה", ובקריות טבריא "פן אפקד עליה", ואין מי יתבונן הנכוחה זולתי אלהים.‏


אזרח

כאזרח מכם יהיה לכם (ויקרא יט, לד), כגר כאזרח (ויקרא כד, טז), ומתערה כאזרח רענן (תהלים לז, לה). פתרונו, כאזרח רענן, מתלחלח ומצמיח כאשל הנשרש. ואזרח – מאזרחי בני אדם, אנשי שרשים המה.‏


אח

מתחלק לארבעה פנים: האחד, "היש לכם אב או אח" (בראשית מד, יט); "הלא עשו אח ליעקב" (מלאכי א, ב). השני, "ואת האח לפניו מבערת" (ירמיהו לו, כב); "אל האש אשר אל האח" (שם כג, {{{3}}}), ענינו יורה עליו, כלי גחלים העשוי לאש. השלישי, "האח האח ראתה עיננו" (תהלים לה, כא); "יען אמרה צר על ירושלם האח" (יחזקאל כו, ב); "אח עשויה לברק" (יחזקאל כא, כ). המלה הזאת איננה גזורה כיתר המלים, והיא כמשמעה, תאמר לעת רבות משוש. הרביעי, "ישגא אחו בלי מים" (איוב ח, יא); "ותרעינה באחו" (בראשית מא, ב); "בין אחים יפריא" (הושע יג, טו), הם מקומות הנעשבים והנדשאים, מזיבי מים על ידי יאורים ואגמים.‏

אות זה לא נשלם עדיין... את/ה מוזמנ/ת להשלים זאת. לכל שאלה ניתן לפנות בדף השיחה



אחלי

  • "אַחֲלֵי אדני לפני הנביא אשר בשמרון" (מלכים ב ה ג). "אַחֲלַי יכנו דרכי" (תהלים קיט ה). שניהם שוים בפתרונם ואין להם דמיונות ולא נודעה יסודתם, ופתרונם לפי ענינם:
"אַחֲלֵי אדני" – חפצי אדני ורצוני לפני הנביא:
ופתרון "אַחֲלַי יכנו דרכי" – מאויי ורצוני וחשקי שיכונו דרכי.
ופותרים אומרים, מלה זו גזורה מן "וַיְחַל משה" (שמות לב יא). ומן שני צדי המלה לא יתכן כה. הצד האחד, על הבאת האלף במלה; והצד השני, על כי לא יתכן בלשון עברית להיות מלה זאת לבדה, כי אם עם פני, כאלה: "ויחל משה את פְּנֵי ה' אלהיו" (שמות לג יא); "חלו נא פְּנֵי אל" (מלאכי א ט); "חליתי פָנֶיךָ בכל לב" (תהלים קיט נח); "לחלות את פְּנֵי ה'" (זכריה ו ב), כולם נמצאו כמשפט הזה.


אחשדרפנים

  • "ואל הָאֲחַשְׁדַּרְפְּנִים והפחות" (אסתר ח ט). הם מגדולי רואי פניו.


אחשתרן

  • "הָאֲחַשְׁתְּרָנִים" (אסתר ח י). הם סוסים הרצים.


אלף

מתחלק לד' מחלקות:

  • האחד, "הכה שאול באלפיו" (שמואל א יח ז), "צאנינו מאליפות" (תהלים קמד יג), "שובה יי' רבבות אלפי ישראל" (במדבר י לו). כך פתרונו: הרגיעה והניחה עמך ישראל. וכמוהו "בשובה ונחת תושעון" (ישעיהו ל, טו). ולא יוכל הפותר להעמידה מגזרת שובה על דבר חנותם בחנה.
  • השני, "אלוף נעורי" (ירמיהו ג ד) "ואת למדתי אותם אליך אלפים לראש" (שם יג כא), "אלפי הדל במנשה" (שופטים ו טו), "ואני ככבש אלוף יובל לטבוח" (ירמיהו יא יט). פתרונו כפי ענינו כלם גדולים וראשים המה. ופתר יהודה בן קריש ככבש אלוף ככבר ואלוף, העמיד אלוף מגזרת "שגר אלפיך" (דברים ז יג) יסף ויו בתחילת המלה וגם שני בתוך המלה ואין לשניהם דרך לנטות על כי המלה מבלעדי הווין עומדת על עמדה ועל אמתה להיות פתרונה ככבש אלוף – ככבש גדול. וְהִשְׁוָה מגרעת הו"ו פה כמגרעת ווי המלים האלה: "אדם פטדה וברקת" (שמות כח, יז), (שם כח, יט) "לשם שבו ואחלמה", (שם לט, יג) "תרשיש שהם וישפה", (שם א, ב) "ראובן שמעון לוי ויהודה" "משפט גר יתום ואלמנה" (דברים כז, יט) לא הִשְׁוָם כדת ואין כה משפט הלשון הלא זה ארח הסדר וכה משפטו באמרו לשם שבו ואחלמה, לולי הוו של ואחלמה לא נגרעה וו משבו, וכמהו אדם פטדה וברקת לולי הוו של וברקת לא נחסר וו מפטדה, וכמהו ראובן שמעון לוי ויהודה, לולי וו של ויהודה לא נחסר וו משמעון ולוי, וכמהו משפט גר יתום ואלמנה לולי וו של ואלמנה לא נחסר וו מיתום, ורוב הדברים והשמות הסמוכים כה זה אחר זה כה משפטם אבל לא יקרה מקרה זה לשני דברים כי אם לשלשה ומעלה. ולולי הווין אשר יחתמו המלים האחרונים לא נחסרו התיכונים, על כן ככבש אלוף לא יבא עמהם ולא יעלה במספרם. ולא יתכן להיות פתרונם כי אם כמכתבן ואני ככבש אלוף וגם יובל לטבוח יוכיח.
  • השלישי, "החרש ואאלפך בינה" (איוב לג לג), "פן תאלף ארחותיו" (משלי כב כה), "כי יאלף עונך פיך" (איוב טו ה) ענין לימוד הם. ויש מגזרתם מלין גרועי אלפין ואלה הם: "מלפנו מבהמות הארץ" (שם לה יא) וכמהו "בנוי לתלפיות" (שיר השירים ד ד).
  • הרביעי, "שגר אלפיך" (דברים ז יג), "האלפים והעירים" (ישעיהו ל כד), "באין אלפים אבוס בר" (משלי יד ד), "אלופינו מסובלים" (תהלים קמד יד), לשון שוורים הם.


אמש


ארש


אתון

מתחלק לשלשה מחלקות:

  • אַתּוּן (ארמית)
האחד: "אַתּוּן נורא יקידתא" (דניאל ג ו). ענין ביאור תיבת או פועל הערך כבשן הוא.
  • אָתוֹן
השני: "וְהָאֲתֹנוֹת רֹעות על ידיהם" (איוב א יד). "ותראני הָאָתוֹן" (במדבר כב לג).
  • אִיתוֹן
השלישי: "השער הָאִיתוֹן" (יחזקאל מ טו).

הערות

  1. ^ ושם: "עפר"
אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/wiki/מחברת_מנחם_אות_האלף"