ערכי לשון הקודש - אדם
- "אָ ֽדְמוּ עצם מפנינים" (איכה ד ז).
- והפעול מן הדגוש: "מגן גבוריהו מְאָדָּם" (נחום ב ד), "עורות אלים מְאָדָּמִים" (שמות כה ה).
- ופועל כבד אחר "אם יַאְדִּימוּ כתולע" (ישעיהו א יח).
- וההתפעל "אל תרא יין כי יִתְאַדָּם" (משלי כג לא).
- והתאר "דודי צח וְאָדוֹם" (שיר השירים ה י), "ויקחו אליך פרה אֲדֻמָּה" (במדבר יט ב), "אֲדֻמִּים כדם" (מלכים ב ג כב), והתאר עוד "אַדְמוֹנִי עם יפה עינים" (שמואל א טז יב). ובהכפל הע"ין והלמ"ד ר"ל בו רוב האדמימות, "או אֲדַמְדָּם" (ויקרא יג מט). וכן אמרו רבותינו ז"ל (ספרא פרשת מצורע פרק יד משנה ב): ירקרק – ירוק שבירוקים, אדמדם... אדום שבאדומים. "נגע לבן אֲדַמְדָּם" (ויקרא יג מב), "לבנה אֲדַמְדֶּמֶת" (ויקרא יג כד), פתוך ומעורב בשני מראים לובן ואודם.
- "אֹדֶם פטדה" (שמות כח יז), נקראת כן האבן לפי שהיא אדומה,
- וענינם ידוע.[* 1]
- וענין אדם ואדמה גם כן ידוע, ואדם נקרא על שם האדמה אשר לוקח משם, והמין נקרא על שמו אדם. ויבא אדמה:
- בענין ארץ, "על פני הָאֲדָמָה" (במדבר יב ג),
- ועל השדה, "עובד אַדְמָתוֹ" (משלי יב יא), "אם עלי אַדְמָתִי תזעק" (איוב לא לח),
- ועל העפר, "וַ ֽאֲדָמָה על ראשׁו" (שמואל א ד יב). ונסמך לעפר, "אַדְמַת עפר" (דניאל יב ב), כמו "טיט היון" (תהלים מ, ג)
- ואדם יקרא:
- על הפרט - "אָדָם כי יקריב מכם קרבן" (ויקרא א ב),
- ועל הכלל - "מאדם עד בהמה" (בראשית ו ז),
- "את האדם אשׁר בראתי" (בראשית ו ז), "והוא יהיה פרא אָדָם" (בראשית טז יב), כלומר אדם מדברי כפרא.
- "גם בני אָדָם גם בני אישׁ" (תהלים מט ג), בני אדם הם המון העם, בני איש הם הגדולים, כמו "גדעון בן יואשׁ אישׁ ישׂראל" (שופטים ז, יד), ר"ל גדול ישראל וראשם.
- "ובישׂראל וּבָאָדָם" (ירמיהו לב כ), רוצה לומר ובשאר בני אדם, כלומר באומות. ויונתן תרגם (שם): "ולישראל עבדת פרישן בגו בני אינשא".
- וקראו לנשים בלבד אדם, "כתפארת אָדָם לשׁבת בית" (ישעיהו מד יג), "ונפשׁ אָדָם מן הנשׁים" (במדבר לא לה). ואדוני אבי ז"ל פירש "כתפארת אדם" ולמה? לשבת בית, לא לצורך אחר, כמו "וינחהו תחתיו ו[...]ממקומו לא ימישׁ" (ישעיהו מו, ז).
- "הרחק מאד מֵאָדָם העיר" (יהושע ג טז), שם עיר.
- מתחלק לד' פנים:
- האחד – "אדם כי יקריב מכם קרבן" (ויקרא א, ב). "אדם ילוד אשה" (איוב יד, א). "אדם ביקר בל ילין" (תהלים מט, יג). "מי יודע רוח בני האדם" (קהלת ג, כא). "אך הבל בני אדם כזב בני איש במאזנים לעלות המה מהבל יחד" (תהלים סב, י). ואיך משפט בני אדם לעלות במאזנים? אבל כה פתרונו: אדם להבל דמה, אילו היה ההבל ראוי להשקל במאזנים להיות ההבל בכף מאזנים והאדם בכף שניה, נמצא שקלת ההבל ושקלת האדם שוה.נשוב לעניין הראשון. "אדם ביקר בל ילין". אותו דנו אנשי פתרון מגזרת בקר וערב, וכה אמרו: אדם יקום בקר ולא יאמין לערב לו ערב. והיה הפתרון ראוי בעניינו כפי הפותרים, לולי היו"ד אשר בקרב המלה אשר ימנענה מהיותה מגזרת "בוקר". אבל איננה כי אם מגזרת "יקר" וכה פתרונו: אדם בהיותו בימי יקר תפארתו, עשרו ישיאנו ולא יבין לחשוב אחריתו. ופתרון אדם ביקר בל ילין – אדם ביקר עשרו בל ילין בקנו, כי פתע ינוע ואיו . וכמוהו: "בנות מלכים ביקרותיך" (תהלים מה י); "יקרה היא מפנינים" (משלי ג טו); "תיקר נא נפשי" (מלכים ב א יג).
- השני: "אדומים כדם" (מלכים ב ג כב); "מדוע אדום ללבושך" (ישעיהו סג ב); "אדמו עצם" (איכה ד ו); "ירקרק או אדמדם" (ויקרא יג מט); "אל תרא יין כי יתאדם" (משלי כג לא); "מגן גבוריהו מאדם" (נחום ב ד). עניין חכלילות ושנים המה.
- השלישי: "אדמת אפר" (דניאל יב ב[1]); "עובד אדמתו" (משלי יב יא); "עלי אדמות" (תהלים מט יב). ויתכן להיות מגזרת אדמה.
- הרביעי: "אֹדם פטדה וברקת" (שמות כח יז).
מקורות נוספים
- סיכום הפירושים על: אדם
הערות שוליים
- ^ ["אדם פטדה"], א"א וכן נקרא בלע"ז רובי"ן שהוא לשון אדמימות בלשון רומי, גם בלשון אשכנז נקרא רוביי"ן. ויש אומרים שלכך היו אודם בחשן לראובן כי רובי"ן וראובן קרובים בלשון.
- ^ ושם: "עפר"