ביאור:משנה יומא פרק א

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

משנה מבוארת    •     משנה עם מפרשים

• זרעים: ברכות פאה דמאי כלאים שביעית תרומות מעשרות מעשר שני חלה ערלה בכורים
• מועד: שבת ערובין פסחים שקלים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
• נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
• נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות עדיות עבודה זרה אבות הוריות
• קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד מדות קנים
• טהרות: כלים אהלות נגעים פרה טהרות מקואות נידה מכשירין זבים טבול יום ידים עוקצין

מסכת יומא: א ב ג ד ה ו ז ח

מסכת יומא עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו ז ח

----

מבוא למסכת יומא ומבנה המסכת

מבוא למסכת יומא

מסכת יומא מוקדשת ברובה לתיאור יום הכיפורים בימי המקדש השני. רק הפרק האחרון שבה עוסק ביום הכיפורים מחוץ למקדש, וגם בו מוקדש הדיון בעיקר לעינוי הנפש, ולא לאיסורי המלאכה. וראו גם תוספתא כריתות ב, י-יא, וכן מגילה א, ה.

לכאורה אמורה המסכת, לפי תיאור זה, להציג את ההישגים ואת העליונות של הכהנים. הכהנים הם המנהלים את עבודת יום הכיפורים, והקהל הרחב נתפס כצופה בלבד.

אבל למעשה המסכת חוזרת ומדגישה לקוראיה את השליטה של חכמים בכל פרטי עבודת המקדש. הם שולטים ומכוונים גם את מעשיהם של הכהנים בכלל ושל הכהן הגדול בפרט. לא ברור, ולא חשוב, אם ההלכות הללו התקיימו היסטורית, או או שהן מבטאות את רצונם ואת חלומותיהם של חז"ל שסבורים שכך היה ראוי לנחוג.

פרק א מתאר את ההכנה של חז"ל לכהן הגדול לפני יום הכיפורים. ניכר כאן זלזול ברמה האישית של הכהן, ובגללו יש צורך ללמד אותו את תפקידו במשך שבוע שלם. בסוף הפרק נפרד הכהן מהחכמים ואף מחבריו הכהנים. כך הוא מציב עצמו כאדם בודד ושונה מול האחרים. כשהכהן נפרד מהחכמים הם משביעים אותו שינהג דווקא לפי מה שאמרו לו, כי הצדוקים טענו לסדר שונה של הקטרת הקטורת והכניסה לקדש הקדשים (ראו תוספתא א, ח,) ואיש אינו יכול לוודא שהכהן אכן ינהג כדעת חכמים כשהוא לבדו במקדש.

פרק ב אינו מתאר את עבודת יום הכיפורים, אלא את שגרת המקדש. גם בתיאור זה ניכר כוחם של חכמים לנהל את ענייני המקדש.

בתחילת פרק ג נמשך תיאור השגרה של ימי החול במקדש, ובהמשך חוזרת המשנה לתיאור עבודת הכהן. בסוף הפרק מובא מעין המנון שבו נמנים כל ההבדלים בין ימי החול לבין יום הכיפורים מבחינת עבודת המקדש.

פרק ד מוקדש להכנות הכהן לפני כניסתו לקודש הקודשים - שיא העבודה שלו. כאן מתואר הפיס בין השעירים ושחיטת פר העולה.

פרק ה מהווה מעין שיא בעבודת הכהן - כאן מתוארות הכניסות שלו לקדש הקדשים, והכפרה שלו בדם הכיפורים. בסוף הפרק מודגש כי הדם אינו קדוש במיוחד, ולאחר שכיפר אין הבדל בינו לבין דם חטאת רגיל.

פרק ו מוקדש לשילוח השעיר לעזאזל, המתרחש במקביל לכניסת הכהן הגדול לקודש הקודשים. הטקס הזה מוצג בפשט המקרא כעיקר היום, והשעיר הזה מתואר שם כחטאת העיקרית; אבל במשנה מדגישים את הדמיון בין השעירים ומרחיבים את טקסי הוידוי, כדי לנסות להציג את השעיר לעזאזל כקרבן רגיל לה', ולהיאבק בתפיסות מאגיות. ספק אם המאמץ החינוכי הזה צלח, כי עדיין נשארו מרכיבים מאגיים בטקסי היום, כגון קריאת השם המפורש והמנהג להכות את השעיר לעזאזל בדרכו (ראו לקמן ו, ד.)

פרק ז מציג לפנינו את הכהן הגדול לאחר שיצא מקודש הקודשים. כאן ניכר יחס אחר לכהן, של הערצה וכבוד רב.

סגנון הפרקים א-ז הוא סגנון תיאורי, הדומה לזה שבמסכת תמיד ומידות, ומופיע גם בכמה מפרקי שקלים וחגיגה. בסגנון זה מעטות המחלוקות, ולכן בדרך כלל יש בו סתם משנה. הוא ספוג באוירה של נוסטלגיה וגעגועים למקדש החרב, ולכן חלקים ממנו אינם בגדר הלכה אלא הם תיאור של הנוהג שהיה קיים בו, או היה ראוי שיתקיים בו.

פרק ח, כאמור, עוסק בכוחו של יום הכיפורים לכפר לציבור, בלי קשר ישיר למקדש. כאן אנחנו מוצאים את העינויים שכל אדם חייב בהם, איזכורים של הסכנות הכרוכות ביום, והאפשרות למות בו - ומנגד את הכוח של היום לכפר, למי שחזר בתשובה. מהכפרה הזאת יש כמה חריגים, ובהם מי שיש פגמים בתשובה שלו ומי שלא ריצה את חבירו. בסיום הפרק מהלל ר' עקיבא את יום הכיפורים ומציג אותו כיום של קירבה מיוחדת בין ישראל לקב"ה.

הכנת הכהן הגדול לעבודת יום הכיפורים

חטיבה I: ההכנה על ידי בית הדין

כאן לא כתוב מי מפרישים אותו, אבל במשנה ה מתברר שאלו זקני בית דין. המשנה מניחה מצב פוליטי של עדיפות של בית הדין על פני הכהונה. לא תמיד היה מצב כזה בפועל.

וראו גם תוספתא חגיגה ב, ט, לפיה שלט בית הדין על כל הכהנים והיה בודק שייחוסם ראוי.

מינוי הכהן הגדול וגם מינוי הסגן היו בסמכותו של המלך, ראו תוספתא א, ד.

דברי ר' יהודה מוכיחים שבדרך כלל היה הכהן נשוי לאשה אחת ולא ליותר.

(א) שבעת ימים קודם יום הכפורים מפרישין כהן גדול מביתו ללשכת פלהדרין,

ומתקינין לו כהן אחר תחתיו, שמא יארע בו פסול.

רבי יהודה אומר: אף אשה אחרת מתקינין לו, שמא תמות אשתו,

שנאמר (ויקרא טז ו) "וכפר בעדו ובעד ביתו": "ביתו" - זו אשתו.

אמרו לו: אם כן, אין לדבר סוף:

לגבי הקרבת הראש והרגל - בשבוע שלפני יום הכפורים הכהן הגדול הוביל את תהלוכת הקרבן, המתוארת לקמן ב, ג.

בתוספתא שקלים ג, טז נאמר שגם אם לא הפרישו את הכהן ולא הקריב בראש - עבודת יום הכפורים שלו כשרה.

הכהן ראשון עם הראש של הקרבן והוא נוטל חלק בכל ימות השנה כרצונו (ראו תוספתא א, ה,) כי הוא ראשון.

(ב) כל שבעת הימים - הוא הכהן הגדול זורק את הדם, ומקטיר את הקטורת,

ומטיב את הנרות, ומקריב את הראש ואת הרגל.

ושאר כל הימים, אם רצה להקריב - מקריב,

שכהן גדול מקריב חלק בראש ונוטל חלק בראש:

הפרשת הכהן הגדול

הביטוי "שבעת ימים" הוא מקראי, ויסודו מרמז ליסוד ההלכה הזאת - ראו שמות כט ל.

לשכת פלהדרין היא לשכת הכהן הגדול, ראו מדות ה, ד.

הסיבה הפורמלית להפרשת הכהן לשבעה ימים אינה סכנת הקרי שתובא בהמשך, אלא חשד שמא יבעל את אשתו וזו תימצא נידה, ראו תוספתא א, א!

הכהן עובר שבעה ימים של קורס מזורז. בדרך כלל הכהן הגדול לא היה עובד במקדש, כי בגדיו הוחרמו ע"י הרומאים (ראו קדמוניות יח). לכן הוא נזקק לתזכורת.

ניתן לראות בהפרשה זו שחזור של חניכת הכהנים, כמסופר בויקרא ח לג, וראו מכילתא דמילואים צו לז

ויש אומרים שהפרשה זו היא לא רק קורס מזורז, אלא היא טקס המיועד לסמן את הכהן כ"איש המקדש". כמו ישיבת שבעה על מת, וכמו חתן שנותן מקום לחתונתו במשך שבעה ימים, גם כאן, על ידי השכנת הכהן הגדול במקדש שבעה ימים, הוא נתפס באופן חי וחוויתי כ"איש המקדש". דין זה של חניכת הכהן נזקק לכל הפעולות שהוא עושה למען כלל ישראל כמייצג המקדש: עבודת יום הכיפורים, ופרה אדומה.

והשוו פרה ג, א: שם מכינים אפר פרה מטהר מטומאה, וכאן מטהרים מחטאים; וראו גם תוספתא פרה ג, א, שמשווה את הפרשת הכהן הגדול "משום קדושה" להפרשת הכהן השורף את הפרה "משום טהרה".

(ג) מסרו לו זקנים מזקני בית דין, וקורין לפניו בסדר היום,

ואומרים לו: אישי כהן גדול, קרא אתה בפיך, שמא שכחת או שמא לא למדת.

הביטוי "אישי כהן גדול" חוזר גם בתמיד ו, ג, וכן בפרה ג, ח. יש אומרים שהביטוי הוא של חיבה וקרבה, הנגרמות מכך שהכהן הגדול מייצג את עם ישראל.

הכהן הגדול לא תמיד ידע לקרוא או להקריב קרבנות. לפנינו אי אמון באישיות שלו, אבל אין ברירה וזקני בית הדין נאלצים לשלוח אותו. הוא הופך במהלך שבעת הימים למייצג הציבור ומאבד את זהותו הקודמת.

ויש אומרים שהמשנה מבליטה את פשטותו של הכהן כדי להראות שתפקידו לא תלוי בתוכן מהותי מסוים. אלא הוא מכפר כיוון שהוא "איש". ואכן תיאור זה מנוגד לתיאור של הכהן הגדול הקורא בתורה בפרק ז'.

הסבר נוסף: לפנינו שחזור של בריאת האדם, שנכנס לגן עדן ופגש את בעלי החיים, ולבסוף הושבע שיקיים את המצווה. לפי הסבר זה מדובר בתהליך סמלי, מעין משחק דרמטי.

ערב יום הכפורים שחרית - מעמידין אותו בשער המזרח

ומעבירין לפניו פרים ואילים וכבשים,

כדי שיהא מכיר ורגיל בעבודה:

(ד) כל שבעת הימים לא היו מונעין ממנו מאכל ומשתה,

אסור לכהן הגדול לישון. הסיבה הפורמלית היא חשש קרי, אבל השוו יונה א ה: השינה היא בריחה מאחריות.

ויש אומרים שהשינה היא דבר לא ראוי, כעין מה שדוד המלך היה קם בחצות, כיוון ש"אי אפשר לישון". יש מעמדות חשובים שאי אפשר לישון לפניהם, ולכן גם לא ראוי לישון לפניהם. יתכן שמשום כך גם הוקדמה תרומת הדשן ביום הכיפורים - ראו בסוף הפרק.

ערב יום הכפורים עם חשכה היא המכונה היום "סעודה מפסקת" - לא היו מניחים אותו לאכול הרבה,

מפני שהמאכל מביא את השינה:

(ה) מסרוהו זקני בית דין לזקני כהונה, והעלוהו לעלית בית אבטינס,

בית אבטינס נזכרו לגנאי, ראו להלן ג, יא. דווקא אצלם שוהה הכהן. הדבר נראה כביקורת נוספת על הכוהנים.

למרות שבמשנה שולטים חכמים במקדש, נראה שהכהן הגדול עצמו חשוד בצדוקיות, ואולי לכן צריך להשביע אותו. וראו תוספתא א, ח, על המחלוקת עם הצדוקים.

לשון השבועה קרובה ללשון המקרא, ראו דברים יב יא.

בוכים על החשד, ואולי גם על גורלו של הכהן הגדול, שהרי סופו למות, אם עכשיו או בעתיד, כי אינו אלא בן תמותה – והוא עומד לפגוש את הקב"ה.

הכהן פרש מביתו, עבר לבית אבטינס וגם שם פרש ובכה, והוא בדרכו לבית המקדש כמייצג בית ישראל, למרות הפרישות שלו. הוא יכול לייצג את בית הכהנים ואת בית ישראל בבית המקדש, בזכות קיומה של אשה המייצגת את ביתו הפרטי.

והשביעוהו, ונפטרו והלכו להם.

ואמרו לו: "אישי כהן גדול! אנו שלוחי בית דין, ואתה שלוחנו ושליח בית דין,

משביעין אנו עליך במי ששכן שמו בבית הזה,

שלא תשנה דבר מכל מה שאמרנו לך".

הוא פורש ובוכה, והן פורשין ובוכין:

חטיבה II: הלילה של יום הכיפורים – ההכנה על ידי הכהונה

(ו) אם היה חכם - דורש.

ואם לאו - תלמידי חכמים דורשין לפניו.

ואם רגיל לקרות - קורא.

ואם לאו - קורין לפניו.

קראו לפניו בספרים מחלק ה"כתובים" שבתנ"ך. בין השאר מוזכרים כאן עזרא ודניאל, הכתובים ברובם בארמית. הסיבה לפופולריות היחסית שלהם היא כנראה שלא כל הכהנים הגדולים ידעו עברית, וראו בביאור הראשון למשנה ג.

ובמה קורין לפניו?

באיוב ובעזרא ובדברי הימים.

זכריה בן קבוטל אומר: פעמים הרבה קריתי לפניו בדניאל:

ראו תוספתא א, ח, מהי אצבע צרידה ומדוע הכו בה.

וראו בביאור למשנה ד לעניין השינה. והשוו לטיפול בכהן שוטה שרוצים להאכילו תרומה בתוספתא נדה ב, ז. לפי ההשוואות הללו אין עדיין שינוי במידת החשד כלפי הכהן הגדול, גם בליל יום הכיפורים, ולכן הוא פסיבי לגמרי.

(ז) בקש להתנמנם - פרחי כהונה מכין לפניו באצבע צרדה, כי אין משתמשים בכלי נגינה בערב יום הכיפורים

ואומרים לו: אישי כהן גדול, עמוד והפג אחת קרר רגל אחת על הרצפה.

ומעסיקין אותו עד שיגיע זמן השחיטה:

(ח) בכל יום תורמין את המזבח בקריאת הגבר או סמוך לו, בין לפניו בין לאחריו.

לגבי הנוהל ביום רגיל ראו תמיד א, ב.

הכל מוכן להצגה הטובה בעיר, וגם הצופים הגיעו. חשש המוות מגביר את המתח כמו בקורידה. רק הטוריאדור בוכה.

ביום הכפורים - מחצות, וברגלים - מאשמורה הראשונה,

ולא היתה קריאת הגבר מגעת, עד שהיתה עזרה מלאה מישראל: