הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


תוספתא מסכת פאה פרק רביעי

עריכה

מתנות עניים

עריכה
(א)
רבי יהודה אומר: מקום שדורכין את העוללות


ראו משנה ח, ב: "דבר שבני אדם נוהגים כן".
העני נאמן לומר שקיבל את הלקט מעני אחר, אבל לא שקיבל אותו מעני כותי, כי לא היו נוהגים לקבל מהם.
העני הגוי אינו נאמן על הלקט כי חוששים שליקט אותו בשדה של גוי.



נאמן עני לומר "יין זה - של עוללות הוא", "לקט זה - לקטתיו אני ואחי, אני וקרובי"
אבל אין נאמן לומר "מפלוני נכרי לקחתי, מאיש פלוני כותי לקחתי"
עניי כותים כעניי ישראל, אבל עניי נכרים אין מאמינים להם בכל דבר.

(ב)
אין פוחתין לעני בשנת מעשר עני מחצי קב חטין או קב שעורין


ראו משנה ח, ה.
לעניין ההשוואה למתנות כהונה ראו לעיל ב, יג.
יש המפרשים את המשנה ח, ו, שגם מתנות כהונה על הגורן, מידתן חצי קב חיטין וכו', ואז התוספתא חולקת על המשנה.
אבא יוסי מפרש "דבר מועט" (שם) - שנשאר אחרי ששמר את הרוב לקרוביו, ולא כפשט המשנה.



בד"א? - על הגורן; אבל בתוך ביתו נותן לו כל שהוא ואינו חושש
ושאר מתנות כהונה ולויה - נותן כל שהוא ואינו חושש
רצה - מציל מחצה ונותן מחצה
אבא יוסי בן דוסתאי אומר משום ר"א: רצה - נותן לפניהם שליש ומניח שתי ידות לקרוביו.

(ג)

כהנים ולוים שהיו עומדין על הגורן, ובאו כהנים אחרים ועמדו ובעל הבית רוצה שגם המאחרים יקבלו תרו"מ - אינן יכולין להוציא מידן

אמר רבן שמעון בן גמליאל: נהגו כהנים עין יפה, שלא להוציא את אחיהם ריקנין


ויכוחים בין הכהנים על התרו"מ: הכהנים הותיקים אינם חייבים לתת מתנות כהונה לאלו שהגיעו אחריהם, וראו ספרי במדבר ו, שחילקו בין אם נתן כבר לכליהם של הותיקים לבין מצב שהפריש אבל עוד לא נתן להם.
רשב"ג טוען שאמנם מעיקר הדין הזכות היא רק של הותיקים, אבל למעשה נהגו עין יפה ונתנו למאחרים, וראו נחמיה י לט, שהעבירו לכהנים גם מעשר ראשון והם חילקו ממנו ללוויים כרצונם.
רשב"א מכריע: אם היו מעט מתנות - הזכות של הותיקים, אבל אם היו הרבה מתנות והתחיל לתת להם בסיבוב שני – נותן גם למאחרים.



אבל מקמצין ונותנין להם
ר"ש בן אלעזר אומר: אם באו עד שלא תחזור חלילה עומדין על העקוב ונוטלין.

(ד)
נשים ועבדים - אין חולקין להם על הגורן


נתינה לשם טובה היא מביתו, ומוביל אותה עד לבית המקבל גם אם היא אשה או עבד של כהן, וראו תוספתא תרומות י, יח.
האשה אינה מקבלת על הגורן כדי שלא תתבזה. העבד – כדי למנוע אלימות בגבייה, והשוו תוספתא מנחות יג, ד.



אבל נותנין להם מתנות כהונה ולויה לשם טובה.

(ה)

רשב"ג אומר: כשם שהתרומה חזקה לכהונה בחילוק גרנות

כך מעשר ראשון חזקה ללוים בחילוק גרנות


המסורת שמקבלים תרומה מעידה על היותו כהן וכו'.
אם קיבל תרומה מבית דין יתכן שהיא ירושה מאבי אמו, ואינה מעידה על כהונה.



החולק בבית דין - אין לו חזקה לכהונה.

(ו)
שתי חזקות לכהונה בא"י: נשיאות כפים וחילוק גרנות


חילוק גרנות בחו"ל מדרבנן ולא הקפידו בו על הכהונה דווקא. אבל על נשיאת כפיים הקפידו. במקום שלא הגיעו שלוחי בי"ד לא נשאו הכוהנים את כפיהם.



ובסוריא ועד מקום ששלוחי ר"ח מגיעים - נשיאות כפים אבל לא חילוק גרנות
ובבל כסוריא.
ר"ש בן אליעזר אומר: אף באלכסנדריא בראשונה, לפני מרד התפוצות כשהיה שם ב"ד.

(ז)

חומר בקדשי מקדש שאין בקדשי גבול, ובקדשי הגבול שאין בקדשי מקדש

קדשי הגבול - קטנים חולקין בהן, וטמאין חולקין בהן


כאן "הקטנים" - שלא הביאו שתי שערות, וראו תוספתא חגיגה א, ג-ד. טמאים – שאין בעל הבית יודע שהם טמאים, וראו תוספתא תרומות י, יח, והשוו זבחים יב, א. בטומאה – שהרי מותרים בהנאה, כשמן שריפה, אבל קדשי מזבח טמאים אסורים בהנאה.
אין בעל הבית חייב באחריות התרומה שלו, ראו תוספתא תרומות י, יז.
לכל חבר – ראו לעיל, שיכול לתת לקרוביו הכהנים אם הם חברים, ולגבי קדשי מזבח ראו בכורים ג, יב.



וחולקין אותן בטומאה, וחולקין מנה כנגד מנה הכוהנים יכולים להחליף ביניהם את התרומה
קדשי מקדש - חייבין באחריותן ליטפל בהן ולהביאן לבית הבחירה
קדשי הגבול ניתנין לכל חבר, קדשי מקדש אין נותנין אלא לאנשי משמר בלבד.

צדקה

עריכה
(ח)

אין פוחתין לעני העובר ממקום למקום מככר בפונדיון מארבע סאין בסלע

לן - נותנין לו פרנסת לינה, שמן וקטנית


ראו משנה ח, ז. אם לן נותנים לו גם כר וכסת, שמן וקטנית. בשבת מוסיפים על מזון 3 סעודות גם שמן וכו'. אם היה מסבב על הפתחים אינו נוטל מהקופה, וראו ספרי דברים קטז.



שבת - נותנין לו מזון שלש סעודות, שמן וקיטנית, דג וירק
בד"א? - בזמן שאין מכירין אותו; אבל בזמן שמכירין אותו שלא קיבל כסות מאחרים - אף מכסין אותו
היה מסבב על הפתחים - אין נזקקין לו לכל דבר.

(ט)
תמחוי - כל היום. קופה - מערב שבת לערב שבת


שתי השורות הראשונות דנות בעני. השתים האחרונות – בנותני הצדקה.



תמחוי - לכל אדם. קופה - לאנשי אותה העיר
אם שהה שם שלשים יום - הרי הוא כאנשי העיר לקופה
ולכיסוי - ששה חדשים. לעניי העיר - שנים עשר חודש.

(י)

עני שנתן פרוטה לקופה ופרוסה לתמחוי - מקבלין אותה ממנו

אם לא נתן - אין מחייבין אותו ליתן


ראו ספרי דברים קטז-קיח, וכן מכילתא כספא יט, על פס' כו; וראו מקבילה בתוספתא כתובות ו ט.
מתן הצדקה צריך להיות מותאם לצרכים של העני המסויים, ואם הוא זקוק לעזרה באכילה, בין מסיבה פיזית בין מסיבה נפשית - דואגים לו לצרכיו הייחודיים.



נתנו לו חדשים והחזיר להן שחקים - מקבלין אותה ממנו
אם לא נתן - אין מחייבין אותו ליתן
היה משתמש בכלי מילת - נותנין לו כלי מילת; מעה - נותנין לו מעה
עיסה - נותנין לו עיסה; פת - נותנין לו פת
להאכילו בתוך פיו - מאכילין לו בתוך פיו; שנא' (דברים טו ח) די מחסורו אשר יחסר לו
אפי' עבד, אפי' סוס
לו - זו אשה; שנא' (בראשית ב יח) אעשה לו עזר כנגדו
מעשה בהלל הזקן, שנתן לעני בן טובים סוס שהיה מתעמל בו ועבד שהיה משמשו
שוב מעשה באנשי הגליל, שהיו מעלין לזקן אחד ליטרא בשר בציפורי ליטרא של ציפורי, מידת משקל בכל יום.

(יא)
היה משתמש בכלי זהב - מוכרן ומשתמש בכלי כסף


אם הוא בן עשירים ויש לו כלי זהב וכסף ורוצה לקבל מהקופה – מחייבים אותו למכור. אבל עני שאינו מוכר ויש לו כלים כאלו הוא כנראה רמאי.
משפחת בני נבלטא לקחה צדקה כדי להשאר בירושלים, למרות שיכלו להתפרנס מחוץ לה, כאנשי החלוקה במאה ה19.



בכלי כסף - מוכרן ומשתמש בכלי נחושת; בכלי נחושת - מוכרן ומשתמש בכלי זכוכית
אמרו: משפחת בית נבלטא היתה בירושלים, והיתה מתיחסת על בני ארנן היבוסי
העלו להם חכמים שלש מאות שקלי זהב, ולא רצו כי לא רצו חכמים להוציאן חוץ מירושלים.

(יב)
האומר "איני מתפרנס משל אחרים" - שוקדין עליו ומפרנסין אותו


מותר לשקר לו כדי שיקח צדקה, וראו ספרי דברים קטז.



ונותנין לו לשום מלוה, וחוזרין ונותנין לו לשום מתנה, דר"מ
וחכמים אומרים: נותנים לו לשם מתנה, וחוזרים ונותנים לו לשום מלוה
רש"א: אומרין לו "הבא משכון" כדי לגוס את דעתו.

(יג)

היה אומר "איני מתפרנס משל עצמי" - שוקדין עליו ומפרנסין אותו
ונותנין לו לשם מתנה, וחוזרין וגובין לו לשום מלוה.

(יד)
המסמא את עינו והמצבה את כריסו והמעבה את שוקיו

אין נפטר מן העולם עד שיהא לו כן.

(טו)
גבאי צדקה - אין רשאין לפרוט זה מזה


אינם מערבבים את כספי הצדקה בכספם הפרטי.



אפילו נתן לו חבירו מעות שהוא חייב לו, אפילו מצא מעות בדרך - אינו רשאי ליטלן
שנאמר (במדבר לב כב) והייתם נקיים מה' ומישראל
אבל פורשים זה מזה לתוך חצר או לתוך חנות, תוך שמירת קשר עין וגובין.

(טז)
מעשר עני - אין פורעין ממנו מלוה וחוב, ואין משלמין ממנו את הגמולים


אין משתמשים במעשר לתשלומים, גם לא של שושבינות כגון ב"ב ט, ד. הוא רכוש העני ואינו צדקה.
מותר לשלוח ממנו לעני כגמ"ח אם מודיעים לו שזה מ"ע. אם נותר מ"ע מותר לתת אותו לחבר העיר כדי שיאגרו אותו במחסנים לשני בצורת.



ואין פודין בו שבויים, ואין עושין בו שושבינות, ואין נותנין ממנו דבר לצדקה
אבל משלחין ממנו דבר של גמילות חסדים, וצריך להודיע; ונותנין אותו לחבר עיר בטובה.

(יז)
אמר ליתן ונתן - נותנין לו שכר אמירה ושכר מעשה


ראו ספרי דברים קיז. יש שכר גם על הדיבור ("הדבר").



אמר ליתן ולא הספיק בידו ליתן - נותנין לו שכר אמירה כשכר מעשה
לא אמר ליתן, אבל אמר לאחרים "תנו" - נותנין לו שכר על כך
שנא' (דברים טו י) "כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלהיך" וגו'
לא אמר לאחרים "תנו", אבל מניח לו בדברים טובים, מנחם אותו במילים מנין שנותנים לו שכר על כך?
שנאמר "כי בגלל הדבר הזה" וגו'.

(יח)
מעשה במונבז המלך, שעמד ובזבז את כל אוצרותיו בשני בצורת

אמרו לו אחיו: אבותיך גנזו אוצרות, והוסיפו על של אבותם
ואתה עמדת ובזבזת את כל אוצרותיך, שלך ושל אבותיך!
אמר להם: אבותי גנזו אוצרות למטה ואני גנזתי למעלה
שנא' (תהלים פה יב) אמת מארץ תצמח, צדק משמים נשקף
אבותי גנזו אוצרות במקום שהיד שולטת בו, ואני גנזתי אוצרות במקום שאין היד שולטת בו
שנאמר (תהלים פט טו) צדק ומשפט מכון כסאך וגו'
אבותי גנזו אוצרות שאין עושין פירות, ואני גנזתי אוצרות שעושין פירות
שנאמר (ישעיהו ג י) אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו
אבותי גנזו אוצרות של ממון, ואני גנזתי אוצרות של נפשות
שנא' (משלי יא ל) פרי צדיק עץ חיים ולוקח נפשות חכם
אבותי גנזו אוצרות לאחרים, ואני גנזתי לעצמי
שנא' (דברים כד יג) ולך תהיה צדקה לפני ה' אלהיך
אבותי גנזו אוצרות בעוה"ז, ואני גנזתי לעוה"ב
שנא' (ישעיהו נח ח) והלך לפניך צדקך
צדקה וגמילת חסדים שקולין כנגד כל מצות שבתורה
אלא אבל גמ"ח גדולה יותר: שהצדקה בחיים, וגמ"ח בחיים ובמתים
צדקה בעניים, גמילות חסדים בעניים ובעשירים; צדקה בממונו, גמילות חסדים בממונו ובגופו.

(יט)
א"ר יהושע בן קרחה מנין שכל המעלים את עיניו מן הצדקה כאילו עובד ע"ז?


ראו גם ספרי דברים קיז, השוואה בין צדקה לאיסור ע"ז.



שנאמר (דברים טו ט) השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר
ולהלן הוא אומר (דברים יג יד) יצאו אנשים בני בליעל מקרבך
מה בליעל האמור להלן ע"ז, אף בליעל האמור כאן ע"ז.

(כ)

א"ר אלעזר בר יוסי: מנין שהצדקה וגמילות חסדים
שלום גדול ופרקליט גדול בין ישראל לאביהם שבשמים?
שנאמר (ירמיהו טז ה) כה אמר ה' אל תבא בית מרזח... כי אספתי... את החסד ואת הרחמים
חסד - זו גמילות חסדים, ורחמים - זו צדקה
מלמד שהצדקה וגמילות חסדים שלום ופרקליט גדול בין ישראל לאביהם שבשמים.