ביאור:ספרי במדבר/נשא/ז
ספרי במדבר לפרשת נשא פרק ז
עריכהפיסקה מד
עריכהעל במדבר ז א
דורש "ביום כלות", שבימים הקודמים הקים את המשכן אבל לא כילה להקימו, אלא פירקו. |
"ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן" (במדבר ז א), מגיד הכתוב שכל שבעת ימי המילואים היה משה מעמיד את המשכן
ובכל בוקר ובוקר מושחו - ומפרקו; ואותו היום העמידו, משחו - ולא פרקו
רבי יוסי בר' יהודה: אף בשמיני העמידו ופרקו, שנאמר "ויהי בחדש הראשון בשנה השנית באחד לחדש הוקם המשכן" (שמות מ יז)
הדרשה מחברת פרשיות מספרי שמות ויקרא ובמדבר, ומציגה תמונה סינכרונית של מאורעות היום הראשון להקמת המשכן. |
נמצינו למדים שבעשרים ושלשה באדר התחילו אהרן ובניו, המשכן וכל הכלים - לימשח
בראש חודש הוקם המשכן, בשני נשרפה פרה שנאמר בה "אל נוכח פני אהל מועד" (במדבר יט ד), בשלישי הזה ממנו, תחת הזאה שנייה גילחו הלוים,
לדעת ת"ק נדב ואביהו מתו בקדש הקדשים, אבל גופותיהם יצאו לחצר אוהל מועד ע"י מלאך. תופעה של מתים מהלכים (זומבים) ר' ישמעאל טוען שהגופות נמשכו מבחוץ ע"י קרסי ברזל, ולא יצאו מקדש הקדשים מעצמן. |
בו ביום שרת שכינה בבית, שנאמר "ולא יכול משה לבא אל אהל מועד" וגו' (שמות מ לה)
בו ביום הקריבו נשיאים את קרבנם, שנאמר "ויהי המקריב ביום הראשון" (במדבר ז יב); שאין ת"ל "ראשון", אלא ראשון לכל ימות השנה
בו ביום ירדה אש מן השמים ואכלה את הקרבנות, שנאמר "ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח את העולה ואת השלמים" (ויקרא ט כד)
בו ביום הקריבו בני אהרן אש זרה, שנאמר "ויקחו בני אהרן נדב ואביהו" וגו' (ויקרא י א) "וימותו לפני ה'"; מיתתם לפני ה' ונפילתן בחוץ! כיצד יצאו?
היה רבי יוסי אומר המלאך מדדן מתים, עד שיצאו ונפלו להן בעזרה
שנאמר "ויאמר אליהם קרבו שאו את אחיכם מאת פני הקדש" (ויקרא י ד)
מאת פני ה' לא נאמר, אלא "מאת פני הקדש"!
רבי ישמעאל אומר: דבר למד מענינו, שנאמר "וימותו לפני ה'" מיתתם לפנים ונפילתם לפנים! כיצד יצאו? גררום בחכי ברזל.
קידוש הכלים אינו זהה למשיחתם, אלא הוא נעשה בדיבור ובקביעה שהכלים קדושים, ולכן הוא נעשה לאחר משיחת כל הכלים; בדומה לקידוש השבת על היין. |
"וימשח אותו ויקדש אותו ואת כל כליו", שומע אני ראשון ראשון שנמשח היה קדוש?
ת"ל: "וימשחם ויקדש אותם"; מגיד שלא קידש אחד מהם עד שנמשחו כולם,
כלי המדידה מקדשים את הנסכים והמנחות שבהם, ראו לעיל פיסקה י, ומנחות יב א. כאן עוסקים בקידוש הכלים עצמם. היו כלי מדידה נפרדים לנוזלים (לח) ולמנחות יבשות, כגון סולת (ראו מנחות ט א-ב.) לדעת ר' יונתן מידות היבש אינן מקדשות, שהרי הקמח לשתי הלחם נמדד בכלי (שני עשרונים), וקדושתו חלה רק לאחר שנאפה (לחלק מהדעות כבר משהונף הקמח) – ולא בזמן מדידתו בכלי, ראו דברי ר' שמעון במנחות יא ב. מכאן שכלי מידת היבש אינם מקדשים ולכן לא קידשום. |
"וימשחם" - משיחה מבפנים ומבחוץ.
ר' יאשיה אומר: מדות הלח נמשחו מבפנים ונמשחו מבחוץ, ומדות היבש נמשחו מבפנים ולא נמשחו מבחוץ
ר' יונתן אומר: מדות הלח נמשחו מבפנים ולא נמשחו מבחוץ, ומדות היבש לא נמשחו לא מבפנים ולא מבחוץ
תדע לך - שאין מקדשות; שנאמר "ממושבותיכם תביאו לחם תנופה שתים שני עשרונים" (ויקרא כג יז) הא, אימתי הן לה'? לאחר שנאפו.
משיחת הכלים וקידושם ע"י משה פוטרת כלים חדשים שיווצרו בעתיד ממשיחה וקידוש מיוחדים. |
רבי אומר: "וימשחם ויקדש אותם", למה נאמר? והלא כבר נאמר "וימשח אותו ויקדש אותו", ומה ת"ל "וימשחם ויקדש אותם"?
מגיד שבמשיחתן של אלו - הוקדשו כל הכלים לעתיד לבוא!
פיסקה מה
עריכהעל במדבר ז ב-ה
מזהה את "נשיאי המטות" עם "אבותם", כלומר כבר אבותיהם היו נשיאי המטות, והם מונו לתפקיד של אבותיהם במקומם; הזיהוי של הנשיאים עם השוטרים, הממונים על ישראל במצרים - מבוסס על הביטוי "הם העומדים על הפקודים". |
"ויקריבו נשיאי ישראל" (במדבר ז ב), שומע אני שהיו הדיוטות ונתמנו? ת"ל "ראשי בית אבותם". ולא ראשי בית אבותם בלבד אלא אף נשיאי שבטים נשיאים בני נשיאים: "הם נשיאי המטות"
הן הן שהיו ממונים עליהם במצרים שנאמר "ויכו שוטרי בני ישראל" (שמות ה יד).
הפסוק מישעיה מקביל את "רכב וצבים" ל"כרכרות". מכאן שצבים הם סוג של עגלות. |
"שש עגלות צב" (במדבר ז ג), אין צב אלא מטוקסין, מאובזרים שלא היו מחוסרים כלום.
רבי אומר: אין צב אלא מחופים, מכוסים וכמין סקיפסטאות היו מחופים
ואעפ"י שאין ראיה לדבר זכר לדבר: "והביאו את כל אחיכם מכל הגוים מנחה לה' בסוסים ברכב ובצבים ובפרדים ובכרכרות" (ישעיה סו כ).
מסביר את הצורך בפירוט שבפסוק. |
"שש עגלות צב", שומע אני עגלה על כל אחד ואחד רק ששה נשיאים הביאו את העגלות? ת"ל: "עגלה על שני הנשיאים". שומע אני שור על שני הנשיאים? ת"ל: "ושור לאחד".
משה חשב שאת כל חלקי המשכן יש לשאת בכתף, והקב"ה הודיע לו שהנשיאה בכתף מחוייבת רק בכלי הקודש ואילו את רוב המטען אפשר להוביל בעגלות. |
באו ועמדו לפני המשכן, ולא קיבל משה מהן עד שנאמר לו מפי הקדש "קח מאתם!" (במדבר ז ה) הא הסכימה דעתן לדעת העליונה
ההשלמה של התרומה לחמרי הבנייה היתה קטנה, יחסית לציפיות הנשיאים: נשארו להם רק אבני השוהם ואבני המילואים; לכן כאן הביאו ראשונים והשלימו את כל הצרכים של העזרה ללוויים ולא השאירו דבר להשלמה ע"י הציבור. |
ר' נתן אומר: וכי מה ראו נשיאים להתנדב לכתחילה כאן, ובמלאכת המשכן לא נתנדבו בתחילה? אלא כך אמרו נשיאים: יתנדבו ציבור מה שמתנדבים, ומה שמחסרים הן - אנו משלימים
כיון שראו נשיאים שהשלימו ציבור את הכל, שנאמר "והמלאכה היתה דים..." (שמות לו ז) אמרו הנשיאים: מה עלינו לעשות? "והנשיאים הביאו את אבני השוהם..." לכך התנדבו כאן תחילה!
פיסקה מו
עריכהעל במדבר ז ו-ט
משה לא חילק את העגלות בשווה בין הלוויים, וגם לא לפי מספר הלוויים אלא לפי המשאות שהיו עליהם ומשקלם, כלומר שיקול מעשי וענייני. |
"ויקח משה את העגלות ואת הבקר" (במדבר ז ו), הרי משה נוטלם ומחלקן לפי דעתו:
"את שתי העגלות ואת ארבעת הבקר נתן לבני גרשם... ואת ארבע העגלות ואת שמונת הבקר נתן לבני מררי" (במדבר ז ז-ח),
לפי שהם ששה עשר לאלעזר ושמונה לאיתמר, שנאמר "וימצאו בני אלעזר רבים לראשי הגברים מבני איתמר, ויחלקום
מבני אלעזר ראשים לבית אבות ששה עשר, ולבני איתמר לבית אבותם שמונה
ויחלקום בגורלות אלה עם אלה...
ויכתבם שמעיה בן נתנאל הסופר מן הלוי לפני המלך והשרים וצדוק הכהן ואחימלך בן אביתר" (דברי הימים א כד ד-ו).
בתחילה העלה דוד את הארון בעגלה, כי התעלמה ממנו ההלכה, והארון היה מונח על עגלה ולא נישא בכתף – ולכן מת עוזא. |
"ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו" (במדבר ז ט), רבי נתן אומר: מיכן שנתעלם מעיני דוד
שלא נשאו לוים את הארון אלא בעגלה, שנאמר "וירכיבו את ארון האלהים אל עגלה חדשה" וגו' (שמואל ב ו ג)
"ויחר אף ה' בעוזא ויכהו שם האלהים על השל וימת שם עם ארון האלהים" (שמואל ב ו ז)
"ויחר לדוד על אשר פרץ ה' פרץ בעוזא" (שמואל ב ו ח) אמר לו אחיתופל לדוד: לא היה לך ללמוד ממשה רבך? שלא נשאו הלוים את הארון אלא בכתף!
שנאמר "ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו"! הרי דוד משלחו ומעלו בכתף,
שנאמר "ויקרא דוד לצדוק ולאביתר הכהנים וללוים לאוריאל עשיה ויואל שמעיה ואליאל ואבינדב
ויאמר להם אתם ראשי האבות לכהנים וללוים, התקדשו אתם ואחיכם והעליתם את ארון אלהי ישראל...
כי למבראשונה לא אותם פרץ ה'...
ויתקדשו הכהנים והלוים ויעלו את ארון אלהי ישראל... אשר צוה משה עבד ה' בכתף ובמוטות עליהם" (דברי הימים א טו יא-טו)
בניגוד לתחילת הפיסקה, שם טענה הדרשה שמשה מחלק את העגלות לפי דעתו, מהפסוק בדברי הימים עולה שהכל לפי מצוות הקב"ה, מפי הגבורה. והשוו לסגנון שבמכילתא פסחא יב. |
"ואלה פקודתם לעבודתם לבוא לבית ה' כמשפטם ביד אהרן אביהם כאשר צוהו ה' אלהי ישראל" (דברי הימים א כד יט)
והיכן צוהו? – "ולבני קהת לא נתן..." הא לא חידשו הלוים כלום, אלא הכל מפי משה; ומשה מפי הגבורה!
פיסקה מז
עריכהעל במדבר ז י-יא
השוו לדברי ר' נתן לעיל בפיסקה מה, שהנשיאים התכוונו לתת יותר משאר העם למלאכת המשכן – ולבסוף נתנו מעט יחסית. ולפנינו התיקון לטעותם הנ"ל. כאן אין טענה כזאת, אלא מדגישים שהם התנדבו פעמיים. |
"ויקריבו הנשיאים את חנוכת המזבח" (במדבר ז י), מגיד הכתוב שכשם שנתנדבו הנשיאים למלאכת המשכן - כך נתנדבו לחנוכת המזבח:
השוו לעיל פיסקה מה, על "קח מאתם". |
"ויקריבו הנשיאים את קרבנם לפני המזבח", באו ועמדו לפני המזבח, ולא קיבל משה מהם, עד שנאמר לו מפי הקדש: יקריבו את קרבנם לחנוכת המזבח!
ועדין לא היה יודע משה כיצד יקריבו, אם למסעות אם לתולדות, עד שנאמר לו מפי הקדוש ברוך הוא: יקריבו למסעות!
שנאמר "ויהי" (במדבר ז יב), אין ויהי - אלא שנאמר לו מפי הקדש: יקריבו למסעות!
ועדיין לא היה יודע משה כיצד יקריבו נשיאים: אם כולן כאחד או כל אחד ואחד יומו, עד שנאמר לו מפי הקדש: יקריבו כל אחד ואחד יומו
שנאמר "נשיא אחד ליום נשיא אחד ליום" (במדבר ז יא). נשיאים מתנדבים ואין הדיוטות מתנדבין.
גם מלך אינו מקריב עם אחר! |
ומה ת"ל "נשיא אחד ליום נשיא אחד ליום"? לפי שהיה נחשון מלך, והוא הקריב תחילה, לא יאמר: הואיל והקרבתי תחילה - אקריב עם כל אחד ואחד יומו; לכך נאמר "נשיא אחד ליום".
פיסקה מח
עריכהעל במדבר ז יב
ראו לעיל פיסקה מד. |
"ויהי המקריב ביום הראשון", שאין ת"ל ראשון, אלא ראשון לכל ימות השנה.
הל' במילה "למטה" מורה על שייכות נחשון למטה יהודה, ולא על מקור הקרבן במטה יהודה. |
"נחשון בן עמינדב למטה יהודה", יחסו הכתוב על שם שבטו. או שגבה משבטו והביא?
ת"ל: "זה קרבן נחשון בן עמינדב"; משלו הוא הביא, ולא שגבה משבטו והביא
הא מה ת"ל "נחשון בן עמינדב למטה יהודה"? - יחסו הכתוב על שם שבטו
פיסקה מט
עריכהעל במדבר ז יג-יד
המילה "קרבנו" חוזרת בפס' יב ובפס' יג. הדרשה מסיקה מהחזרה שהקערה יוצרה במיוחד עבור הקרבן. |
"וקרבנו קערת כסף אחת" (במדבר ז יג), מגיד שלא נעשו מתחילה אלא על שם קרבנות.
שתי הוכחות שגם משקל הקערה נקוב בשקל הקודש: היקש למזרק או פס' פה, שנקב את המשקל של הכסף "בשקל הקודש". |
"מזרק אחד כסף שבעים שקל בשקל הקדש", אין לי אלא מזרק שנתפרש בו "בשקל הקדש"; קערה מנין?
ת"ל: "שניהם מלאים". מה זה בשקל הקדש - אף זה בשקל הקדש.
ר' חנניה בן אחי ר' יהושע אומר: אין צריך, שהרי כבר נאמר "כל כסף הכלים אלפים וארבע מאות בשקל הקדש" (במדבר ז פה)!
ומה ת"ל "שניהם מלאים"? לפי שהוא אומר "שלשים ומאה משקלה", שומע אני, הואיל ולא שוה לו במשקל - לא תשוה לו במדה?
ת"ל: "שניהם מלאים". ומה הפרש בין קערה למזרק? קערה - גילדה עבה, מזרק - גילדו דק.
הסולת נמנית לחוד, כקרבן עצמאי, ומכאן שלא מדובר בנסכים על הבהמות אלא בנדבה של סולת למנחה. |
"שניהם מלאים סולת" – זו מן הנדבה
המילה "אחת" מיותרת לכאורה. דורש אותה 'כף מאחדת' את תכולתה. |
"כף אחת" (במדבר ז יד), שעושה מה שבתוכה – אחת.
המילה "זהב" היא תיאור הכף, ואינה קשורה למילה "עשרה" המבטאת את משקל הכף ונקובה בשקל הקודש שעשוי מכסף. |
"עשרה זהב" היא של זהב ומשקלה של כסף. או היא של כסף ומשקלה של זהב? ת"ל: "כל זהב הכפות עשרים ומאה" (במדבר ז פו)
הא אין עליך לומר כלשון האחרון אלא כלשון הראשון: היא של זהב ומשקלה של כסף.
בהוראת שעה הותר ליחיד להביא קטורת כנדבה, והותר להקריב אותה על המזבח החיצון ולא על מזבח הקטורת. |
"מלאה קטורת" - זו קטורת נדבה.
פיסקה נ
עריכהעל במדבר ז טו
דורש 'אחד' – מיוחד וטוב. |
המילה "לעולה" מוסבת גם על הפר והאיל דלעיל. דורש היקש באמצעות המילה "אחד". |
או כבש, שנתפרש בו - כשר לעולה, ושאר כולם לא הוכשרו לעולה?
ת"ל: "פר אחד... איל אחד כבש אחד", מגיד שכולם כשרו לעולה!
פיסקה נא
עריכהעל במדבר ז טז-יז
קבר התהום הוא חשש רחוק של טומאה, וראו בסוף הפיסקה "שלא על חטא". |
המילים "ולזבח השלמים" מוסבות על כל ארבעת סוגי הבהמות, ולא רק על הבקר. והשוו לעיל פיסקה נ. |
או בקר, שנתפרש בו - כשר לזבח השלמים, ושאר כולם לא הוכשרו לזבח השלמים? ת"ל: "ולזבח השלמים", מגיד שכולן כשרו לזבח השלמים.
השוו לעיל פיסקה מח. |
לעניין הקטורת כנדבה השוו לעיל פיסקה מט. בקרבנות הנשיאים יש ממד של קרבן ציבור, ולכן יש בהם דינים שאינם קיימים בדרך כלל בקרבנות היחיד: מתאפשרת בהם נדבת קטורת; יש בהם חטאת שלא על חטא (בדומה לקרבן ראש חודש), וראו בתחילת הפיסקה, שמציעים "חטא" של קבר התהום להסבר החטאת; והשוו לקרבן יולדת ולקרבן הנזיר, שגם בהם יש חטאת שלא על חטא לכאורה; והם דוחים את השבת (בדומה לקרבנות מוסף) ואת הטומאה (בדומה לקרבן הפסח, שנעשה, אם רוב הציבור טמא – אפילו בטומאה). |
"זה קרבן נחשון" - זה מביא חטאת שלא על חטא, ואין היחיד מביא חטאת שלא על חטא.
"זה קרבן נחשון", זה דוחה את השבת ואת הטומאה, ואין קרבן יחיד דוחה את השבת ואת הטומאה.
פיסקה נב
עריכהעל במדבר ז יח-יט
הערעור של ראובן הוא על הבחירה להקריב פי סדר המסעות, ולכן היה צריך להופיע לעיל בפיסקה מז, עיינו שם; ושם דרשו את "ויהי" ולא את "הקריב", שממנו דרשו בפיסקה מט שהקערה וכו' נעשו במיוחד לשם הקרבן. |
"ביום השני הקריב נתנאל בן צוער נשיא יששכר - הקריב את קרבנו" (במדבר ז יח-יט) מה ת"ל? - לפי שבא ראובן ועירער
אמר: דיי שקדמני יהודה למסעות, אקריב אני לתולדות!
נזף בו משה ואמר לו: מפי הקודש נאמר לי להקריב למסעות
שנאמר "הקריב", אין הקריב אלא שנאמר לו מפי הקדש: הקרב למסעות!
כיוון שנתנאל זכה ונדחתה תלונת שבט ראובן – הקרבן שלו מפורט כאילו היה זה הקרבן הראשון, כמו הקרבן של נחשון. |
"נשיא יששכר" לפי שזכה נתנאל בעצת נשיאים - העלה עליו הכתוב כאלו הוא הקריב תחילה
לפנינו משולבות שלוש דרשות על הבינה של יששכר המפורשת בדברי הימים: אחת היא דרשה על "ביששכר עם דבורה", שהיה שופט כדבורה הנביאה, שניה היא דרשה על "ישוב"-יושב (בדין), כנאמר ביחזקאל, והשלישית היא על "באהליך"-"אהלים", כיעקב. |
אבא חנין אומר משום רבי אליעזר: לפי שזכה נתנאל בעצה, זכה שניתן בינה בשבטו, שנאמר "ומבני יששכר יודעי בינה לעתים" (דברי הימים א יב לג)
ואומר: "ושרי ביששכר עם דבורה ויששכר כן ברק בעמק" (שופטים ה טו)
וכן הכתוב משבחו בבתי דינים במצרים, שנאמר "לישוב משפחת הישובי" (במדבר כו כד), ואין ישוב אלא בתי דינין
שנאמר "ויבואו אליך כמבוא עם וישבו לפניך עמי" (יחזקאל לג לא) ואומר "ויעקב איש תם יושב אהלים" (בראשית כה כז),
ואומר: "ולזבולון אמר שמח זבולון בצאתך ויששכר באהליך" (דברים לג יח)!
פיסקה נג
עריכהעל במדבר ז פד
נחשון הקריב ביום שבו נמשח המזבח, הוא א ניסן. את הטענה שהמשיחה היא ביום ולא בלילה לומדים ממשיחת הכוהנים המוזכרת בויקרא. |
"זאת חנוכת המזבח ביום המשח אותו" (במדבר ז פד) - ביום שנמשח, בו ביום הקריב
אתה אומר ביום שנמשח בו ביום הקריב, או לא בא ללמד אלא שביום נמשח ולא בלילה? כשהוא אומר "אשר צוה ה' לתת להם ביום משחו אותם" (ויקרא ז לו) - הא למדנו שביום נמשח;
הא מה ת"ל "ביום המשח אותו"? - ביום שנמשח, בו ביום הקריב!
הנשיאים תיאמו ביניהם את הקרבנות, והזכות היא שווה לכולם, כשם שהקרבנות שווים. |
"מאת נשיאי ישראל", מגיד הכתוב, שכשם ששוו כולם בעצה אחת - כך שוו כולם בזכות:
"קערות כסף שתים עשרה" - הן הן שנתנדבו, ולא אירע בהם פסול.
פיסקה נד
עריכהעל במדבר ז פה
הצורך לחזור על הסיכום של תרומת הנשיאים מוסבר בשתי דרכים: רק כאן נאמר שמשקל הקערות היה בשקל הקודש, כדברי ר' חנניה לעיל פיסקה מט; וכן כדי ללמד שהמשקל היה מדויק, ולכן גם כששקלו את כל הקערות והמזרקים יחדיו המשקל אכן התאים. ר' נתן מוסיף שגם אם התיכו את כלי הכסף ואחר כך היו חוזרים ועושים מהכסף כלים לא היה המשקל משתנה, כי הכסף היה מזוקק. |
"שלשים ומאה הקערה האחת כסף" (במדבר ז פה), למה נאמר? לפי שהוא אומר "קרבנו קערת כסף אחת" וגו', אין לי אלא מזרק שנתפרש בו "בשקל הקודש". קערה מנין?
ת"ל "כל כסף הכלים אלפים וארבע מאות בשקל הקודש"!
ללמדך שלא ככלי הדיוט כלי בית עולמים: כלי הדיוט, שקלן אחד אחד וחזר ושקלם כאחד - או ריבה או מיעט
אבל כלי בית העולמים, שקלן אחד אחד וחזר ושקלן כאחד - לא ריבה ולא מיעט!
ר' נתן אומר: כלי בית עולמים, שקלם כלים חזר ועשאן סימון, אסימון, חתיכת מתכת חזר ועשאן כלים - לא ריבה ולא מיעט!
פיסקה נה
עריכהעל במדבר ז פו
ראו לעיל פיסקה מט: המילה "זהב" קשורה לכף ולא למילה "עשרה", שהרי כאן נאמר "זהב הכפות". |
"כפות זהב שתים עשרה" (במדבר ז פו), למה נאמר? לפי שהוא אומר "כף אחת עשרה זהב" - היא של זהב ומשקלה של כסף
אתה אומר היא של זהב ומשקלה של כסף, או היא של כסף ומשקלה של זהב? ת"ל: "כל זהב הכפות עשרים ומאה"
הא אין עליך לומר כלשון אחרון אלא כלשון ראשון: היא של זהב ומשקלה של כסף
לשתי הדרשות האחרונות השוו פיסקה נג לעיל: זכותם של הנשיאים שווה, והכפות כולן נשארו שלמות וטהורות גם לאחר ימי המילואים. |
מעלים על כל אחד ואחד, שהקריב י"ב כפות זהב
הן הן שנתנדבו ולא אירע בהן פסול
פיסקה נו
עריכהעל במדבר ז פז
השוו לעיל פיסקה נ, שם דרשו את אותה טענה מהיקש בין הבהמות השונות. |
"כל הבקר לעולה שנים עשר פרים" (במדבר ז פז), למה נאמר? לפי שהוא אומר "פר אחד בן בקר", מלמד שכולם כשרו לעולה
או כבש, שנתפרש בו - כשר לעולה, ושאר כולם לא כשרו לעולה? ת"ל: "כל הבקר לעולה", מגיד שכולם כשרו לעולה.
לשתי הדרשות האחרונות השוו לעיל פיסקה נג ופיסקה נה. |
מעלים על כל אחד ואחד שהקריב "שנים עשר פרים אילים שנים עשר כבשים בני שנה שנים עשר"
הם הם שנתנדבו ולא אירע בהן פסול.
פיסקה נז
עריכהעל במדבר ז פח
השוו לעיל פיסקה נא, שם דורשים את אותה טענה. וראו לעיל פיסקאות נג, נה, נו. |
"וכל בקר זבח השלמים עשרים וארבעה פרים" (במדבר ז פח), למה נאמר? לפי שהוא אומר "ולזבח השלמים בקר שנים", מלמד שכולם כשרו לזבח השלמים
או בקר, שנתפרש בו - כשר לזבח השלמים, ושאר כולן לא הוכשרו לזבח השלמים? ת"ל: "וכל בקר זבח השלמים", מגיד שכולם כשרו לזבח השלמים
מעלין על כל אחד ואחד שהקריב עשרים וארבעה פרים, אילים ששים
הן הן שהתנדבו ולא אירע בהם פסול!
ראו לעיל פיסקה נג: מיד אחרי שנמשח המזבח הקריב נחשון את קרבנו, וכך חנך אותו. |
"זאת חנוכת המזבח אחרי המשח אותו" - לענין שאמרנו.
פיסקה נח
עריכהעל במדבר ז פט
הפסוק שלנו מכריע בין ויקרא לשמות: משה נמצא באהל מועד ושומע את הקול מעל הכפורת. |
"ובבוא משה אל אהל מועד לדבר אתו" (במדבר ז פט), למה נאמר?
לפי שהוא אומר "וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר" (ויקרא א א), שומע אני מאהל מועד ממש?
תלמוד לומר: "ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפורת" (שמות כה כב)
אי אפשר לומר "מאהל מועד", שכבר נאמר "מעל הכפורת"; ואי אפשר לומר "מעל הכפורת", שכבר נאמר "מאהל מועד"! כיצד יתקיימו שני כתובים הללו?
זו מדה בתורה: שני כתובים זה כנגד זה, והרי הם סותרים זה על ידי זה - יתקיימו במקומם, עד שיבא כתוב אחר ויכריע ביניהם
מה ת"ל "ובבוא משה אל אהל מועד לדבר אתו"?
מגיד הכתוב שהיה משה נכנס ועומד באהל מועד, והקול יורד משמי שמים לבין שני הכרובים, והוא שומע את הקול מדבר אליו מבפנים.
שלושה משלושה עשר המיעוטים הם בפסוק שלנו. |
ר' יהודה בן בתירה אומר: הרי שלשה עשר מיעוטים מיעט אהרן מכל דברות שבתורה, ואלו הן: "ובבוא משה אל אהל מועד לדבר אתו, וישמע את הקול מדבר אליו, וידבר אליו",
"ונועדתי לך שם ודברתי אתך" (שמות כה כב), "אשר אועד לך שמה" (שמות ל ו, שמות ל לו), "לדבר אליך שם" (שמות כט מב),
"אשר ציווה ה' את משה ביום צוותו" (ויקרא ז לח), "את אשר יצוה" (שמות לד לד), "את כל אשר אצוה אותך" (שמות כה כב),
ואחת במצרים (שמות ו כח), ואחת בסיני (במדבר ג א), ואחת באהל מועד (ויקרא א א) - הרי שלשה עשר מיעוטים – מיעט אהרן מכולם. מכל הפסוקים הנמנים עולה שרוב הנבואות נאמרו רק למשה ולא לאהרון
גם בשאלת חזקו של קול הנבואה, בדומה לשאלת המיקום שלו שבראש הפיסקה, מופיעה סתירה בין הפסוק מדברים לבין הפסוק ממלכים א. ר' יאשיה טוען שקול ה' הוא חזק, והפסוק ממלכים א מתפרש שקול ה' גורם לכל הקולות האחרים לדמום ולא להישמע. |
"וישמע את הקול", שומע אני קול נמוך? ת"ל "את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם קול גדול" (דברים ה יט).
כתוב אחד אומר "ויהי ביום השלישי בהיות הבוקר ויהי קולות וברקים" (שמות יט טז) וכתוב אחד אומר "קול דממה דקה" (מלכים א יט יב)
כיצד יתקיימו שני כתובים הללו? כשהקב"ה מדבר - הכל שותקים!
שנאמר "דומו יושבי אי סוחר ציון עובר ים מלאוך" (ישעיה כג ב) ואומר "וידום אהרן" (ויקרא י ג), דברי רבי יאשיה
ר' יונתן אומר: כתוב אחד אומר "קול גדול ולא יסף" (דברים ה יט), וכתוב אחד אומר "ואחר האש קול דממה דקה" (מלכים א יט יב). כיצד יתקיימו שני כתובים הללו?
כשהקב"ה מדבר בקול גדול - מלאכי השרת מדברים בקול נמוך, שנאמר "על חומותיך הפקדתי שומרים כל היום וכל הלילה תמיד לא יחשו המזכירים את ה' אל דומי לכם
ואל תתנו דומי לו עד יכונן ועד ישים את ירושלם תהלה בארץ" (ישעיה סב ו-ז).