ביאור:ספרא/אחרי מות

פרשת אחרי מות

פרשה א

על ויקרא טז א-ב

הדרשה מחפשת את חטאם של בני אהרון, וטוענת שהם לא נטלו עצה מאיש, ואף לא זה מזה, אלא פעלו בדרך אימפולסיבית. יתכן שיש כאן גם ביקורת על אחדים מהחסידים הראשונים שאינם ת"ח, וראו אבות ב ה.

[א] "וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן" מה תלמוד לומר?
לפי שנאמר "ויקחו בני אהרן נדב ואביהוא איש מחתתו" - "בני אהרן" לא נטלו עצה מאהרן,
"נדב ואביהוא" - לא נטלו עצה ממשה, "איש מחתתו" - איש איש מעצמו עשה, לא נטלו עצה זה מזה.
מנין שכשם שעבירת שניהם שוה כך מיתת שניהם שוה? תלמוד לומר "אחרי מות שני בני אהרן".

מחלוקת אם מתו כי נכנסו למקדש או לקדש הקדשים בלי הכנות מתאימות, או שחטאם הוא באש שהביאו במחתותיהם. ר' יוסי טוען שחטאם היה בהתקרבות ור' עקיבא – בקרבן. לכל צד פסוק התומך בגישתו. ר' אלעזר טוען שחטאו בשני החטאים; וראו גם לעיל מכילתא דמילואים שמיני לב.

[ב] "בקרבתם לפני ה' וימותו" - ר' יוסי הגלילי אומר: על הקְריבה מתו ולא מתו על ההקרבה.
ר' עקיבא אומר: "בקרבתם לפני ה' וימותו", וכתוב אחד אומר "ויקריבו לפני ה' אש זרה" (ויקרא י, א)
הכריע "בהקריבם אש זרה לפני ה'" (במדבר ג, ד), (במדבר כו, סא) - הוי על ההקרבה מתו ולא מתו על הקריבה.
ר' אלעזר בן עזריה אומר: כדאי הקרבה לעצמה וכדאי קריבה לעצמה.

לא נאמר עד עכשיו שיש הגבלות על כניסה לקדש הקדשים, ולמה נהרגו בני אהרון? הדרשה טוענת שנאמר לאהרון עוד קודם שחלות הגבלה על הכניסה, אלא שעכשיו האיום ברור ומוחשי יותר. המשל ממחיש זאת.

[ג] "ויאמר ה' אל משה דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת" - ואין אנו יודעים מה נאמר לו בדיבור הראשון!
היה ר' אלעזר בן עזריה משלו משל: למה הדבר דומה? לחולה שנכנס אצל רופא.
אומר לו "אל תשתה צונן ואל תשכב בטחב".
בא אחר ואומר לו "אל תשתה צונן ואל תשכב בטחב, שלא תמות".
בא אחר ואומר לו "אל תשתה צונן ואל תשכב בטחב, שלא תמות כדרך שמת פלוני" - וזה זרזו יותר מכולם.
לכך נאמר "ויאמר ה' אל משה דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת".
[ד] ואם בא - מת הוא, שנאמר "ואל יבא... ולא ימות". הא אם בא - מת הוא, כדרך שמתו בניו
לכך נאמר "אחרי מות שני בני אהרן... ויאמר ה' אל משה דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת".

הדרשה עוסקת בנוסח המיוחד "וידבר ה' אל אהרון לאמור", ומפרש שהקב"ה דיבר עם משה וזה מסר את התוכן לאהרון, והקב"ה לא דיבר ישירות עם אהרון; וראו לעיל נדבה פרק ב א-ו.

[ה] משום ר' ישמעאל אמרו: הואיל ונאמרו שני דברות זה בצד זה, אחד פתוח ואחד סתום,
יְלַמד פתוח על הסתום.
מה פתוח, דיבר ביד משה שיאמר לאהרן על ביאת הקדש,
אף סתום, דבר ביד משה שיאמר לאהרן על ביאת הקדש,
ואיזה? זה דיבור של יין ושל שכר
שנאמר "ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השריפה אשר שרף ה'...
וידבר ה' אל אהרן לאמר יין ושכר אל תשת". (ויקרא י, ח)

הכניסה לקה"ק אסורה על הכהנים לדורותיהם ועל כל ישראל, חוץ ממשה רבינו. היא מותרת רק לכהן הגדול שנצטווה להכנס לשם ביום הכיפורים – וגם זה לא 'בכל עת', אלא במסגרת המפורטת בתורה. יש בכך חידוש, כי לכהן בעל מום מותר להכנס לעזרה שתוי יין, ובדומה לכך אלמלא הפסוק היה מקום להתיר גם לכהנים להכנס לקדש הקדשים שלא לצורך קיום המצווה.
דוגמא נוספת היא מדיני עולת ראיה, שאינה חובה אלא ברגלים, כשיש מצווה לעלות לרגל; אבל בשאר ימות השנה ניתן להגיע למקדש בלעדיה. לכאורה ניתן גם להכנס לקה"ק בימים שאינם יום הכיפורים בלי כל סדר העבודה.
לפי הפשט נראה שבדרך המפורטת בתורה מותר לאהרון להכנס לקה"ק כאוות נפשו; לכאורה גם ההגבלות על הכניסה חלות רק על אהרון עצמו; הדרשה קוראת "ואל יבא בכל עת אל הקודש" כאיסור גורף על כניסה לקה"ק שלא במסגרת המצווה.

[ו] "אחיך" ב"אל יבא", ואין משה ב"אל יבא". או "אחיך" ב"אל יבא" ואין הבנים ב"לא יבא"?
אמר ר"א: ודין הוא: ומה מי שנצטוה לבא, נצטוה שלא לבא
מי שלא נצטוה לבא - אינו דין שנצטוה שלא לבא?
תמימים יוכיחו! שנצטוו לבא אל אהל מועד, ונצטוו שלא לבא שתויי יין ושכר
[ז] אבל בעלי מומין, שלא נצטוו לבא - לא נצטוו שלא לבא שתויי יין ושכר
אף כאן, המצווה נצטווה! דווקא אהרון אסור להכנס כי הוא מצווה להכנס ביום הכיפורים.
תלמוד לומר "דבר אל אהרן אחיך", שאין תלמוד לומר "אחיך",
ומה תלמוד לומר "אחיך"? לרבות את הבנים. ראו בראשית יד יד, שלוט מכונה אחיו של אברהם.
[ח] "ואל יבא בכל עת" - זה יום הכפורים, "אל הקדש" - לרבות שאר ימות השנה.
אמר ר"א: ודין הוא: ומה על יום שנצטוה לבא - נצטוה שלא לבא,
על יום שלא נצטוה לבא - אינו דין שנצטוה שלא לבא?
ישראל יוכיחו! שנצטוו לבא ברגלים, ונצטוו לבא שלא ריקנים
[ט] אבל בשאר ימות השנה, שלא נצטוו לבא - לא נצטוו לבא שלא ריקנים.
אף כאן, על יום שנצטוה – נצטוה!
תלמוד לומר "אל הקדש" - לרבות שאר ימות השנה.

דורש "מבית" שאין להכנס להיכל שלא לצורך, "מבית לפרוכת ולא ימות" שאם נכנס לקה"ק שלא במסגרת המצווה חייב מיתה בידי שמים.

[י] "מבית לפרכת" - להזהיר על כל הבית.
יכול על כל הבית במיתה? תלמוד לומר "אל פני הכפרת אשר על הארן ולא ימות"
הא כיצד? "אל פני הכפרת" - במיתה, ושאר כל הבית - באזהרה.

לארון לא היה מכסה חוץ מהכפורת, ובתוכו העדות (לוחות הברית),שבינה לכפורת לא היה דבר.

[יא] "אל פני הכפרת אשר על הארן" מה תלמוד לומר?
לפי שנאמר "כפורת", יכול יהי כיסוי לארון? תלמוד לומר "כפורת אשר על הארון" - כפורת לארון, ואין כיסוי לארון.
[יב] יכול לא יהא כיסוי לארון, אבל יהיה דבר חוצץ בין כפורת לעדות?
תלמוד לומר (ויקרא טז, יג) "וכסה ענן הקטורת את הכפורת אשר על העדות"
הא אין דבר חוצץ בין כפורת לעדות.

ראו לעיל זבים פרק ט ז.

[יג] "ולא ימות" - הרי זה עונש. "כי בענן אראה על הכפורת" - הרי זו אזהרה.

האזהרה, שהיא גוף האיסור, נאמרה לפני מות בני אהרון, וראו ויקרא ט כג, שהשראת השכינה היתה לפני מות בני אהרון; וראו גם לעיל פיסקה ג. אמנם אז עדיין לא נאמר העונש של מיתה בידי שמים, והוא נלמד רק לאחר מותם בניגוד לנאמר בפיסקה ג.

ואמר ר"א: יכול עונש ואזהרה נאמרו קודם למיתת שני בני אהרן? תלמוד לומר "אחרי מות שני בני אהרן".
יכול שניהם נאמרו לאחר מיתת בני אהרן? תלמוד לומר "כי בענן אראה על הכפורת".
הא כיצד? אזהרה נאמר קודם למיתת שני בני אהרן, ועונש נאמר לאחר מות שני בני אהרן.

פרק א

על ויקרא טז ג-ד

בבית שני לא היה ארון ולא כפורת, ובכל זאת נכנס הכהן הגדול לקה"ק; וראו יומא ה ב. הדרשה מוצאת לחובת הכניסה רמז בכתוב: גם אם אין כפורת – יש מצווה להזות את דמו של פר יום הכיפורים בקה"ק, שנאמר "יבוא... אל הקודש". אבל דמו של פר כהן משיח או של פר העלם דבר של בית הדין הגדול אינם מוכנסים לקה"ק למרות שהם באים על חטא מסוים, ולכאורה חמורים מפר יום הכיפורים הבא על חטאים שאינם מוגדרים, שנאמר "בזאת".

[א] "בזאת יבא אהרן אל הקדש" - מה תלמוד לומר?
לפי שנאמר "אל הקדש... אל פני הכפרת אשר על הארון", יכול אין לי אלא קדש שיש בו ארון וכפורת?
שאין בו ארון וכפורת מנין? תלמוד לומר "בזאת יבא אהרן אל הקדש"
לעשות קדש שאין בו ארון וכפורת כקדש שיש בו ארון וכפורת.
[ב] אתה אומר לכך נאמר "אל הקדש", לעשות קדש שאינו כזה בפר זה,
או אינו אומר אלא לעשות פר שאינו כזה בקדש זה, ואיזה - זה פר הבא על כל המצות?
[ג] הלא דין הוא: ומה פרו, הבא על לא הודע - דמו נכנס לפני ולפנים,
פר הבא על כל המצות - אינו דין שיכנס לפני ולפנים?
תלמוד לומר "בזאת יבא אהרן אל הקדש" - למעט פר הבא על כל המצות, שלא יכנס בו לפני ולפנים.

דמו של האיל לא הוזה על מזבח הקטורת, אלא האיל נשחט בעזרה ככל עולה ודמו נזרק על מזבח העולה. רק הדמים של החטאות - הפר והשעיר - הוזו על מזבח הקטורת.

[ד] "בפר בן בקר לחטאת ואיל לעולה", יכול מקום מתן דמו של פר - שם מתן דמו של איל?
אמר ר' יוסי: מה תלמוד לומר "לא תעלו עליו קטרת זרה עולה ומנחה" (שמות ל, ט)?
איזהו עולה שצריך הכתוב למעטה? זו איל העולה, לכך נאמר "בפר בן בקר לחטאת ואיל לעולה"!

בגדי הלבן של הכהן הגדול נתפרו במיוחד; הם היו כפולים (מטעמי צניעות, וראו תוספתא יומא א כב) ונלבשו פעם אחת – ביום הכיפורים. היה אסור לכהן לצרף עמהם בגדים אחרים – גם לא מבגדי הקודש כגון החושן, האפוד, המעיל או הציץ – למרות שבבגדים אלו נאמר "לפני ה'"; וראו יומא ג ז, שהיו שתי מערכות של בגדי לבן – לשחר ולבין הערביים.
דורש את חזרת המילה "בד" ארבע פעמים – בשתי דרשות: אחת בשורה הראשונה ושניה - בניגוד לארבעת הבגדים המיוחדים.

[ה] "בד" - שיהיו של בוץ. "בד" - שיהיו חדשים. "בד" שיהיו כפולים. "בד" שלא ילבש עמהם בגדים אחרים.
יכול לא ילבש עמהם בגדי פשתן, אבל ילבש עמהם בגדי צמר? - תלמוד לומר "בד".
יכול לא ילבש עמהם בגדי חול, אבל ילבש עמהם בגדי קדש? - תלמוד לומר "בד".
ומה תלמוד לומר "בד" "בד" ארבעה פעמים? למעט ארבעה כלים שנאמר בהם "לפני ה'":
[ו] מתוך שנאמר בחשן "ונשא אהרן את חשן המשפט על לבו בבואו אל הקדש לזכרון לפני ה' תמיד" (שמות כח, כט)
יכול יכנס בו לפני ולפנים? תלמוד לומר "בד" - ולא בחשן.
[ז] מתוך שנאמר באפוד "ונשא אהרן את שמותם לפני ה' על שתי כתפיו לזכרון" (שמות כח, יב)
יכול יכנס בו לפני ולפנים? תלמוד לומר "בד" - ולא באפוד.
[ח] מתוך שנאמר במעיל "והיה על אהרן לשרת, ונשמע קולו בבואו אל הקדש לפני ה'" (שמות כח, לה)
יכול יכנס בו לפני ולפנים? תלמוד לומר "בד" - ולא במעיל.
[ט] מתוך שנאמר בציץ "והיה על מצחו תמיד לרצון להם לפני ה'" (שמות כח, לח)
יכול יכנס בו לפני ולפנים? תלמוד לומר "בד" - ולא בציץ.

בגדי הכהן הגדול, כמו שאר בגדי הכהונה, מומנו ע"י תרומת הלשכה ולא היו בגדים פרטיים; וראו יומא ג ז, שלמעשה היו הכהנים מוסיפים על התקציב מכספם הפרטי ומהדרים בעלות הבגדים.

[י] "קדש ילבש" - שיהיו משל קדש. אין לי אלא אלו בלבד, מנין לרבות שאר בגדי כהונה גדולה ובגדי אחיו הכהנים?
תלמוד לומר "בגדי קדש" (שמות כח, ד) - בנין אב לכל הבגדים, שיהיו משל קדש.

ראו לעניין הטבילה יומא ג ו.

[יא] מנין שהוא טעון טבילה? שנאמר "ורחץ במים את בשרו ולבשם".

בכל פעם שלבש או פשט בגדי כהונה היה הכהן טובל, וראו יומא ג ג.

[יב] ומנין המשנה מבגדי לבן לבגדי זהב, מבגדי זהב לבגדי לבן, שהוא טעון טבילה?
תלמוד לומר "בגדי קדש הם ורחץ במים את בשרו ולבשם".
[יג] יכול המשנה מבגדי זהב לבגדי זהב, מבגדי לבן לבגדי לבן, יטעון טבילה? תלמוד לומר "הם".

כשלבש סדרת בגדים – בגדי לבן או בגדי זהב – היה הכהן לובש את כולם יחדיו ולא טבל לכל בגד, רעיון שנראה לא מעשי ממילא.

יכול יטעון טבילה בין מכנסים לכתונת, בין כתונת לאבנט, ובין אבנט למצנפת?
תלמוד לומר "ולבשם" - כולם כאחת.

כאמור לעיל, היו לכהן שתי סדרות של בגדי לבן: אחת לשחר ואחת לבין הערביים; אבל אין תלות של הסדרות זו בזו, והכהן היה טובל לכל סדרת בגדים לחוד; וראו שוב יומא ג ז.

[יד] ומה תלמוד לומר "ילבש... יחגור... יצנוף"? לפי שסופנו לרבות לו כלים אחרים בין הערבים.
אין לו, יכול לא ילבש של שחרית? תלמוד לומר ילבש יחגור ויצנוף.

פרשה ב

על ויקרא טז ה-ו

שעירי העיזים נקנו מתרומת הלישכה, והם מכפרים על חטאי העם; וראו שקלים ד א-ב.

[א] "ומאת עדת בני ישראל" - שיהיו משל ציבור.

השעירים צריכים להיות דומים זה לזה ככל האפשר, וראו יומא ו א.

"יקח... שעירי" - מיעוט שעירים שנים. אם כן למה נאמר "שני"? שיהיו שווים.
ומנין שאף על פי שאינם שוים, כשרים? תלמוד לומר שעיר שעיר ריבה.

רבי דורש "איל אחד" – ולא שנים; לדעת ר' אלעזר כשם שלא נזכרו כאן שבעת הכבשים כך גם האיל שנזכר אינו איל המוסף; לדעתו יש להבחין בין הקרבנות המיוחדים ליום הכיפורים – הפר, האיל ושני השעירים - ובין קרבנות המוסף – האיל ושבעת הכבשים.

[ב] "ואיל אחד לעולה" - רבי אומר: "איל אחד" הוא האמור כאן והוא האמור בחומש הפקודים (במדבר כט, ח).
ר' אלעזר ברבי שמעון אומר: שני אילים הם; אחד אמור כאן ואחד אמור בחומש הפקודים.

בניגוד לשעירים, דלעיל פיסקה א, הפר אינו ממומן מתרומת הלישכה אלא מכספו הפרטי של הכהן הגדול – למרות שהוא מכפר גם על עוונות הכהנים כולם; וראו יומא ג ח.

"והקריב אהרן את פר החטאת אשר לו" - שלא יביא משל ציבור.
יכול לא יביא משל ציבור - שאין ציבור מתכפרים בו
אבל יביא משל אחיו הכהנים, שהרי אחיו הכהנים מתכפרים בו? תלמוד לומר "אשר לו".
יכול לא יביא, ואם הביא כשר? תלמוד לומר שוב "אשר לו" (ויקרא טז, יא).

שתי דרשות שעל הכהן להתוודות על הפר, ולא להסתפק בשחיטתו ובהזאת דמו: אחת היא היקש בין הפר לשעיר המשתלח, ראו פס' כא; השניה היא מסדר העבודה, שהפר מכפר הן על הכהן הגדול (פס' ו), הן על הכהנים (פס' יא לפי הדרשה דלקמן פרשה ג א) – ורק אז הוא נשחט, הרי שאין השחיטה מכפרת אלא דבר אחר.
הדרשה מנסה להרחיב את יסוד התפילה, הוידוי והאמירה בפה על חשבון זריקת הדם ושחיטת הבהמות.

"וכפר בעדו ובעד ביתו" - זה וידוי דברים.
יכול כפרה בדמים? הריני דן: נאמר כפרה בפר ונאמר כפרה בשעיר.
מה כפרה האמור בשעיר - וידוי דברים חוץ מדמים, אף כפרה האמור בפר - וידוי דברים חוץ מדמים.
[ג] אם נפשך לומר "והקריב אהרן את פר החטאת אשר לו וכפר בעדו ובעד ביתו", ועדיין לא נשחט הפר.

המחלוקת היא על סדר המילים: האם "חטאתי" היא המילה החמישית או השלישית. ר' מאיר שומר על סדר הביטויים בפס' כא, וחכמים משנים אותו ומתאימים את הוידוי לנוסח המופיע בתהלים, במלכים א ובדניאל, וכן לסברה, שהחטא הוא שגגה, ואילו העוונות והפשעים הם במזיד.
בתורה – בספר שמות ואצלנו בפס' כא – מופיע החטא בסוף, והדרשה מסבירה את הסדר התמוה הזה בכך שלאחר הוידוי והתשובה על הזדונות - הם נחשבים כשגגות; וראו יומא פו ב; וראו תוספתא יומא ב א.

[ד] כיצד היה מתודה? אנא השם, עויתי פשעתי חטאתי לפניך, אני וביתי.
אנא השם, כפר נא לעונות ולפשעים ולחטאים שעויתי ושפשעתי ושחטאתי לפניך אני וביתי
ככתוב בתורת משה עבדך "כי ביום הזה יכפר עליהם לטהר אתכם מכל חטאתכם לפני ה' תטהרו" (ויקרא טז, ל).
ואומר "והתודה עליו את כל עונות בני ישראל ואת כל פשעיהם לכל חטאתם" (ויקרא טז, כא), דברי ר' מאיר.
וחכמים אומרים: "עונות" - אלו הזדונות. "פשעיהם" - אלו המרדים. "חטאתם" - אלו השגגות.
מאחר שהוא מתודה על הזדונות ועל המרדים, חוזר ומתודה על השגגות?
אלא כך היה מתודה: אנא השם, חטאתי עויתי, פשעתי לפניך אני וביתי.
אנא השם, כפר נא לחטאים ולעונות ולפשעים שחטאתי ושעויתי ושפשעתי לפניך אני וביתי
ככתוב בתורת משה "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם" (ויקרא טז, ל).
[ה] וכן מצינו דרך כל המתודים מתודים. דוד אמר "חטאנו עם אבותינו, העוינו הרשענו" (תהלים קו, ה).
שלמה בנו אמר "חטאנו והעוינו רשענו" (מלכים א ח, מז).
דניאל אמר "חטאנו ועוינו והרשענו ומרדנו" (דניאל ט, ה).
אף הוא כך היה מתודה: חטאתי עויתי ופשעתי לפניך.
[ו] מהו שמשה אמר "נושא עון ופשע וחטאה ונקה" (שמות לד, ז)
ואומר "והתודה עליו את כל עונות בני ישראל ואת כל פשעיהם לכל חטאתם"?
אלא כיון שהיה מתודה על הזדונות ועל המרדים - כאילו הם שגגות לפניו.

פרק ב

על ויקרא טז ז-יא

ראו מנחות ג ו, וכן יומא ו א.

 [א] "ולקח את שני השעירים" - מלמד שהם מעכבים זה את זה.

השוו תוספתא יומא ב ב, שמעמידה את השעירים הפוך, כשפניהם כלפי העם.

"לפני ה' פתח אהל מועד" - מעמידם בשער נקנור אחוריהם למזרח ופניהם למערב.

שני גורלות – אחד לה' ואחד לעזאזל – עשויים מכל חומר שירצה, ובלבד שיהיו מאותו החומר.

[ב] "ונתן אהרן על שני השעירים גורלות" - גורלות של כל דבר.
יכול שנים על זה ושנים על זה? תלמוד לומר "גורל... לה' וגורל... לעזאזל".
יכול של שם ושל עזאזל על זה ושל שם ושל עזאזל על זה?
תלמוד לומר "גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל" - אין כאן לשם אלא אחד ואין כאן לעזאזל אלא אחד.
[ג] אם כן למה נאמר "גורלות"? שיהיו שוים,
שלא יעשה גורל אחד גדול וגורל אחד קטן, אחד של כסף ואחד של זהב, אחד של שיש ואחד של אשכרוע.

דורש "עלה עליו הגורל", לא שהגורל נמצא על השעיר אלא הגורל הוא לשמו של השעיר.

[ד] "והקריב אהרן את השעיר אשר עלה עליו הגורל לה'"
יכול יהא נותנו על גביו? תלמוד לומר "אשר עלה עליו הגורל" - שעלה לשמו מתוך קלפי.

ראו יומא ו א.

[ה] "ועשהו" - שאם מת אחד מהם משהגריל, יביא שנים ויגריל עליהם כתחלה
ואומר אם של שם מת, "זה שעלה עליו הגורל לשם יתקיים תחתיו."
ואם של עזאזל מת, "זה שעלה עליו לעזאזל יתקיים תחתיו", והשני - ימות, דברי ר' יהודה.
וחכמים אומרים: ירעה עד שיסתאב, וימכר ויפלו דמיו לנדבה.
"ועשהו חטאת" - שיאמר "לה' חטאת".
ר' ישמעאל אומר, לא היה צריך לומר "חטאת". אינו אומר אלא "לשם".

ראו לעיל פיסקה ד.

[ו] "והשעיר אשר עלה עליו הגורל" - יכול יהא נותנו על גביו?
תלמוד לומר "אשר עלה עליו הגורל" - שעלה לשמו מתוך קלפי.

גם השעיר לעזאזל ימות, אבל בינתיים הוא עומד חי, ואינו נשחט כחברו. בתורה לא כתוב שהשעיר מומת בצוק, אבל חכמים לא הסתכנו שהשעיר יגיע חי למקום ישוב כשעליו כל העוונות, ולכן דאגו שהוא ימות, אמנם לא בשחיטה. דורש "לכפר עליו" במיתת השעיר.

"יעמד חי לפני ה'" מה תלמוד לומר? לפי שנאמר "ושלח אותו" (ויקרא טז, כב) - שילוחו למיתה.
יכול שילוחו לחיים? תלמוד לומר "יעמד חי לפני ה' לכפר עליו". הא כיצד? עמידתו חי ומיתתו בצוק.

המחלוקת בין ר' יהודה לר' שמעון היא בשאלה מתי חלה הכפרה: ר' שמעון טוען שבוידוי של הכהן על השעיר לעזאזל (דורש "לכפר עליו" – על השעיר לעזאזל לכפר), ואם השעיר מת מייד אחרי הוידוי – יצא; ואילו ר' יהודה דורש שהשעיר לעזאזל יחיה לפחות עד שהכהן יזה מדמו של שעיר החטאת על כלי המקדש (דורש "וכלה מכפר..."), ואם מת לפני כן – יש לשפוך את דם שעיר החטאת.

[ז] עד מתי הוא זקוק להיות חי? עד מתן דמו של חבירו, דברי ר' יהודה. ר' שמעון אומר: עד עת וידויו.
"לכפר" - עד שיכפר, שנאמר "וכלה מכפר את הקדש ואת אהל מועד ואת המזבח", דברי ר' יהודה.
ר' שמעון אומר: "לכפר עליו" - כפרה שהוא בגופו.
"לשלח אותו" שאם נשפך הדם - ימות המשתלח, מת המשתלח - ישפך הדם.

דרשות התומכות בטענה דלעיל, שאין מסתכנים שמא יגיע השעיר חי למקום ישוב, אלא גורמים למותו. דורש "ארץ גזירה" – ארץ שגוזרת את השעיר לגזרים.

[ח] "לעזאזל" - למקום הקשה בהרים. יכול ביישוב? תלמוד לומר "המדברה".
ומנין שיהיה בצוק? תלמוד לומר "אל ארץ גזירה".

ראו לעיל פרשה ב ב; לעניין נוסח הוידוי ראו לעיל פרשה ב ד, כחכמים. לטענה שהוידוי הזה נעשה על הפר ראו לקמן פרשה ג א.

[ט] "והקריב אהרן את פר החטאת אשר לו" - זהו שאמרו, שלא יביא משל ציבור.
"וכפר בעדו ובעד ביתו" - זה וידוי דברים.
כיצד היה מתודה? אנא השם חטאתי עויתי ופשעתי לפניך, אני וביתי ובני אהרן עם קדשך
ככתוב בתורת משה עבדך לאמר "כי ביום הזה..." (ויקרא טז, ל)
והם עונים אחריו "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".

פרק ג

על ויקרא טז יא-יד

מייד לאחר שחיטת הפר על הכהן הגדול להביא את הקטורת לקה"ק, ולכן נותן את הדם לכהן אחר, כדי שלא יקרוש הדם; וראו יומא ד ג.

[א] "ושחט את פר החטאת אשר לו... ולקח מלא המחתה" - ומביא אותו שם,
נותנו לאחר למרס את דמו על הרובד הרביעי שבהיכל כדי שלא יקרוש.

ראו יומא ד ד.

[ב] "ולקח מלא המחתה... והביא" - בכל יום היה חותה בשל כסף ומערה לתוך של זהב
והיום חותה בשל זהב - ובה היה מכניס.
בכל יום היה חותה בשל ארבעת קבים ומערה בתוך שלשת קבים,
היום חותה בשל שלשת קבים ובה היה מכניס.
[ג] ר' יוסי אומר: בכל יום היה חותה בשל סאה ומערה לתוך של שלשת קבים
והיום חותה בשל ג' קבים, ובה היה מכניס.

הגחלים אינן מכובות, אבל השלהבת אינה יוצאת מהן.

[ד] "גחלי... " - יכול עמומות? תלמוד לומר "אש". אי אש יכול שלהבת? ת"ל "גחלי".
הא כיצד? מן הלוחשות הללו.
ומנין שתהיה האש בטלה על גבי הגחלים? ת"ל "גחלי".

על מזבח העולה היו כמה מערכות, והכהן לקח גחלים מהמערכה המערבית ביותר; וראו יומא ד ו; ר' יוסי מכליל את העיקרון, וקובע שכל מה שנקשר להיכל או לקה"ק – נמצא במערב, וראו גם יומא ה ו, ששיירי הדם נשפכו על היסוד המערבי של המזבח.

[ה] "מעל המזבח" - יכול כולו? תלמוד לומר "מלפני ה'". הא כיצד? הסמוך למערב.
[ו] אמר ר' יוסי: זה סימן, כל הניטל בחוץ להנתן בפנים - ניטל מן הסמוך לפנים,
[ז] וכל היוצא מבפנים להינתן בחוץ - ניתן על הסמוך בפנים.

מטבע לשון, וראו את מקורה בבראשית מג לג; כאן הכוונה היא שכהן שידיו גדולות לוקח יותר קטורת, ואם הן קטנות – לוקח פחות. המחתה עוצבה כך שתכיל כמלוא חופניו של הכהן ששירת באותה שנה.
הקטורת היא משל הציבור – ראו תוספתא שקלים ב ו, ויש להקפיד שהיא כוללת את כל הסממנים שבמתכונתה – ראו תוספתא מכות ד ב; וראו לעיל חובה פרשה ג יא.

[ח] "ומלא חפניו קטורת סמים דקה" - הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו, וכך היתה מדתה.
"קטורת" - שיהיה משל ציבור.
"סמים" - שיהיו סממניה לתוכה.

קטורת יותר דקה מהקטורת הרגילה, שגם היא דקה וטחונה היטב; וראו יומא ד ד.

"דקה" מה תלמוד לומר? והלא כבר נאמר "ושחקת ממנה הדק" ואם כן למה נאמר "דקה"?
שתהא דקה מן הדקה.
[ט] כיצד היה עושה? היה מפריש שלשת מנים מערב יום הכיפורים כדי למלאות חפניו
ומחזירם למכתשת, לקיים בה דקה מן הדקה.

לצדוקים היו שני נימוקים לטענתם, שהכהן צריך להתחיל לשרוף את הקטורת עוד לפני שנכנס לקה"ק: ראשית, כך מקובל גם לפני מלך בשר ודם, ושנית – המטרה של הקטורת היא להסתיר מהכהן את הקב"ה בעזרת העשן. חכמים אינם מנמקים את דעתם אלא נתלים בפסוק שממנו הם מסיקים ששריפת הקטורת מתרחשת בקה"ק עצמו, ונראה שהם נאבקים במגמה הצדוקית, הממחישה את השכינה; וראו תוספתא יומא א ח. לדעת חכמים הענן שבפסוק הוא מעשה ידי אדם, ונוצר ע"י הכללת "מעלה עשן" בין סממני הקטורת.

[י] "והביא מבית לפרכת ונתן את הקטורת על האש לפני ה' " - שלא יתקן מבחוץ ויכניס בפנים,
שהרי הצדוקים אומרים יתקן מבחוץ ויכניס בפנים; אם לפני בשר ודם עושים כן, קל וחמר לפני המקום!
ואומר "כי בענן אראה על הכפורת".
אמרו להם חכמים, והלא כבר נאמר "ונתן את הקטורת על האש לפני ה' " - אינו נותן אלא בפנים.
אם כן למה נאמר "כי בענן אראה על הכפורת"?
מלמד שהיה נותן בה מעלה עשן.
ומנין שהוא נותן בה מעלה עשן? ת"ל "וכסה ענן הקטרת את הכפורת אשר על העדות ולא ימות"
הא אם לא נתן בה מעלה עשן, או שחסר אחת מכל סממניה - חייב מיתה.

ראו לעיל פיסקה א.

[יא] "ולקח מדם הפר" - נוטלו ממי שהוא ממרס בו.

הכהן מזה באצבע ימין מדם הפר על הכפורת: הוא אינו זורק את הדם למרחק ואינו מטפטף ממנו על הקרקע אלא מזה בזהירות על הכפורת מכיוון מזרח; וראו לעיל חובה פרשה ג יא.

"והזה" - ולא המטיף. "והזה" - ולא הזורק.
"באצבעו" - נאמר כאן "אצבעו" ונאמר להלן "אצבעו" (ויקרא ח, כג)
מה "אצבעו" האמור להלן, הימנית המיומנת שבימין - אף "אצבעו" האמור כאן, הימנית המיומנת שבימין.
[יב] "על פני הכפורת קדמה" - זה בנה אב, כל מקום שנאמר "פני הכפורת" זה הפנים למזרח.

הכהן אינו מכוון את הדם לכיוון מסויים, אבל כיוון שההזאה הראשונה היא הצלפה מלמטה – הדם מגיע לחלקה העליון של הכפורת, וכיוון ששאר ההזאות הן כהצלפות מלמעלה – שאר הדם מגיע לאיזור הנמוך יותר שבה; וראו יומא ה ג.

[יג] דבר אחר: "על פני הכפורת קדמה" - אינו מתכוין להזות לא למעלה, ולא למטה אלא כמצליף.

את ספירת שמונה ההזאות עושה הכהן בקול רם. הציבור אינו יכול לראותו, אבל מקשיב למנייה, וראו שם.

[יד] "ולפני הכפורת יזה שבע פעמים" - ולא שבע טיפים.
"שבע פעמים" - שיהיה מונה שבע פעמים, הרי "אחת ושבע".

פרשה ג

על ויקרא טז טו

שעיר החטאת הוא של העם, והפר הוא של הכהן הגדול. בפס' לג מפורש שהכפרה היא גם על כל הכהנים, כולל ההדיוטות. איזה קרבן מכפר עליהם, ולמי הם קרובים יותר? – הדרשה מחליטה שהכהנים קרובים יותר לכהן הגדול, שהרי ממילא הפר שלו אינו מכפר רק עליו, אלא לפחות עליו ועל משפחתו, ולכן מוסיפים גם את כפרת הכהנים ואת הוידוי על חטאיהם לקרבן הפר. שיקול אפשרי נוסף הוא שניתן לכנות את כל הכהנים "ביתו" של הכהן הגדול; לעניין הכפרה ראו שבועות א ז, ולעניין הוידוי ראו יומא ד ב.

[א] "ושחט את שעיר החטאת אשר לעם" - שלא יהיו אחיו הכהנים מתכפרים בו.
ובמה הם מתכפרים? בפרו של אחיהם.
יכול לא יתכפרו בפרו של אחיהם, שהרי הוא אומר "אשר לו"? מעתה אין להם כפרה!
וכשהוא אומר "על הכהנים ועל כל עם הקהל יכפר" (ויקרא טז, לג) - הוי אומר יש להם כפרה!
ובמה הם מתכפרים? מוטב שיתכפרו בפרו של אחיהם
שכן מצינו שחלק מכללו, שהרי הוא וביתו מתכפרים בו
ואל יתכפרו בשל ציבור, שלא מצינו שחלק מכלל ציבור.
ואם נפשך לומר "והקריב אהרן את פר החטאת אשר לו וכפר בעדו ובעד ביתו" (ויקרא טז, יא) - ביתו של אהרן הם.

על דם השעיר נאמר בפירוש שהוא מוכנס לקה"ק; על דם הפר נאמר שמזים ממנו על הכפורת ולפניה, אבל עצם ההכנסה של דם הפר לקה"ק נלמדת מההשוואה לדם השעיר.
בדומה לכך, רק בעניין דם הפר נאמר שמזה שבע פעמים למטה; ולומדים מההשוואה שכך גם דינו של דם השעיר, למרות שההזאה למעלה היא רק אחת.
לעניין ההזאה למעלה, נאמר בדם השעיר "והזה אותו על הכפורת" – כלומר פעם אחת; בדם הפר נוספו הדינים של "באצבעו" ושל "קדמה" (ראו לעיל פרק ג יא-יב), והטענה שמדובר בהזאה אחת דווקא - מטושטשת. לכן גם את הפרט הזה מעדיפה הדרשה ללמוד מדם השעיר ומההשוואה בין הזאות דם הפר להזאות דם השעיר, למרות שההזאות של דם הפר למטה הן שבע.
וראו יומא ה ג-ד.

[ב] "והביא את דמו אל מבית לפרכת" - מלמד שהוא נכנס בו לפני ולפנים.
אין לי אלא דם השעיר, שהוא נכנס בו לפני ולפנים. מנין לדם הפר, שהוא נכנס בו לפני ולפנים?
תלמוד לומר "ועשה את דמו כאשר עשה לדם הפר":
מה דם השעיר, נכנס בו לפני ולפנים - אף דם הפר, נכנס בו לפני ולפנים.
[ג] "והזה אותו על הכפורת" - מלמד שהיה נותן אחת למעלה.
"ולפני הכפורת" - איני יודע כמה הם! הריני דן: נאמר מתן דמים בפר למטה ונאמר מתן דמים בשעיר למטה.
מה מתן דמים האמורים בפר למטה - שבע, אף מתן דמים האמורים בשעיר למטה - שבע.
[ד] או כלך לדרך זו: נאמרו בו דמים למעלה, ונאמרו בו דמים למטה
מה למעלה - אחת, אף למטה – אחת!
נראה למי דומה: דנים של מטה משל מטה ואין דנים של מטה משל מעלה!
או כלך לדרך זו: דנים דם השעיר מדם השעיר, ואין דנים דם השעיר מדם הפר!
תלמוד לומר "ועשה את דמו כאשר עשה לדם הפר": מה דם הפר למטה שבע, אף דם השעיר למטה שבע.
[ה] ואיני יודע כמה ליתן מדם הפר למעלה!
נאמר מתן דמים בשעיר למעלה ונאמר מתן דמים בפר למעלה.
מה מתן דמים האמורים בשעיר למעלה - אחת, אף מתן דמים האמורים בפר למעלה - אחת.
או כלך לדרך זו: נאמרו בו דמים למטה ונאמרו דמים למעלה.
מה דמים האמורים בו למטה - שבע, אף דמים האמורים בו למעלה – שבע!
[ז] נראה למי דומה: דנים של מעלה משל מעלה, ואין דנים של מעלה משל מטה
או כלך לדרך זו: דנים דם הפר מדם הפר, ואין דנים דם הפר מדם השעיר!
תלמוד לומר "ועשה את דמו כאשר עשה לדם הפר"
שאין תלמוד לומר "כאשר עשה", ומה תלמוד לומר "כאשר עשה"? שיהיו כל מעשיו שוים.
מה דם הפר למטה שבע - אף דם השעיר למטה שבע. ומה דם השעיר למעלה אחת - אף דם הפר למעלה אחת.

פרק ד

על ויקרא טז טז-יט

בשלוש העבירות החמורות נאמר שהן מטמאות את המקדש או את הארץ; אבל טומאות אלו אינן מתכפרות ע"י השעיר הנעשה בפנים, שנאמר "מטומאות" - אלא רק טומאות מקדש וקדשיו, שקרבנן שונה מעבירות אחרות – והוא קרבן עולה ויורד; וראו שבועות א ב-ז. ר' שמעון מסכים לדין, אבל מציע לדרוש אותו מההסמכה של ה"טומאה" ל"קודש"

[א] "וכפר על הקדש מטומאות בני ישראל ומפשעיהם לכל חטאתם וכן יעשה לאוהל מועד"
יש לי בענין הזה להביא שלשה טומאות:
טומאת עבודת אלילים כמו שנאמר "למען טמא את מקדשי ולחלל את שם קדשי"(ויקרא כ, ג)
טומאת גילוי עריות שנאמר "לבלתי עשות מחוקות התועבות אשר נעשו לפניכם ולא תטמאו בהם" (ויקרא יח, ל)
טומאת שפיכות דמים שנאמר "ולא תטמא את הארץ אשר אתם יושבים בה אשר אני שוכן בתוכה" (במדבר לה, לד)
[ב] יכול על כל הטומאות הללו יהיה שעיר זה מכפר? תלמוד לומר "מטומאתם" - ולא כל טומאתם.
מה מצינו שחלק הכתוב מכלל כל הטומאות? טומאת מקדש וקדשיו
אף כאן לא נחלוק אלא טומאת מקדש וקדשיו, דברי ר' יהודה.
ר' שמעון אומר: ממקומו הוא מוכרע, שנאמר "וכפר על הקדש מטומאת בני ישראל" - מטומאות שבקדש.

המשך הצמצום של הכפרה ע"י השעיר הנעשה בפנים: הוא מכפר על טימוא מקדש וקדשיו דווקא בחטאים שלא ניתן לכפר עליהם בקרבן רגיל: אם משום שהם נעשו במזיד, כמרד נגד הקב"ה (לזיהוי הפשעים כמרד ראו לעיל פרשה ב ד; לטענה שיום הכיפורים מכפר על זדונות ראו שבועות א ו) – או משום שאינם זכורים לחוטא (ראו שם א ב.)
המגמה של צמצום כח הכפרה של יום הכיפורים ועבודתו הכרחית כדי להסביר את העובדה של חורבן המקדש; אבל ראו לקמן פרשה ד ז.

[ג] יכול על כל הטומאות של קדש יהא שעיר זה מכפר? תלמוד לומר "פשעיהם" - אלו המרדים
וכן הוא אומר "מלך מואב פשע בי" וכן הוא אומר "אז תפשע לבנה בעת ההוא",
"חטאתם" - אלו השגגות. חטאים דומיא דפשעים, דלאו בני קרבן.
[ד] ומנין לשיש בה ידיעה בתחלה ואין בו ידיעה בסוף, שתולה לו עד שיתודע לו ויביא עולה ויורד?
תלמוד לומר "לכל חטאתם" - במחויבי חטאת.

חזרה לסדר עבודת הכהן הגדול: לאחר שהזה משני הדמים בקה"ק – מזה משניהם בהיכל, על הפרוכת.

[ה] "וכן יעשה לאהל מועד" - כשם שהוא עושה לפני ולפנים כך הוא עושה בהיכל:
מה לפני ולפנים, אחת למעלה ושבע למטה מדם הפר - אף בהיכל, אחת למעלה ושבע למטה מדם הפר.
ומה לפני ולפנים, אחת למעלה ושבע למטה מדם השעיר - אף בהיכל, אחת למעלה ושבע למטה מדם השעיר.

ראו גם לעיל זבים פרק ט ז. הדרשה מזהה את אהל מועד כביטוי לשכינת הקב"ה על עמו, גם כשהם טמאים. עבודת יום הכיפורים מטהרת את המקדש ומאפשרת את המשך השראת השכינה; וראו חגיגה ג ח.

"השוכן אתם בתוך טומאתם" - אף על פי שהם טמאים, שכינה ביניהם.

אף אחד חוץ מהכהן הגדול אינו נמצא בהיכל בזמן שהוא נכנס ויוצא מקה"ק; וראו תמיד ו ג; אבל בעזרות היה הציבור צופה בו; וכן על מדרגות ההיכל עמד הכהן הממרס בדם בזמן שהכהן הגדול נכנס עם הקטורת.

[ו] "וכל אדם לא יהיה" - יכול בעזרות? תלמוד לומר "באהל מועד".
אין לי אלא באהל מועד; מנין לרבות שילה ובית עולמים? תלמוד לומר "לכפר בקדש".
אין לי אלא בשעה שנכנס לכפר בקטורת; מנין כשנכנס לכפר בדמים? תלמוד לומר "בבואו לכפר".
אין לי אלא בביאה; מנין אף ביציאה? תלמוד לומר בצאתו "עד צאתו".

שלושת הוידויים של הכהן הגדול (ראו לעיל פרשה ג א) מסודרים כך שקודם כל עליו לכפר על חטאיו שלו (ומכאן שיש חטאים כאלה), ורק אחר כך הוא יכול לעסוק בכפרה על חטאי אחרים; וראו גם תוספתא זבחים י א.

"וכפר בעדו ובעד ביתו ובעד כל קהל ישראל" - כפרתו קודמת לכפרת ביתו, וכפרת ביתו קודמת לכל ישראל.

דם הפר של הכהן המשיח, שבא כאשר הכהן מורה למעשה בטעות, אינו נכנס לקה"ק אלא מוזה על הפרוכת ממרחק, וראו לעיל חובה פרשה ג יא, ואילו ביום הכיפורים הוא עומד קרוב לפרוכת ומזה, ואחר כך יוצא מזרחה אל מזבח הזהב; וראו יומא ה ה.

[ז] "ויצא אל המזבח אשר לפני ה'" מה תלמוד לומר?
אמר ר' נחמיה: לפי שמצינו בפרו הבא על כל המצות, שהוא עומד חוץ למזבח ממזרח למזבח הזהב
ומזה על הפרוכת בשעה שהוא מזה, יכול אף זה כן? תלמוד לומר "ויצא אל המזבח".
והיכן היה? לפנים ממערב מן המזבח!
[ח] או אינו מדבר אלא במזבח החיצון? תלמוד לומר "אשר לפני ה'" - הא אינו מדבר אלא במזבח הפנימי.

הכפרה על מזבח הזהב אינה בדיבור אלא במעשה בגוף המזבח: אין מדובר בוידוי נוסף אלא בהזאת דם. הזאה כזו נעשית רק פעם אחת בשנה, ולכן יש לערבב את דם השעיר ואת דם הפר.

[ט] "וכפר עליו" - כפרה שהוא בגופו.
"ולקח מדם הפר ומדם השעיר" - בזמן שהן מעורבים.
יכול מִזה בפני עצמו ומִזה בפני עצמו? תלמוד לומר (שמות ל, י) "מדם חטאת הכפורים אחת"
הא מה אני מקיים "מדם הפר ומדם השעיר"? בזמן שהן מעורבים.

 הכהן עומד ליד הפינה הצפון מזרחית של המזבח, מזה עליה מלמעלה למטה (כי היא קרובה אליו מכדי שיזה בה מלמטה למעלה), ומזה גם על שאר הפינות מלמטה למעלה. סדר ההזאה על מזבח הזהב דומה לסדר הזאת דם החטאת על מזבח העולה, אבל כיוון שהוא קטן – הכהן אינו צריך לזוז ממקומו כדי להגיע לכל הפינות.

[י] "ונתן על קרנות המזבח" –
מתחיל מקרן מזרחית צפונית, צפונית מערבית, מערבית דרומית, דרומית מזרחית.
מקום שהוא מתחיל בחטאת על מזבח החיצון - שם הוא גומר על מזבח הפנימי.
ר' יהודה אומר משום ר' אליעזר: במקומו הוא עומד ומחטא.
ועל כולם הוא נותן מלמטה למעלה, חוץ מזו שהיתה לפניו - שהוא נותן מלמעלה למטה.

הזאת הדם מתבצעת על כל 4 הקרנות של מזבח הזהב, ולא רק על שתים מהן, בדומה לדין החטאת במזבח החיצון, ולא בדומה לדין העולה, שבה ניתן להסתפק בשתי הזאות המגיעות לארבע פאות המזבח; וראו זבחים ה ג-ד.

[יא] "סביב" - ר' ישמעאל אומר: נאמר כאן "סביב" ונאמר להלן (ויקרא א, ה) "סביב".
מה "סביב" האמור כאן, הפסק ארבע מתנות - אף "סביב" האמור להלן, הפסק ארבע מתנות.

הכהן מזה על מזבח הזהב עצמו, ולא על הגחלים או על שאריות הקטורת שעליו – מתערובת הדם של הפר והשעיר. הוא מזה שבע פעמים ואינו מונה את ההזאות, בניגוד למה שעשה בהזאות על הכפורת ועל הפרוכת. והשוו לעיל פרק ג יד וכן לעיל חובה פרשה ג יא.

[יב] "והזה עליו" - על טהרו של מזבח.
"מן הדם" - שבענין.
"שבע פעמים" - לא שבע טיפין.
"שבע" - שיהיה מונה שבע פעמים, לא אחת ושבע.

עבודת יום הכיפורים נתפסת כחלק מהמאבק בין הקדושה והטומאה; ההזאה על המזבח מטהרת אותו ומסירה את חטאי העבר, ואז מקדשת את המזבח לעתיד.

[יג] "וטהרו וקדשו מטומאות בני ישראל" - טהרו – לשעבר, וקדשו - לעתיד לבא.

פרשה ד

על ויקרא טז כ-כב

ר' יהודה דורש מכלל הן לאו: אם לא כילה, ולא השלים את כל ההזאות והמתנות – לא כיפר.

[א] "וכלה מכפר את הקדש", אם כיפר - כלה, דברי רבי עקיבא.
אמר לו ר' יהודה: מפני מה הוא אומר "וכלה מכפר"?
אלא ללמד, שאם חסר אחת מכל המתנות - כאילו לא כיפר.

ת"ק מחלק את הכפרות לשלושה חלקים: כפרות בקה"ק, כפרות בהיכל וכפרת המזבח. אם נשפך הדם לפני שהושלמו שלושת החלקים – מתחילים מתחילת החלק שבו נשפך הדם. ר' אלעזר ור' שמעון אינם מחלקים את הכפרות, ורואים בכל הזאה פרק לעצמו; וראו יומא ה ז.

"וכלה מכפר את הקדש" - זה לפני ולפנים. "את אהל מועד" - זה היכל. "המזבח" - זה המזבח.
מלמד שכל אחד ואחד משלושת אלו - כפרה בפני עצמו.
[ב] מכאן אמרו: נתן מקצת מתנות שבפנים ונשפך הדם - יביא דם אחר, ויתחיל בתחלה במתנות שבפנים.
ר' אלעזר ור' שמעון אומרים: אינו מתחיל אלא ממקום שפסק.
גמר את המתנות שבפנים ונשפך הדם - יביא דם אחר, ויתחיל בתחלה במתנות שבחוץ.
נתן מקצת מתנות ונשפך הדם - יביא דם אחר, ויתחיל בתחלה במתנות שבחוץ.
ר' אלעזר ור' שמעון אומרים: אינו מתחיל אלא ממקום שפסק.
גמר מתנות שבחוץ ונשפך הדם - יביא דם אחר, ויתחיל במתנות המזבח.
נתן מקצת מתנות במזבח ונשפך הדם - יביא דם אחר בתחלה, ויתחיל במתנות המזבח.
ר' אלעזר ור' שמעון אומרים: אינו מתחיל אלא ממקום שפסק.
[ג] גמר מתנות המזבח ונשפך הדם - אין מתן היסוד מעכב.

אם נשפך הדם באמצע העבודה, לדעת הכל שוחטים קרבן נוסף כדי להמשיך להזות מדמו. האם הקרבנות וחליפיהם מטמאים את בגדי הנושאים אותם ונשרפים בבית הדשן? – מחלוקת חכמים מול ר' אלעזר ור' שמעון; וראו תוספתא יומא ג ה-ז.

וכולם מטמאים בגדים ונשרפין בבית הדשן, דברי ר' אלעזר ור' שמעון.
וחכמים אומרים: אינם מטמאים בגדים ולא נשרפים בבית הדשן, אלא האחרון
שהוא גומר את הכפרה.

ראו דעת ר' יהודה לעיל פרק ב ז.

"והקריב את השעיר החי" - עד כאן הוא זקוק לו להיות חי.

ראו מנחות ט ח.

[ד] "וסמך אהרן את שתי ידיו על ראש השעיר" - מלמד שהסמיכה בשתי ידיו.
בנין אב לכל הסמיכות, שיהיו בשתי ידים.

ראו מנחות ט ז. לדעת הכל לפנינו מיעוט, אבל ר' יהודה ממעט סמיכה של שעירי ע"ז ור' שמעון ממעט את תפקיד הכהן הגדול לסמוך עליהם.

[ה] "על ראש... החי" - חי טעון סמיכה, ואין שעירי עבודה זרה טעונים סמיכה, דברי ר' יהודה.
ר' שמעון אומר: חי טעון סמיכה באהרן, ואין שעירי עבודה זרה טעונים סמיכה באהרן,
שהיה ר' שמעון אומר: כל חטאת צבור שדמה נכנס לפנים שמזים ממנו בהיכל - טעונה סמיכה.

ראו יומא ו ב. בניגוד להזאות הדם, שנעשו בשתיקה – ראו לעיל פרק ד ט.

[ו] "והתודה עליו" - זה וידוי דברים. כיצד היה מתודה?
אנא השם, חטאו עוו פשעו לפניך עמך בית ישראל.
אנא השם, כפר נא לחטאים ולעונות ולפשעים שחטאו ושעוו ושפשעו לפניך עמך בית ישראל
ככתוב בתורת משה עבדך "כי ביום הזה יכפר וכולי" (ויקרא טז, ל)
והם עונים אחריו ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.

הדרשה מדגישה את המגמה של הרחבת הכפרה ביום הכיפורים, בניגוד למגמה דלעיל פרק ד א-ג, אבל גם היא מודה שחייבי חטאות ואשמות וודאיים אינם מתכפרים ביום הכיפורים, אלא רק ספקות; וראו כריתות ו ד.

[ז] אין לי אלא ודאיהם. ספקותיהם, ואנסיהם, ושגגותיהם מנין?
תלמוד לומר עונות "כל עונות", פשעיהם "כל פשעיהם", חטאתם "לכל חטאתם".
יכול אף חייבי חטאות ואשמות עמהם?
תלמוד לומר "אותם": אותם על ראש השעיר, ואין חייבי חטאות ואשמות על ראש השעיר.
[ח] מכאן אמרו: חייבי חטאות ואשמות ודאים, שעבר עליהם יום הכפורים - חייבים להביא אחַר יום הכפורים,
וחייבי אשמות תלוים בדרך כלל על ספק - פטורים.

ראו יומא ו ג, שלמרות שהכל כשרים להוביל את השעיר – הכהנים נהגו לשלוח אותו עם אחד מהם. הובלת השעיר לעזאזל נעשתה גם בשבת, למרות שהמשלח עבר את תחום השבת, וגם בטומאה.

"ושלח ביד איש" - להכשיר את הזר.
"עתי" - שיהיה מזומן. "עתי" - אף בשבת. "עתי" - אף בטומאה.

השעיר לעזאזל מכפר על כל הזדונות, הספקות, השגגות והאונסים – חוץ מאלו היכולים להתכפר בקרבן (ראו לעיל פיסקה ז). "שאר השעירים" הם החטאות המוקרבות בראשי חדשים וברגלים, וכן שעיר החטאת הפנימי של יום הכיפורים. כל שאר השעירים מכפרים על שגגות בטומאת מקדש וקדשיו, והשעיר הפנימי מכפר על מזידים שטימאו מקדש וקדשיו; וראו לעיל פרק ד א-ג, וכן שבועות א ב-ה.

[ט] "ונשא השעיר עליו" - עליו הוא נושא, ואין שאר שעירים עמו.
ועל מה שאר שעירים מכפרים? על טומאת מקדש וקדשיו.
ואיזהו טומאת מקדש וקדשיו ששאר שעירים מכפרים עליה? שוגגים.
מזידים בטומאת מקדש וקדשיו - הרי הם בשעיר הפנימי.

פרק ה

על ויקרא טז כב

ראו שבועות א ב-ו. אם ידע בזמן אמת שהוא מטמא את המקדש או את קודשיו, ושכח, וחזר ונזכר – מביא קרבן עולה ויורד, וכן אם לא שכח.
אם ידע בזמן אמת שהוא מטמא את המקדש או את קודשיו, ושכח לגמרי – כמובן אינו יודע שהוא חייב קרבן, אבל שעיר החטאת הפנימי ויום הכיפורים מכפרים.
אם לא ידע שהוא מטמא מקדש וקדשיו, והדבר נודע לו מאוחר יותר – שעיר החטאת החיצוני ויום הכיפורים מכפרים, והחוטא פטור מקרבן.

[א] מכאן אמרו: כל שיש בה ידיעה בתחלה ובסוף והעלם בינתים - הרי זה בעולה ויורד.
יש בה ידיעה בתחלה ואין בה ידיעה בסוף - שעיר הנעשה בפנים ויום הכפורים תולה, עד שיודע לו ויביא בעולה ויורד.
[ב] אין בה ידיעה בתחלה אבל יש בה ידיעה בסוף - שעיר הנעשה בחוץ ויום הכפורים מכפר
שנאמר "מלבד חטאת הכפורים" - על מה שזה מכפר, זה מכפר.
מה הפנימי, אינו מכפר אלא על דבר שיש בו ידיעה - אף החיצון, לא יכפר אלא על דבר שיש בו ידיעה.

על טומאות שאיש אינו יודע עליהן, והן בגדר חשש, כגון קבר התהום – לדעת ר' יהודה מכפרים שעירי החטאת שבמוספי ראש חודש או במוספי הרגלים. ר' שמעון טוען שהחטאת של ראשי חדשים מכפרת על כהנים טהורים שאכלו טומאה ואינם יודעים זאת, או על ישראל שאכל מעשר שני שנטמא בלא ידיעתו.
ר' מאיר טוען שכל השעירים הציבוריים מכפרים רק על טמא שאכל קדשים טהורים או שנכנס למקדש; וראו גם לעיל פרק ד ב.

[ג] ועל שאין בה ידיעה, לא בתחלה ולא בסוף - שעירי רגלים ושעירי ראשי חדשים מכפרים, דברי ר' יהודה.
ר' שמעון אומר: שעירי רגלים מכפרים, אבל לא שעירי ראשי חדשים מכפרים.
ועל מה שעירי ראש חדש מכפרים? על טהור שאכל טמא.
ר' מאיר אומר: כל השעירים כפרתן שוה - על שטימא מקדש וקדשיו.

הרחבה לדברי ר' שמעון: כאמור לעיל, הוא מייחד לכל קרבן מטרה משלו; אבל למעשה כל המטרות הללו מסתכמות בכותרת של "מטמא מקדש וקודשיו", ולכן אם מסיבה כלשהי לא הוקרב שעיר כלשהו בזמנו – ניתן להקריב אותו במועד הבא.

[ד] היה ר' שמעון אומר: שעירי ראשי חדשים מכפרים על הטהור שאכל טמא,
ושל רגלים מכפרים על שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף,
ושל יום הכפורים מכפרים על שאין בה ידיעה בתחלה אבל יש בה ידיעה בסוף.
[ה] אמרו לו: ומהו שיקרבו זה בזה? אמר להם: יקרבו!
אמרו לו, הואיל ואין כפרת שוה, איך הם קרבים? אמר להם: כולם באים על טומאת מקדש וקדשיו לכפר.

לדעת ר' שמעון בר יהודה החזיק רשב"י בתפיסה היררכית של כפרות החטאות, הקרובה להיררכיית הנדירות שלהן. בראש ההיררכיה עומד שעיר יום הכיפורים הנעשה בחוץ, המכפר על אכילת קדשים טמאים ועל המטמא את המקדש וקדשיו שלא ידע על טומאתו כשטימא את המקדש, אפילו אם הדבר נודע לו אחר כך.
פרשנות זו ממקדת את שאלת ההחלפה במקרה ששעיר מרמה פחותה מוקרב במקום שעיר נדיר יותר. אבל גם כאן ניתנת אותה התשובה.

[ו] ר' שמעון בן יהודה אומר משמו: שעירי ראשי חדשים מכפרים על טהור שאכל טמא.
מוסיף עליהם של רגלים, שהם מכפרים על טהור שאכל טמא ועל שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף.
מוסיף עליהם יום הכפורים, שהם מכפרים על טהור שאכל טמא,
ועל שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף, ועל שאין בה ידיעה בתחלה אבל יש בה ידיעה בסוף.
[ז] אמרו לו: אומר היה שיקרבו זה בזה? אמר להם: הן!
אמרו לו, אם כן, יהיו של יום הכפורים קרבים לראשי חדשים
אבל איך של ראשי חדשים קרבים ליום הכפורים, לכפר כפרה שאינה שלהם?
אמר להם, כולם באים לכפר על טומאת מקדש וקדשיו!

אם אדם טימא בזדון את המקדש, הרי איש מלבדו אינו יודע על כך שהמקדש טמא. הוא עצמו חייב מלקות (ראו מכות ג ב), אבל גם אם לא נתפס הציבור זקוק לכפרה, ובכך עוסקת הדרשה.
מסיבה דומה קובעת הדרשה ששעיר המשתלח מכפר גם על הזדונות.

[ח] ועל זדון טומאת מקדש וקדשיו - שעיר הנעשה בפנים ויום הכפורים מכפר.
ועל שאר עבירות שבתורה, הקלות והחמורות, הזדונות והשגגות, הודע ולא הודע, עשה ולא תעשה,
כריתות ומיתות בית דין - שעיר המשתלח מכפר.

פרק ו

על ויקרא טז כב-כה

המיקום של הצוק אינו קבוע, והוא השתנה בצמוד למקדשים השונים.

[א] "המדברה" (ויקרא טז, י), "המדברה" (ויקרא טז, כא), "המדבר" (ויקרא טז, כב)
לרבות מדבר נוב וגבעון, שילה ובית עולמים.

לפי סדר העבודה שבמשנה הפסוק הזה הוא בכניסה האחרונה של הכהן לקה"ק, ומקומו הנכון הוא אחרי פס' כה. לפי הפשט מטרתו של כל הטקס היא כדי שאהרון יוכל להכנס לקה"ק ולשהות שם, לאו דווקא ביום הכיפורים, ולכן קרבנות המוספים אינם נזכרים כלל בפרק, אלא רק בבמדבר כט ז-יא.
בעניין הוצאת הכף והמחתה ראו יומא ז ד.

[ב] "ובא אהרן אל אהל מועד" - כל הפרשה כולה אמורה על הסדר חוץ מן הפסוק הזה.
"ובא אהרן אל אהל מועד" ולמה בא? כדי להוציא את הכף ואת המחתה!

פירוט העבודות השונות והחלפות הבגדים – לקמן פיסקה ה. כיוון שהכהן הגדול שינה מעבודה לעבודה חמש פעמים - הוא טובל חמש פעמים. לעניין הקידושים (של ידיו ורגליו) ראו לקמן פיסקה ו.
רבי רואה את הטבילה והקידושים לא כחלק מעבודת הכהן אלא כחלק מהחלפת הבגדים, ומגיע לאותה מסקנה על סמך פס' ד; וראו לעיל פרק א יב, וראו יומא ג ג.

[ג] אמר ר' יהודה, מנין שחמש טבילות ועשרה קידושין טובל ומקדש בו ביום?
תלמוד לומר "ובא אהרן אל אהל מועד ופשט את בגדי הבד אשר לבש בבואו אל הקדש...
ורחץ את בשרו במים במקום קדוש ולבש את בגדיו" - הא למדת שכל המשנה מעבודה לעבודה טעון טבילה.
מלמד שחמשה טבילות ועשרה קידושין טובל ומקדש בו ביום.
[ד] רבי אומר, וכי מכאן אני למד? והלא כבר נאמר "קדש הם ורחץ במים את בשרו ולבשם" (ויקרא טז, ד)!
מלמד שהמשנה מבגדי זהב לבגדי לבן ומבגדי לבן לבגדי זהב טעון טבילה.

פירוט חמש העבודות וחמש החלפות הבגדים של הכהן.
הדרשה מבחינה בין אילו של הכהן לאיל העם שבקרבן מוסף, כר' אלעזר בר' שמעון לעיל פרשה ב ב; קרבן המוסף הוקרב עם אילו של הכהן הגדול, כדעת ר' אליעזר ביומא ז ג. הכלל "שכל המשנה" וכו' הוא כדברי רבי לעיל פיסקה ד.
וראו לעיל פרק א יד, שהכהנים לא השתמשו באותם בגדי לבן בבקר ואחרי הצהריים, אלא הכינו לעצמם שתי מערכות שונות של בגדי לבן.

[ה] חמשה עבודות היה עושה: תמיד של שחר בבגדי זהב – ועבודת היום כוללת קטורת, הזאת דם הפר והזאת דם השעיר בבגדי לבן.
"ויצא ועשה את עולתו ואת עולת העם" - אילו ואיל העם ושבעת כבשים תמימים בבגדי זהב.
נכנס להוציא את הכף ואת המחתה בבגדי לבן - ועושה תמיד של בין הערבים בבגדי זהב.
ואומר "בגדי קדש הם ורחץ במים את בשרו ולבשם" מלמד שהמשנה מבגדי זהב לבגדי לבן ומבגדי לבן לבגדי זהב טעון טבילה.

השלמת דברי רבי דלעיל פיסקה ד: פס' כד אינו מלמד על חובת הטבילה אלא על מצוות קידוש ידים ורגלים.
הדרשן קורא בתחילה את תחילת פס' כד פעמיים: כסיום פשיטת הבגדים מפס' כג – וכהכנה ללבישת הבגדים שבפס' כד. ר' אלעזר מנסה ללמוד על מצוות קידוש ידים ורגלים מסדר היום של הכהנים, שבכל בוקר היו מקדשים את ידיהם ואת רגליהם בלי טבילה (ראו תמיד א ד,) אבל דבריו נדחים כי הקל וחומר מלמד על קידוש אחד לטבילה ולא על שנים. בסוף הפיסקה דורשים את המצווה הזאת מהיקש בין פשיטת הבגדים לבין לבישת הבגדים האחרים.

[ו] אם כן למה נאמר "ורחץ את בשרו במים במקום קדוש ולבש את בגדיו"?
הא אינו מדבר אלא בקידוש ידים ורגלים.
ומנין ששני קידושי ידים ורגלים על כל טבילה? תלמוד לומר "ופשט... ורחץ" "ורחץ... ולבש".
אמר ר' אלעזר בר' שמעון: ודין הוא! ומה אם במקום שאינו טעון טבילה, טעון קידוש ידים ורגלים
מקום שטעון טבילה, אינו דין שטעון קידוש ידים ורגלים?
טול לך מה שהבאת: אי מה להלן אחת - אף כאן אחת!
ואם כן למה נאמר "ופשט את בגדי הבד"? שאין תלמוד לומר "אשר לבש".
וכי עלתה על דעתך כלום הוא פושט, אלא מה שהוא לובש? הלא אלמלא לבש את הבגדים לא היה צריך לפשוט אותם!
ואם כן למה נאמר "אשר לבש"? הקיש פשיטה ללבישה.
מה לבישה, בקידוש ידים ורגלים - אף פשיטה, בקידוש ידים ורגלים.

ראו לעיל פרק א ה, שהבגדים צריכים להיות חדשים; וראו שם פיסקה יד, שלמעשה נהגו ללבוש אחרי הצהרים בגדי לבן חדשים, ולא את הבגדים שלבשו בבקר, וראו גם יומא ג ז.

[ז] "והניחם שם" - מלמד שהם טעונים גניזה, ואינם כשרים ליום הכפורים הבא
ר' דוסא אומר: כשרים הם לכהן הדיוט.
ואם כן מה תלמוד לומר "והניחם שם"? שלא ישמש בהם ביום הכפורים אחר.

ראו יומא ג ג. בפס' ד לא נזכר "מקום קדוש", ומכאן שהטבילה הראשונה אינה בתוך המקדש.

[ח] "ורחץ בשרו במים במקום קדוש" - בלשכת בית הפרוה.
וחמשה טבילות היו שם באותו היום, כולם בקדש בבית הפרוה - חוץ מן הראשונה, שהיתה בחול על גבי שער המים.

ראו לעיל פרק ד ו; והשוו תוספתא הוריות ב ד.

"ויצא ועשה את עולתו ואת עולת העם וכפר בעדו ובעד העם" - עולתו קודמת לעולת העם וכפרתו קודמת לכפרת העם.

בניגוד לחטאת יחיד, שאינה קרבה בשבת או בטומאה, דיני חטאת יום הכיפורים שונים כי היא חטאת הציבור.

"ואת חלב החטאת יקטיר המזבחה". "יקטיר" - אף בשבת. "יקטיר" - אף בטומאה.

פרשה ה

על ויקרא טז כו-כח

המלווים של המשלח (ראו יומא ו ד-ה) אינם מטמאים את בגדיהם.

[א] "והמשלח" - לא המשלח את המשלח.

האם המשלח הוא מי שעתיד לשלח או שהוא מכונה כך רק משעה שהגיע לעזאזל ("הצוק"), או אף רק אחרי ששילח את השעיר? מחלוקת ר' יהודה, ר' יוסי ור' שמעון; וראו יומא ו ו.. אפילו ר' יהודה מודה שלפני שיצא המשלח מחומת ירושלים אינו מטמא את בגדיו.

"והמשלח את השעיר לעזאזל יכבס בגדיו" - יכול יטמא בגדים משיצא חוץ לחומת העזרה?
תלמוד לומר "לעזאזל יכבס בגדיו". אי לעזאזל יכבס בגדיו, יכול לא יטמא בגדים עד שיגיע לצוק?
תלמוד לומר "והמשלח את השעיר לעזאזל יכבס בגדיו".
הא כיצד? כיון שיצא חוץ לחומת ירושלים - מטמא בגדים, דברי ר' יהודה.
[ב] ר' יוסי אומר: "לעזאזל יכבס בגדיו" - אינו מטמא בגדים עד שיגיע לצוק.
ר' שמעון אומר "המשלח את השעיר לעזאזל יכבס בגדיו" - הזורקו בבת ראש מטמא בגדים.

כיבוס הבגדים והטבילה הם דרך לטהרה, ואינם מצוות בפני עצמן. הדרשה לומדת זאת מגזירה שווה לבמדבר יט ז, וראו שם גם פס' יב ופס' יט.

[ג] "יכבס בגדיו ורחץ בשרו במים" - יכול יהא גזרת מלך?
תלמוד לומר "ואחר יבא אל המחנה" (במדבר יט, ז)
מה ל"אחר" האמור להלן, מפני טומאה - אף כאן, מפני טומאה.

ר' יהודה משווה חטאות ציבור זה לזה באמצעות גזירה שווה "חטאת".
רבי טוען שכל קרבן שיש להכניס את דמו להיכל – נשרף בבית הדשן והשורף מטמא בגדים; וראו זבחים יב ה-ו. לעניין המקרה ש'לא כפרו כמצוותם' ראו גם לעיל צו פרק ח א, שם כוללים ר' עקיבא ור' יוסי במסגרת זו גם קרבנות שדמם הוכנס להיכל בטעות.

[ד] "ואת פר החטאת ואת שעיר החטאת אשר הובא את דמם לכפר בקדש יוציא...
והשורף אותם יכבס בגדיו", מה תלמוד לומר?
שיכול אין לי מטמאים בגדים ונשרפים בבית הדשן אלא אלו בלבד,
ומנין לרבות פר כהן משיח ופר העלם דבר של צבור ושעירי עכו"ם?
תלמוד לומר חטאת חטאת, דברי ר' יהודה.
רבי אומר: ממקומו הוא מוכרע! "אשר הובא את דמם לכפר בקדש" זה בנין אב:
כל שדמו נכנס לפנים - השורפו מטמא בגדים.
"לכפר בקדש". אם כפרו כמצותם - נשרפים בבית הדשן ומטמאים בגדים.
אם לא כפרו כמצותם - נשרפים בבירה ואינם מטמאים בגדים.

לעיל בדבורא דחובה פרק ה ג דרשנו ששפך הדשן נמצא מחוץ לשלושה מחנות, ולכן דוחה הדרשה את ההצעה שהפר והשעיר נשרפים מחוץ למחנה הראשון – כלומר בירושלים מחוץ לעזרה, וטוענת שהפסוק אינו עוסק במקומו של שפך הדשן, אלא בהגדרת המקום שבו מטמאים המוציאים את הפר והשעיר את בגדיהם, וראו זבחים יב ו.

[ה] "יוציא אל מחוץ למחנה". מה להלן אתה נותן שלש מחנות וכאן אתה נותן מחנה אחת?
אם כן למה נאמר "יוציא אל מחוץ למחנה"? אלא כיון שיצא חוץ למחנה אחת - השורפו מטמא בגדים.
[ו] מכאן אמרו: היו סובלים אותם במוטות. יצאו הראשונים לחומת עזרה והאחרונים לא יצאו
הראשונים מטמאים בגדים והאחרונים אין מטמאים בגדים עד שיצאו.

כמו בפר הכהן המשיח, גם כאן יש לנתח את הפר והשעיר לחלקים, כולל עורם; וראו לעיל חובה פרק ה ב; וראו גם תוספתא זבחים יא ג.

[ז] "ושרפו באש את עורותם ואת בשרם ואת פרשם".
נאמר כאן עור ובשר ופרש ונאמר להלן עור ובשר ופרש (ויקרא ד, יא),
מה עור ובשר ופרש האמור להלן, על ידי ניתוח - אף כאן, על ידי ניתוח.

ההכנות לשריפת הקרבנות אינם נחשבים שריפה לעניין הטומאה, אלא רק השריפה של הפר והשעיר עצמם; מצד שני, אם שרף את הבשר לאחר שהוא נעשה אפר – אינו מטמא בגדים.
ר' שמעון מגביל את זמן שריפת הפר והשעיר: לא לפני זמן הצתת האש ברוב הפגר ולא אחרי התכת הבשר ושריפת השומן שבפגר; וראו זבחים יב ו.

[ח] "והשורף" - לא המצית את האור, ולא המסדר את המערכה. איזהו "השורף"? המסייע בשעת שריפה.
יכול יטמא בגדים משיעשה אפר?
תלמוד לומר "אותם" - אותם מטמאים בגדים, ואין השורף משיעשה אפר מטמא, דברי ר' יהודה.
ר' שמעון אומר: אינם מטמאים בגדים עד שיוצת האור ברובם.
"אותם": ניתך הבשר - אין השורף מטמא בגדים.

פרק ז

על ויקרא טז כט

יום הכיפורים נתפס כפריבילגיה של העם היהודי, ואינו מכפר לגויים.

[א] "והיתה לכם" - ולא לאחרים. לגויים

עבודת יום הכיפורים נהוגה גם במקדשים המאוחרים שבשילה, נוב וירושלים; וראו לעיל צו פרק ג ה, וכן לעיל פרק ו א.

"לחוקת עולם" - לבית עולמים.
"בחדש השביעי" - יכול כולו? תלמוד לומר "בעשור לחדש".

הדרשה בוחנת מהו עינוי הנפש; היא לומדת את איסור האכילה מאיסור אכילת נותר ופיגול ע"י הכהנים, שהעונש על אכילתם הוא כרת, בדומה לעונש על עשיית מלאכה ביום הכיפורים. הדרשה מרחיבה את איסור האכילה ביום הכיפורים לכל מאכל: כאלו שאכילתם היא איסור, היתר ואף מצווה; וראו ראיה אפשרית אחרת מישעיה נח ג, שם הצום מקביל לעינוי הנפש; אלא שהדרשה מעדיפה לדרוש מהתורה ולא מהנביאים.

"תענו את נפשותיכם" - יכול יֵשֵב לו בחמה ובצינה כדי שיצטער?
תלמוד לומר "וכל מלאכה לא תעשו". אסרתי לך במקום אחר מלאכה ואסרתי לך במקום אחר עינוי.
מה מלאכה אסרתי לך במקום אחר - מלאכה שחייבים עליה כרת,
אף עינוי שאסרתי לך במקום אחר - עינוי שחייבים עליה כרת
[ב] ואלו הם הנותרים והפיגולים. מנין לרבות את הטבלים? תלמוד לומר "תענו את נפשותיכם" ריבה.
ארבה את הטבלים, שהן במיתה - ולא ארבה את הנבלות, שאינם במיתה?
תלמוד לומר "תענו את נפשותיכם" ריבה.
ארבה את הנבלות, שהן בלא תעשה - ולא ארבה את החולין שאינם בלא תעשה?
תלמוד לומר "תענו את נפשותיכם" ריבה.
ארבה את החולין, שאינם בעמוד ואכול - ולא ארבה את התרומה ומעשר שני, שהם בעמוד ואכול?
תלמוד לומר "תענו את נפשותיכם" ריבה.
ארבה את התרומה ומעשר שני, שאינם בבל תותירו - ולא ארבה את הקדשים, שהם בבל תותירו?
תלמוד לומר "תענו את נפשותיכם" ריבה.

העינוי צריך לפגוע בנפש, כלומר שאם יימשך הרבה זמן יפגע בחיי המתענה. ר' ישמעאל לומד זאת מהצירוף "ויענך וירעיבך".

דבר אחר: "תענו את נפשותיכם" - עינוי שיהא בבית נפשותיכם, ואיזו זה? זו אכילה ושתיה.
[ד] משום ר' ישמעאל אמרו נאמר כאן "תענו את נפשותיכם" ונאמר להלן "ויענך וירעיבך".
מה "עינוי" האמור להלן, רעבון - אף "עינוי" האמור כאן רעבון.

מלאכה האמורה במשכן היא המלאכה האסורה בשבת, ואינה כוללת את קינוב (חיתוך) הירק, הצעת המיטה או הדחת הכוסות.
המלאכה של המשכן היתה מלאכה גמורה ושלמה, אבל ביום הכיפורים ובשבת אסורה מן התורה גם מלאכה חלקית, כגון כתיבת שתי אותיות, אריגת שני חוטים או הכנת שני חורים בנפה ובכברה, שנאמר "כל מלאכה", וראו לעיל חובה פרק א ד.

[ה] "וכל מלאכה לא תעשו" - יכול לא יקנב את הירק ולא יציע את המטות ולא ידיח את הכוסות?
ודין הוא: נאמר כאן "מלאכה" ונאמר "מלאכה" במלאכת המשכן.
מה "מלאכה" האמורה במלאכת המשכן, שיש עמה מחשבה
אף "מלאכה" האמורה כאן, שיש עמה מחשבה.
[ו] אי מה מלאכה אמורה במלאכת המשכן, מלאכה גמורה.
אין לי אלא מלאכה גמורה: שלא יכתוב את הספר ולא יארג את הבגד ולא יעשה כל הנפה.
מנין שלא יכתוב שתי אותיות, ולא יארג שני חוטין, ולא יעשה שני בתים בנפה ובכברה?
תלמוד לומר מלאכה "וכל מלאכה" ריבה.

אסור לעשות מלאכה ביום הכיפורים גם לצורך מצווה. היה אפשר ללמוד את כל הפרטים הללו גם מהביטוי "שבת שבתון" (ויקרא טז לא), הקושר את איסור המלאכה ביום הכיפורים לאיסורה בשבת. הדרשה העדיפה לדרוש את הביטוי "שבת שבתון" לעניין העינויים ביום הכיפורים ולא לעניין איסור המלאכה בו. אכן, בהמשך דורשים גם את הפסוק הנ"ל לאסור מלאכות שבות ביום הכיפורים.

[ז] אין לי אלא מלאכת רשות. מלאכת מצוה מנין?
שלא יכתוב שני אותיות בספרים תפילין ומזוזות, ושלא יארג שני חוטין במכנסים ובפרוכת?
תלמוד לומר מלאכה "וכל מלאכה" ריבה.

גם מלאכה שאינה כשיעור אסורה ביום הכיפורים, כמו בשבת – אלא שאין על עשייתה עונש כרת; וכן הדין גם למלאכות שאסורות משום גזירת חכמים בשבת – איסורן מורחב גם ליום הכיפורים, למרות שאינן דומות למלאכות האסורות מהתורה.

[ח] אין לי אלא מלאכה שחייבים עליה כרת. מלאכה שאין חייבים עליה כרת מנין?
שלא יכתוב אות אחד, שלא יארג חוט אחד, ושלא יעשה בית אחת בנפה ובכברה?
תלמוד לומר מלאכה "וכל מלאכה" ריבה.
[ט] אין לי אלא מלאכה שחייבים על מינה כרת. מלאכה שאין חייבים על מינה כרת מנין?
שלא יעלה באילן, ושלא ירכב על גבי בהמה, ושלא ישוט על המים ולא יספור, ולא יטפיח, ולא ירקד?
תלמוד לומר "שבתון" (ויקרא טז, לא) – שבות! אין לי אלא שביתת רשות. שביתת מצוה מנין?
שלא יקדיש, ולא יעריך, ולא יחרים, ולא יגביה, ולא יתרום, ולא יעשה, ולא יקדש אשה, ולא יגרש, ולא ימאן,
ולא יחלץ, ולא ייבם, ולא יפדה נטע רבעי ומעשר שני? תלמוד לומר "שבתון" - שבות!

אמנם נשים אינן בגדר "אזרח", אבל גם הן נכללות באיסורי יום הכיפורים, שנאמר "האזרח". כמו כן מרבה הדרשה גם גרים ונשיהם, עבדים ושפחות.

'אזרח', זה אזרח. "האזרח" - לרבות נשי אזרח.
'גֵר', זה הגר. "הַגָר" - לרבות נשי גרים. "בתוככם" - לרבות נשים ועבדים.

פרק ח

על ויקרא טז ל-לד

עצם קיומו של היום מכפר, אפילו אם לא הקריבו את הקרבנות, כדעת רבי (יומא פה ב). לכן יום הכיפורים מכפר גם אחרי החורבן.

[א] "כי ביום הזה יכפר עליכם" - בקרבנות.
ומנין שאף על פי שאין קרבנות ואין שעיר היום מכפר? תלמוד לומר "כי ביום הזה יכפר".

ראו יומא ח ט: ר' אלעזר בן עזריה מדגיש על פי הפסוק שהכפרה חלה רק על חטאים לפני ה', ולא על חטאים לבני אדם. מכך ניכר שלכל אדם יש יכולת לעכב את כפרת חבירו, ולפיכך יש לנו מחוייבות לאחר כמו זו שיש לנו כלפי הקב"ה. מצד שני, בסופו של דבר יש צורך גם ביום הכיפורים, כי כל עבירה לחבר היא גם עבירה כלפי הקב"ה. בספר "חמדת ימים" מובא ההסבר הבא:
כי עבירות חברו אין בידו של הקב"ה למחול. כמו שאמרו המושלים, שהוא משל למי שהקניטו עבדו, הלך אצל השוטר ואמר לו להלקות אותו מאה מכות. וכשהיה מכה אותו, העבד מבקש סליחה. אמר לו (השוטר): אתה לא חטאת לי כלום, "לך התרפס ורהב אדוניך" (משלי ו ג), כך האדם מבקש מחילה לפני הקב"ה על עוונו, ואומר לו הקב"ה "לך התרפס ורהב רעך, ואמחול לך".

עבירות שבין אדם למקום יום הכפורים מכפר. ושבין אדם לחבירו אין יום הכפורים מכפר עד שירצה את חבירו.
[ב] זו דרש ר' אלעזר בן עזריה "מכל חטאתכם לפני ה' תטהרו" - דברים שבינך לבין המקום מוחלים לך
דברים שבינך לבין חברך - אין מוחלים לך עד שתפייס את חבירך.

ראו יומא ח א. הדרשה מנגידה את יום הכיפורים לשבת, ומדגישה שדווקא ביום הכיפורים חלים חמשת העינויים, ולא בשבת. וראו גם ספר היובלים נ טז, שגם הוא אוסר לענות את נפש האדם ביום השבת.

[ג] ומנין שיום הכפורים אסור באכילה ובשתיה וברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה?
תלמוד לומר "שבתון" שבות. יכול תהיה שבת בראשית אסורה בכולם?
תלמוד לומר "הוא" - הוא אסור בכולם, ואין שבת בראשית אסור בכולם.

הגדרת הכהן הגדול, העושה את עבודת יום הכיפורים, משוח בשמן המשחה או אף כהן שאינו משוח אלא ממונה לכך ולובש את שמונת הבגדים של הכהן הגדול: רצוי שיהיה בן של כהן גדול, אבל אם אינו ראוי לכך – ניתן למנות כל כהן למשרה זו.

 [ד] "וכפר הכהן אשר ימשח אותו" מה תלמוד לומר?
לפי שכל הפרשה אמורה באהרן, אין לי אלא אהרן עצמו.
מנין לרבות כהן אחר? תלמוד לומר "אשר ימשח אותו".
אין לי אלא משוח בשמן המשחה. מרובה בגדים מנין? תלמוד לומר "ואשר ימלא את ידו".
מנין לרבות כהן אחר המתמנה? תלמוד לומר "וכפר הכהן".
[ה] "לכהן תחת אביו" - מלמד שהבן קודם לכל אדם.
יכול אף על פי שאין ממלא מקומו של אביו? תלמוד לומר "ואשר ימלא את ידו"
בזמן שהוא ממלא מקומו של אביו - הוא קודם לכל אדם,
ואם אינו ממלא מקומו של אביו - יבא אחר וישמש תחתיו.

מכינים כהן גדול חליפי למקרה שהכהן הגדול ייפסל או ימות לפני יום הכיפורים, ולדעת ר' יהודה מכינים לכהן הגדול גם אשה חליפית למקרה שתמות אשתו. ר' יוסי מתנגד להכנת אשה, בטענה שאין לחשוש לכך, אחרת אין לדבר סוף, שהרי גם האשה החליפית נמצאת בסכנת מוות; וראו יומא א א.

[ו] מנין כשם שמתקינים לו כהן אחר תחתיו, שמא יארע בו פסול
כך מקדשים לו אשה אחרת על תנאי, שמא יארע דבר באשתו?
תלמוד לומר "וכפר בעדו ובעד ביתו" - ביתו זו אשתו, דברי ר' יהודה. אמר לו ר' יוסי: אם כן אין לדבר סוף!

הכפלת המילה "בגדי" מלמדת שהיו לכהן שתי מערכות של בגדי לבן; וראו יומא ג ז. וראו לעיל פרק ו ה, ופרק א יד.
וראו שם, שהמימון לבגדים היה מתרומת הלשכה, שנאמר "בגדי הקודש"; אבל מעל סכום מסוים היו הכהנים הגדולים מממנים את העלויות מכיסם.

[ז] מנין לרבות כלים אחרים בין הערבים? תלמוד לומר "ולבש את בגדי הבד בגדי הקדש"
בנין אב לכל בגדי בוץ, שיהיו משל קדש.

לדעת ר' יהודה כל העם, כולל הלוויים והכהנים וכל חלקי המקדש מתכפרים בשעיר החטאת הפנימי. ר' שמעון טוען שהכהנים מתכפרים בפר החטאת של הכהן הגדול; וראו לעיל פרשה ג יא, כדעתו.

[ח] "וכפר את מקדש הקדש" - זה לפני ולפנים. "אהל מועד" - זה ההיכל. "המזבח" - זה מזבח.
"יכפר" - אף לעזרות. "הכהנים" - אלו הכהנים. "עם הקהל" - אלו ישראל. "יכפר" - אף ללוים.
השוו כולם בכפרה אחת, מלמד שהם מתכפרים בשעיר המשתלח דברי ר' יהודה.
ר' שמעון אומר: כשם שדם השעיר הנעשה בפנים מכפר על ישראל - כך דם הפר מכפר על הכהנים.
כשם שוידוייו של שעיר המשתלח מכפר על ישראל - כך וידוייו של פר מכפר על הכהנים.

כאמור לעיל פיסקה א, יום הכיפורים מכפר גם כשאין קרבנות; אבל שאר המועדים תלויים בקרבנות כדי לכפר, שנאמר "אחת בשנה"; ואפילו חגים של יום אחד, כמו חג השבועות וראש השנה אינם מכפרים בלי הקרבנות.

[ט] "והיתה זאת לכם לחוקת עולם לכפר על בני ישראל מכל חטאתם אחת בשנה" מה תלמוד לומר?
לפי שמצינו שזה מכפר עליו שלא בשעיריו, יכול אף שאר הימים כך, מכפרים שלא בשעיריהם?
תלמוד לומר "אחת בשנה".
אוציא את הפסח ואת החג, שהם שבעת ימים - ולא אוציא את העצרת, שהוא יום אחד?
תלמוד לומר "אחת בשנה".
אוציא את העצרת, שהוא רגל כרגלים - ולא אוציא את ראש השנה, שהוא יום טוב כיום הכיפורים?
תלמוד לומר "אחת בשנה" - זה מכפר שלא בשעיריו, ואין שאר ימים מכפרים שלא בשעיריהם!

סדר המעשים של הכהן הגדול הוא לפי סדר הפסוקים, שנאמר "כאשר ציווה ה' את משה"; אבל ראו לעיל פרק ו ב, שפס' כב אינו מתאים לכלל הזה.

[י] מנין שכל הפרשה אמורה על הסדר? תלמוד לומר "ויעש כאשר צוה ה' את משה".

מול פיסקאות ד-ה, המרחיבות את הכהונה הגדולה לדורות הבאים – דורשים כאן שתי דרשות בשבחו של אהרון בן עמרם: הוא לבש את בגדי הכהן הגדול לא לכבודו אלא לשם שמים, וספק אם כהנים גדולים מאוחרים יותר נהגו כמוהו.
דרשה נוספת בשבחו של אהרון: דברי משה נחשבו בעיניו כדברי הקב"ה; סגירת הפרשה דלעיל פרשה א ה.

מנין שאין אהרן לובש בגדים לגדולתו, אלא כמקיים גזרת מלך? תלמוד לומר "ויעש כאשר צוה ה' את משה".
מנין שאף אהרן שומע מפי משה, כשומע מפי הקדש? תלמוד לומר "ויעש כאשר צוה ה' את משה".
וכן הכתוב משבחו בקבלה "בריתי היתה אתו...
תורת אמת היתה בפיהו ועולה לא נמצא בשפתיו, בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב מעון" (מלאכי ב', ה'-ו').

פרשה ו

על ויקרא יז ב-ד

הייחוד של המקדש בירושלים הוא רק לעם ישראל. מדובר במרכז לאומי ולא במרכז דתי.

[א] "בני ישראל" חייבים משום השוחט והמעלה בחוץ, ואין הגויים חייבים משום השוחט והמעלה בחוץ.
ולא זו בלבד, אלא שהגויים מותרים לעשות במה בכל מקום ולהעלות לשמים.

"אליהם" נתפס כמופנה לקהל רחב.

אי "בני ישראל", אין לי אלא בני ישראל. מנין לרבות את הגרים ואת העבדים? תלמוד לומר "ואמרת אליהם".

האיסור להקריב קרבן מחוץ למקדש חל גם על כהנים, למרות שלהם מותר להקריב במקדש, בניגוד לעם ישראל.

יכול, ישראל, שחייבים על העליה בפנים - חייבים על השחיטה בחוץ
אהרן ובניו, שאין חייבים על העליה בפנים - לא יהיו חייבים על השחיטה בחוץ?
תלמוד לומר 'אהרן ובניו ובני ישראל'.

הגזירה השווה "זה הדבר..." קושרת את פרשתנו לעניין הנדרים: גם נדרי הקדש ניתנים להתרה ע"י זקנים ("ראשי המטות"), כמו נדרים אחרים. איסור שחוטי חוץ נאמר לכל העם, וגם פרשת נדרים נאמרה לכל העם.

אין לי אלא אהרן ובניו ובני ישראל. מנין לרבות ראשי המטות?
תלמוד לומר כאן "זה הדבר" ולהלן נאמר "זה הדבר" (במדבר ל, ב). מה "זה הדבר" האמור להלן - ראשי המטות,
אף "זה הדבר" האמור כאן - ראשי המטות.
ומה "זה הדבר" האמור כאן, אהרן ובניו ובני ישראל - אף "זה הדבר" האמור להלן, אהרן ובניו ובני ישראל.

הפירוט בפרשתנו, שכל דברי משה היו ציטוט מדויק של דברי ה' אליו – מלמד על כל התורה כולה.

[ב] "זה הדבר אשר צוה ה' ", מלמד שהפרשה נאמרה ב"כה אמר".
אין לי אלא זו בלבד, מנין שכל הפרשיות נאמרו ב"כה אמר"?
תלמוד לומר "זה הדבר אשר צוה ה'"; בנין אב לכל הפרשיות, שנאמרו ב"כה אמר".

הגדרת האיסור: הוא תקף רק לקרבנות שנשחטו מחוץ לעזרה; האיסור לא חל על שחיטה בעזרה – אפילו אם שחט במקום שאינו נכון, כגון חטאת בדרום העזרה ולא בצפונה, שהרי כל העזרה כשרה לשחיטת קדשים קלים (ראו זבחים פרק ה). מצד שני, הוא חל גם על שחיטה במחנה לווייה (בהר הבית), אם נעשתה מחוץ לעזרה. האיזון מסביר את הסתירה לכאורה בין "במחנה" לבין "מחוץ למחנה".

[ג] "איש איש מבית ישראל אשר ישחט שור או כשב או עז במחנה",
יכול השוחט חטאת בדרום יהיה חייב? תלמוד לומר "מחוץ למחנה".
אי מחוץ למחנה, יכול עד שישחט חוץ לשלש מחנות? ומנין אף במחנה לויה? תלמוד לומר "במחנה".
אי "במחנה", יכול אף השוחט חטאת בדרום יהיה חייב? תלמוד לומר "מחוץ למחנה".
מה "מחוץ למחנה" מיוחד, שאינו כשר לשחיטת כל זבח - אף "מחנה", שאינו כשר לשחיטת כל זבח
יצא השוחט חטאת בדרום, שהוא כשר לשחיטת קדשים קלים.

למרות שבפסוק לא מוזכר עוף, אלא רק שור או כשב – גם שחיטת קרבן עוף אסורה מחוץ לעזרה. אבל מליקת עוף אינה אסורה, למרות שבמקדש היו מולקים את העופות ולא שוחטים אותם, וראו חולין א ד.

[ד] אין לי אלא השוחט את הבהמה יהיה חייב.
מנין לשוחט את העוף יהיה חייב? תלמוד לומר "או אשר ישחט".
יכול המולק את העוף יהיה חייב? ודין הוא: אם שחיטה, שאין דרך הֶכְשֵרָה בכך בפנים, חייבים עליה בחוץ,
מליקה, שדרך הכשרה בפנים, אינו דין שיהיה חייב עליה בחוץ?
תלמוד לומר "אשר ישחט": על השחיטה הוא חייב, ואינו חייב על המליקה.

שחיטת חולין מותרת מחוץ למקדש, ראו דברים יב כא. שחיטת חולין בעזרה אמנם אוסרת את הבשר באכילה (ראו תוספתא ב"ק דכלים א ח), אבל אינה איסור כשלעצמה.
איסור שחוטי חוץ חל רק על קודשי מזבח שיש להקריבם בעזרה, ולא על חולין, על קדשי בדק הבית או על קרבנות שנפסלו להקרבה, אפילו אם נפסלו זמנית. ר' שמעון חולק בעניין קדשי מזבח הפסולים זמנית; וראו זבחים יד ב.

[ה] יכול השוחט חולין בפנים יהא חייב?
ודין הוא: ומה אם קדשים, שהיה להם שעת היתר בחוץ לפני שהוקדשו היה מותר לשחטם בחוץ - חייבים עליהם משום שוחט בחוץ,
חולין, שלא היתה להם שעת היתר בפנים שהרי מעולם לא היו מוקדשים - אינו דין שיהיו חייבים עליהם משום השוחט בפנים?
תלמוד לומר "קרבן": על קרבן הוא חייב, ואינו חייב על החולין.
[ו] אי "קרבן", יכול יהיו חייבים על הקדש בדק הבית?
תלמוד לומר "אל פתח אהל מועד לא הביאו", יצא הקדש בדק הבית שאינו בא "אל פתח אהל מועד".
[ז] אוציא הקדש בדק הבית, שאינו בא "אל אהל מועד" ולא אוציא את הרובע, ואת הנרבע, והמוקצה,
והנעבד, והאתנן, והמחיר, והכלאים, והטריפה, ויוצא דופן, ובני יונה שעבר זמנם, ובעלי מום קבועים?
תלמוד לומר "להקריב": הכשרים ליקרב; יצאו אלו, שאינם כשרים ליקרב.

אם שחט את השעיר המשתלח מחוץ לעזרה – אין בכך עבירה משום שחוטי חוץ, שהרי אין השעיר קרבן לקב"ה.

או יכול אוציא את אלו, שאינן כשרים ליקרב - ולא אוציא שעיר המשתלח?
תלמוד לומר "לה'" - המיוחדים לה', יצאו אלו שאין מיוחדים לשם.
[ח] או אוציא את אלו, שאינן מיוחדים לשם,
ולא אוציא עולה מחוסר זמן בגופה, וחטאת בין בגופה בין בבעלים, ותורים שלא הגיע זמנם, ובעלי מומים עוברים?
תלמוד לומר "לפני משכן ה'": הכשרים ליקרב עכשיו, יצאו אלו שאין כשרים אלא לאחר זמן.
ר' שמעון אומר, הואיל והם כשרים לאחר זמן - יהיו חייבים עליהם בלא תעשה.

פרק ט

על ויקרא יז ג-ז

המשך מסוף הדרשה הקודמת, לעיל פרשה ו ח: שם צמצמו את תחולת איסור שחוטי החוץ, וכאן יש גבול לצמצום: בהמות האמורות להיות מוקרבות על המזבח, ובעליהן מחוסרי זמן (כלומר עדיין אינם יכולים להקריב אותן, לא בגלל שהן פסולות אלא כי הבעלים טמאים) – אין לשחטן מחוץ לעזרה; וראו זבחים יד ג, הסותמת כר' שמעון דלעיל פרשה ו ח, ולא כת"ק.

[א] או יכול שאני מוציא עולה מחוסר זמן בבעלים, ואשם נזיר ואשם מצורע ששחטן שלא לשמן?
תלמוד לומר "שור" מכל מקום. "כשב" מכל מקום. "עז" מכל מקום.

אין הדרשה משווה את השחיטה לעבירת רצח, אלא פוטרת את השולחים את הבהמה לשחיטה בחוץ, כי אין שליחות לדבר עבירה.

"דם יחשב לאיש ההוא" - ולא לשולחיו.

דורש את לשון היחיד, שאם שחטו שנים ביחד - הם פטורים, למרות ששניים שהעלו יחדיו קרבן על מזבח מחוץ לעזרה חייבים, ולמרות שההעלאה למזבח נראית כקלה מהשחיטה, שהרי השוחט קרבן שלא לשם אלוהות חייב, והמעלה על גבי מזבח שלא לשם אלוהות פטור; וראו זבחים יג ג.

"דם שפך" - אחד ששפך חייב, שנים ששפכו פטורים.
[ב] והלא דין הוא! ומה אם במקום שהמעלה להדיוט פטור - חייב שנים שהעלו
מקום ששוחט להדיוט חייב, אינו דין שנחייב שנים ששחטו?
תלמוד לומר "דם שפך" - אחד ששחט חייב, שנים ששחטו פטורים.

על עבירת שחיטת חוץ בזדון יש איסור כרת: החוטא נענש אבל הציבור אינו נענש בגללו; וראו גם מכילתא פסחא סוף ח, ועוד.

"ונכרת האיש" - ולא הצבור.
"ההוא" - לא אנוס ולא שוגג ולא מוטעה.
"מקרב עמו" - ולא עמו, ועמו שלום.

הדרשה מחלקת את הפרשה לשתי עבירות: בשתיהן הקריבו קרבן מחוץ לעזרה, אבל העבירה הראשונה היא גם עבירה בהקדשת הקרבן, ואילו הפסוקים הבאים חלים אפילו אם ההקדשה היתה בהיתר, בזמן שהיה מותר להקריב בבמה, שנאמר "זבחיהם אשר הם זובחים", כלומר זבחים שאין פסול בהקדשתם אלא במקום שחיטתם. על הקרבת זבחים אלו בחוץ אין עונש כרת אלא רק לאו ועשה.
לעניין הבמות ראו זבחים יד ד-ט. בשעת איסור הבמות אין לזבוח בהן, ואין בהן כל קדושה, וכאילו הקריב בשדה.

[ג] עד כאן הוא מדבר בקדשים שהקדישן בשעת איסור הבמות והקריבם בשעת איסור הבמות בחוץ,
שהרי עונשם אמור. אזהרתם מנין?
תלמוד לומר (דברים י"ב, י"ג-י"ד) "השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה כי אם במקום".
[ד] מכאן ואילך הוא מדבר בקדשים שהקדישם בשעת היתר הבמות והקריבם בשעת איסור הבמות
שנאמר "למען אשר יביאו בני ישראל את זבחיהם אשר הם זובחים" - זבחים המותרים להם כבר.
"על פני השדה" - מלמד שכל הזובח בבמה - כזובח בשדה.
[ה] "והביאום לה'" - מצות עשה.
מצות לא תעשה מנין? תלמוד לומר "ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים אשר הם זונים אחריהם".

הקדשים הקרבים בבמה הם קרבנות נדר או נדבה פרטיים (ראו תוספתא זבחים יג ה, וכן זבחים יד י שמחליפים את השיטה.) לדעת חכמים מדובר רק על עולה או שלמים, וראו לעיל צו פרשה ב א ור' מאיר מוסיף גם מנחות ונזירות, שניתנים כנדבה.

איני יודע אילו קדשים קרבים בבמה. תלמוד לומר- "שלמים".
אין לי אלא שלמים, מנין לרבות את העולה? תלמוד לומר "זבחי".
[ו] או יכול שאני מרבה חטאת ואשם? תלמוד לומר "אותם".
מה ראית לרבות את אלו ולהוציא את אלו, אחר שריבה הכתוב מיעט? הפסוק ריבה ומיעט, ונתן לחכמים חופש החלטה. שואל על טעם ההחלטה
תלמוד לומר "שלמים": מה שלמים מיוחדים, שהם באים בנדר ובנדבה
אף איני מרבה אלא את כל שהוא בא בנדר ובנדבה.
אף המנחות והנזירות, דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים: אין לך קרב בבמה אלא עולה ושלמים בלבד.

הכהונה לא נחוצה להקרבה בבמה, וההקרבה מותרת לכל אדם, אפילו לנשים ולעבדים; וראו בתוספתא שם.

[ז] "וזרק הכהן את הדם על מזבח ה'" - זריקת כהן במזבח ואין זריקת כהן בבמה
אלא אף הגרים, אף הנשים, אף העבדים - כשרים בבמה.

ראו לעיל פיסקה ד: ר' מאיר קובע שכל במה היא כשדה, אפילו בשעת היתר הבמות, ואין צורך במזבח; ר' ישמעאל טוען כנראה שהביטוי "העלאה" מרמז על קיומו של כמין מזבח.

"מזבח ה' פתח אהל מועד" - אין מזבח ה' בבמה, אלא אפילו העלה על הסלע או על האבן חייב, דברי ר' מאיר.
ר' ישמעאל אומר: לעולם אינו חייב עד שיבנה כמין מזבח ויעלה עליו.

גם אם העלה בבמה את אברי הקרבן לאחר שניצלו – יצא ידי חובה, למרות שאין ריח ניחוח.

"והקטיר את החלב לריח ניחח לה'" - ואין ריח ניחוח בבמה.

ראו פירוש אבן עזרא והרמב"ן על השעיר לעזאזל, שהוא נראה כקרבן לשדים; וראו זבחים יד א, שהשוחט את השעיר לעזאזל בחוץ פטור. אפילו אם אכן כך הוא, קרבן כזה מוקרב לכל היותר פעם אחת בשנה ולא יותר. הקרבן לשדים נאסר כאן כי הוא קרוב ודומה לקרבן לאלילים.

[ח] "ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים"
אין שעירים אלא שדים שנאמר "ושעירים ירקדו שם".
"אשר הם זונים אחריהם" - לרבות שאר עכו"ם.

איסור שחוטי חוץ נשאר בתוקף גם לאחר חורבן הבית; וראו זבחים יד ח. האיסור כרוך בעונש כרת, אלא אם הקדיש בשעת היתר במות – ראו לעיל פיסקה ד; אפשרות אחרת היא שהדרשה מקילה בעונשו של השוחט קרבן בחוץ בזמן הזה כאילו הקדיש בשעת היתר במות.

[ט] "חקת עולם" - לבית עולמים. "תהיה" - אף בזמן הזה.
"זאת להם" - ואין חייבים עליהם כרת. "לדורותם" - שינהוג לדורות.

פרק י

על ויקרא יז ח-ט

לאיסור השחיטה מחוץ לעזרה נוסף איסור ההעלאה מחוץ לעזרה, שגם הוא נאמר למשה והוא הצטווה לומר לישראל גם אותו; וראו לקמן פיסקה ו וכן זבחים יג א.

[א] "ואלהם תאמר" - ככל האמור בענין.

האיסור חל על ישראל, הגרים ועבדיהם ונשיהם, ולא על הגויים; וראו לעיל פרשה ו א.

"ישראל" - אלו ישראל. 'גר' - אלו הגרים. "אשר יגור" - אלו נשי הגרים. "בתוכם" לרבות נשים ועבדים.

הצד השני של הדרשה דלעיל פרק ט ב: לדעת ר' שמעון למרות ששנים ששחטו – פטורים, שנים שהעלו חייבים; אבל ראו ויקרא יז ג, וכן ויקרא יז י שגם באיסורים נוספים נאמר "איש איש", ושם לא דרש ר' שמעון לרבות שנים שעברו ביחד. ר' יוסי פוטר אותם, וראו לקמן פיסקה יא וזבחים יג ג ותוספתא זבחים יב א.

[ב] ואם כן למה נאמר "איש איש"? לרבות שנים שהעלו, דברי ר' שמעון.
אמר ר' שמעון: ודין הוא! ומה אם במקום שהשוחט להדיוט חייב - פטור
שנים ששחטו, מקום שהמעלה להדיוט פטור - אינו דין שנפטר שנים שהעלו?
תלמוד לומר "איש איש" - להביא את השנים.‏‏
ר' יוסי אומר "ההוא" - אחד שעלה חייב, שנים שהעלו פטורים.

מרחיב את איסור ההעלאה גם לאימורים ולדם, לבונה, קטורת ולמנחות ונסכים.

[ג] "אשר יעלה עולה או זבח" - אין לי אלא עולה.
מנין אימורי חטאת, ואימורי אשם, ואימורי קדשי קדשים, ואימורי קדשים קלים? תלמוד לומר "זבח".
ומנין לרבות את הדם? תלמוד לומר "או זבח".
[ד] מנין הקומץ, והלבונה, והקטורת, ומנחת כהנים, ומנחת כהן משיח, ומנחת נסכים,
ושלשת לוגים מים, ושלשת לוגים יין?
תלמוד לומר "אל פתח אהל מועד לא יביאנו", כל שהוא בא אל פתח אהל מועד - חייבים עליו.

גם קרבנות שנפסלו בגלל טעויות בזריקת הדם, והפסח והחטאת שטעה בזהותם, אם העלה את אימוריהם בחוץ – חייב, כי אם עלו למזבח העולה – לא ירדו ממנו.

[ה] אין לי אלא כשרים. פסולים מנין?
הלן, והיוצא, והטמא, ושנשחט חוץ לזמנו חוץ למקומו, ושקבלו בו פסולים, וזרקו את דמו,
והניתנים למטה שנתנם למעלה, והניתנים למעלה שנתנם למטה,
והניתנים בפנים שנתנם בחוץ, והניתנים בחוץ שנתנם בפנים, והפסח והחטאת ששחטם שלא לשמן?
תלמוד לומר "לא יביאנו לעשות" - כל המתקבל לבא אל אהל מועד חייבים עליו.

לדעת ר' יוסי אם שחט בחוץ הקרבן נפסל, ולכן פטור על ההעלאה בחוץ אלא אם שחט בפנים; נראה שר' יוסי פוטר גם את המעלה בחוץ קרבנות שנפסלו מלהעלותם על המזבח, בניגוד לפיסקה ה; וראו גם זבחים יג א.

[ו] חייב על השחיטה ועל ההעלאה.
ר' יוסי הגלילי אומר: שחט בפנים והעלה בחוץ - חייב.
שחט בחוץ והעלה בחוץ - פטור, שלא העלה אלא דבר פסול.
אמרו לו, אף השוחט בפנים והעלה בחוץ, כיון שהוציאו - פסלו!

רבי ור' אלעזר עונים בשם שיטת ר' יוסי הגלילי, וטוענים שהנשחט בפנים והועלה בחוץ חייב, למרות שנפסל להעלאה מהרגע שהוצא מהעזרה, כי היה יכול להיעלות על המזבח, ואילו אם נשחט בחוץ – לא; וראו תוספתא זבחים יב א.

[ז] רבי אומר: מה לשוחט בפנים ומעלה בחוץ חייב, שכן היתה לו שעת הכושר
תאמר בשוחט בחוץ ומעלה בחוץ, שלא היתה לו שעת הכושר?
ר' אלעזר בר' שמעון אומר: מה לשוחט בפנים ומעלה בחוץ חייב, שכן המזבח מקבלו
תאמר בשוחט בחוץ ומעלה בחוץ, שאין המזבח מקבלו?

מחלוקת דומה לקודמתה, הפעם בענייני טהרה וטומאה של הכהן האוכל קדשים טמאים, וראו זבחים יג ב. גם כאן חולקים על ר' יוסי חכמים, וטוענים שאם הכהן טמא, הרי טימא את הטהרות עוד לפני שאכל מהן, ולכן אין להבחין בינו לבין כהן טמא שאכל קדשים טמאים. בעניין הכהן הטהור שאכל קדשים טמאים ראו שבועות א ד-ה, שהוא פטור.

טמא שאכל, בין קדש טמא בין טהור - חייב.
ר' יוסי הגלילי אומר: טמא שאכל טהור - חייב, וטמא שאכל טמא - פטור, שלא אכל אלא דבר טמא.
אמרו לו אף טמא שאכל טהור, כיון שנגע בו – טמאהו!
והטהור שאכל טמא - פטור, שאין חייב אלא על טומאת הגוף.

גם לאיסור ההעלאה בחוץ יש שיעור, ואין המעלה פחות מכזית חייב; וראו גם זבחים יג ד.

[ח] יכול המעלה פחות מכזית מן העולה, פחות מן כזית מן האימורין, פחות מכזית מן הקומץ,
פחות מג' לוגין יין - יהא חייב? תלמוד לומר "אותו", על השלם הוא חייב ואינו חייב על המקצת.

אם כהן העלה בחוץ בשר שאינו אימורים, ולכן אין להקריב אותו על המזבח, וכן שאר מתנות כהונה – פטור; וראו זבחים יד ג.

[ט] יכול המעלה מבשר חטאת, מבשר אשם, מבשר קודש קדשים, מבשר קדשים קלים,
מותר העומר ושתי הלחם ולחם הפנים, ושירי מנחות יהא חייב?
תלמוד לומר "עולה" - מה עולה מיוחדת, שהיא ראויה לאישים; יצאו אלו, שאין ראוים לאישים.

עבודות ההכנה למנחות ולקרבנות שנעשו בחוץ – פטור מאיסור העלאה בחוץ.

[י] יכול היוצק, והבולל, והפותת, והמולח, והמניף, והמגיש,
המסדר את השלחן, והמטיב את הנרות, הקומץ, והמקבל דמים בחוץ יהא חייב?
תלמוד לומר "אשר יעלה עולה" - מה העלאה מיוחדת, שהיא גמר עבודה; יצאו אלו, שאינם גמר עבודה.

עונש הכרת אינו פוגע בציבור אלא רק בעבריין; וראו גם לעיל פרק ט ב ובביאור שם.

[יא] "ונכרת האיש" - ולא הצבור.

ר' יוסי ור' שמעון לשיטותיהם – ראו לעיל פיסקה ב. לדעת ר' יוסי ראו גם פיסקה ו: כשם ששנים העלו פטורים, וכשם שהמעלה קרבן שנשחט בחוץ פטור, כך גם אם העלה קרבן פעמיים עבר רק בהעלאה הראשונה.

"ההוא" - אחד שהעלה חייב, שנים שהעלו פטורים, דברי ר' יוסי.
ר' שמעון אומר: "איש איש" - להביא את שנים.
העלה וחזר והעלה - חייב על כל עליה ועליה, דברי ר' שמעון. ר' יוסי אומר: אינו חייב אלא אחת.

לדברי ר' שמעון השוו לעיל פרק ט ד, וכן שם פיסקה ז.

אינו חייב עד שיעלה על ראש המזבח. ר' שמעון אומר אפילו העלה על הסלע או על האבן חייב.

פרשה ז

על ויקרא יז י-יב

ראו לעיל פרק י א, דרשה דומה. אבל על "איש איש" דרש שם ר' שמעון דרשה אחרת.
נראה שלדעת ר' אלעזר אין ולד בת ישראל מגוי או מעבד בגדר ישראל גמור, אלא לעניין אכילת דם ולעניינים נוספים – ראו למשל ביכורים א ד-ה.

[א] "ישראל" - אלו ישראל. "גר" - אלו גרים. "הַגָר" - לרבות נשי הגרים. "בתוכם" - לרבות נשים ועבדים.
[ב] אם כן למה נאמר "איש איש"? אמר ר' אלעזר בר' שמעון להביא ולד בת ישראל מן הגויים ומן העבד.

"דם הנפש" הוא הדם היוצא בזמן שחיטת הבהמה או העוף; הדם שנשאר בגוף הבהמה לאחר שמתה מכונה "דם התמצית". ר' יהודה ור' אליעזר דרשו את הפסוק "כל דם" לרבות דם התמצית, ואילו חכמים ממעטים ומחייבים כרת רק את האוכל את דם הנפש; וראו כריתות ה א. ותוספתא זבחים ח ו.

[ג] "אשר יאכל כל דם" - מה תלמוד לומר?
לפי שנאמר "כי נפש הבשר בדם וכו'", שיכול אין לי חייבים אלא דם הנפש במוקדשים.
מנין על דם הנפש בחולין, ועל דם התמצית בחולין, ועל דם התמצית במוקדשים?
תלמוד לומר "אשר יאכל כל דם", דברי ר' יהודה. וחכמים אומרים: על כולם אינן חייבים, אלא על דם הנפש בלבד.

נתינת פני הקב"ה באדם יכולה להיות לטובה או לרעה, השוו למשל במדבר ו כו; והשוו לספרי דברים פיסקה קמג.

[ד] "ונתתי פני" - פונה אני מכל עסקי ועוסק בה.

עונש הכרת חל רק על האוכל דם, ולא על שאר הציבור – השוו לעיל פרק ט ב, ובביאור שם ובמקומות נוספים. הדרשה שלפנינו ממעטת גם את המאכיל דם לחבירו, ופוטרת אותו מכרת; וראו גם להלן פיסקה ו-ז.

"בנפש" - ולא בצבור. "האוכלת" - ולא המאכלת. "מקרב עמה" - ועמה שלום.

איסור אכילת הדם הוא כי הדם הוא נוזל החיים. מאותה סיבה יש להזות את הדם על המזבח, אבל לא מתחתיו. הכפרה באמצעות דם הקרבנות היא פריבילגיה של עם ישראל.

[ה] "כי נפש הבשר בדם הִוא" - להגיד מה גרם.
"ואני נתתיו" - ואם נתנם במתנה אחת, כפר.
"לכם" - ולא לאחרים.
"על המזבח" - כל מקום שיתן על המזבח יכפר. "על המזבח" - ולא על קרקעו של מזבח.

בהזאת הדם על המזבח יש להזות דווקא מדם הנפש, גם לדעת ר' יהודה לעיל פיסקה ג; וראו זבחים ג א.

"כי הדם הוא בנפש יכפר" - הא אם נתן מדם התמצית לא עשה כלום.

אסור להאכיל דם לקטן, אבל אין כרת על איסור זה, ואפילו אם הקטן האכיל גדולים בדם אין המאכיל נענש בכרת.

[ו] "על כן אמרתי לבני ישראל כל נפש מכם לא תאכל דם" - להזהיר גדולים על הקטנים.
יכול יהיו נכרתים על ידיהם? תלמוד לומר "האוכלת" - האוכל נכרת.
[ז] יכול לא יהיו נכרתים על הקטנים, שאין הקטנים נכרתים על ידי עצמם,
אבל יהיו נכרתים על ידי גדולים שהרי גדולים נכרתים על ידי עצמם?
תלמוד לומר "כל אוכליו יכרת" - אינם נכרתים לא על ידי קטנים ולא על ידי גדולים.

פרק יא

על ויקרא יז יג-יד

דרשת תחולה של הדין – ראו גם לעיל פרשה ז א ופרק י א. גם מצוות כיסוי הדם אינה חלה על גוי שצד ציד. הדרשה על "ישראל" ו"הגר אשר גר בתוכם" קבועה, אבל הדרשות על "איש איש" משתנות מעניין לעניין.

[א] "ישראל" - אלו ישראל. 'גר' - אלו הגרים. "הַגָר" - לרבות נשי הגרים. "בתוכם" - לרבות נשים ועבדים.
[ב] אם כן למה נאמר "איש איש"? לרבות
לפי שנאמר "אשר יצוד", אין לי אלא הצד. לקח, ירש, ניתן לו במתנה מנין? תלמוד לומר "איש איש".

גם עופות בית נכללים במצוות כיסוי הדם, למרות שהם ניצודים ועומדים; וראו חולין ו א.
אין להרבות מדי באכילת בשר, אלא יש להתיחס אליה כאל מאורע נדיר כמו ציד. הסיבה יכולה להיות חיסכון כספי או כל סיבה אחרת, כולל אידיאולוגיה צמחונית, והדרשה מכנה אותה "דרך ארץ".

אין לי אלא צד. נִצוד כמו אווזין ותרנגולים מנין? תלמוד לומר "צֵיד" - מכל מקום.
אם כן למה נאמר "אשר יצוד"? אמר רבי, למדה תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר אלא בהזמנה זו.

לעוף טהור יש שתי מגבלות: יש בו דין "לא תיקח האם על הבנים", ויש בו דין כיסוי הדם, שנאמר "אשר יאכל" - והאוכל מנבלתו מטמא את בגדיו (ראו לקמן פרק יב ז). בחיה טהורה אין דין "אם על הבנים", אבל יש דין כיסוי הדם וגם האוכל מנבלתה מטמא את בגדיו; ובעוף או בחיה טמאים אין כלל הגבלה, אלא שאסור לאכלם.

[ג] "עוף" - יכול אף עוף טמא במשמע?
תלמוד לומר "חיה". מה חיה, שהיא מטמאה בגדים - אף עוף, שהוא מטמא בגדים
יצא עוף טמא, שאינו מטמא בגדים.
אי מה חיה, שאינה ב"אם על הבנים" - אף עוף, שאינו ב"אם על הבנים"
יצא עוף טהור, שהוא ב"אם על הבנים"? תלמוד לומר "אשר יֵאכל" - יצא עוף טמא שאינו נאכל.
[ד] אין לי אלא עוף הנאכל. חיה הנאכלת מנין? תלמוד לומר "חיה או עוף אשר יֵאכל".

ראו חולין ו ד. ת"ק רואה את המילה "בשר" ככוללת חיה ועוף כאחד, ואילו ר' יהודה מפרש אותה כמוסבת דווקא על החיה ולא על עוף, וראו גם בעניין בשר וחלב, שר' יוסי הגלילי הבחין בין בשר בהמה לבשר העוף; ראו חולין ח ד.

"חיה" - משמע בין מרובה בין מועט. "עוף" - משמע כל עוף, בין מרובה בין מועט.
מכאן אמרו: שחט מאה חיות במקום אחד - כיסוי אחד לכולם. מאה עופות במקום אחד - כיסוי אחד לכולם.
חיה ועוף במקום אחד - כיסוי אחד לכולם.
ר' יהודה אומר: שחט חיה – יכסה, ואחר כך ישחט את העוף, שנאמר "חיה או עוף".
אמרו לו: והלא כבר נאמר "כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא".

ראו חולין ו ב: אם התקיימה שחיטה כהלכתה – חייב השוחט לכסות את הדם, אפילו אם הבשר אינו מיועד לאכילת יהודי, או אדם.
חכמים פוטרים מכיסוי הדם אם אסור לאכול את הבשר הנשחט, ור' מאיר אינו מבחין בין הדמים בעניין זה.

[ה] "ושפך" - פרט לשוחט ונתנבלה בידו, ולנוחר, ולמעקר. ולהביא השוחט לאכילת גויים ולאכילת כלבים.
[ו] השוחט ונמצאת טריפה, השוחט לע"ז, השוחט חולין בפנים וקדשים בחוץ, חיה ועוף הנסקלים:
ר' מאיר מחייב, שנאמר "ושפך... וכסה", וחכמים אומרים 'אשר יאכל... ושפך... וכסה'
שחיטה שהיא כשרה לאכילה חייב לכסות, ושאינה כשרה לאכילה פטור מלכסות.

כיסוי הדם צריך להיעשות ביד ולא ברגל, ע"י השוחט עצמו. וראו תוספתא חולין ט-י, אבל בדיעבד אם לא כיסה – חייב מי שראה את השחיטה לכסות.

[ז] 'ושפך... וכסה' - במה ששפך - בו יכסה. לא יכסנו ברגל, שלא יהיו מצוות בזויות עליו.
'ושפך... וכסה' - מי ששפך - הוא יכסה, ולא יפקיד שאחר יכסה.
ומנין שאף אחרים מוזהרים עליו? תלמוד לומר "כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוּא".

ראו חולין ו ד: מצוות כיסוי חלה פעם אחת, ואין חובה לוודא שהדם מכוסה. השוו ב"ק ה ו – שם החובה היא שהבור יהיה מכוסה.

[ח] "ושפך... וכסהו" - מצוה שיכסנו הוא. כסהו ונתגלה - פטור מלכסות. כסהו הרוח - חייב לכסות.

ראו חולין ו ו.

[ט] 'את דמו... וכסה' - מלמד שכל דמו חייב לכסות.
מכאן אמרו: דם הניתז ושעל הסכין - חייב לכסות.
אמר ר' יהודה: אימתי? בזמן שאין שם דם אלא הוא; אבל אם יש שם דם שלא הוא – פטור מלכסות. אלא יכסה את הדם שנשפך

ראו חולין ו ז.

[י] "וכסהו" - יכול יכפה עליו כלים, יכפה עליו אבנים? תלמוד לומר "עפר".
אין לי אלא עפר, מנין בשחיקת אבנים, בשחיקת חרסים, בנעורת של פשתים דקה,
בנסורת של חרשים דקה, בזבל דק, בחול דק, בסיד ובחרסית ובלבינה ובמגופה שכתשה?
תלמוד לומר "וכסהו". אי "וכסהו" יכול בשחיקת כלי מתכות, בקמח, בסובין ובמורסן?
תלמוד לומר "עפר". מה ראית לרבות את אלו ולהוציא את אלו, אחר שריבה מיעט? הפסוק ריבה ומיעט, אבל ההחלטה מה כולל הריבוי ומה המיעוט היא של חכמים, ומה טעמם?
מרבה אני את אלו, שהן ממין עפר - ומוציא אני את אלו שאינן ממין עפר.
[יא] שתמצא לומר כלל שהיה רבן שמעון בן גמליאל אומר:
מה עפר שהוא מיוחד שהוא מגדל הצמחים ומכסים בו - אף כל דבר שמגדל צמחים ומכסים בו.
יצא דבר שאין מגדל צמחים - אין מכסים בו.

השוו לעיל פרשה ז ה.

[יב] "כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוּא" - להגיד מה גרם.

הפסוק חוזר לאיסור אכילת דם ומעמיד גם את המאכיל דם את חבירו כעובר על איסור, אבל כאמור לעיל פרשה ז ו-ז, אין כרת על האכלת דם אלא רק איסור לאו.

"ואומר לבני ישראל דם כל בשר לא תאכלו" - להזהיר גדולים על הגדולים.
יכול יהיו נכרתים על ידיהם? תלמוד לומר "כל אוכליו יכרת" - הא אין נכרתים לא על ידי קטנים ולא על ידי גדולים.

פרק יב

על ויקרא יז טו-טז

ההטמאות באכילת נבלה נוהגת גם היא רק בישראל ובגרים, ולא בגויים - בדומה למצוות הקודמות, כגון שחוטי חוץ, איסור אכילת דם וכיסוי הדם; אבל כאן לא נאמרה הנוסחה "...מבית ישראל ומן הגר... ", ולכן דורשים כאן מהמילה "אזרח" את אותם תכנים.

[א] "וכל נפש" - יכול אף הגוי? תלמוד לומר "גר".
אי "גר" יכול אף גר תושב? תלמוד לומר "אזרח". מה "אזרח", בן ברית - אף "גר", בן ברית.

שיעור האכילה לענייני נבלה הוא כזית, בדומה לשיעור לעניין העלאה בחוץ, ראו לעיל פרק י ח; וראו תוספתא זבים ה ו, שלדעת ר' חנינא השיעור הוא בכביצה.

[ב] "אשר תאכל" - אין אכילה פחותה מכזית.

ראו טהרות א ב, שם החרטום והציפורניים מצטרפים לכשיעור; וראו לעיל שמיני פרשה ג יא; גם שם אין החרטום והציפורנים מצטרפים.

"נבלה" - פרט לחרטום, ולצפרנים, ולכנפיים, ולנוצה, ולבצים.

הרגע שבו מטמא האוכל נבלה את בגדיו הוא כשהנבלה בבית הבליעה והוא בולע אותה; לא כשהוא מקיא אותה, לא כשהכניסה לפיו ולא לאחר שבלע אותה, ולכן אם טבל והמתין עד הערב הוא טהור, למרות שהנבילה עדיין במעיו; וראו טהרות א א.

[ג] יכול תהא מטמא בגדים בתוך המעיים?
תלמוד לומר "וכבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד הערב וטהר" - אינו מטמא בגדים בתוך המעיים.
יכול לא יטמא בגדים בתוך המעיים, אבל תטמא בגדים תוך הפה?
תלמוד לומר "נפש" - בבית נפש היא מטמאה, ולא בתוך המעיים ולא בתוך הפה.
[ד] יכול אם הקיאה תהא מטמאה בגדים דרך יציאתה?
תלמוד לומר "אשר תאכל" - בדרך אכילתה היא מטמאה, ואינה מטמאה דרך יציאתה.

הדרשות מצמצמות את הסיטואציה המדוברת לאכילת נבלת עוף טהור בלבד; לא לאכילת נבלת בהמה ולא לאכילת נבלת עוף טמא, שנאמר "בה".

[ה] יכול תהא נבלת בהמה מטמאה בגדים בבית הבליעה?
תלמוד לומר "נבלה וטריפה לא יאכל לטמאה בה" (ויקרא כב, ח) - את שאין לה טומאה אלא אכילתה
יצאת נבלת בהמה, שהיא מטמאה עד שלא יאכלנה.
[ו] יכול נבלת עוף תטמא מן הכתוב, ונבלת בהמה מקל וחמר?
תלמוד לומר "בה" - בה אתה מטמא בגדים בבית הבליעה, ואין אתה מטמא בנבלת בהמה בבית הבליעה.
[ז] יכול אף נבלת עוף הטמא תהא מטמא בגדים בבית הבליעה?
תלמוד לומר "אשר תאכל נבלה וטריפה", את שאיסורו משום בל תאכל נבלה
יצא עוף טמא, שאין איסורו משום בל תאכל נבלה, דברי ר' יהודה.
וחכמים אומרים "נבלה וטריפה" - נבלה שיש לה טריפה, יצא עוף טמא שאין לו טריפה.

השאלה היא רק לשיטת ר' יהודה, שלמד שמדובר דווקא בנבלת עוף טהור מ"אשר תאכל נבילה". לדעתו בעוף טהור דין הטריפה שנשחטה כדין הנבילה, בניגוד לדין בהמה טריפה שניתן להציל את בשרה ע"י שחיטה; ראו טהרות א א.
לטענה שאיבר מעוף חי אינו מטמא את האוכלו ראו לעיל שמיני פרשה ד א.

[ח] "אשר תאכל נבלה" - מה תלמוד לומר "טריפה"?
אמר ר' יהודה: אם טריפה חיה, והלא כבר נאמר "נבלה"! שהאוכל אבר מן הטריפה החיה אינו מטמא בגדים ואם טריפה מתה, הרי היא בכלל נבלה!
ואם כן מה תלמוד לומר "נבלה"? פרט לשחוטה.

להלכות לדעתם של ר' מאיר ור' יוסי על טיהור הטריפה ע"י שחיטתה ראו טהרות א א.

[ט] אמר ר' מאיר: ומה אם נבלת בהמה, שהיא מטמאה במגע ובמשא - שחיטתה מטהרת טריפתה מטומאתה
נבלת העוף, שאינה מטמאה במגע ובמשא - אינו דין ששחיטתה מטהרת טריפתה מטומאתה?
ומה מצינו בשחיטתה, שהיא מכשרתה לאכילה - מטהרת טריפתה מטומאתה
אף מליקתה, שהיא מכשרתה לאכילה - תטהר טריפתה מטומאתה!
ר' יוסי אומר: דיה כנבלת בהמה: שחיטתה מטהרתה, ולא מליקתה.

ר' יוסי מודה לר' מאיר שעוף שנמלק בעזרה אינו נחשב נבלה ולכן אינו מטמא את בגדי האוכלו, שהרי אין לשחוט עופות בעזרה, אלא דווקא למלוק אותם; וראו תוספתא חולין א יג.
הסבר אחר: את המליקה בפנים מבצע דווקא כהן, ואין מליקת הגר, אפילו בעזרה, מטהרת את בשר העוף - בניגוד לשחיטת עוף מחוץ לעזרה, שלדעת ר' יוסי ור' מאיר מטהרת את הבשר גם אם נעשתה ע"י גר.

[י] יכול המלוקה שבפנים עוף שנמלק בעזרה תהא מטמא בגדים בבית הבליעה?
תלמוד לומר "נבלה וטריפה": מה נבלה, שאינה מתרת את האסור - אף טריפה, שאינה מתרת את האסור,
יצאה המלוקה שבפנים, שהיא מתרת את האסור
ולהביא המולק קדשים בחוץ, וחולין בין בפנים בין בחוץ, שאינם מתירים את האסור.
[יא] אחרים אומרים "באזרח ובגר" - את שאיסורו שוה באזרח ובגר
יצא מליקה שבפנים, שאין איסורו שוה באזרח ובגר.

המשך דברי ר' יוסי: הוא מודה לר' מאיר גם שעופות שנשחטו, ולא נמלקו - בעזרה, וכן עופות קדשים שנשחטו מחוץ לעזרה אינם נחשבים נבלה, כי הפסילה שלהם נקבעת בגלל המקום שבו הומתו, ואילו נבלה אינה תלויה במקום.

[יב] יכול השוחט חולין בפנים, וקדשים בין בפנים בין בחוץ, יהיו מטמאים בגדים אבית הבליעה?
תלמוד לומר "נבלה וטריפה": מה נבילה, ששוה בפנים כבחוץ - אף טריפה, ששוה בפנים כבחוץ
יצא השוחט חולין בפנים, וקדשים בין בפנים בין בחוץ - שלא שוו בפנים כבחוץ.

דיני הבגדים הנטמאים באכילת נבלת עוף; והשוו דרשה על טומאת בגדי הנושא נבלת בהמה טמאה, לעיל שמיני פרשה ד ט.

"וכבס" - יכול אף הציפה? תלמוד לומר 'בגד'.
אי בגד, יכול בגד גדול לבן המטמא במת ומטמא בנגעים?
מנין גדול צבוע, קטן לבן, קטן צבוע - עד שתהא מרבה להביא את שביס של סבכא וגינגלין, מנין?
תלמוד לומר בגד "בגדיו", ריבה.
מנין לעשות שאר כלים כבגדים? תלמוד לומר 'טמא'.
יכול יטמא אדם וכלי חרש? תלמוד לומר 'בגד': בגד הוא מטמא, ואינו מטמא לא אדם ולא כלי חרש.
[יג] נמצאת אתה אומר: היה אוכל בנבלת עוף טהור, וידו אחת על גבי התנור וידו אחת על גבי חבירו – שניהם טהורים. התנור הוא כלי חרס וחברו הוא אדם

ענשו של מטמא הבגדים שלא כיבס את בגדיו הוא מלקות ולא כרת, שהרי מדובר במצוות עשה.
עונש הכרת חל רק אם אוכל הנבילה נכנס למקדש ובכך טימא אותו, בדומה לדינו במקרה שעשה זאת בשוגג, והתחייב בקרבן עולה ויורד, ראו לעיל חובה פרק יג ח-י.

"ואם לא יכבס... ונשא עונו", יכול על כיבוס בגדים יהיה ענוש כרת?
תלמוד לומר "ובשרו לא ירחץ ונשא עונו". הא כיצד? על רחיצת גופו ענוש כרת, ועל כיבוס בגדים בארבעים.
[יד] מנין שאינו מדבר אלא בטומאת מקדש וקדשיו?
הזהיר וענש על ידי טומאה, וחייב קרבן על ידי טומאה.
מה קרבן שחייב להלן - על ידי טומאה בטומאת מקדש וקדשיו
אף עונש ואזהרה אמורים כאן - על ידי טומאה בטומאה מקדש וקדשיו.

הלימוד בגזירה שווה הוא מדיני אוכל ה'נותר', הנענש בכרת על אכילת הקדשים, ומכאן שגם אצלנו מדובר באכילת קדשים ע"י הטמא.

[טו] אחרים אומרים: "ונשא עונו" "ונשא עונו" (ויקרא יט, ח) לגזירה שוה. מה נשיאת עון אמור להלן בכרת - אף כאן בכרת.

פרשה ח

על ויקרא יח ב-ה

הביטוי "אני ה'" או "אני ה' אלוהיכם" או "אני ה' אלוהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים" חוזר כמה עשרות פעמים מכאן עד פרק כו, וניתן לפירוש בכמה צורות; כהצגה של הקב"ה את עצמו ואת סמכותו, כאיום או כהבטחה.

[א] "וידבר ה' אל משה לאמר דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם אני ה' אלהיכם".
אני ה' שאמרתי והיה העולם! אני דיין, אני מלא רחמים! אני דיין להפרע, ונאמן לשלם שכר.
[ב] אני הוא שפרעתי מדור המבול, ומאנשי סדום ומן המצריים; ועתיד להפרע מכם - אם תעשו כמעשיהם!

התועבות הקיצוניות ביותר היו של המצרים שבאו במגע עם ישראל: בני הדור האחרון לפני יציאת מצרים, שישבו במקום סמוך לישראל, והחטיאו את ישראל וגרמו להם לעשות כמעשיהם; וכן של הכנענים בדור האחרון, שלארצם הגיעו ישראל והיו עתידים להשחית את ישראל ולגרום להם לעשות כמעשיהם.
הדרשה מציגה את ישראל המצווים על העריות כנתונים להשפעה מהגויים הסמוכים אליהם, וכך מסבירה את הדגש בתורה האוסר על ישראל לחקות את הגויים.

[ג] מנין שלא היתה אומה באומות, שהתעיבו מעשיהם יותר מן המצריים?
תלמוד לומר "כמעשה ארץ מצרים... לא תעשו".
מנין לדור אחרון, שהתעיבו מעשיהם יותר מכולם? תלמוד לומר "כמעשה ארץ מצרים... לא תעשו".
ומנין למקום שישבו בו ישראל, שהתעיבו מעשיהם יותר מכולם? תלמוד לומר "אשר ישבתם בה לא תעשו".
ומנין שישיבתם של ישראל גרמה להם לכל המעשים הללו? תלמוד לומר "אשר ישבתם בה לא תעשו".
[ד] ומנין שלא היתה אומה באומות, שהתעיבו מעשיהם יותר מן הכנענים?
תלמוד לומר "וכמעשה ארץ כנען... לא תעשו".
ומנין לדור אחרון שהתעיבו מעשיהם יותר מכולם? תלמוד לומר "וכמעשה ארץ כנען...לא תעשו".
ומנין למקום שבאו בו ישראל וכבשו, שהתעיבו מעשיהם יותר מכולם? תלמוד לומר "אשר אני מביא אתכם שמה".
ומנין שביאתם של ישראל גרמה להם לכל המעשים הללו? תלמוד לומר "אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו".

ר' שמעון טוען שהכיבוש של ארץ ישראל ע"י ישראל הוא בגדר עונש לכנענים על תועבותיהם.

[ה] ר' שמעון אומר: הרי הוא אומר "מי פעל ועשה קורא הדורות מראש" (ישעיה מא, ד).
זימן לדור החייב, שיבואו ישראל ויפרעו מהם.

ר' יוסי הגלילי טוען שצוען מצרים נחרבה ביציאת מצרים, ואילו כנען נענשה רק 40 שנה מאוחר יותר, כשנכנסו ישראל לארץ, ונבנתה שבע שנים מוקדם יותר. הוא מסביר את הבדל הזמנים בין חורבן צוען לבין חורבן כנען בכך שהכנענים כיבדו את אברהם אבינו, ולכן זכו לשכר למרות תועבותיהם במשך 47 שנה.

[ו] ר' יוסי הגלילי אומר: אחר שהכתוב שוקל מעשה ארץ מצרים כמעשה ארץ כנען ומעשה ארץ כנען כמעשה ארץ מצרים
מפני מה זכו הכנענים לישב בארצם ארבעים ושבע שנים, שנאמר "וחברון שבע שנים נבנתה לפני צוען מצרים"?
אלא בשביל שכר, שכִבדו את אברהם אבינו; שאמרו לו "שמענו אדוני נשיא אלהים אתה בתוכנו". (בראשית כג, ו)
בני אדם שכבדו את אברהם אבינו זכו לישב בארצם מ"ז שנה.

רשב"ג טוען טענה דומה לזו של ר יוסי הגלילי על סמך פסוק אחר, ומשלים את הדרשה ב"הפטרה" – דרשה בזכות ישראל, המכוונת להחמיא למאזינים ולחזק את רוחם.

[ז] ר' שמעון בן גמליאל אומר משום ר' שמעון בן לקיש:
הרי הוא אומר "האדם הגדול בענקים הוא והארץ שקטה ממלחמה" (יהושע יד, טו).
בני אדם שכבדו את הצדיק זכו שתשקט עליהם את הארץ.
ומה אם כנענים, על ידי שכבדו אותו עמדה להם זכותו, אף על פי שלא הלכו בדרכיו ולא אהבו את המקום,
בניו, שהולכים בדרכיו ועושים צדקות וגמילות חסדים - על אחת כמה וכמה!

האיסור לעשות כחוקות הגויים הוא דווקא בענייני התועבות המפורטות בהמשך, ולא בענייני דרך ארץ כגון בניית בתים ונטיעה.

[ח] או "כמעשה ארץ מצרים וכמעשה ארץ כנען לא תעשו", יכול לא יבנו בנינים ולא יטעו נטיעות כמותם?
תלמוד לומר "ובחוקותיהם לא תלכו": לא אמרתי אלא בחוקים החקוקים להם ולאבותיהם ולאבות אבותיהם.
ומה היו עושים? האיש נושא לאיש והאשה לאשה. האיש נושא אשה ובתה, והאשה נישאת לשנים.
לכך נאמר "ובחוקותיהם לא תלכו".

דרשה המתאימה לחסידים הראשונים: הדינים, המדרשים והמשנה חשובים רק במידה שהם מביאים למעשים נכונים וטובים, וראו גם אבות א יז, וכן דברי החסיד ר' חנינא בן דוסא באבות ג ט, וראו גם את המחלוקת בין ר' עקיבא ותלמידיו לר' טרפון בספרי דברים מא. נראה שהדרשן כאן אוחז בגישת ר' טרפון.

[ט] "משפטי" - אלו הדינים. "חוקותי" - אלו המדרשות. "תשְמְרו" - זו המשנה. "ללכת בהם" - זה המעשה.
"תשְמְרו ללכת בהם" - לא המשנה נגוד מושכת (את השכר) אלא המעשה נגוד.

בפס' ד נזכרו עשיה למשפטים ושמירה לחוקים, וכאן משלימים ומערבים את השמירה ואת העשיה לחוקים ולמשפטים.

[י] "ושמרתם את חקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם"
ליתן שמירה ועשיה לחוקים ושמירה ועשיה למשפטים.

בעולם הזה אין חיי נצח, ומכאן מסיקה הדרשה ששכר המצוות הוא בחיי העולם הבא; והשוו מכות ג טו, ששכר המצוות הוא בעולם הזה.

"וחי בהם" - לעולם הבא. ואם תאמר בעולם הזה, והלא סופו מת הוא!
הא מה אני מקיים "וחי בהם"? לעולם הבא. "אני ה'" - נאמן לשלם שכר.

פרק יג

על ויקרא יח ו-ל

איסורי העריות חלים גם על הגויים, ראו לקמן פס' כד-כה. הדרשה היא על העדר התוספת שהיתה במצוות הקודמות "מבני ישראל ומהגר..."; והשוו לעיל פרשה ו ג, פרק י ב, פרשה ז א, פרק יא ב.

[א] "איש" - מה תלמוד לומר "איש איש"? להביא את הגוים, שיהיו מוזהרים על העריות כישראל.

הנשים מוזהרות על העריות מלשון הרבים, אבל אין להן אזהרה מפורשת; והשוו לאיסור האכילה מעץ הדעת, ראו בראשית רבה יט ג.

"לא תקרבו" מה תלמוד לומר? לפי שנאמר "איש איש",
שיכול אין לי אלא איש ממש שמוזהר על ידי אשה. אשה מוזהרת על ידי איש מנין?
תלמוד לומר "לא תקרבו" - הרי כאן שנים.

יתכן שהדילוג במקור שבספרא נובע מהמשנה, ראו חגיגה ב, א: "אין דורשין בעריות בשלושה..."

מכאן ועד פיסקה טו תוספת מהמדרש ילקוט על הפרשה, הובא בקרבן אהרן. התוספת כוללת גם דרשות לפס' ב-ה שכבר נדרשו לעיל.

דרשת רשב"י קושרת את הביטוי החוזר "אני ה'" למעמד הר סיני, וראו מכילתא בחדש ו, שהובא גם משל, המבהיר שקבלת המצוות תלויה בקבלת המלכות של הקב"ה.

"וידבר ה' אל משה לאמר דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אני ה' אלקיכם".
רבי שמעון בר יוחאי אומר: הוא שנאמר להלן "אנכי ה' אלקיך".
אני ה' שקבלתם מלכותי עליכם במצרים? אמרו לו הין והין.
קִבַלתם מלכותי - קַבְלו גזרותי! "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני"!
הוא שנאמר כאן "אני ה' אלקיכם". אני הוא שקבלתם מלכותי בסיני? אמרו לו הין והין.
קבלתם מלכותי - קבלו גזרותי! "כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו".

ר' ישמעאל מפרש את הביטוי "אני ה'" כמשדר סמכות ומדגיש את חומרת האיסור.

ר' ישמעאל אומר: חמורות העריות, שהוא פותח בהם ביו"ד ה"א וחותם בהם ביו"ד ה"א.
שבתחלת הענין הוא אומר "איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה אני ה'"
ובסוף הענין הוא אומר "ושמרתם את משמרתי...אני ה' אלקיכם"
הא חמורים העריות, שהוא פותח בהן ביו"ד ה"א וחותם ביו"ד ה"א!

רבי מדגיש את הקושי של ישראל להיענות לאיסורי העריות, ומפרש את הביטוי "אני ה'" כדרישה שהקב"ה יודע שקשה ציבור לעמוד בה. הוא מפרש את מלאכי ב כדיאלוג בין הנביא לישראל, שבו הוא משכנע את ישראל להתגבר על הקושי.

[ג] רבי אומר: גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שסופן לינתק בעריות
לכך בא עליהם בגזרה "אני ה' אלקיכם" - דעו מי הגוזר עליכם.
וכן מצינו, שניתקו בעריות! - שנאמר (במדבר יא, י): "וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו".
וכן מלאכי אומר להם (מלאכי ב, יג): "וזאת שנית תעשו כסות דמעה את מזבח יהוה בכי ואנקה".
אמר להם, אין זו תחלה לכם, שכבר בכיתם בימי משה!
אמרו לו, (מלאכי ב, טו): "ולא אחד עשה ושאר רוח לו?" - לא מי שברא את ישראל הוא ברא את האומות?
אמר להם, (מלאכי ב, טו): "ומה האחד מבקש זרע אלקים!".
ענו כולם ואמרו (מלאכי ב, יב): "יכרת ה' לאיש אשר יעשנה ער ועונה מאהלי יעקב"
לא יהא לו, לא ער בחכמים, ולא עונה בתלמידים. ואם כהן הוא - לא יהיה לו בן מגיש מנחה לה' (מלאכי ב, יב).
וכן הוא אומר (נחמיה יג, כח): "ומבני יוידע בן אלישיב הכהן הגדול חתן לסנבלט החרני ואבריחהו מעלי נחמיה פיטר את הכהן הגדול שנשא את בת סנבלט".

משה נותן דוגמא אישית, אבל אביו עמרם נשא את דודתו לפני שהצטווה על העריות, ראו שמות ו כ. הוא מפרש את הביטוי "אני ה' אלוהיכם" כצירוף של דיין להיפרע (אלהיכם) ונאמן לשלם שכר (ה').

[ד] רבי אומר: "דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם אני ה' אלקיכם" אמור להם 'אף אני מוזהר!'
כשם שאמרתי לך וקבלת - כך אמור להם ויקבלו. "ואמרת אלהם" - הרי זו אזהרה לבית דין.
"אני ה' אלקיכם" - אני דיין ליפרע ונאמן לשלם שכר.

השוו לעיל פרשה ח ג-ד. כאן אין מאשימים את ישראל שלמדו ממעשי המצרים והכנענים.

[ה] "כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו"
מגיד הכתוב שמעשיהם של מצרים מקולקלים מכל עממין, ואותו המקום שישבו בו ישראל מקולקל מכולם.
[ו] "וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו"
והלא בידוע שבארץ כנען הם באים! ומה תלמוד לומר "וכמעשה ארץ כנען וכו'"?
אלא מלמד שמעשיהם של כנענים מקולקלים מכל האומות ואותו המקום שנתישבו בו ישראל מקולקל מכולם.

השוו לעיל פרשה ח ו.

[ז] "כמעשה ארץ מצרים... וכמעשה ארץ כנען..." הקיש מעשה מצרים למעשה כנענים ומעשה כנענים למעשה מצרים.
מה מעשיהם של מצרים, שטופים בע"ז ובגילוי עריות ובשפיכות דמים ובמשכב זכור ובהרבעת בהמה
אף מעשיהם של כנענים כיוצא בהם. ואם כן למה קדמו מצריים לכנענים בארבעים שנה לפורענות?
מפני שכבדו את אותו הצדיק "שמענו אדוני נשיא אלקים וכולי" ואומר "האדם הגדול בענקים וכולי" (יהושע יד, טו).

ההתנגדות לחוקות הגויים מכוונת למנהגי הרומאים בזמן חז"ל; והשוו לעיל פרשה ח ח, שמיעטו את בניית הבתים ואת הנטיעה מהאיסור. לעניין דרכי האמורי ראו תוספתא שבת פרקים ז-ח.

[ח] "ובחוקותיהם לא תלכו". וכי מה הניח הכתוב שלא אמרו?
והלא כבר נאמר "לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש... וחובר חבר" (דברים יח, י)
ומה תלמוד לומר "ובחוקותיהם לא תלכו"? שלא תלכו בנימוסות שלהם, בדברים החקוקים להם
כגון תיטריות וקרקסאות והאסטריות.
רבי מאיר אומר: אלו דרכי האמורי שמנו חכמים.
ר' יהודה בן בתירא אומר: שלא תנחור ושלא תגדל ציצית ושלא תספור קומי שפה.
ושמא תאמר 'להם חוקים ולנו אין חוקים?'
תלמוד לומר "את משפטי תעשו ואת חוקתי תשמרו ללכת בהם אני ה' אלקיכם".
עדיין יש תקוה ליצר הרע להרהר ולומר 'שלהם נאים משלנו'!
תלמוד לומר "ושמרתם ועשיתם..כי היא חכמתכם ובינתכם..." (דברים ד, ו).

בסיס להבחנה של רס"ג בין "מצוות שכליות" ל"מצוות שמעיות"; וראו גם פסיקתא דרב כהנא ד ז.

[ט] "את משפטי תעשו" - אלו דברים הכתובים בתורה שאילו לא נכתבו - בדין היה לכתבן
כגון הגזילות והעריות והע"ז וקללת השם ושפיכות דמים; שאילו לא נכתבו - בדין היה לכתבן.
"ואת חקותי" - אלו שיצר הרע משיב עליהם והגויים משיבין עליהם
כגון אכילת חזיר ולבישת כלאים וחליצת יבמה וטהרת המצורע ופרה אדומה ושעיר המשתלח
שיצר הרע משיב עליהם והגויים משיבין עליהם.
תלמוד לומר "אני ה'" - חקקתים! אין אתה רשאי להשיב עליהם.

התנגדות ללימוד חכמה יוונית. וראו הסיפור על בן דמא, במנחות צט ב, והתשובה שהשיב לו ר' ישמעאל. כאן דורשים על בקשה דומה את משלי, כאילו כתוב "יהיו לבדם לך ואין אתך לזרים".

[י] "ללכת בהם" - עשם עיקר ואל תעשם טפלה.
"ללכת בהם" - שלא יהיה משאך ומתנך אלא בהם, שלא תערב בהם דברים אחרים בעולם.
שלא תאמר 'למדתי חכמת ישראל, אלמוד חכמת אומות העולם',
תלמוד לומר "ללכת בהם" - אינך רשאי ליפטר מתוכן.
וכן הוא אומר "יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך" (משלי ה, יז).

דרשה נוספת על משלי, ראו סוטה כא א. התורה מובילה את העוסקים בה בעולם הזה וגם בעולם הבא. בהמשך חוזרת הדרשה לויקרא יח ד ומציבה את הקב"ה כערב לפרנסתו של ת"ח ולהגנתו בעולם הזה ובעולם הבא.

"בהתהלכך תנחה אותך" (משלי ו, כב) - בעולם הזה. "בשכבך תשמור עליך" - בשעת מיתה.
"והקיצות היא תשיחך" - לעולם הבא.
ושמא תאמר אבד סברי ואבד סכויי, וממה אתפרנס? תלמוד לומר "אני ה'" - אני בוראך ואני סכוייך ועלי בטחונך.
וכן הוא אומר "ועד זקנה אני הוא" (ישעיה מו, ד)
ואומר "כה אמר ה' מלך ישראל וגואלו ה' צבאות וגו'" (ישעיהו מד, ו)
ואומר "אני הוא אני ראשון אף אני אחרון" (ישעיהו מח, יב)
ואומר "...אני ה' ראשון ואת אחרנים אני הוא" (ישעיהו מא, ד).

כאן דורש את המשפטים כתורה שבעל פה, שהיא השלמה לחוקים הכתובים במפורש. והשוו לעיל פיסקה ט.

[יא] "ושמרתם את חקתי ואת משפטי" - שאין לי אלא מה שפרט הכתוב. שאר דקדוקי הפרשה מנין?
תלמוד לומר "ושמרתם את חקותי ואת משפטי".

גישה אוניברסליסטית לקיום מצוות התורה, מייצגת מגמה המנוגדת לגישה הרגילה, שהתורה היא פרטיקולרית לישראל בלבד. וראו גם ספרי במדבר קיט: "תוכחה לכל באי עולם".

[יב] "אשר יעשה אותם האדם",
היה ר' ירמיה אומר: מנין אתה אומר אפילו נכרי ועושה את התורה הרי הוא ככהן גדול?
תלמוד לומר "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם". וכן הוא אומר "וזאת תורת האדם אדני ה'" (שמואל ב ז, יט)
"תורת הכהנים ולוים וישראל" לא נאמר, אלא "תורת האדם"!
וכן הוא אומר (ישעיהו כו, ב) "פתחו שערים ויבא כהנים לוים וישראל" לא נאמר, אלא "ויבא גוי צדיק שומר אמונים"!
וכן הוא אומר (תהלים קיח, כ) "זה השער לה' כהנים לוים וישראל" לא נאמר, אלא "צדיקים יבואו בו"!
וכן הוא אומר (תהלים לג, א) "רננו כהנים לוים וישראל" לא נאמר, אלא "רננו צדיקים בה'"!
וכן הוא אומר (תהלים קכה, ד) "הטיבה ה' לכהנים לוים וישראל" לא נאמר, אלא "הטיבה ה' לטובים"!
הא אפילו נכרי ועושה את התורה - הרי הוא ככהן גדול.

לדעת ר' ישמעאל פיקוח נפש דוחה אפילו ע"ז, כי מטרת התורה היא להרבות חיים ולא להמית את מקיימיה, והאינטרס של קיום החיים גובר על ע"ז באונס; וראו גם סנהדרין עד א. וראו שם את דעתו של רשב"י, ההפוכה לדעת ר' ישמעאל - שמתירה את דמו של העובד ע"ז.
למעשה בימי חז"ל התפתחה מרטירולוגיה יהודית, ובראשה עמד ר' עקיבא. גם ר' ישמעאל מודה שבפרהסיא יש חובה לקדש את שמו של הקב"ה, כמתואר בסיפור חנניה מישאל ועזריה, ואין אומרים "וחי בהם". למי שמקדש את השם עומדת הבטחה של הקב"ה להצילו – לפחות לחיי העולם הבא.
והשוו לעיל פרשה ח י, שמפרשים את "וחי בהם" - לעולם הבא.

[יג] "וחי בהם" - לא שימות בהם. היה ר' ישמעאל אומר:
מנין אתה אומר שאם אמרו לו לאדם בינו לבין עצמו 'עבוד ע"ז ואל תֵהָרֵג!', יעבור ואל יֵהרג?
תלמוד לומר "וחי בהם" - ולא שימות בהם.
או אפילו ברבים ישמע להם? תלמוד לומר (ויקרא כב, לב) "ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי"
אם מקדישים אתם את שמי - אף אני אקדש את שמי על ידכם, כשם שעשו חנניא מישאל ועזריה
שהיו כל אומות העולם בזמן ההוא שטוחים לפני הצלם, והם עומדים - דומים לתמרים.
עליהם מפורש בקבלה (שיר השירים ז, ח) "זאת קומתך דמתה לתמר אמרתי אעלה בתמר אוחזה בסנסיניו"
היום אני מתעלה בהם לעיני אומות העולם מכחישי התורה. היום אני נפרע להם משונאיהם.
היום אני מחיה להם את המתים. "אני ה'" - אני דיין ליפרע ונאמן לשלם שכר.

בכת קומראן אסרו על אדם לשאת את אחייניתו, שהרי אסור לו לשאת את דודתו, וקירבה נחשבת, לדעתם – בשני הכיוונים, באופן סימטרי; חז"ל התירו לשאת את בת אחיו, את אשת בן אחיו ואת בת בנו החורג, והתנגדו להרחבת איסורי העריות מעבר למפורש בתורה, שהרי אין בכלל אלא מה שבפרט, ואין אזהרה בעריות מן הדין.

[יד] "איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה" - כלל.
"ערות אביך וערות אמך לא תגלה" - פרט. כלל ופרט - אין בכלל אלא מה שבפרט.
הואיל ומותר בבת אחי אביו אחייניתו ואחי אביו מותר בבתו,
אם למדתי שהוא אסור באשת אחי אביו אשת דודו, אף אחי אביו יהא אסור באשתו! אשת אחיינו
הואיל ומותר באשת חורגו גרושת אביו החורג וחורגו מותר באשתו,
אם למדתי שהוא אסור בבת חורגו אחותו למחצה אף חורגו יהא אסור בבתו! נכדת אשתו
אי אמרת כן הבאת עריות מן הדין! לכך נאמר "איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה" - כלל.
"ערות אביך וערות אמך לא תגלה" - פרט. כלל ופרט - אין בכלל אלא מה שבפרט!
"אני ה'" - אני דיין ליפרע ונאמן לשלם שכר.

לא רק שאסור לקיים יחסי מין עם העריות, אלא אסור גם להתקרב אליהן באופן מסוכן.

[טו] (ויקרא יח, יט) "ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב לגלות ערותה"
אין לי אלא שלא יגלה, מנין שלא יקרב? תלמוד לומר "לא תקרב".
אין לי אלא נדה 'בל תקרב' 'בל תגלה', מנין לכל העריות 'בל תקרבו בל תגלו'?
תלמוד לומר (ויקרא יח, ו) "לא תקרבו לגלות". "אני ה'" - אני נאמן לשלם שכר.

מהו "בכל"? – אפילו לא במקצת מהעריות האסורות.

[טז] "אל תטמאו בכל אלה" - בין בכולן בין במקצתן.

פרסוניפיקציה של ארץ ישראל, שנטמאת ומקיאה את יושביה, וראו גם ספרי במדבר קסא.

"כי בכל אלה נטמאו הגוים" - אלו המצריים. "אשר אני משלח מפניכם" - אלו הכנענים.
"ותטמא הארץ" - מלמד שהארץ מטמאה על ידי דברים האלו.
"ואפקד עונה עליה" - כיון שאני פותח הפנקס - מיד אני גובה את הכל.
"ותקיא הארץ את יושביה" - כאדם שמקיא את מזונו.

ישראל כבר התחילו לשמור את איסורי העריות עוד במצרים, ראו מכילתא פסחא ה, שם דורש ר' אלעזר הקפר את הפסוק משיר השירים. לכן הם מתאימים להמשיך ולשמרם; והשוו לטענה שונה לעיל פרשה ח ג-ד וכן לעיל פיסקה ג.

[יז] "ושמרתם אתם" - אתם נאים שומרים אותם, שאתם פתחתם אותם.
וכן הוא אומר "גן נעול אחותי כלה גל נעול מעין חתום". (שיר השירים ד, יב)

ראו לעיל פיסקה טז.

[יח] "ולא תעשו מכל התועבות האלה" - בין מכולם בין ממקצתם.

השוו לעיל פרק י א ופרק יא א. והשוו לעיל פסקה א: אמנם גם הגויים מצווים על העריות, אבל מישראל, הגרים העבדים ונשיהם יש ציפיה שאכן ישמרו על האיסורים הללו.

'אזרח' - זה אזרח, "האזרח" - לרבות נשי אזרחים. 'גר' - זה גר, "הַגָר" - לרבות נשי הגרים,
"בתוככם" - לרבות נשים ועבדים.

ראו לעיל פיסקה טז.

[יט] "כי את כל התועבות האל עשו אנשי הארץ אשר לפניכם" - מלמד שהארץ מיטמאה על ידי הדברים האלו.
"ולא תקיא הארץ אתכם כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם" - מלמד שהארץ חייבת גלות על ידי הדברים האלה.
[כ] "כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה" - בין מכולם בין ממקצתם.

ראו לעיל פיסקה א.

"ונכרתו הנפשות" מה תלמוד לומר?
לפי שנאמר "איש איש" שיכול אין לי אלא איש שהוא ענוש כרת על ידי אשה. אשה ענושה כרת על ידי האיש מנין?
תלמוד לומר "הנפשות" - הרי כאן שנים.

למרות שנאסרה גם הקרבה לעריות, ראו לעיל פיסקה טו – עונש הכרת הוא רק למקיימים יחסי מין עם העריות.

[כא] "העושות" מה תלמוד לומר? לפי שנאמר "לא תקרבו" יכול יהיו חייבים כרת על הקריבה?
תלמוד לומר "העושות" - ולא הקריבות.

עונש הכרת אינו משפיע על שאר העם אלא רק על הנכרת; וראו לעיל פרק ט ב.

"מקרב עמם" - ועמם שלם.

בי"ד הוסיפו את השניות לעריות, ראו תוספתא יבמות ג א.

[כב] "ושמרתם את משמרתי" - שמרו לי משמרת. "ושמרתם...משמרתי" - להזהיר בית דין על כך.

לעניין הטומאה שגורמות העריות ראו לעיל פיסקה טז. כאן דורש את הסמיכות של "אני ה' אלהיכם" לאיסור הטומאה: אם תשמרו את איסורי העריות – ה' אלהיכם; ואם לא – לא, שהרי תהיו מחוייבי כליה.

"לבלתי עשות מחקות התועבות אשר נעשו לפניכם ולא תטמאו בהם" - מלמד שכל העריות קרוים טומאה.
"ולא תטמאו בהם ונטמתם בם" (ויקרא יא, מג) - אם מיטמאים אתם בהם - נפסלים אתם מאחרי.
מה הנייה יש לי בכם, ואתם מתחייבים לי כליה? לכך נאמר "אני ה' אלקיכם" (ויקרא יח, ל).
[כג] וכן עזרא אומר (עזרא ט, יד): "הנשוב להפר מצותיך ולהתחתן בעמי התעבות האלה
הלוא תאנף בנו עד כלה לאין שארית ופליטה ה' אלהי ישראל צדיק אתה"