ביאור:ספרי במדבר/י

ספרי במדבר לפרשת בהעלותך פרק יעריכה

פיסקה עבעריכה

על במדבר י א-ב

"וידבר ה' אל משה לאמר עשה לך שתי חצוצרות כסף" (במדבר י א-ב), למה נאמרה פרשה זו?


הנסיעה והחניה של ישראל היו בשילוב של הענן והחצוצרות.



לפי שהוא אומר "על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו", (במדבר ט כג)
שומע אני הואיל ונוסעים על פי הדיבר וחונים על פי הדיבר, לא יהיו צריכים חצוצרות?
ת"ל: "עשה לך שתי חצוצרות כסף", מגיד הכתוב שאף על פי שנוסעים על פי ה' וחונים על פי ה', צריכים היו חצוצרות!

"עשה לך" - משלך; "ויקחו אליך" (שמות כז כ) - משל צבור, דברי ר' יאשיה


ר' יאשיה מבחין בין לשון 'קח לך' לבין 'ויקחו אליך' שנאמר בשמן למאור ובפרה אדומה. הדרשה התולה את ההבדל בעשיית רצון המקום היא לשיטתו.
ר' יונתן ור' אליעזר משייכים את שתי הלשונות לשל הציבור, והשוו לסכוליון בתחילת מגילת תענית, שחכמים העדיפו לממן את הקרבנות מכספי הציבור ולא מתרומות יחידים. ר' אליעזר אף מוסיף שארון העץ שבתוכו היו הלוחות עד הקמת המשכן היה גם הוא מכספי הציבור. הם מפרשים את "לך" - לשימושך, וראו בסוף הפיסקה.



ר' יונתן אומר: אחד זה ואחד זה - משל צבור הכתוב מדבר; ומה ת"ל "קח לך"? - עשה לך
"ויקחו אליך" בזמן שישראל עושין רצון המקום – "ויקחו אליך"; וכשאין ישראל עושין רצונו של מקום – "קח לך", "עשה לך": בשלך אני רוצה יותר מבהם.
אבא חנין אומר משום ר' אליעזר: למה נאמרה פרשה זו? לפי שהוא אומר "בעת ההיא אמר ה' אלי פסל לך... ועשית לך ארון עץ" (דברים י א), לא היו אלא משל צבור
הא מה ת"ל "קח לך", "עשה לך"? - בשל צבור הכתוב מדבר.

"חצוצרות", מיעוט חצוצרות - שתים. או אם רצה להוסיף מוסיף? ת"ל "שתי חצוצרות", שלא להוסיף ושלא לגרוע!


לעניין הדמיון בין שתי החצוצרות השוו יומא ו א, על דמיון שני השעירים, וכן נגעים יד ה על דמיון שתי ציפורי המצורע.
הדרשות על 'מקשה' הופיעו לעיל בפיסקה סא. דורש מקשה – מין קשה, מקשה – שקשה לחקות אותו כי הוא מעשה אומן, וכן מקשה - שנעשה בהקשה בקורנס.



"שתי חצוצרות" - שיהו שוות במראה ובקומה ובנוי.
"מקשה" - אין מקשה אלא מין קשה, מעשה אומן ומעשה קורנס.
"והיו לך למקרא העדה", שתהא מזמן בהן את העדה, ומסיע בהן את המחנות.

פיסקה עגעריכה

על במדבר י ג-ז

"ותקעו בהן ונועדו אליך כל העדה... ואם באחת יתקעו" (במדבר י ג-ד),


מקום הכינוס של הנשיאים הוא מקום הכינוס של כל העדה – פתח אוהל מועד.



אבל לא שמענו להיכן? הרי אני דן: נאמרה תקיעה בעדה ונאמרה תקיעה בנשיאים
מה תקיעה האמורה בעדה – "בפתח אהל מועד" אף תקיעה האמורה בנשיאים - בפתח אהל מועד

יכול כל הקודם במקרא קודם במעשה? ת"ל: "וידבר משה אל ראשי המטות" (במדבר ל ב)


שתי דרשות על כך שמשה היה מדבר עם הנשיאים לפני שהיה פונה לכל העדה: דיני הנדר נאמרו תחילה לראשי המטות, וכן כשקרן עור פניו הוא דיבר עם הנשיאים ואחר כך עם כל ישראל. לפי דרשת ר' יונתן הצורך להזכיר את ראשי המטות במפורש נובע מכך שהם המוסמכים להתיר נדרים.



הואיל ונאמרו דברות בתורה סתם, ופרט באחת מהם שהנשיאים קודמים - אף פורטני בכל דברות שבתורה, שיהיו הנשיאים קודמים
ר' יונתן אומר: אין צריך, שהרי כבר נאמר "ויקרא אליהם משה וישובו אליו אהרן וכל הנשיאים בעדה וידבר משה אליהם
ואחרי כן נגשו כל בני ישראל" (שמות לד לא-לב).
הואיל ונאמרו דברות בתורה סתם, ופרט באחת מהם שהנשיאים קודמים - אף פורטני בכל דברות שבתורה שיהיו הנשיאים קודמים
אלא מה ת"ל "וידבר משה אל ראשי המטות"? בא הכתוב ללמדך, שאין התרת נדרים אלא מפי מומחים.

"ותקעתם תרועה" (במדבר י ה), תקיעה בפני עצמה ותרועה בפני עצמה.


פס' ז מוכיח שהתקיעה אינה זהה לתרועה, והן משמשות לצרכים שונים. בפס' ה הופיעה התקיעה לפני התרועה, ובפס' ו היא מופיעה אחריה. מכאן למדו חכמים שהסדר הוא תקיעה – תרועה – תקיעה. ר' יוחנן בן ברוקה לומד זאת ממילה "שנית", כלומר שתי תקיעות.



אתה אומר תקיעה בפני עצמה ותרועה בפני עצמה, או תקיעה ותרועה כאחת?
כשהוא אומר "ובהקהיל את הקהל תתקעו ולא תריעו" (במדבר י ז) - הרי תקיעה אמורה
הא מה ת"ל "ותקעתם תרועה"? תקיעה בפני עצמה ותרועה בפני עצמה
או אין לי אלא תקיעה לפני תרועה; תקיעה לאחר תרועה מנין? ת"ל "תרועה יתקעו למסעיהם" (במדבר י ו).
נאמרה כאן פס' ה תרועה ונאמרה להלן פס' ו תרועה. מה תרועה האמורה להלן - תקיעה לאחר תרועה, אף תרועה האמורה כאן - תקיעה לאחר תרועה
ומה כאן, תקיעה לפני תרועה - אף להלן תקיעה לפני תרועה; הא למדנו שתוקע ומריע ותוקע!
ר' יוחנן בן ברוקה אומר: הרי הוא אומר "ותקעתם תרועה" שאין ת"ל "שנית" (במדבר י ו)
אלא זה בנה אב לתקיעה, שתהא שנייה לתרועה. הא למדנו שתוקע ומריע ותוקע!

אין לי אלא במדבר; בראש השנה מנין? נאמרה כאן תרועה, ונאמרה להלן תרועה.


קושר את התרועה בחצוצרות לתקיעת השופר בראש השנה. שלושת האיזכורים של תרועה מלמדים שאדם חייב לשמוע ראש השנה תשעה קולות.



מה תרועה האמורה כאן, תוקע ומריע ותוקע - אף תרועה האמורה להלן, תוקע ומריע ותוקע.
שלש תרועות נאמרו בראש השנה: "שבתון זכרון תרועה" (ויקרא כג כד), "והעברת שופר תרועה" (ויקרא כה ט), "יום תרועה יהיה לכם" (במדבר כט א) -
שתי תקיעות לכל אחת ואחת. נמצינו למדים לראש השנה שלש תרועות ושש תקיעות:

שתים מדברי תורה ואחת מדברי סופרים


המדרש מודה שהדרשה דלעיל אינה אלא אסמכתא, שהרי הפסוק מבמדבר נצרך לעצם חיוב התקיעה בראש השנה, ואינו יכול להימנות במספר התרועות; בהמשך מסייג ר' שמואל בר נחמני עוד, וטוען שגם הפסוק מויקרא כה נצרך לעניינו, שהוא התקיעה ביום הכיפורים שביובל: מהתורה מספיקה תרועה אחת בראש השנה, וכל היתר הן תוספות שהרחיבו בהן עוד ועוד במהלך הדורות.
הצבת החובה לשמוע תשעה (בימינו מאה) קולות כתקנת חכמים מדגישה את כוחם של חכמים להוסיף על דברי התורה ולעצב את ההלכה כראות עיניהם.



"שבתון זכרון תרועה" "והעברת שופר תרועה" - מן התורה; "יום תרועה יהיה לכם" - לתלמודו הוא בא
ר' שמואל בר נחמני אומר: אחת מדברי תורה ושתים מדברי סופרים
"שבתון זכרון תרועה" מן התורה; "והעברת שופר תרועה" ו"יום תרועה יהיה לכם" - לתלמודו הוא בא.

"ותקעתם תרועה ונסעו המחנות החונים קדמה, ותקעתם תרועה שנית ונסעו המחנות החונים תימנה"


אי הזכרת המחנות שבמערב ובצפון, שנסעו אחרי המשכן, היא מכוונת: לא היה צורך לתקוע להם!
לדעת "יש אומרים" אכן תקעו גם למחנות המערבי והצפוני, ולא זו בלבד, אלא שלכל שבט תקעו בנפרד, כלומר שלוש תרועות לכל דגל, ובסך הכל 12 תרועות (בתוספת התקיעות - מדובר על 36 קולות)!



או כשם שתוקע למזרח ולדרום, כך תוקע לצפון ולמערב? ת"ל "תרועה יתקעו למסעיהם": תקיעה אחת לשתיהם
ויש אומרים: שלש לכל רוח ורוח.

פיסקה עדעריכה

על במדבר י ז

"ובהקהיל את הקהל" למה נאמר? לפי שהוא אומר "והיו לך למקרא העדה ולמסע את המחנות" (במדבר י ב)


המכנה המשותף לשתי המטרות של החצוצרות הוא שבשתיהן משתתפות שתי חצוצרות. התקיעה עצמה אינה דומה, כי בהקהלת העם יש לתקוע ולא להריע.



מה מקרא העדה בשתים - אף מסע המחנות בשתים
או מה מסע המחנות תוקע ומריע תוקע, אף הקהל את העדה תוקע ומריע תוקע?
ת"ל: "ובהקהיל את הקהל תתקעו ולא תריעו".

פיסקה עהעריכה

על במדבר י ח

"ובני אהרן הכהנים יתקעו בחצוצרות" (במדבר י ח), למה נאמר?


עד עתה לא הקדישו הפסוקים חשיבות לזהות התוקעים אלא רק לצורת התקיעה. כאן מתיחסים גם לזהות התוקע.



לפי שהוא אומר "ואם באחת יתקעו" (במדבר י ד), שומעני אף ישראל במשמע? ת"ל "ובני אהרן הכהנים".

"הכהנים" - בין תמימים בין בעלי מומים, דברי ר' טרפון
ר' עקיבא אומר: תמימים ולא בעלי מומים. נאמר כאן כהנים, ונאמר להלן כהנים
מה כהנים האמורים להלן - תמימים ולא בעלי מומין, אף כהנים האמורים כאן - תמימים ולא בעלי מומין

אמר לו רבי טרפון: עד מתי מגבב ומביא עלינו, עקיבא? איני יכול לסבול!


שיחה דומה, שגם בה נשבע ר' טרפון בחיי בניו ולבסוף מודה לר' עקיבא ומשבחו – מופיעה בתוספתא זבחים א ו, שם זוכר ר' טרפון שיש הבדל בין קבלת הדם לזריקתו, ור' עקיבא מזכיר לו שההבדל הוא בדינם של הכהנים הפסולין שקיבלו או זרקו את הדם, ולא בכשרות הפעולה. וראו גם ספרא נדבה פרשה ד.
לזכרון של ר' טרפון את הכהן החיגר שתוקע בחצוצרה ראו תוספתא סוטה ז ח.




אקפח את בניי אם לא ראיתי שמעון אחי אימא, שהיה חגר ברגלו אחת, שהיה עומד ומריע בחצוצרות!
אמר לו: הין, רבי; שמא בהקהל ראית? שבעלי מומין כשרין בהקהל וביום הכיפורים וביובל!
אמר לו: העבודה ,שלא בידיתה!
אשריך אברהם אבינו שיצא מחלציך עקיבא! טרפון ראה - ושכח, עקיבא דורש מעצמו - ומסכים להלכה! הא כל הפורש ממך - כפורש מחייו.

"והיו לכם לחוקת עולם" למה נאמר? לפי שהוא אומר "עשה לך שתי חצוצרות כסף" (במדבר י ב)

שומע אני הואיל ועשה אותם יהיו ירושה לבניו? ת"ל "והיו לכם".


השאלה היא לפי דעתו של ר' יאשיה לעיל פיסקה עב, שמשה עשה את החצוצרות מכספו שלו. למרות זאת בניו לא ירשו את החצוצרות, וגם לא אחרים; החצוצרות נגנזו ובדורות הבאים עשו חצוצרות אחרות. הדרשה שלפנינו אינה מסבירה את ההלכה, ויתכן שהיא מבוססת על פס' ב "עשה לך... והיו לך.



"לחקת עולם לדרתיכם" - לחקה ניתנו לדורות, ולא מתנה לדורות!
מיכן אמרו: כל הכלים שעשה משה במדבר כשרים היו לדורות, חוץ מן החצוצרות. (מנחות כח א)

פיסקה עועריכה

על במדבר י ט

"וכי תבאו מלחמה בארצכם" במשמע בין שאתם יוצאים עליהם ובין שהם באים עליכם.


בכל מלחמה מריעים בחצוצרות: מלחמת הגנה או מלחמת התקפה!




"על הצר הצרר" - במלחמת גוג ומגוג הכתוב מדבר.


בניגוד לדרשה הקודמת, כאן מוגבלת התרועה בחצוצרות למלחמה אחת בכל ההיסטוריה. התרועה בחצוצרות מבשרת את מלכות ה' בארץ, כלומר החצוצרות משמשות (כמו השופר בראש השנה) לבטא את מלכות הקב"ה ואת הגאולה השלמה.



אתה אומר במלחמת גוג ומגוג הכתוב מדבר, או אינו מדבר אלא בכל המלחמות? ת"ל: "ונושעתם מאויביכם"
אמרת צא וראה: איזו היא מלחמה שישראל נושעים ממנה ואין אחריה שעבוד? אין אתה מוצא אלא מלחמת גוג ומגוג!
וכן הוא אומר "ויצא ה' ונלחם בגוים ההם" (זכריה יד ג) מהו אומר? "והיה ה' למלך על כל הארץ"

ר' עקיבא אומר: אין לי אלא מלחמה; שדפון וירקון, ואשה מקשה לילד, וספינה המטרפת בים מנין?


ר' עקיבא, ברוח הדרשה שבתחילת הפיסקה, מרחיב את המצווה להריע בחצוצרות לכל צרה; וראו גם תענית ג ה ומשנה ח.



ת"ל "על הצר הצורר אתכם", על כל צרה וצרה שלא תבוא על הצבור!

והרעותם בחצוצרות וגו', ר' עקיבא אומר: וכי חצוצרות מזכירות? והלא דמים מזכירים!


ר' עקיבא טוען שאין התרועה נחוצה כדי להזכיר את ישראל לפני הקב"ה, שהרי הוא תמיד ער לצרותינו, וראו תהלים ט יג; אבל כיוון שהקב"ה ציווה להריע בחצוצרות, והיתה אפשרות לעשות כך, ולא עשו – הצרה תפגע בישראל כעונש!
והשוו לדברי ר' ישמעאל במכילתא פסחא ז, על פס' יג.



אלא שאם יכולים להריע ולא הריעו - מעלה אני עליהם כאלו לא הוזכרו לפני המקום!

"ונזכרתם... ונושעתם", הא כל זמן שנזכרים ישראל - אין נזכרים אלא לתשועות.


הזכרון שעליו מדובר כאן הוא דווקא זכרון לטובה ולא זכרון של פורענות.


פיסקה עזעריכה

על במדבר י י

"וביום שמחתכם" (במדבר י י) - אלו שבתות; ר' נתן אומר: אלו תמידים.


לדעת ר' נתן כל יום הוא יום שמחה, וראו סוכה ה ה, שהיו תוקעים בכל יום תשעה קולות על כל תמיד.



"ובמועדיכם" - אלו שלש רגלים; "ובראשי חדשיכם" - כמשמעו.

"ותקעתם בחצוצרות" - בשל צבור הכתוב מדבר

אתה אומר בשל צבור הכתוב מדבר, או אחד ליחיד ואחד לצבור? אמרת: במה ענין מדבר? - בשל צבור!


ת"ק טוען שהתקיעות קשורות לקרבנות הציבור, שהרי החצוצרות עצמן שימשו לענייני ציבור: להקהיל את הציבור, לצאת למסעות או למלחמה וכדומה, וראו דברי ר' יונתן לעיל פיסקה עב, שהחצוצרות עצמן הן משל ציבור.
בן עזאי מסיק מההשוואה בין העולות לשלמים שהשלמים הם קודשי קודשים, מכאן שמדובר בשלמי ציבור (שהם כבשי עצרת, וראו זבחים ה ה). בשלב השני הוא מסיק שהעולות שמדובר עליהן כאן הן עולות ציבור, בדומה לשלמי הציבור הנ"ל.



שמעון בן עזאי: בשל צבור הכתוב מדבר; או אחד ליחיד ואחד לצבור?
ת"ל: "על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם"; מה עולות - קדשי קדשים, אף שלמים - קדשי קדשים!
או יכול עולות, אחד של יחיד ואחד של צבור? ת"ל "על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם", מה שלמים משל צבור - אף עולות משל צבור!

"והיו לכם לזכרון לפני ה' אלהיכם", למה נאמר? לפי שהוא אומר "ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם",


התקיעות אינן מכשירות או פוסלות את הקרבן, אלא הן תוספת לו ומצוה בפני עצמה.



שומע אני קרבנות שתקעו עליהם יהיו כשרים, ושלא תקעו עליהם לא יהיו כשרים?
ת"ל: "והיו לכם לזכרון"; לזכרון נתנו, ולא נתנו להכשיר קרבן.

"אני ה' אלהיכם", למה נאמר? לפי שהוא אומר "דבר אל בני ישראל לאמר בחדש השביעי באחד לחדש יהיה לכם שבתון זכרון תרועה" (ויקרא כג כד)


ההנחה הבסיסית של הדרשות שלפנינו היא שהחצוצרות הן המקור לתקיעות ראש השנה, בדומה לפיסקה עג לעיל. התשובה לשאלה "למה נאמר" נמצאת בדרשת ר' נתן. הדרשה של ת"ק עונה לתמיהה "אבל מלכות לא שמענו", ומזהה את המלכות עם עצם התרועה.



אבל מלכות לא שמענו! ת"ל: "ה' אלהיו עמו ותרועת מלך בו" (במדבר כג כא) - זה שופר ומלכות!
ר' נתן אומר: אינו צריך, שהרי כבר נאמר "ותקעתם בחצוצרות" - הרי שופר; "והיו לכם לזכרון" - זה זכרון; "אני ה' אלהיכם" - זה מלכות!

אם כן מה ראו חכמים לומר מלכיות תחילה, ואחר כך זכרונות ושופרות?


לפי שתי הדרשות דלעיל המלכות אמורה להיות אחרונה: לפי דרשת ת"ק היא נגזרת מהשופרות, ולפי דרשת ר' נתן היא נלמדת מסוף הפסוק, ואילו השופרות והזכרונות נלמדים מתחילתו. התשובה לעניין סדר האיזכורים היא מנקודת המבט של המתפלל, שבתחילה ממליך עליו את הקב"ה, ואחר כך מבקש שיזכרנו ושיגאלנו.



אלא: המליכהו עליך תחילה, ואחר כך בקש מלפניו רחמים כדי שתזכר לו, ובמה? - בשופר של חירות!

ואין שופר אלא של חירות, שנאמר "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול" (ישעיה כז יג), אבל איני יודע מי תוקעו?


השופר הוא סמל לגאולה האחרונה, שבה יתקע הקב"ה בשופר ויפגע בכל אויביו.



ת"ל "וה' אלהים בשופר יתקע" (זכריה ט יד)! ועדין אין אנו יודעים מהיכן התקיעה יוצאה?
זה שנאמר "קול שאון מעיר וקול מהיכל, קול ה' משלם גמול לאויביו" (ישעיה סו ו).

פיסקה עחעריכה

על במדבר י כט

"ויאמר משה לחובב בן רעואל", חובב היה שמו? רעואל היה שמו! שנאמר "ותבואנה אל רעואל אביהן" (שמות ב יח)!


הזהות של יתרו היא מסתורית, כי יש לו כמה שמות. וראו מכילתא עמלק ב א: "שבע שמות נקראו לו" וכו'
לפי הדרשה הראשונה היה שמו חובב בן רעואל, ואת הפסוק משמות ב הוא מפרש שהבנות פנו לסבן רעואל.



כשהוא אומר "וחבר הקיני נפרד מקין מבני חובב חותן משה" (שופטים ד יא) - חובב היה שמו, ולא רעואל היה שמו!
ומה ת"ל "ותבואנה אל רעואל אביהן"? מלמד שהתינוקות קורים לאבי אביהם אבא

ר"ש בן מנסיא אומר: רעואל היה שמו, ריע של אל, שנאמר "ויבוא אהרן וכל זקני ישראל לאכול לחם עם חותן משה לפני האלקים" (שמות יח יב)


הסעודה לפני הקב"ה מלמדת, לדעת ר' שמעון בן מנסיא ור' ישמעאל בר' יוסי, שיתרו היה ריעו של הקב"ה.
ר' דוסתאי דורש קיני מלשון קנאה, שיתרו נמנע מע"ז העלולה לגרום לקנאה, ור' יוסי דורש את אותה המילה מלשון קניין, שקנה את התורה.



ר' דוסתאי אומר: קיני היה שמו; ולמה נקרא שמו קיני? שפירש ממעשה קיני, דבר שמקנאים בו למקום
שנאמר "הם קנאוני בלא אל" (דברים לב כא) ואומר "אשר שם מושב סמל הקנאה המקנה" (יחזקאל ח ג)
ר' יוסי אומר: קיני היה שמו; ולמה נקרא שמו קיני? שקנה את השמים ואת הארץ ואת התורה
ר' ישמעאל בר' יוסי אומר: רעואל היה שמו; ולמה נקרא שמו רעואל? שריעה לאל, שנאמר "ריעך וריע אביך אל תעזוב" (משלי כז י)

ר' שמעון בן יוחי אומר: שני שמות היו לו - חובב ויתרו.


רשב"י דורש יתרו – ייתר (הוסיף) וראו גם לעיל פיסקה סח, "זכו אלו שתיאמר על ידיהם"; הדרשה על חובב היא מלשון חביבות, שחיבב את התורה. בהמשך מעוצבת דמותם של יתרו ובניו כתלמידי חכמים.



יתרו על שם שיתר פרשה אחת בתורה, שנאמר "ואתה תחזה מכל העם" (שמות יח כא).
והלא אף בידי משה היו, מסיני, שנאמר "אם את הדבר הזה תעשה וצוך אלהים" (שמות יח כג)!
 ולמה נתעלם מעיני משה? לתלות זכות בזכאי, כדי שיתלה הדבר ביתרו
חובב על שם שחיבב את התורה, שלא מצינו בכל הגרים שחיבבו את התורה כיתרו!
 

וכשם שחיבב יתרו את התורה כך חיבבו בניו את התורה, שנאמר "הלוך אל בית הרכבים ודבר אליהם דברי ה'" (ירמיה לה ב)


דרשה אינטרטקסטואלית על ירמיה לה ועל רשימות היוחסין שבדברי הימים א ב ובפרק ד שם, המזהה את בני יתרו עם בני יונדב בן רכב, שנהגו כנזירים. יעבץ מתפרש כשם של חכם ששימש כמורה שלהם - ולא כשם מקום; והשוו מכילתא עמלק ב ב.
מירמיה לה עולה לכאורה שהם זכו לכהונה; ר' יהושע חולק, שהרי הגרים אינם יכולים להיות כוהנים, ולכן הוא מפרש את שכרם כת"ח היושבים בסנהדרין; תשובה אחרת היא שמבנותיהם נישאו לכהנים, וכך נכדיהם היו אכן כוהנים.
הדרשה עוסקת בגדולה של הגרים, ומסתיימת בקל וחומר ליהודים מלידה שעשויים להגיע לפחות לאותם הישגים.



הואיל ובית זה עתיד ליחרב - רואים אותו כאלו הוא חרב עכשיו,
"ובית לא תבנו וזרע לא תזרעו וגו' ונשמע בקול יונדב וגו' ונשב באהלים, ונשמע ונעש ככל אשר צונו יונדב אבינו" (ירמיה לה ז
ועל ששמעו למצות יונדב אביהם העמיד מהם המקום סופרים, שנאמר "ומשפחת סופרים יושבי יעבץ תרעתים שמעתים סוכתים" (דברי הימים א ב נה)
"תרעתים" - על שם ששמעו תרועה מהר סיני, "תרעתים" - על שם שהיו מתריעים ומתענים,
"תרעתים" - על שם שלא היו מגלחים, "תרעתים" - על שם שהיו יושבים בפתח שערי בארמית: "תרעי" ירושלם,
"שמעתים" - על שם ששמעו מצות אביהם, "סוכתים" - על שם שלא סכו את השמן, "סוכתים" - על שם שהיו יושבים בסוכות
"יושבי יעבץ" - שהניחו את יריחו והלכו להם אצל יעבץ לעדר, ללמוד הימנו תורה
שנאמר "ויקרא יעבץ לאלהי ישראל... ויבא אלהים את אשר שאל" (דברי הימים א ד י)
הם חסרים ממי ילמדו, והוא חסר למי ילמד; באו חסרים ללמוד אצל חסר למי ילמד;
שנאמר "ובני קיני חותן משה עלו מעיר התמרים" וגו' (שופטים א טז).
ומנין שבניו של יונדב בן רכב הן הן בניו של יתרו? שנאמר "המה הקינים הבאים מחמת אבי בית רכב" (דברי הימים א ב נה)
מה שכר נטלו על כך? – "ולבית הרכבים אמר ירמיה כה אמר ה' צבאות אלהי ישראל יען אשר שמעתם אל מצות יהונדב אביכם...
לא יכרת איש ליונדב בן רכב עומד לפני כל הימים" (ירמיה לה יח-יט)
ר' יהושע אומר: וכי גרים נכנסים להיכל? והלא כל ישראל לא נכנסו להיכל! אלא שהיו יושבים בסנהדרין ומורים בדברי תורה
ויש אומרים: מבנותיהם נשואות לכהנים, והיו מבני בניהם מקריבים על גבי מזבח
והרי דברים קל וחומר: ומה אלו, שקירבו את עצמם, כך קירבם המקום; ישראל, שעושים את התורה - עאכ"ו!

וכן אתה מוצא ברחב הזונה, מהו אומר? "ומשפחות בית עבודת הבוץ לבית אשבע" (דברי הימים א ד כא)


המשך הדרשות על דברי הימים א ד: גם רחב הזונה זכתה לצאצאים נביאים כגיורת צדיקה. גם הדרשה עליה מסתיימת בלקח דומה לזה שבסוף הדרשה הקודמת.



"עבודת הבוץ" - שהטמינה את המרגלים בבוץ; "לבית אשבע" - שנשבעו לה המרגלים
ר' אליעזר אומר: זו רחב הזונה, שהיתה עסוקה באכסנאי! שמונה כהנים ושמונה נביאים עמדו מרחב הזונה, ואלו הם
ירמיהו, חלקיהו, ושריה, ומחסיה, וברוך, ונריה, וחנמאל ושלום
רבי יהודה אומר: אף חולדה הנביאה היתה מבני בניה של רחב הזונה
שנאמר "וילך חלקיהו הכהן ואחיקם ועכבור ושפן ועשיה אל חלדה הנביאה אשת שלם בן תקוה" (מלכים ב כב יד)
ואומר "הנה אנחנו באים בארץ את תקות חוט השני הזה תקשרי" (יהושע ב יח)
והרי דברים קל וחומר:
ומה מי שהיתה מעם שנאמר בו "לא תחיה כל נשמה" (דברים כ טז) על שקירבה עצמה - כך קירבה המקום
ישראל, שעושים את התורה - עאכ"ו!

וכן אתה מוצא בגבעונים; מהו אומר? "ויוקים ואנשי כוזיבא" (דברי הימים א ד כב).


דרשה על הגבעונים שזכו גם הם לגדולה. הסיום כנ"ל.



"ויוקים" - שקיים להם יהושע ברית; "כוזיבא" - שכיזבו ליהושע, ואמרו "מארץ רחוקה מאד באו עבדיך" (יהושע ט ו), ולא באו אלא מארץ ישראל
והרי הדברים קל וחומר: ומה אלו, שהיו מעם שחייב כלייה, על שקירבו עצמם קירבם המקום; ישראל שעושים את התורה - עאכ"ו!
 

וכן אתה מוצא ברות המואביה, מה אמרה לחמותה? "עמך עמי ואלהיך אלהי באשר תמותי אמות" (רות א טז-יז)


רות המואביה חותמת את רשימת הגרים שזכו לגדולה. שוב דרשה על דברי הימים א ד וסיכום בקל וחומר דומה לקודמיו.



אמר לה המקום: לא הפסדת כלום, הרי המלכות שלך בעולם הזה, הרי המלכות שלך בעולם הבא!
"ויואש ושרף אשר בעלו למואב" (דברי הימים א ד כב) "יואש ושרף" - זה מחלון וכליון;
"יואש" - שנתייאשו מן הגאולה, "יואש" - שנתייאשו מדברי תורה; "שרף" - ששרפו בניהם לעבודה זרה
"אשר בעלו למואב" - שנשאו נשים מואביות; "אשר בעלו למואב" - שהניחו ארץ ישראל ונהפכו בשדה מואב
"והדברים עתיקים מפורשים, מוסברים" - כל אחד ואחד מפורש במקומו.
"ויושבי נטעים" (דברי הימים א ד כג) - זה שלמה, שהיה דומה לנטיעה במלכותו. "וגדרה" - זו סנהדרין, שהיתה יושבת וגודרת בדברי תורה.
"עם המלך במלאכתו ישבו שם", מנין אתה אומר שלא מתה רות המואביה עד שראתה שלמה בן בנה שהיה יושב ודן דינן של זונות?
שנאמר "עם המלך במלאכתו ישבו שם"!
והרי דברים קל וחומר: ומה אם מי שהיתה מן העם שנאמר בו "לא תבואו בהם והם לא יבואו בכם" (מלכים א יא ב)
על שקירבה את עצמה - כך קירבה המקום; ישראל שעושים את התורה - עאכ"ו.

ואם תאמר בישראל לא היה כן, והרי כבר נאמר "ויאמר מלך מצרים למילדות העבריות" וגו' (שמות א טו) "שפרה" - זו יוכבד, "פועה" - זו מרים,


המיילדות נתפסות כעבריות בעצמן, ולא כמיילדות את העבריות. הדרשה מוכיחה, בנוסף לקל וחומר, שאכן היו גדולים גם מישראל, ולא רק גרים.
גם כאן הדרשות נעזרות ברשימות היוחסין שבדברי הימים א ד, ודורשות 'אחרחל' מלשון אחריה, הרום – חרם, ומניחות שמרים היא עזובה היא אפרת - ראו סוטה יב א.



"שפרה" - שפרה ורבה, "שפרה" - שמשפרת את הוולד, "שפרה" - שפרו ורבו ישראל בימיה,
"פועה" שהיתה פועה ובוכה על אחיה, שנאמר "ותתצב אחותו מרחוק לדעה מה יעשה לו" (שמות ב ד)
"ויאמר בילדכן את העבריות... ותראן המילדות את האלהים... ויעש להם בתים" (שמות א טז-כא). "בתים" אלו, איני יודע מה הם!
כשהוא אומר "מקצה עשרים שנה אשר בנה שלמה את שני הבתים את בית ה'" (מלכים א ט י) - זו כהונה, "ואת בית המלך" - זו המלכות! זכתה יוכבד לכהונה ומרים למלכות
שנאמר "וקוץ הוליד את ענוב ואת הצבבה ומשפחות אחרחל בן הרם" (דברי הימים א ד ח)
"אחרחל" - זו מרים, שנאמר "ותצאן כל הנשים אחריה" (שמות טו כ); "בן הרום" - זו יוכבד, שנאמר "כל חרם בישראל לך יהיה" (במדבר יח יד)
נשאת מרים לכלב, שנאמר "ותמת עזובה ויקח לו כלב את אפרת ותלד לו את חור (דברי הימים א ב יט)
"ואלה היו בני כלב בן חור" (דברי הימים א ב נ) ואומר "ודוד בן איש אפרתי הזה מבית לחם יהודה" (שמואל א יז יב)
נמצא דוד מבני בניה של מרים! הא כל המקרב עצמו מן השמים - מקרבין אותו!
"חותן משה" - זו יפה לו מחמיאה לו יותר מכולם, שנקרא חותנו של מלך!

"נוסעים אנחנו" - נוסעים אנחנו מיד לארץ ישראל! לא כשם שבראשונה, נוסעים וחונים, אלא מיד לארץ ישראל!


משה אומר ליתרו שהנסיעה היא מייד לא"י, אם בטעות, שנתעלם מעיניו שיהיו 40 שנים במדבר, והוא עצמו ימות שם – אם בכוונה, כדברי רשב"י, (ראו מכילתא עמלק א ב, שמשה קיבל רמז שלא יכנס לארץ כבר במלחמת עמלק) כדי שלא להפיל יאוש על ישראל - או כדי למשוך את יתרו להצטרף.



וחכמים אומרים: מפני מה שיתף משה עצמו עמהם? נתעלם מעיני משה, וכסבור שנכנס עמהם לארץ ישראל
ר' שמעון בן יוחאי אומר: אינו צריך, שהרי כבר נאמר "כי אנכי מת בארץ הזאת" (דברים ד כב),
שאין תלמוד לומר "אינני עובר את הירדן" (שם), אלא שאף עצמותיו אינן עוברות את הירדן; אלא מפני מה שיתף משה עצמו עמהם?
אמר: עכשיו ישראל אומרים, אם מי שהוציאנו ממצרים ועשה לנו נסים וגבורות אינו נכנס - אף אנו אין נכנסים
דבר אחר: מפני מה שיתף משה עצמו עמהן? מפני יתרו, שלא יאמר: משה אינו נכנס - אף אני איני נכנס!

"אל המקום אשר אמר ה' אותו אתן לכם", ואין לגרים בו חלק


משה לא היה יכול להבטיח ליתרו חלק בא"י אלא חלק בכפרה על טעות של בית דין שבטי (ראו הוריות א ה, וכן ספרי דברים קמד,) או מקום קבורה.



ומה אני מקיים "והיה השבט אשר גר הגר אתו - שם תתנו נחלתו" (יחזקאל מז כג)?
אלא אם אינו ענין לירושה - תניהו ענין לכפרה, שאם היה בשבט יהודה - מתכפר לו בשבט יהודה; בשבט בנימין - מתכפר לו בשבט בנימין
דבר אחר: אם אינו ענין לירושה - תניהו ענין לקבורה: ניתן לגרים קבורה בארץ ישראל.

"לכה אתנו והטבנו לך", וכי יש בן ביתו של בשר ודם שאין מטיבים לו?


ההבטחה ליתרו היא לא רק מהיותו חותן משה, אלא מהיותו ריע לקב"ה, ראו לעיל בדרשה על 'רעואל'.



והרי דברים קל וחומר: אם לבן ביתו של בשר ודם מטיבים לו; קל וחומר לבן ביתו של מי שאמר והיה העולם!

"כי ה' דבר טוב על ישראל", וכי עד עכשיו אין ה' דבר טוב על ישראל? והרי מעולם ה' דבר טוב על ישראל!


הקב"ה לא רק הבטיח לישראל טובה, אלא ציווה אותם להיטיב לגרים.



אלא פיקד המקום לישראל להיטיב לגרים, ולנהוג בהם ענוה.

פיסקה עטעריכה

על במדבר י ל

"ויאמר אליו לא אלך" (במדבר י ל), אמר לו: אם מפני נכסים או מפני ארץ - איני בא


יתרו מסרב להצעה של משה, כי יש לו שטחי אדמה משלו, ובהם נכסים (מטעים ושדות מעובדים), ויש לו משפחה ("מולדת"); והוא מחוייב להם, ומעדיף אותם על א"י. והשוו מכילתא עמלק ב ב, שלדעת ר' אלעזר המודעי יתרו הלך לגייר את משפחתו וחזר והצטרף לישראל; וכך עולה גם מהדרשות לעיל פיסקה עח.



יש לך אדם שיש לו ארץ ואין לו נכסים, יש לו נכסים ואין לו משפחה
אבל אני - יש לי ארץ, ויש לי נכסים, ויש לי משפחה, ודיין הייתי בעירי
אם איני הולך מפני ארצי - אלך מפני נכסיי; ואם איני הולך מפני נכסיי - אלך מפני מולדתי

פיסקה פעריכה

על במדבר י לא

"ויאמר אל נא תעזוב אותנו" (במדבר י לא), אין נא אלא לשון בקשה


משה מבקש מיתרו שישאר עם ישראל, ולבסוף, כשיתרו אינו נשמע לו - הוא מאלץ אותו בכח להישאר, כי עזיבת יתרו את ישראל עלולה להתפרש כנסיגה מהגיור שלו משיקולים של רווחים כספיים.



אמר לו: אם אין אתה מקבל עליך בקשה - גוזר אני עליך גזירה
עכשיו ישראל אומרים לא נתגייר יתרו מחיבה
כסבור היה יתרו שיש לגרים חלק בארץ ישראל עכשיו שראה שאין להם חלק - הניחם והלך לו

ד"א: אם אין אתה מקבל עליך דושנה של יריחו - גוזרני עליך גזירה


ראו מכילתא עמלק ב ב, שיתרו ובניו קבלו את איזור יריחו באופן זמני, מהכניסה לארץ עד בניין בית המקדש.



עכשיו יהו ישראל אומרים לא נתגייר יתרו מחיבה
כסבור היה יתרו שמתנתו מרובה; עכשיו שראה שמתנתו מועטת - הניחן והלך לו

ד"א: כסבור אתה שאתה מרבה כבוד המקום? אין אתה אלא ממעט


מספר הגרים שיתגיירו אם יתרו ישאר עם ישראל גדול ממספר הגרים שהוא יגייר אם ילך למקומו! – (וראו מכילתא שם, שלדעת ר' אלעזר בן ערך יתרו הלך לגייר את בני משפחתו); שהרי אם יתרו יעזוב את ישראל, הוא עלול למנוע גיורים בעתיד בגלל חילול השם שיש בכך, שהרי עיני הגרים נישאות אליו.



כמה גרים ועבדים אתה עתיד להכניס תחת כנפי השכינה!
"והיית לנו לעינים", שלא תנעול דלת בפני הגרים הבאים
לומר: אם יתרו, חותנו של מלך, לא קיבל עליו - ק"ו לשאר בני אדם.

"כי על כן ידעת חנותינו במדבר", אמר לו: אלו אחר שלא ראה נסים וגבורות במדבר, והניח והלך לו – כדיי הוא הדבר סביר שאדם יתחרט על הגיור


ת"ק דורש את 'במדבר'; ר' יהודה דורש 'חנותינו'.



אתה, שראית, תניח ותלך לך? "אל נא תעזוב אותנו"!
ר' יהודה אומר: אמר לו: אתה הוא שראית חן שניתן לאבותינו במצרים
שנאמר "וה' נתן את חן העם בעיני מצרים" (שמות יב לו) תניח אותנו ותלך לך? "אל נא תעזוב אותנו"!

ד"א "והיית לנו לעינים", אפילו אין דייך אלא שתהא יושב עמנו בסנהדרין ותהא מורה בדברי תורה!


דורש "עיניים" – עיני העדה, סנהדרין; כלומר משה מבקש מיתרו שישב בסנהדרין.




ד"א: "והיית לנו לעינים" אפילו אין דיינו, אלא שכל דבר ודבר שנתעלם מעינינו תהיה מאיר עינינו בו


דורש 'עיניים' – מאיר עיניים. משה אמנם קיבל את ההוראה מהקב"ה מסיני, אבל הקב"ה השכיח ממנו אותה כדי שיזכה יתרו, וראו גם לעיל פיסקה עח.



כענין שנאמר "ואתה תחזה מכל העם" (שמות יח כא).
והלא אף ביד משה היה, מסיני! שנאמר "וצוך אלהים ויכלת עמוד" (שמות יח כג), ולמה נתעלם ממשה?
לתלות זכות בזכאי, כדי שיתלה הדבר ביתרו!

ד"א: "והיית לנו לעינים", שתהא חביב עלינו כגלגל עינים, שנאמר "ואהבתם את הגר" (דברים י יט)


דורש 'עיניים' ככינוי חיבה.



"וגר לא תלחץ" (שמות כג ט); "וגר לא תונה ולא תלחצנו" (שמות כב כ)

פיסקה פאעריכה

על במדבר י לב

"והיה כי תלך עמנו והיה הטוב ההוא" (במדבר י לב),


 ראו מכילתא עמלק ב ב: יתרו ובניו (הם בני יונדב) קבלו את איזור יריחו באופן זמני, מהכניסה לארץ עד בניין בית המקדש. כשהוקם המקדש הם יצאו מהמקום ולא התווכחו. וראו גם ספרי דברים סב. וכן לעיל פיסקה פ.



וכי מה טובה הטיבו לו? – אמרו, כשהיו ישראל מחלקים את הארץ הניחו דושנה של יריחו, חמש מאות אמה על חמש מאות אמה
אמרו: כל מי שיבנה בית הבחירה בחלקו - יטול דושנה של יריחו
נתנוהו ליונדב בן רכב חלק בראש והיו אוכלים אותו ארבע מאות שנה וארבעים שנה
שנאמר "ויהי בשמונים שנה וארבע מאות שנה לצאת בני ישראל מארץ מצרים" (מלכים א ו א)
צא מהם ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר - נמצאו אוכלים אותו ארבע מאות וארבעים שנה
וכיון ששרת שכינה בחלקו של בנימין באו בני בנימין ליטול חלקם. עמדו ופינו אותו מפניהם
שנאמר "ובני קיני חותן משה עלו מעיר התמרים" (שופטים א טז)!

פיסקה פבעריכה

על במדבר י לג

"ויסעו מהר ה' דרך שלשת ימים" אין צריך לומר, שהרי כבר נאמר "אחד עשר יום מחורב" (דברים א ב) ומה ת"ל "ויסעו מהר ה'"?


השוו ספרי דברים ב, שמציגים סתירה בין שני הפסוקים, ועונים שכיוון שזכו ישראל הדרך התקצרה להם. כאן מפרשים שלא רק שהדרך התקצרה, אלא ישראל הצליחו לגמוא אותה ביום אחד: המרחק הוא דרך 3 ימים – 36 מיל, ועשו אותו ביום אחד מרוב להיטותם להגיע לא"י, ולמרות שהדרך מייגעת לא האטו את הקצב. לפי ת"ק מדובר בדור המדבר, לפני חטא המרגלים.
לפי "דבר אחר" מדובר על הדור השני, שאחרי חטא המרגלים, והפסוקים עוסקים במסעות השנה ה40 ואינם במקומם. לשתי הדעות הפסוקים מלמדים שבח לישראל.



מלמד שהילכה שכינה בו ביום שלשים וששה מיל, כדי שיכנסו לארץ
משלו משל: למה הדבר דומה? לבני אדם שיוצאים למלחמה; בשעה שהם יוצאים הם שמחים בבקר, כשיוצאים לדרך - הולכים מהר ובשמחה
וכל זמן שהם מתייגעים - ידיהם מתרשלות!
אבל ישראל אינו כן, אלא כל זמן שהם מתייגעים - הם שמחים, ואומרים נלך ונירש את ארץ ישראל!

ד"א: אמרו: אבותינו חטאו, נגזרה עליהם גזרה "במדבר הזה יפלו פגריכם" (במדבר יד כט)
אבל אנו לא נחטא ונמות במדבר, אלא נלך ונירש את ארץ ישראל.

"וארון ברית ה' נוסע לפניהם" ארון זה שיצא עמהם במחנה - היו בו שברי לוחות


ראו תוספתא סוטה ז ט, שהיו שני ארונות: אחד יצא לפניהם ויצא למלחמה ואחד נשאר תמיד במחנה, ובמסעות היה בין הדגל השני לשלישי (ראו במדבר י כא). רשב"י מסיק את כפל הארונות מו החיבור "וארון".



שנאמר "וארון ברית ה' ומשה לא משו מקרב המחנה" (במדבר יד מד).
ר' שמעון בן יוחי אומר: 'ארון ברית ה' נוסע לפניהם' לא נאמר; אלא "וארון ברית ה'..."
משל לאנטיקיסר, מפקד הצבא שהיה מקדים לפני חיילותיו, מתקן להם מקום שישרו
כך היתה השכינה מקדמת לישראל, ומתקנת להם מקום שישרו.

"לתור להם מנוחה", מה ת"ל? לפי שנא' "וישמע הכנעני מלך ערד" וגו' (במדבר כא א)


ת"ק דורש 'הא-תרים', שמתו התרים את הארץ; רשב"י דורש שמת אהרון, ועמוד הענן הפסיק לתור לישראל מנוחה ולישר את הארץ עבורם. הדרשה צוטטה כאן כי היא מלמדת שעמוד הענן היה תר לישראל ומיישר את הדרך.



כיון ששמעו כנענים שמתו מרגלים, אמרו: מתו מרגלים שלהם, נלך ונלחם בם!
ר"ש בן יוחי אומר: "כי בא ישראל דרך האתרים" 'דרך התרים' לא נאמר; אלא "דרך האתרים"
כיון שמת אהרן אמרו: מת כהן גדול שלהם! הלך התייר הגדול שלהם ועמוד הענן, שהיה עושה להם מלחמה! הרי שעה שנלך ונלחם בם!

רבי שמעון בן יוחי אומר: גנות גדולה היתה בידן של ישראל בשעה שאמרו "נשלחה אנשים לפנינו" (דברים א כב)


רשב"י מייחס את היוזמה לשליחת המרגלים לישראל, על פי נוסחת ספר דברים, ורואה בה חטא של חוסר אמון בה'.



אמר להם המקום: אם כשהייתם "בארץ ערבה ושוחה" (ירמיה ב ו) זנתי ופרנסתי אתכם
כשאתם נכנסים בארץ טובה ורחבה, בארץ זבת חלב ודבש - עאכ"ו שאזון ואפרנס אתכם!

פיסקה פגעריכה

על במדבר י לד

"וענן ה' עליהם יומם" (במדבר י לד), מיכן אמרו: שבעה עננים הם: "וענן ה' עליהם יומם", "ועננך עומד עליהם" (במדבר יד יד)


בשבעה מקומות נזכר עמוד הענן בתורה. ת"ק מסיק שהיו שבעה עננים, וראו גם פתיחתא למכילתא ויהי על פס' כג, ותוספתא סוטה ד א. ר' יהודה, ר' יאשיה ורבי מונים מספרים שונים, אבל כולם מסכימים שהיה יותר מענן אחד.
הענן שהלך לפני ישראל יישר את הדרך והשמיד את המזיקים, ושאר העננים הגנו על ישראל מכל הכיוונים.



"ובעמוד ענן אתה הולך לפניהם יומם" (במדבר יד יד), "ובהאריך הענן" (במדבר ט יט), "ובהעלות הענן" (שמות מ לו)
"ואם לא יעלה הענן" (שמות מ לז) "כי ענן ה' על המשכן" (שמות מ לח) - הרי שבעה עננים היו
ארבעה מארבע רוחותם, ואחד מלמעלה ואחד מלמטה, ואחד מלפניהם: הגבוה - מנמיכו והנמוך – מגביהו, ומכה את הנחשים ואת העקרבים ומכבד ומרבץ לפניהם
ור' יהודה אומר: שלשה עשר היו; שנים מכל רוח ורוח, ושנים מלמעלה, ושנים מלמטה, ואחד מלפניהם
ר' יאשיה אומר: ארבעה. רבי אומר: שנים.

"וענן ה' עליהם יומם בנסעם מן המחנה" על החיגרים ועל הסומים ועל הזבים ועל המצורעים.


אפילו על הטמאים המצורעים והזבים הגן הענן, למרות שהם הוצאו מן המחנה!




"וענן ה' עליהם יומם", מנין אתה אומר שאם היה אחד מישראל נמשך מתחת כנפי הענן, עמוד הענן היה נמשך עמו לאחוריו עד שעה שחוזר? ת"ל "וענן ה' עליהם"


עמוד הענן הגין על כל אחד מישראל, גם כשיצא מן המחנה – והתאים את עצמו למיקום של כל אדם מישראל.




או כשם שמגין על ישראל כך מגין על אומות העולם? ת"ל "עליהם", על ישראל הוא מגין, ואין מגין על אומות העולם!


עמוד הענן הגן רק על ישראל ביום דווקא; עמוד האש האיר לישראל דווקא רק בלילה, וגם הוא האיר לכל אחד מישראל בכל מקום שהיו.



או כשם שמגין עליהם ביום כך מגין עליהם בלילה? ת"ל "יומם" ביום הוא מגין, ואין מגין בלילה.
אמור מעתה: עמוד ענן לא היה מגין עליהם בלילה,
אבל עמוד האש היה מאיר להם בלילה, או יכול שהיה מאיר להם ביום? ת"ל "ואש תהיה לילה בו" (שמות מ לח); בלילה הוא מאיר, ואין מאיר ביום
או כשם שמאיר לישראל כך מאיר לאומות העולם? ת"ל "לעיני כל בית ישראל" (שמות מ לח); על ישראל הוא מאיר, ואינו מאיר לאומות העולם

ר' שמעון בן אלעזר אומר: מנין אתה אומר, כל אותם ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר לא נצרכו לנר, אלא אפילו נכנס אדם חדר לפנים מן החדר, כמו פנס נכנס עמו עד שעה שחוזר?
ת"ל "לעיני כל בית ישראל בכל מסעיהם" (שמות מ לח) הא, אפילו אדם נכנס חדר לפנים מן החדר - עמוד האש מאיר לפניו!

פיסקה פדעריכה

על במדבר י לה-לו
"ויהי בנסוע הארון" (במדבר י לה), נקוד עליו מלמעלה ומלמטה, מפני שלא היה זה מקומו

רבי אומר: מפני שהוא ספר בעצמו! מיכן אמרו: ספר שנמחק ונשתייר בו שמונים וחמש אותיות, כפרשת "ויהי בנסוע הארון" - מטמא את הידים


לדברי רבי מחלקת פרשת "ויהי בנסוע" את חומש במדבר לשני חלקים, וניתן לדבר על שבעה ספרים בתורה; ואכן מכאן ואילך מסתיים הטון החגיגי ששרר מתחילת החומש ומתחילים סיפורים על תלונות חוזרות ונשנות של ישראל; וראו ידים ג ה.
ר' שמעון מרחיב את דברי ת"ק, ומסביר את חומרת ההתלוננות של העם, שאינה מוצדקת: הקב"ה הוליך את ישראל במהירות בדרך של שלושה ימים, והם התלוננו על ההתקדמות המהירה; והשוו לפיסקה פג, שם דרשו את המסע המהיר בזכות ישראל, וכאן בגנותם.



ר' שמעון אומר: נקוד עליו מלמעלה ומלמטה, מפני שלא היה זה מקומו; ומה היה ראוי ליכתב תחתיו? "ויהי העם כמתאוננים" (במדבר יא א).
משל למה הדבר דומה? לבני אדם שאמרו למלך: הנראה שתגיע עמנו אצל מושל עכו? הגיע לעכו; הלך לו לצור - הגיע לצור
הלך לו לצידון - הגיע לצידון; הלך לו לבירי - הגיע לבירי; הלך לו לאנטוכיה - הגיע לאנטוכיה;

התחילו בני אדם מתרעמים על המלך, שנתלבטו על דרך זו - והמלך צריך להתרעם עליהם, שבשבילם נתלבט על דרך זו


במשל, המלך הולך מרחק גדול עבור בני האדם, והם מפרשים את המסע כויתור שלהם עבור המלך, כאילו הם הולכים עבורו: מי מוביל את המסע המשותף ומי מלווה את המוביל?



כך הלכה שכינה בו ביום שלשים וששה מיל, כדי שיכנסו ישראל לארץ
התחילו ישראל מתרעמים לפני המקום, שנתלבטו על דרך זו - והמקום צריך להתרעם עליהם, שבשבילם הילכה שכינה בו ביום שלשים וששה מילין, כדי שיכנסו ישראל לארץ.

"ויאמר משה קומה ה'", וכתוב אחד אומר "על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו" (במדבר ט כ). כיצד יתקיימו שני כתובים הללו?


לכאורה יש סתירה בין דברי משה, הנראים כהובלה של משה את הענן והקמה שלו – לבין ההובלה של הענן את המחנה לפי פרק ט, וראו שאלה דומה לעיל פיסקה עב. הפתרון הוא שמשה מבטא את היוזמה של הקב"ה לצאת לדרך, ואינו יוזם את היציאה מדעתו.



משל למלך בשר ודם שאמר לעבדו: הנראה שתעמידני, הער אותי בבקר בשביל שאני הולך ליתן ירושה לבני!

ד"א, למה הדבר דומה? למלך בשר ודם שהיה מהלך בדרך, ונהג אוהבו עמו


פתרון אחר לסתירה: הקב"ה מבטא את רצונו בנוכחות של אוהבו בדרך ובחניה, כלומר מדובר במחווה כלפי משה.



כשהוא נוסע אומר: איני נוסע עד שיבא אוהבי! וכשהוא חונה אומר: איני חונה עד שיבא אוהבי!
נמצאת מקיים 'על פי משה יחנו', ונמצאת מקיים "על פי ה' יחנו" 'ועל פי משה יסעו' "ועל פי ה' יסעו."

"קומה ה' ויפוצו אויביך" - אלו המכונסים! "וינוסו משנאיך" - אלו הרודפים! "מפניך" - מפניך הם נסים, ואין אנו כלום לפניהם;


האויבים והתוקפים אותנו אינם נסים מפנינו אלא רק מפני הקב"ה. וכחות הקב"ה היא שנותנת משמעות לישראל, ואלמלא היתה לא היו ישראל בעלי משמעות כלפי העמים השונים: הוא המבעיר אותם והמכה אותם באבנים.



אלא כשפניך אתנו - אנו כלום לפניהם, וכשאין פניך אתנו - אין אנו כלום לפניהם
וכן הוא אומר "ויאמר אליו אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה, ובמה יודע איפוא" (שמות לג טו-טז)
ואומר "ויהיה בנוסם מפני ישראל הם במורד בית חורון וה' השליך עליהם אבנים גדולות" (יהושע י יא)
ואומר "אלהי שיתימו כגלגל כקש לפני רוח, כאש תבער יער וכלהבה תלהט הרים (תהלים פג יד-טו).

"וינוסו משנאיך", וכי יש שונאים לפני מי שאמר והיה העולם? אלא מגיד הכתוב שכל מי ששונא את ישראל - כאלו שונא את מי שאמר והיה העולם!


שורת דרשות הטוענות שאויביו של ישראל הם האויבים כביכול של הקב"ה, המזוהה עם עמו; וראו גם מכילתא שירה ו.



כיוצא בו אתה אומר "וברוב גאונך תהרוס קמיך" (שמות טו ז) וכי יש קמים לפני מי שאמר והיה העולם? אלא מגיד הכתוב שכל מי שקם על ישראל - כאלו קם על המקום
וכן הוא אומר "אל תשכח קול צורריך שאון קמיך עולה תמיד" (תהלים עד כג) "כי הנה אויביך ה'" (תהלים צב י) "כי הנה רחקיך יאבדו" (תהלים עג כז)
"כי הנה אויביך יהמיון ומשנאיך נשאו ראש" מפני מה? "על עמך יערימו סוד" (תהלים פג ג-ד).

"הלא משנאיך ה' אשנא ובתקוממיך אתקוטט, תכלית שנאה שנאתים לאויבים היו לי" (תהלים קלט כא-כב)


הפסוק מתהלים קלט טוען, לפי הפשט, שאויבי הקב"ה שנואים על המשורר; אבל הדרשה הופכת את הדברים וטוענת שאויבי האדם והעם נחשבים כאויבי הקב"ה.
הדרשה על זכריה משמשת מעבר מהטענה שאויבי העם נחשבים כאויבי הקב"ה לטענה שכינה הכתוב והטקסט הנסתר השתנה כדי לא לפגוע בכבודו של הקב"ה; מעין תיקון של P.C.; וראו גם מכילתא שם.
המילה הנסתרת בזכריה היא "כנוגע בבבת עיני"; באיוב – "עליך למשא"; ביחזקאל – "אל אפי"; בחבקוק – "ולא תמות"; בתהלים – "וימירו את כבודי"; בבמדבר – "ואל אראה ברעתם"; בירמיה – "ועמי המיר כבודי"; בבמדבר יב – "בצאתו מרחם אימנו ויאכל חצי בשרנו".



וכן הוא אומר "כי הנוגע בכם כנוגע בבבת עינו" (זכריה ב יב) ר' יהודה אומר: בבת עין לא נאמר, אלא "בבת עינו", כביכול כלפי מעלה כתוב מדבר, אלא שכינה הכתוב
כיוצא בו "למה שמתני למפגע לך ואהיה עלי למשא" (איוב ז כ) אלא שכינה הכתוב
כיוצא בו "והנם שולחים את הזמורה אל אפם" (יחזקאל ח יז) אלא שכינה הכתוב
כיוצא בו "הלא אתה מקדם ה' אלהי קדושי ולא נמות" (חבקוק א יב) אלא שכינה הכתוב
כיוצא בו "וימירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב" (תהלים קו כ) אלא שכינה הכתוב
כיוצא בו "ואם ככה את עושה לי הרגני נא הרוג אם מצאתי חן בעיניך ואל אראה ברעתי" (במדבר יא טו) אלא שכינה הכתוב
כיוצא בו "ועמי המיר כבודו" (ירמיה ב יא) אלא שכינה הכתוב
כיוצא בו "אל נא תהי כמת אשר בצאתו מרחם אמו ויאכל חצי בשרו" (במדבר יב יב) אלא שכינה הכתוב

אף כאן אתה אומר "בבת עינו", ר' יהודה אומר בבת העין לא נאמר, אלא "בבת עינו", כביכול כלפי מעלה הכתוב מדבר!


חוזר לפסוק מזכריה, המזהה את הפוגעים בישראל כפוגעים בקב"ה.




וכל מי שעוזר את ישראל כאלו עוזר את מי שאמר והיה העולם, שנאמר "אורו מרוז אמר מלאך ה' אורו ארור יושביה, כי לא באו לעזרת ה' לעזרת ה' בגבורים" (שופטים ה כג)


אילו היו אנשי מרוז נלחמים עבור ישראל היו נחשבים כעוזרים לקב"ה, למרות שאינו זקוק לעזרה.




רבי שמעון בן אלעזר אומר: אין לך חביב בכל הגוף כעין, ומשל בה את ישראל


ממשיך בדרשה על זכריה ב יב: הקב"ה מחבב את ישראל כאדם המחבב את עינו.



משל אדם לוקה על ראשו, אינו אומץ עוצם אלא עיניו; הא אין לך חביב בכל הגוף כעין, ומשל בה את ישראל
וכן הוא אומר "מה ברי ומה בר בטני ומה בר נדרי" (משלי לא ב) ואומר "כי בן הייתי לאבי רך ויחיד לפני אמי" (משלי ד ג)

ר' יוסי בן אלעזר אומר: כאדם שמושיט אצבעו לתוך עינו ומחטטה


דרשה אחרת על זכריה: הפוגע בישראל גורם לפגיעה בו עצמו, כאדם המושיט את אצבעו לתוך עינו שלו. שורת דוגמאות לאויבי ישראל שנפגעו עקב כך; וראו גם מכילתא שם.



פרעה, שנגע בכם, מה עשיתי לו? "מרכבות פרעה וחילו ירה בים" (שמות טו ד)
סיסרא, שנגע בכם, מה עשיתי לו? "מן שמים נלחמו הכוכבים ממסילותם נלחמו עם סיסרא" (שופטים ה כ)
סנחריב, שנגע בכם, מה עשיתי לו? "ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור" (מלכים ב יט לה)
נבוכדנצר, שנגע בהם, מה עשיתי לו? "ועשבא כתורין יאכל" (דניאל ד ל)
המן, שנגע בכם, מה עשיתי לו? "ואותו תלו על העץ" (אסתר ח ז)

וכן אתה מוצא כל זמן שישראל משועבדים - כביכול שכינה משתעבדת עמהם, שנאמר "ויראו את אלהי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר" (שמות כד י)


הקב"ה עסק בחומר ובלבנים כישראל במצרים, והשתעבד עמהם למצרים, והיה עמם בצרתם; וראו גם לעיל פסחא יד.



וכה"א "בכל צרתם לו צר" (ישעיה סג ט)

אין לי אלא צרת צבור; צרת יחיד מנין? תלמוד לומר "יקראני ואענהו עמו אנכי בצרה" (תהלים צא טו)


גם צדיקים יחידים שנמצאים בצרה – הקב"ה סובל עימם בצרתם, כגון יוסף שנמכר לעבד לפוטיפר – הקב"ה היה עמו בעבדות.



וכן הוא אומר "ויקח אדני יוסף אותו... ויהי ה' את יוסף" (בראשית לט כ-כא)

וכן הוא אומר "מפני עמך אשר פדית לך ממצרים גוי ואלהיו" (שמואל ב ז כג).


שתי דרשות הפוכות: ר' אליעזר דורש את הפסוק משמואל לגנותם של ישראל, שעבדו ע"ז למרות שהקב"ה בקע להם את הים, וראו דרשות כאלו בדברי ר' אליעזר במכילתא פסחא יד, שם ויהי ג, ושם ויסע א.
ר' עקיבא דורש את אותו הפסוק לשבחם של ישראל, שהקב"ה גאל גם את עצמו ממצרים עם ישראל.



ר' אליעזר אומר: עבודה זרה עברה בים עם ישראל, ואיזה זה? זה פסלו של מיכה
ר' עקיבא אומר: אלמלא מקרא שכתוב אי אפשר לאומרו, אמרו ישראל לפני המקום: פדית את עצמך!

וכן את מוצא, שכל מקום שגלו - שכינה עמהם, שנאמר "הנגלה נגליתי אל בית אביך בהיותם במצרים בבית פרעה" (שמואל א ב כז)


דורש "נגליתי" - גליתי.



גלו לבבל - שכינה עמהם, שנאמר "למענכם שולחתי בבלה" (ישעיה מג יד)
גלו לעילם - שכינה עמהם, שנאמר "ושמתי כסאי בעילם" (ירמיה מט לח)
גלו לאדום - שכינה עמהם, שנאמר "מי זה בא מאדום חמוץ בגדים מבצרה" (ישעיה סג א)
וכשהם חוזרים - שכינה חוזרת עמהם, שנאמר "ושב ה' אלהיך את שבותך" (דברים ל ג) והשיב לא נאמר אלא "ושב ה'"
ואומר "אתי מלבנון כלה אתי מלבנון תבואי" (שיר השירים ד ח).
רבי אומר: כאן אתה אומר "קומה ה'", וכאן אתה אומר "שובה ה'" (במדבר י לו) כיצד יתקיימו שני כתובים הללו?
מגיד הכתוב, כשהיו ישראל נוסעים היה עמוד הענן מקופל ועומד, ולא היה מהלך עד שמשה אמר לו "קומה ה'"
וכשהם חונין היה עמוד ענן מקופל ועומד, ולא היה פורס עד שהיה אומר "שובה ה'"
נמצית מקיים "קומה ה'" ונמצית מקיים "שובה ה'".

"ובנחה יאמר שובה ה' רבבות אלפי ישראל" (במדבר י לו), מגיד הכתוב כשהיו ישראל נוסעים אלפים וחונים רבבות


כאן מוצגת ברכה של משה לישראל, שמספרם יגדל באלפים וברבבות. בהמשך נראה שמשה מבקש שהקב"ה ישרה שכינה בזכות רבבות אלפי ישראל, ומדובר בדרשה שונה.



כביכול אמר משה לפני המקום אינני מניח את השכינה לשרות עד שתעשה לישראל אלפים ורבבות

שמתשובה שאמר אתה יודע מה אמר להם "ה' אלהי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים" (דברים א יא) אמרו לו משה רבינו הרי אנו מובטחים בברכות הרבה


ראו גם ספרי דברים יא: ברכה שנותן אדם היא מוגבלת ביסודה, ולכן מעדיפים ישראל את ברכת הקב"ה. משה הוסיף ברכה משלו, אבל לא נתן אותה במקום ברכת הקב"ה אלא בנוסף אליה.
מחלק את הפסוק ומפריד בין 'אלף פעמים' (ברכת משה) ל'כאשר דבר לכם' (ברכת הקב"ה).
בשורה האחרונה רומז לברכות הקב"ה לאבות: כחול הים (בראשית כב יז), כעפר הארץ (בראשית כח יד), כדגי הים (בראשית מח טז) וככוכבי השמים (כאן ובבראשית כב יז).



שכך הבטיחנו ככוכבי השמים וכחול הים וכצמחי אדמה, ואתה נותן קצבה לברכותינו!
אמר להם: אני בשר ודם, יש קצבה לברכותי; זו – משלי; אבל הוא יברך אתכם "כאשר דבר לכם", כחול ימים וכצמחי אדמה וכדגי הים וככוכבי השמים לרוב:

"ובנחה יאמר", מגיד הכתוב שאין שכינה שורה למעלה אלא באלפים ורבבות, שנאמר "רכב אלהים רבותים אלפי שנאן" (תהלים סח יח)


המינימום להשראת שכינה הוא 22000 איש – ראו מכילתא בחדש ג.



וכשם שאין שכינה שורה למעלה אלא באלפים וברבבות - כך אין שכינה שורה למטה אלא באלפים ורבבות
לכך נאמר "ובנחה יאמר שובה ה' רבבות אלפי ישראל"!