פתיחת התפריט הראשי

ביאור:משנה סוטה פרק א

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


משנה מבוארת        משנה עם מפרשים

מסכת סוטה: א ב ג ד ה ו ז ח ט

מסכת סוטה עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו ז ח ט

מבוא למסכת סוטה ומבנה המסכת

סוטה - חטא וענשועריכה

חטיבה I: הסוטה והדרךעריכה

לפי התוספתא א, א לדעת ר' אליעזר הסדר הפוך: מקנא לה על פי עד אחד או ללא עדים, ועדי הסתירה שעל פיהם הוא משקה אותה הם שנים.

הקנאה אינה מצווה, אלא רשות בידי הבעל. היו שפירשו אותה לגנאי.

אבל אם היחסים עכורים - יש בהחלט מקום לנקות את השולחן.

קיומם של עדים מכניס לטקס מעורבות של בית הדין, ומוציא אותו מידי הבעל.

(א) המקנא לאשתו

רבי אליעזר אומר: מקנא לה על פי שנים, ומשקה על פי עד אחד או על פי עצמו.
רבי יהושע אומר: מקנא לה על פי שנים ומשקה על פי שנים:


הקנאה מוצגת כאן כהליך משפטי, הכולל עדים. במקרא היא נגרמת מרוח קנאה שעוברת על הבעל.

בהמשך נראה כמה תוצאות להבדלים אלו.

להגדרת הזמן הנדרש "כדי טומאה" ראו בתוספתא שם, שהוא קטן במיוחד.

(ב) כיצד מקנא לה?

אמר לה בפני שנים: אל תדברי עם איש פלוני, ודברה עמו
עדיין היא מותרת לביתה ומותרת לאכול בתרומה.
נכנסה עמו עם פלוני לבית הסתר, ושהתה עמו כדי טומאה אבל אין עדים שאכן נטמאה שם
אסורה לביתה אסור לבעלה לבועלה ואסורה לאכול בתרומה. אם בעלה כהן
ואם מת בעלה בלי בנים - חולצת, ולא מתיבמת:


חמשת המקרים הללו מונעים את השקיית האשה, ומחייבים את בעלה לגרשה. שני הראשונים כי הוודאות קרובה, שני הבאים - כי אין הסכמה לביצוע הטקס, והאחרון - בגלל הבעל, שעבר על האמור במשנה הקודמת. וראו לקמן ג, ו, וכן ד, ב, דינים נוספים החלים במקרים אלו.

הסבירות שיתקיים למעשה טקס היא נמוכה, ועיקר המשמעות של הדיון במשנה היא האיום על האשה כדי שתעשה את רצון בעלה, כמו במקרה של בן סורר ומורה (ראו סנהדרין ח, ד.)

כמובן, לא רק אלו אסורות בתרומה, וראו לעיל משנה ב, שגם הסוטה, שאין עדים שנטמאה, אסורה בכך עד שיתקיים הטקס.

ר' יהודה קובע שהבעל נאמן שלא יבוא עליה, וראו הרחבה של הויכוח בתוספתא א, ב. אבל אפילו אם בא עליה כנראה אין לנישואין עתיד, כאמור לקמן ו, א.

(ג) ואלו אסורות מלאכול בתרומה:

האומרת "טמאה אני לך", ושבאו עדים שהיא טמאה,
והאומרת "איני שותה", ושבעלה אינו רוצה להשקותה, ושבעלה בא עליה בדרך.

כיצד עושה לה? אם התהליך נמשך

מוליכה לבית דין שבאותו מקום,
ומוסרין לו שני תלמידי חכמים, שמא יבוא עליה בדרך.

רבי יהודה אומר: בעלה נאמן עליה:


חטיבה II: סוטה במקדשעריכה

בניגוד לעולה מהתורה שבכתב, שם מתוארת השקאת הסוטה כהליך ניסי לבירור המציאות (מעין "אורדיליה"), לפי המשנה מדובר בעונש לכל דבר, לפחות על כך שזלזלה בקנאה של בעלה (שתועדה על ידי העדים) ונסתרה. הדרך לכך היא השפלה פומבית של האשה. עם זאת, הטקס נעשה במקדש, ולכן יש בו גם יסוד של כבוד.

אבל בתוספתא (א, ג) יש סימנים לגישה המקראית. שם מאיימים עליה גם שלא תחזור בה אם היא טהורה, ושם נזכרת גם השוואה למשפט, בכך שהסוטה עומדת "לפני ה'".

המעבר לשלב העונש מתבטא גם בהקבלה בין חטיבה II לחטיבה I: כדרך שמאיימין - בא עליה בדרך (משנה ג). בהמשך ההקבלה הזאת תהפוך למפורשת - ראו חטיבה III.

(ד) היו מעלין אותה לבית דין הגדול שבירושלים,

ומאיימין עליה כדרך שמאיימין על עדי נפשות.
ואומרים לה: בתי, הרבה יין עושה, הרבה שחוק עושה,
הרבה ילדות עושה, הרבה שכנים הרעים עושים.
עשי לשמו הגדול, שנכתב בקדושה, שלא ימחה על המים.
ואומרים לפניה דברים שאינה כדאי לשמען, היא וכל משפחת בית אביה:

(ה) אם אמרה "טמאה אני" - שוברת כתובתה ויוצאת.

ואם אמרה "טהורה אני" - מעלין אותה לשער המזרח הוא שער שושן שעל פתח שער ניקנור

שער המזרח הופיע בסוף מסכת ברכות, כמקום מכובד - למרות שהוא לא במקדש. זו נקודת הגבול בין הטמא לטהור, בין המבוזה למקודש.

קריעת בגדיה דומה לנוהל המלקות, ראו מכות ג, יב: שני הנהלים מיועדים בעיקר להשפלה ציבורית.

ר' יהודה טוען לקריטריון אובייקטיבי ליופי,וראו בבלי כתובות טז ב - יז א. בתוספתא א, ה הוא מנמק את דבריו מפני פרחי כהונה; כלומר כדי שלא יראו הכהנים הצעירים את יופיה ויבואו לידי מחשבות זימה. הצרכים החינוכיים משפיעים על הטקס המקראי!

איזכור הלב והשיער מיועד להצביע עבור הסוטה על אבשלום בן דוד, שמתואר במשנה ח. היא נסתרה (משנה ב) - ולכן סותר את שערה.

וראו יחזקאל טז לט.

ששם משקין את הסוטות, ומטהרין את היולדות, ומטהרין את המצורעים.
וכהן אוחז בבגדיה. אם נקרעו - נקרעו, אם נפרמו - נפרמו,
עד שהוא מגלה את לבה
וסותר את שערה.
רבי יהודה אומר: אם היה לבה נאה - לא היה מגלהו.
ואם היה שערה נאה - לא היה סותרו:


למעלה מדדיה - במידה שאדם מודד (משנה ז). משחק מילים. ההשפלה לאשה היא עונש על חטאה. כך גם ההקבלה: שליבה גס בהן - מגלה את ליבה (משנה ה) - גנב שלושה לבבות (משנה ח).

וניווסרו כנגד מוסרים ת"ח (משנה ג): תפקיד בית הדין לחזק את המוסר בחברה.

יחזקאל מדבר על הניאוף כמשל לסטיה מעבודת ה'. יתכן שתיאורי הסוטה מיועדים לרמז על הנצרות שנתפסה גם היא כסטיה מעבודת ה'. בספר יחזקאל משפיל הקב"ה את ישראל, ואכן בפרק כולו אין איזכור מפורש לבעל, וניתן לקראו כאילו מדובר בקב"ה שמקנא לעמו.

(ו) היתה מתכסה בלבנים - מכסה בשחורים.

היו עליה כלי זהב וקטליות, נזמים וטבעות - מעבירים ממנה, כדי לנוולה.

ואחר כך מביא חבל מצרי, וקושרו למעלה מדדיה.
וכל הרוצה לראות - בא לראות,
חוץ מעבדיה ושפחותיה, מפני שלבה גס בהן. שהם רגילים לראותה עירומה, וצפייתם דווקא מעודדת את הסוטה.
וכל הנשים מותרות לראותה,
שנאמר (יחזקאל כג מח) וניווסרו כל הנשים, ולא תעשינה כזמתכנה:


חטיבה III: מידה ומדידהעריכה

הביטוי "במדה שאדם מודד" וכו' קשור לכלי המידה, והוראתו המקורית היא שהסוחר חייב להשתמש באותו כלי מידה שבו הוא מוכר גם כאשר הוא קונה, כאמור בדברים כה יג ואילך. וראו תוספתא ג, א-ג, הפותחת בשאלת המדידה וממשיכה למסקנה המוכרת שבמשנתנו.

ההנחה של המשנה היא שמדובר בחוטאת ולא באשה תמימה.

(ז) במדה שאדם מודד - בה מודדין לו.

היא קישטה את עצמה לעבירה - המקום ניוולה.

היא גילתה את עצמה לעבירה - המקום גילה עליה. ראו משנה ה לעיל: מגלה את ליבה

בירך התחילה בעבירה תחילה, ואחר כך הבטן

לפיכך תלקה הירך תחילה, ואחר כך הבטן, ושאר כל הגוף - לא פלט:


הדרשה על שמשון מובאת כי הלך אחרי עיניו, כמו הסוטה. אין כאן עיסוק בשערו, אבל ברמז יש, כי הסוטה נענשת גם בשערה.

אבשלום אינו נענש על המרד באביו, אלא על גניבת הלב ועל ההתנאות בשערו, שני חטאים הקרובים לחטא הסוטה. וראו במגירה.

(ח) שמשון הלך אחר עיניו - לפיכך ניקרו פלשתים את עיניו

שנאמר (שופטים טז כא) ויאחזוהו פלשתים וינקרו את עיניו.

אבשלום נתנאה בשערו - לפיכך ניתלה בשערו.

ולפי שבא על עשר פילגשי אביו - לפיכך נתנו בו עשר לונביות
שנאמר (שמואל ב יח טו) ויסבו עשרה אנשים נשאי כלי יואב, [ויכו את אבשלום, וימתהו].
ולפי שגנב שלושה לבבות: לב אביו, ולב בית דין, ולב ישראל
(שנאמר (שמואל ב טו ו) ויגנב אבשלום את לב אנשי ישראל)
לפיכך נתקעו בו שלושה שבטים, שנאמר (שמואל ב יח יד) ויקח שלושה שבטים בכפו ויתקעם בלב אבשלום:


איזכור מרים הוא בגלל שבאותו מקום מטהרים את המצורעים (משנה ה).

הביטוי "וכן" במקרה זה הוא ביטוי של ניגוד: לרעה מדה כנגד מדה, ולטובה - גומלים יותר, וראו גם פסחים ג, ב, ויבמות ד, ח, וב"ב א, ב.

הטובה של יוסף לאביו מתפתחת עד הטובה שהמקום עושה עם משה, והמקום הוא המעניש את הסוטה (משנה ז).

לאגדות נוספות על ארונו של יוסף ועל קבורת משה ראו תוספתא ד, ב-ד.

הפסוק מישעיהו נח נאמר על "כי תראה ערום וכיסיתו". מתאים לקרוא אותו לקהל הנאספים לראות את הסוטה עירומה ומבוזה. יש כאן רמז להסתייגות מיצר המציצנות של הציבור, וראו גם דברי ר' יהודה במשנה ה.

(ט) וכן לענין הטובה: מרים המתינה למשה שעה אחת,

שנאמר (שמות ב ד) ותתצב אחתו מרחוק,
לפיכך נתעכבו לה ישראל שבעה ימים במדבר,
שנאמר (במדבר יב טו) והעם לא נסע עד האסף מרים.

יוסף זכה לקבור את אביו, ואין באחיו גדול ממנו

שנאמר (בראשית נ) ויעל יוסף לקבר את אביו... ויעל עמו גם רכב גם פרשים.
מי לנו גדול מיוסף, שלא נתעסק בו - אלא משה.

משה זכה בעצמות יוסף, ואין בישראל גדול ממנו

שנאמר (שמות יג יט) ויקח משה את עצמות יוסף עמו.
מי גדול ממשה, שלא נתעסק בו - אלא המקום,
שנאמר (דברים לד ו) ויקבר אתו בגי.

ולא על משה בלבד אמרו, אלא על כל הצדיקים,

שנאמר (ישעיהו נח ח) והלך לפניך צדקך כבוד ה' יאספך: