ביאור:משנה מעשר שני פרק ה
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
- זרעים: ברכות פאה דמאי כלאים שביעית תרומות מעשרות מעשר שני חלה ערלה בכורים
- מועד: שבת ערובין פסחים שקלים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
- נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
- נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות עדיות עבודה זרה אבות הוריות
- קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד מדות קנים
- טהרות: כלים אהלות נגעים פרה טהרות מקואות נידה מכשירין זבים טבול יום ידים עוקצין
משנה מבוארת למסכת מעשר שני: א ב ג ד ה
----
הילולי הכרם בימי המקדש, והמנהג לאחר חורבנו
עריכה|
משניות א-ג מניחות שחובת הרבעי חלה רק על כרם. בהמשך עוסקים ב"נטע רבעי", על כל סוגי הפירות, וראו מחלוקת אמוראים (כנראה בעקבות מחלוקת התנאים), ברכות לה א. דין נטע רבעי הוא שהבעלים אוכלים אותו בירושלים, בדומה למעשר שני; וראו דרשות המוכיחות דין זה בספרי במדבר ו. |
חטיבה I: כרם/נטע רבעי
עריכה(א) כרם רבעי - מציינין אותו בקוזזות אדמה, ברגבים ושל ערלה - בחרסית, חרסים שבורים
|
סימנים מוסכמים. ראו סימנים לעניינים נוספים בתוספתא ה, ט. סימון מערות הקבר חיוני מסיבות של טומאה, וגם בעל הכרם אינו תמיד יודע את גבולות המערה שמתחת כרמו. אבל סימון העורלה והרבעי אינו נדרש עבור בעל הבית אלא עבור עוברי האורח, שלוקחים מהפירות למרות שאסור לעשות כך (בשש שנות העבודה). אנשים אלו מקפידים, כנראה, על איסורי רבעי וערלה יותר מאשר על איסור הגניבה. ר' שמעון בן גמליאל אינו מסמן עבורם את הכרם, ולדעתו הלוקח מכרם שאינו שלו צריך לקחת בחשבון שיתכן והכרם אסור באכילה. הוא סובר ש"אין אנו אחראים לרמאים" (ראו דמאי ג, ה). יתכן שגם ת"ק מסכים שאין אחריות לרמאים, והוא עוסק במצב של הפקרת הכרם, שכנראה היה מקובל - ראו לקמן משנה ה. גם בפאה ח, א נאמר שמותר לכל אדם לקחת לקט שכחה ופאה מהשדה לאחר שהעניים סיימו ללקט. אפשרות אחרת היא שהסימון הוא עבור יורשי בעל הכרם, בהמשך לסוף הפרק הקודם. הצנועים מחמירים על עצמם, אבל אינם דורשים התנהגות כזאת מכל אדם. הם פותרים את בעיית אכילת הרבעי, אבל לא את אכילת העורלה. |
- ושל קברות - בסיד, וממחה ושופך.
- אמר רבן שמעון בן גמליאל: במה דברים אמורים? שיש לסמן כרם ערלה ורבעי - בשביעית בשנה השביעית, שמותר לכל עובר אורח לקחת מהפירות. אבל בשאר השנים אין צורך לסמן, כי ממילא אסור לגנוב מהפירות.
- והצנועים - מניחין את המעות, ואומרים:
- כל הנלקט מזה מכרם רבעי הזה - יהא מחולל על המעות האלו הפרי יצא לחולין כך שהלוקט לא יחטא באכילת נטע רבעי, והמעות יתקדשו ויעלו לירושלים:
(ב) כרם רבעי היה עולה לירושלים מעיקר הדין מותר לפדות אותו כמו מעשר שני, אבל חכמים תיקנו שבקרבת ירושלים לא יפדוהו אלא יעלוהו לירושלים, מהלך יום אחד לכל צד.
- ואיזו היא תחומה?
|
הלכה זו נאמרה רק בכרם רבעי, ולא במעשר שני. יתכן להסביר שבכרם רבעי נאמר "הילולים" (ויקרא יט כד), ולכן פירותיו משמשים הילול לירושלים, ומעטרים את שווקיה. וראו גם ברכות לה א, שם מקשר ר' יונתן יין לשירה. הכרמים ביהודה היו בדרך כלל מוקדשים ליין לנסכים, ולכן לא היו ענבים בירושלים, עד שתיקנו שיעלה את ענבי הרבעי לירושלים וימכור אותם כדי לחללם בשוק בה. ויש אומרים שאין חובת רבעי בשאר הגידולים, אבל ראו בסוף התוספתא דלהלן. לאחר ששינו את התקנה חזר דין רבעי להיות דומה לדין מע"ש, הנפדה אפילו סמוך לחומה ולא בהכרח בשוק. והשוו תוספתא ה, י. המחלוקת היא מתי בוטלה החובה להביא את הפירות לירושלים: האם בעקבות ריבוי הפירות או בעקבות החורבן. |
ומשרבו הפירות, התקינו שיהא נפדה סמוך לחומה. אפילו ליד החומה ניתן לפדותו
- ותנאי היה בדבר, שאימתי שירצו - יחזור הדבר לכמות שהיה.
רבי יוסי אומר: משחרב בית המקדש היה התנאי הזה.
- ותנאי היה, אימתי שיבנה בית המקדש - יחזור הדבר לכמות שהיה:
|
ראו פאה ז, ו, וכן עדויות ד, ה. לדעת בית שמאי הכרם הוא רכוש הבעלים, אלא שחייבים לפדותו, ולכן גם העניים חייבים בכך. לדעת בית הלל הכרם הוא כמו מע"ש: הבעלים הפודה אותו חייב בחומש (כדלעיל ד, ג, ומשנה ה לקמן) וחייב לבערו בשנות הביעור (ראו לקמן משנה ו), ואינו חייב במתנות עניים. וראו מחלוקות נוספות על דין הרבעי בשביעית, תוספתא ה, יא. |
(ג) כרם רבעי, בית שמאי אומרים: אין לו חומש ואין לו ביעור.
- ובית הלל אומרים: יש לו.
- בית שמאי אומרים: יש לו פרט ויש לו עוללות, והעניים פודין לעצמן.
- ובית הלל אומרים: כולו - לגת:
|
זו שיטת ה"אכסרא" שהוזכרה לעיל ד, ב: הפדיון נעשה לפני הקטיף, ומראש מנכים ממנו את ההוצאות עד הקטיף ועד בכלל. הפדיון אינו לפי כמות מדוייקת של הפירות אלא לפי מס' סלים. כיוון שלא ידוע מחיר הפירות העתידי - צריך שלושה לשום ולקבוע מחיר. |
(ד) כיצד פודין נטע רבעי?
- מניח את הסל על פי שלושה, ואומר:
- כמה אדם רוצה לפדות לו בסלע, על מנת להוציא יציאות מביתו?
- ומניח את המעות, ואומר: כל הנלקט מזה - מחולל על המעות האלו,
- בכך וכך סלים בסלע:
|
יש לקרוא את המשנה מסופה לתחילתה: בעל הבית צריך להוסיף חומש, כדעת בית הלל לעיל משנה ג. אבל אם הפקיר את המטע או שהיתה שנת שביעית - פטור מכך. במקרה של הפקר יכול לקזז מהפדיון את הוצאות הקטיף, אבל לא את שאר הוצאות הטיפול במטע. פירות שביעית והפקר פטורים ממעשר שני, אבל חייבים בכרם רבעי. וראו תוספתא ה, יא, שלדעת רבי ורשב"ג המשנה היא כדעת בית שמאי דווקא. |
(ה) ובשביעית - פודהו בשויו.
- ואם היה הכל מופקר - אין לו אלא שכר לקיטה.
הפודה נטע רבעי שלו, מוסיף עליו חמישיתו
- בין שהוא שלו, ובין שניתן לו במתנה:
חטיבה II: ביעור מעשרות
עריכה|
לעניין זמן הביעור השוו ספרי דברים קט. לעניין הטיפול במע"ש שלא בירושלים ראו לעיל א, ה. לגבי הביכורים, ראו ביכורים ב, א-ב: מחד הם נכסי כהן, ומאידך טעונים הבאה לירושלים. לכן יש אצלנו מחלוקת, האם הם שייכים לכהן אפילו אם לא הביאם לירושלים. |
(ו) ערב יום טוב הראשון של פסח, של רביעית ושל שביעית - היה ביעור.
כיצד? - נותנין תרומה ותרומת מעשר לבעלים, לכוהנים
- ומעשר ראשון לבעליו, ומעשר עני לבעליו. לעניים
- ומעשר שני והבכורים אם לא הביאם לירושלים - מתבערים בכל מקום.
- רבי שמעון אומר: הבכורים ניתנין לכהנים, כתרומה.
התבשיל, שבתוכו מרכיבי מע"ש בית שמאי אומרים: צריך לבער.
- ובית הלל אומרים: הרי הוא כמבוער:
|
ב"ש דורשים לאגור את הכסף עד שיבנה המקדש, וראו הסיפור שמובא בתוספתא ג, יז. בית הלל מתירים להשאיר את הפירות ולהניח להם להירקב, וראו לעיל, א, ה. המסגרת של המסכת היא איזכור החורבן וההשפעה שלו על ביעור המעשרות ועל הווידוי, ראו גם משנה טו. |
(ז) מי שהיו לו פירות של מע"ש בזמן הזה, והגיעה שעת הביעור
- בית שמאי אומרים: צריך לחללן על הכסף.
- ובית הלל אומרים: אחד שהן כסף, ואחד שהן פירות:
|
נוסח האיגרת מופיע בסנהדרין יא ב, והוא מיוחס לרבן גמליאל הזקן. הוא דרש מהציבור להפריש מעשרות לפני זמן הגורן: מעומרי החיטה וממעטני הזיתים. ר' עקיבא חידש שלמרות שניתן להפריש מעשרות לפני הזמן, אין הפרשה זו מעכבת - אלא אם עבר הזמן או שכבר הפריש מעשרות ולא נתנם. וראו גם במדרש תנאים על דברים כו יג, שהמשיכו לכתוב אגרות כאלה גם לאחר החורבן, בימי ר' יוחנן בן זכאי, ונראה שאף בימי ר' עקיבא. |
(ח) אמר רבי יהודה: בראשונה היו שולחין בשנה הרביעית אצל בעלי בתים שבמדינות
- "מהרו והתקינו את פירותיכם, הפרישו את התו"מ עוד לפני שהגיעו לגורן עד שלא תגיע שעת הביעור".
- עד שבא רבי עקיבא, ולמד
- שכל הפירות שלא באו לעונת המעשרות שלא התחייבו במעשרות, בשלב הגורן - פטורים מן הביעור:
|
למרות שאין להם דרך לאכול את הפירות, כיוון שהגיע זמן ביעור המעשר - חייבים להפריש אותו. את התרומה הגדולה לא הפריש רבן גמליאל, כי היא הופרשה ע"י הפועלים שלו על הגורן. הקניית הפירות נעשתה על ידי השכרת המקום שלהם (כי אי אפשר למשוך אותם), ועל ידי תשלום הכספים. ראו ב"ב ה, ז. החכמים משתמשים בידיעותיהם המשפטיות כדי להפריש תו"מ ממרחק, והשוו גם תוספתא שבת יד יג, וכן תוספתא סוכה ב יא, סיפורים נוספים על אותם ארבעת החכמים בספינה. ההפרשה מהפירות הרחוקים פיזית היא איור למרחק הכרונולוגי שלנו מהמקדש ומעולמו: הכל עובר למישור וירטואלי. ספינת החכמים מזכירה את תיבת נוח: העולם שבחוץ חרב, אבל בתוך התיבה יש מיעוט קטן ונבחר השומר על הגחלת. חבורת החכמים מדגימה את שכבות החברה: ר"ג מייצג את בעלי הבתים והשדות; ר' יהושע מייצג את הלוויים ור' אלעזר בן עזריה - את הכהנים. ר' עקיבא מייצג את העניים, למרות שבזמן המדובר כבר אינו עני. |
(ט) מי שהיו פירותיו רחוקים ממנו - צריך לקרות להם שם להפריש אותם בדיבור.
מעשה ברבן גמליאל והזקנים שהיו באין בספינה והגיע זמן הביעור בשנה הרביעית או השביעית
- אמר רבן גמליאל: עישור שאני עתיד למוד
- נתון ליהושע מעשר ראשון נתון לר' יהושע בן חנניה, שהיה לוי, ומקומו - מושכר לו.
- עישור אחר שאני עתיד למוד
- נתון לעקיבא בן יוסף, שיזכה בו לעניים מעשר עני (מהשנה שעברה) נתון לר' עקיבא, שהיה גבאי של קופת צדקה, ומקומו - מושכר לו.
- אמר רבי יהושע: עישור שאני עתיד למוד
- נתון לאלעזר בן עזריה מעשר-מן-המעשר נתון לר' אלעזר בן עזריה, שהיה כהן, ומקומו - מושכר לו.
- ונתקבלו זה מזה שכר דמי-שכירות על הקרקע שהשכירו, כדי שיקנו את המעשרות והתרומות אגב הקרקע:
חטיבה III: וידוי המעשר
עריכה|
וידוי המעשרות מקביל למקרא הביכורים, שנזכר בבכורים ג ו. מכאן עד משנה יג נערך מדרש על וידוי המעשרות, בדומה למדרש על מקרא הביכורים, שנזכר בהגדה של פסח ובפסחים י ד. כך נפתח חג הפסח באותה שנה במקרא ביכורים ומסתיים בוידוי המעשרות. שתי התפילות מסתיימות בביטוי "ארץ זבת חלב ודבש". ראו סוטה ט, י-יג. מה שמתואר כאן בצורה חיובית - מופיע שם כקינה: מאז שבוטל הוידוי ניטל טעם הפירות (משנה יג), ובטל השיר הקשור להילולי היין של כרם רבעי (וראו ברכות לה א, וכן לעיל משנה ב). אין המבער אחראי לכך שהפירות יגיעו לכהן וכו', אלא רק להוציא אותם מביתו, וראו תוספתא ה, יג, וספרי דברים שג. |
(י) במנחה ביום טוב האחרון בשביעי של פסח היו מתוודין.
כיצד היה הוידוי? "בערתי הקדש מן הבית" (דברים כו יג) - זה מעשר שני ונטע רבעי.
- "נתתיו ללוי", זה מעשר לוי. "וגם נתתיו" - זו תרומה, ותרומת מעשר.
- "לגר ליתום ולאלמנה" - זה מעשר עני, הלקט והשכחה והפאה
- אף על פי שאינן מעכבין את הוידוי.
- "מן הבית" - זו חלה:
|
ממין על שאינו מינו וכו' - ראו תרומות א, ה. מן החדש על הישן - שאין להפריש תו"מ וחלה מהיבול של שנה אחד על של שנה אחרת, וראו חלה ד, ד. |
(יא) "ככל מצוותך אשר צויתני", הא אם הקדים מעשר שני לראשון - אינו יכול להתודות.
- "לא עברתי ממצוותיך" - לא הפרשתי ממין על שאינו מינו
- ולא מן התלוש על המחובר, ולא מן המחובר על התלוש
- ולא מן החדש על הישן, ולא מן הישן על החדש.
- "ולא שכחתי" - לא שכחתי מלברכך ומלהזכיר שמך עליו:
(יב) "לא אכלתי באוני ממנו", הא אם אכלו באנינה - אינו יכול להתודות.
|
איסור אכילת מע"ש וקודשים אחרים ע"י אבלים ואוננים מופיע גם בפסחים ח, ו, וכן בביכורים ב, ב. האיסור חל גם על אונן שאינו טמא! ירושלים כולה מכונה כאן "בית הבחירה", וראו גם ספרי דברים קז. |
- "ולא בערתי ממנו בטמא", הא אם הפרישו בטומאה - אינו יכול להתודות.
- "ולא נתתי ממנו למת" - לא לקחתי ממנו ארון ותכריכים למת
- ולא נתתיו לאוננים אחרים.
- "שמעתי בקול ה' אלהי" - הבאתיו לבית הבחירה.
- "עשיתי ככל אשר צויתני" - שמחתי ושמחתי בו:
|
הפיסקה הזו נכנסה לסידור התפילה כתפילה של הכהנים לאחר ברכתם. במקור היא תפילה של וידוי המעשרות ע"י בעל הבית. וראו תוספתא ה, יד, המפליגה ביעילות התפילה הזאת. "ארץ זבת חלב" אינו תיאור של הארץ אלא הוא חלק מהברכה המיועדת לה. |
(יג) "השקיפה ממעון קדשך מן השמים"
- עשינו מה שגזרת עלינו, אף אתה עשה מה שהבטחתנו
"השקיפה ממעון קדשך מן השמים, וברך את עמך את ישראל" - בבנים ובבנות.
- "ואת האדמה אשר נתתה לנו" - בטל ומטר ובולדות בהמה.
- "כאשר נשבעת לאבותינו ארץ זבת חלב ודבש" - כדי שתתן טעם בפירות:
|
מי מודר מוידוי המעשר: האם רק המעמדות הנמוכים, או גם הגבוהים? ר' מאיר מסתמך על הפסוקים במדבר יח כג ועל דברים י ט. המשנה בביכורים א, ד-ה היא כתנא קמא כאן. |
(יד) מכאן מהפסוק "אשר נתת לנו" אמרו: ישראל וממזרים מתוודים,
- אבל לא גרים ולא עבדים משוחררים - שאין להם חלק בארץ.
- רבי מאיר אומר: אף לא כהנים ולוויים - שלא נטלו חלק בארץ.
- רבי יוסי אומר: יש להם ערי מגרש: ולכן יש להם נחלה בארץ.
|
ראו סוטה ט, י. יש כמה הסברים למעוררים ולנוקפים. יתכן שמדובר בכוהנים שהיו נוהגים לאסוף את המעשרות מבתי העם. האם ימי יוחנן הם אידיליה, או שהם תחילת הנפילה? וראו בביאור למשנה ח, שביעור המעשרות כנראה נהג אפילו לאחר החורבן. |
(טו) יוחנן כהן גדול העביר ביטל הודיות המעשר.
- אף הוא ביטל את המעוררים, ואת הנוקפים.
- ועד ימיו היה פטיש מכה בירושלים
- ובימיו אין אדם צריך לשאול על הדמאי: