ביאור:תוספתא/מנחות/יג

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

תוספתא מסכת מנחות פרק שלושה עשר

נדר סתם או שכח מה נדר

(א)
"הרי עלי עולה מן הבקר" - יביא עגל. "מן הצאן" - יביא כבש

ראו משנה יג, ו-ז. ר' שמעון מוסר בשם רבו, שאם נדר תודה או שלמים יכול להביא כל בהמה, כי לכל אחת יש הגיון משלה. אבל ת"ק מחייב אותו להביא את הגדול, כלומר עגל.
אם זוכר שפירש אבל אינו זוכר מה פירש – מביא כל מה שהיה יכול לפרש.

"הרי עלי תודה ושלמים מן הבקר" - יביא עגל, "מן הצאן" - יביא כבש.
אמר ר"ש: אם יאמר לך אדם כדברי ר"ע עגל - קבל הימנו; איל - קבל הימנו
כבש - קבל הימנו; שבכולן היה ר"ע נותן את הטעם:
עגל - שיד הגבוה על העליונה; איל - לא גדול ולא קטן אלא בינוני
כבש - המוציא מחבירו עליו הראיה
כשם שהמקדיש סתם - ה"ז מביא את הגדול שבהן
כך האומר "הרי עלי" סתם - ה"ז מביא את הגדול שבהן.
"הרי עלי למזבח" - יביא לבונה, שסתם הקדש למזבח - לבונה.
"הפרשתי למזבח, ואיני יודע על מה הפרשתי"
ה"ז מפריש והולך, עד שיביא מכל מין ומין הקרב למזבח
"סלע זו למזבח" - יביא בה עגל. "הפרשתי למזבח, ואיני יודע למי איני זוכר לאיזה קרבן הפרשתיה"
ה"ז מפריש כנגדה והולך, עד שיביא מכל מין ומין הקרב למזבח
"עגל זה למזבח - יביאנו עולה.
"הפרשתיו למזבח, ואיני יודע למי הפרשתיו" ירעה עד שיסתאב וימכר
ויפריש כנגדו והולך, עד שיביא מכל מין ומין הקרב למזבח.

(ב)

"הרי עלי קירון" זן של שור והביא נימוס, זן אחר "נימוס" והביא קירון - מה שהביא הביא, וידי חובתו לא יצא.

"הרי עלי שור במאתים" והלך והביא שני שוורים במנה מנה - לא יצא.

רבי לשיטתו (היא שיטת ר' יהודה במשנה יג, ב) שגם אם הביא יותר מדי לא יצא, ולכן חייב להביא בדיוק מה שנדר. וראו משנה יג, ח-ט. הוא כנראה מתנגד גם לסיפא של הברייתא.

"הרי עלי שור במנה" והלך והביא שור במאתים – יצא, שבכלל מאתים מנה. רבי אומר: לא יצא.
"שור זה עולה" ונסתאב - לא יביא בדמיו איל, אבל מביא בדמיו שני אילים
ורבי אוסר, שאינה היא חבילה
"איל זה עולה" ונסתאב - לא יביא בדמיו כבש, אבל מביא בדמיו ב' כבשים
ורבי אוסר, שאינה היא חבילה
"כבש זה עולה" ונסתאב, אם רצה - יביא בדמיו איל
"איל זה עולה" ונסתאב, רצה - יביא בדמיו עגל
"עגל זה עולה" ונסתאב, רצה - יביא בדמיו שור
"שור מן שורי", וכן שור של עולה שנתערב בשוריו - ה"ז מביא את הגדול שבהן עולה
והשאר ימכרו לחייבי עולות, ודמיו חולין.

מקדש חוניו וכהניו

(ג)

"הרי עלי עולה" - יקריבנה במקדש. ואם הקריבה בבית חוניו - לא יצא וחייבין עליה כרת.

"הריני נזיר" - יגלח במקדש, ואם גלח בבית חוניו - לא יצא וחייבין על זבחיו כרת.

ראו משנה יג, י.
בסוף הברייתא עוסקים בדינו של כהן שנטמא, ורוצה לקבל חלק מבשר הקדשים לאכילה ע"י בני ביתו הטהורים, ובדין זבח שהובא ע"י כהן או שניתן לכל כהן באופן אקראי, כהכנה לברייתא הבאה.

הכהנים ששמשו בבית חוניו או במקומות אחרים בשעת איסור הבמה - אסור.
בשעת היתר הבמה – מותר,
שנאמר (מלכים ב כג ט) אך לא יעלו כהני הבמות על מזבח ה' בירושלם
כי אם אכלו מצות בתוך אחיהם
יכול אם אכלו מצות בתוך אחיהן יהיו אסורין, אם לאו יהיו מותרים?
אמור מעתה: כשרין לחלק, ופסולין לקרב - כבעלי מומין.

זכויות הכהנים ובעלי הזרוע שביניהם

הרי שהיה טהור בשעת שחיטה ובשעת זריקת דמים, ובשעת הקטר חלבים נטמא - ה"ז חולק בבשר.
ר' נהוראי אומר: אפילו טהור בשעת זריקה, ובשעת הקטר חלבים נטמא - אין חולק בבשר

לעולם אין חולק בבשר, עד שיהא טהור בשעת שחיטה ובשעת זריקת דמים ובשעת הקטר חלבים.

כהן שהקריב במשמר אחר - ראו ספרי במדבר ו.
את כספי ההחזר של גזל הגר, שאין לו יורשים - יכול הגזלן שחזר בתשובה לתת לכל כהן שירצה; והשוו ספרי במדבר ד, שם מחייבים לתת את הכספים דווקא לאנשי המשמר שבזמן ההחזרה.

כהן בא ומקריב קדשיו במשמר שאינו שלו - עורן ועבודתן שלו
ואם היה זקן או חולה - נותנין לכל כהן שירצה, עורן ובשרן שלו
ואם היה בעל מום - נותנן לאנשי משמר, עורן ועבודתן שלו
וגזל הגר - נותן לכל כהן שירצה
ושדה אחוזה ניתנת לאנשי משמר שבראש השנה שהיובל נכנס לתוכה.

(ד)
בראשונה היו מכניסין עורות קדשים ללשכת בית הפרווה

הברייתא מגנה את גדולי הכהונה שהיו לוקחים בכח את העורות, קורות השקמה וכו'. וראו גם פסחים ד, ח, "מתירים גמזיות".
ר' יוחנן בן תורתא מוכר כמי שהתנגד למרד בר כוכבא. כאן הוא מאשים את הכהנים בחורבן המקדש.
הוא מבטא תקווה למקדש שיקבל גם את הגויים בסבר פנים יפות, קל וחומר את כל ישראל.

והיו מחלקין אותו בערבית לכל בית אב שבאותו היום
והיו גדולי כהונה באין ונוטלין אותן בזרוע
התקינו שיהו מחלקין אותו בערבי שבת לכל משמר ומשמר
ועדיין היו גדולי כהונה באין ונוטלין אותן בזרוע
עמדו בעלים והקדישום לשמים. אמרו: לא היו ימים מועטין
עד שחיפו כהנים פני כל האולם בטבלאות של זהב, מאה על מאה, ועל עובי דינר זהב להודיענו כמה כסף היו גוזלים גדולי הכהונה.
מה שמחפין עד הרגל. וברגל מקפלין אותן, ומניחין אותן ע"ג מעלות בהר הבית
כדי שיראו העם את מלאכתו שהיא נאה, ושלא נטה בה כלום
אחר הרגל חוזרין וקובעין אותם במקומם.
אבא שאול אומר: קורות שקמה היו ביריחו, והיו בעלי אגרוף באין ונוטלין אותן בזרוע
עמדו בעלים והקדישום לשמים. אמרו: לא הקדישו בעלים לשמים אלא קורות שקמה בלבד
על אלו ועל כיוצא בהן, ועל דומה להן, ועל העושין כמעשיהן
היה אבא שאול בן בטנית ואבא יוסי בן יוחנן איש ירושלים אומר
אוי לי מבית ביתוס, אוי לי מאלתן. אוי לי מבית קתרוס, אוי לי מקלמוסן
אוי לי מבית אלחנן, אוי לי מבית לחישתן. אוי לי מבית אלישע, אוי לי מקולמוסן
אוי לי מבית ישמעאל בן פאבי, שהם כהנים גדולים, ובניהם גזברים,
וחתניהן אמרכלין, ועבדיהן באין וחובטין עלינו במקלות.
א"ר יוחנן בן תורתא: מפני מה חרבה שילה? מפני בזיון קדשים שבתוכה.
ירושלים בנין הראשון, מפני מה חרבה? מפני עבודת כוכבים וגלוי עריות ושפיכות דמים שהיו בתוכה.
אבל באחרונה, מכירין אנו בהן שהן עמלים בתורה וזהירין במעשרות
מפני מה גלו? מפני שאוהבין את הממון, ושונאין איש את רעהו
ללמדך שקשה שנאת איש את רעהו לפני המקום
ושקלה הכתוב כנגד עבודת כוכבים וגלוי עריות ושפיכות דמים
אבל בבנין האחרון שעתידה לבנות בחיינו ובימינו
מה נאמר בו? (ישעיהו ב ב) והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים וגו'
והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' ואל בית אלהי יעקב וגו'
ואומר (ירמיהו לא ה) כי יש יום קראו נוצרים בהר אפרים קומו ונעלה ציון אל ה' אלהינו.