פתיחת התפריט הראשי

ביאור:משנה פאה פרק ד

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


משנה מבוארת        משנה עם מפרשים

משנה מבוארת למסכת פאה: א ב ג ד ה ו ז ח

מסכת פאה עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו ז ח

מאבקים על מתנות ענייםעריכה

חטיבה I: דיני פאה - חלוקת הבעלות בין הענייםעריכה

המשנה מבטאת ביקורת על התפיסה הנאיבית, שהעניים כולם עדינים כמו רות המואביה. היא מטפלת בדרכי הליקוט של הפאה ומגבילה אותן. הפאה ניתנת לכתחילה במחובר לקרקע, למרות שבדיעבד ניתן לתת אותה גם אחר כך (ראו לעיל א, ו.).

כתוצאה מההרחבה של חז"ל את דיני הפאה למטעים ולכרמים, הרי במטע של דקלים עלולים הצפיפות והאלימות של העניים לגרום לסכנה של נפילה, ולכן עדיף להם שבעל הבית יחלק להם את הפאה למרות שיפסידו את ההרגשה שזה השדה שלהם.

בדלית יתכן שהסיבה היא הסכנה לגפן שעלולה להישבר עקב האלימות של העניים, וראו תוספתא ב"ק י, יג. לפי פירוש זה האינטרס הוא של בעל הבית, ויש לו זכות להטיל וטו על הבזיזה.

ר' שמעון מוסיף חליקי אגוזים, כלומר עצי האגוז שהעניים הגבוהים יכולים לטפס עליהם, והנמוכים - לא, ובהם יש אי שוויון הזדמנויות. לכן הוא דורש לחלק גם בחליקי האגוזים (משחק מילים).

אבל אם כולם, כולל בעל הבית, מסכימים לחלק (בשדה רגיל) או לבוז בדלית ובדקל, הרשות בידם.

וראו ספרא קדושים ג.

(א) הפאה ניתנת במחובר לקרקע.

בדלית גפן מודלית ובדקל - בעל הבית מוריד, ומחלק לעניים.
רבי שמעון אומר: אף בחליקי אגוזים.

אפלו תשעים ותשעה אומרים לחלק, ואחד אומר לבוז -

לדברי ריש לקיש ארבע אמות של אדם קונות לו (בבא מציעא י א), אבל כאן אין כלל זה חל, בגלל הצפיפות, כי המקום אינו שייך לעני - או שהמשנה אינה מודה בכלל הנ"ל, וראו ב"מ א, ד. לכן מלמדת משנה ג שדרך הקנייה של העני היא הגבהה בלבד. ר' מאיר (תוספתא ב, א) אף קונס אותו במה שזרק.

העניים המתנפלים על היבול משתדלים לתפוס ככל האפשר יותר ממנו, בטרם יבוא עני אחר ויחטוף מהם.

אם העני הגביה - קנה, ויכול לערום את שיבוליו במקום מסויים, ואסור לעניים אחרים לקחת ממנו. ראיה לדבר – מרות, שאספה "כאיפה שעורים", בודאי שלא נשאה את כל האיפה במשך כל היום, אלא הניחה אותה במקום משלה. וראו גם גיטין ה, ח, "מפני דרכי שלום".

במשנה ד תקנה נוספת שבאה להגן על העניים מפני עצמם, ומעניין להשוות אותה לסיפור שני הכהנים שהיו רצים בכבש, ראו יומא ב, ב.

אבל הגנה זו אינה חלה על העצים או על השדה, שהוא רכוש העניים ואם שברו את העצים או את הגפן שאינה מודלית - אין בעל הבית יכול לבוא אליהם בטענות. וראו משנה א-ב.

לזה שומעין, שאמר כהלכה:

(ב) בדלית ובדקל אינו כן: אפלו תשעים ותשעה אומרים לבוז ואחד אומר לחלק

לזה שומעין, שאמר כהלכה:


(ג) נטל מקצת פאה וזרקה על השאר - אין לו בה כלום.

נפל לו עליה, ופרש טליתו עליה - מעבירין אותו הימנה.
וכן בלקט, וכן בעומר השכחה:


(ד) פאה - אין קוצרין אותה במגלות,

ואין עוקרין אותה בקרדומות,
כדי שלא יכו איש את רעהו: ירצחו, כלשון המקרא


למרות שהפאה נבזזת ע"י העניים, בדרך כלל בלי מעורבות של בעל הבית - אין לעניים רשות לקחת אותה בלי נוכחותו. הוא אמור להגיע לאיזור הפאה שלוש פעמים ביום, עד שהפאה נלקטת כולה.

רבן גמליאל רואה את הכלל כחובת מינימום המוטלת על בעל הבית. ר' עקיבא רואה אותו כתיאור הזכות המקסימלית של העניים. למעשה יתכן ששניהם צודקים: בעל הבית חייב לתת לפחות שלוש איבעיות ביום, והעניים אינם יכולים לדרוש יותר. אבל בעל הבית יכול להוסיף על שלוש והעניים יכולים לסכם איתו שהם מסתפקים בשתים ביום.

הכינוי "אבעיות", וזמניהן מרמזים על השוואה לזמני התפילה, בה אנחנו עומדים כעניים לפני הקב"ה, ומבקשים צרכינו ("אבעיות"). אם כך, מסקנת המשנה – במיוחד כדברי ר' עקיבא – היא שאין אנו רשאים להוסיף על שלוש תפילות ביום. וכן נאמר בתוספתא (ברכות ג, ו.)

אנשי בית נמר נמנעו מנוכחות בעל הבית, והסתפקו בסימון ברור של הפאה ע"י חבל.

(ה) שלש אבעיות הזדמנויות לקבלת פאה ביום: בשחר ובחצות ובמנחה.

רבן גמליאל אומר: לא אמרו, אלא כדי שלא יפחתו.
רבי עקיבא אומר: לא אמרו, אלא כדי שלא יוסיפו.

של בית נמר היו מלקטין על החבל,

ונותנים פאה מכל אומן ואומן:


חטיבה II: הפטורים מפאהעריכה

אמנם ישראל חייב בפאה אף אחרי הקציר, כפי שראינו במשנה א, ו לעיל, אבל חיוב זה הוא בגדר תשלום לחוב שחל עליו בזמן הקציר. על הנכרי לא חל חוב ולכן הוא פטור לחלוטין.

לגבי השכחה, השוו ספרי דברים רפב.

משנה ז מרחיבה את משנה ב, ח דלעיל, ומציגה דרך לעקוף את חובת הפאה, על ידי הקדשת השדה בזמן הקציר ופדייתו לאחר העימור. בדרך זו יכול גם ישראל ליהנות מהפטור מפאה כמו גר. (אמנם לא ברור אם כדאי מבחינה כלכלית...)

(ו) נכרי שקצר את שדהו ואחר כך נתגייר - פטור מן הלקט ומן השכחה ומן הפאה.

רבי יהודה מחייב בשכחה, שאין השכחה אלא בשעת העימור:


(ז) הקדיש קמה ופדה קמה - חייב.

עומרין ופדה עומרין - חייב.
קמה ופדה עומרין כגון שהגזבר קצר ועימר - פטורה, שבשעת חובתה היתה פטורה:


(ח) כיוצא בו: המקדיש פירותיו עד שלא באו לעונת המעשרות, ופדאן - חייבין.

משבאו לעונת המעשרות, ופדאן - חייבין.
הקדישן עד שלא נגמרו, וגמרן הגזבר, ואחר כך פדאן - פטורים,
שבשעת חובתן - היו פטורים:


ר' אליעזר מאפשר לקוצר לזכות בפאה עבור עני מסוים, ולמעשה לתת לעני הזה את כל הפאה.

השוו ספרא קדושים ב, שם אוסרים חכמים על בעל הבית ללקט עבור העני. אם הקוצר הוא פועל עני בעצמו, יתכן להבין את ר' אליעזר בקלות, והשוו לקמן ה, ה, שם מתיר ר' יהודה לקוצר לזכות בפאה, וכנראה גם לתת אותה לחברו העני.

המשנה מניחה שהנכרי פטור ממתנות עניים אבל חייב במעשרות. לכן, למרות שהתיר לעניים ללקט בשדהו כאילו היה שדה של יהודי – הם חייבים להפריש מעשרות. אם הפקיר פטור היבול ממעשרות, אבל אז הוא כהפקר, ואינו מיוחד לעניים, וראו לקמן ו, א.

(ט) מי שלקט את הפאה, ואמר "הרי זו לאיש פלוני עני"

רבי אליעזר אומר: זכה לו.
וחכמים אומרים: יתננה לעני שנמצא ראשון.

הלקט והשכחה והפאה של נכרי - חייב במעשרות,

אלא אם כן הפקיר:


חטיבה III: דיני לקט - חלוקת הבעלות בין העניים לבין בעל השדהעריכה

(י) איזהו "לקט"? - הנושר בשעת הקצירה.

לעיל עסקה המשנה ברגע חיוב הפאה, וכאן - ברגע חיוב הלקט. אבל שני הדיונים מהווים רקע למשנה יא, בה מתבררת עוצמת המאבק בין בעל הבית לבין העניים.

קצר מלא ידו, תלש מלא קמצו, הכהו קוץ ונפל מידו לארץ - הרי הוא של בעל הבית.

תוך היד ותוך המגל שיבולים שנקצרו ונפלו לארץ - לעניים.
אחר היד ואחר המגל יבולים שעוד לא נקצרו, אבל נפלו מסיבה כלשהי - לבעל הבית.
ראש היד וראש המגל: שיבולים שעל גבול תנועת המגל רבי ישמעאל אומר: לעניים.

בזמן הקציר היו הקוצרים הולכים בשורה, זה לצד זה. העניים אינם מורשים להכנס לתוך שורת הקוצרים, ואם עשו כך - היו הקוצרים מגרשים אותם, שהרי בועז אומר לנעריו על רות "גם בין העומרים תלקט ולא תכלימוה" (רות ב טו) - מכאן ששאר העניים היו מוכלמים אם נכנסו לבין העומרים, כלומר לשורת הקוצרים.

חורי הנמלים שבשטח שעוד לא נקצר שייכים לבעל הבית. אם עברו הקוצרים את החורים ולא אספו את הגרעינים שבהם - לדעת ת"ק הם עדיין יכולים לחזור ולאסוף גרעינים מהחורים העמוקים, כי יש להניח שהנמלים אספו את הגרעינים לפני הקציר. לדעת ר' מאיר - אין לעשות כך. וראו תוספתא ב, יז.

נראה שבזמן הקציר היה מתח מתמיד בין הקוצרים לבין העניים. וראו גם ירושלמי מעשר שני ה, א.

רבי עקיבא אומר: לבעל הבית:


הביטוי "שספק לקט לקט" סותר את הכלל הרגיל "המוציא מחבירו עליו הראיה", שהרי השדה בחזקת בעל הבית, והעניים מוציאים מידו. שני הסברים לתופעה הלכתית זו:

  • בהקשר של עניים מחייבת ההלכה לנהוג לפנים משורת הדין, וכאן ההתנהגות הזאת הופכת לשורת הדין עצמה, אפילו אם בעל הבית אינו מעוניין בה.
  • כיוון שכאן לא מדובר על זכויות העני, אלא על חובות בעל הבית, שנאמר איסור "לא תלקט", ולכן המקרה שלפנינו אינו נכנס להגדרות הרגילות של דיני ממונות. כביכול הקב"ה עומד מול בעל הבית, ולא העני. ואכן גם במתנות כהונה, שגם בהן מייצג הקב"ה את הכוהנים, נאמר "ספק תרומה תרומה" וכן "ספק מעשר מעשר".

(יא) חורי הנמלים גרעינים שנמצאו בתוך חורי הנמלים שבתוך הקמה - הרי הן של בעל הבית.

שלאחר הקוצרים: העליונים - לעניים, כי מניחים שנפלו בשעת הקציר והתחתונים החורים העמוקים - של בעל הבית.
רבי מאיר אומר: הכל - לעניים
שספק לקט - לקט: