ביאור:ספרי במדבר/כח

ספרי במדבר לפרשת פנחס פרק כחעריכה

פיסקה קמבעריכה

על במדבר כח א-ה



דורש את סמיכות הפרשיות של התמיד למינוי יהושע. עבודה זרה היא מנהג בזיון ופגיעה בכבוד הקב"ה, וראו גם ירמיה ב יא.



"וידבר ה' אל משה לאמר צו את בני ישראל ואמרת אליהם
את קרבני לחמי לאשי ריח ניחחי תשמרו להקריב לי במועדו" (במדבר כח א-ב), למה נאמר?
לפי שהוא אומר "אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם" (במדבר כז יז). משל למה הדבר דומה?
למלך שהיתה אשתו נפטרת מן העולם, היתה מפקדתו על בניה; אמרה לו: בבקשה ממך, הזהר לי בבניי
אמר לה: עד שאת מפקדתני על בני - פקדי את בניי עלי, שלא ימרדו בי ושלא ינהגו בי מנהג בזיון!
כך אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: עד שאתה מפקדני על בני - פקוד את בני עלי, שלא ימרדו בי ושלא ימירו את כבודי באלהי הנכר
מהו אומר? "כי אביאנו אל האדמה אשר נשבעתי לאבותם זבת חלב ודבש ואכל ושבע ודשן..." (דברים לא כ)
עד שאתה מפקדני על בני - פקוד את בני עלי! לכך נאמר "צו את בני ישראל".



קיצור סופרים המפנה לפיסקה א לעיל: הביטוי "צו" כולל מצווה לשעתה וגם לעתיד



"צו" - צווי מיד בשעת מעשה, ולדורות [כדאיתא בריש וידבר].



אין אימורים בקרבן התמיד, שהרי הוא עולה! הדרשה מרחיבה את נושא הפסוק ככותרת לכל קרבנות הציבור הקבועים, וראו להלן, שכללו בו גם את לחם הפנים מנחות ונסכים.



"קרבני" - זה הדם. "לחמי" - אלו אימורים.
אתה אומר קרבני זה הדם, לחמי אלו אימורים; או אינו אלא קרבני אלו אימורים, לחמי זה הדם?
תלמוד לומר: "והקטירם הכהן המזבחה לחם אשה לריח ניחוח כל חלב לה'" (ויקרא ג טז).
הא אין עליך לומר כלשון אחרון אלא כלשון ראשון: "קרבני" זה הדם, "לחמי" אלו אימורים!
"לאשי" - אלו קמצים ולבונה;
"ריח ניחוחי" - אלו בזיכי לחם הפנים;



ראו מגילת תענית לא ניסן, שמימון קרבנות הציבור היה דווקא מהשקלים שנאספו מכל ישראל, ולא נדבת יחיד – בניגוד לדעת הצדוקים; וראו גם במבוא למסכת שקלים. המטרה היא לשתף את כל העם בעבודת המקדש, ומאותה סיבה נקבעו גם המעמדות, ראו תענית ד ב.



"תשמרו" - שלא יביא אלא מן השמור; מהטלאים שבלשכת הטלאים.
"תשמרו" שלא יביא אלא מתרומת הלשכה
"תשמרו" שיהו כהנים ולוים וישראלים עומדים על גביו!



דיני קרבן הפסח מלמדים את דיני קרבן התמיד. בהמשך נראה שגם ההפך נכון.
בעניין בקרת הטלאים ראו ערכין ב ה, ותמיד ג ג-ד; ומכילתא פסחא ה.



"תשמרו" נאמרה כאן 'שמירה' ונאמרה להלן 'שמירה' (שמות יב ו)
מה שמירה האמורה להלן, מבקרו ארבעה ימים קודם שחיטתו - אף שמירה האמורה כאן, מבקרו ארבעה ימים קודם שחיטתו

"תשמרו להקריב לי במועדו", למה נאמר? לפי שהוא אומר "ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל" (שמות יב ו)


ר' יאשיה מנסה ללמוד שקרבן הפסח דוחה את השבת ישירות משמות יב ו ומבמדבר ט ב. ר' יונתן טוען שהדרשה אינה משכנעת, ור' יאשיה נאלץ להשתמש בגזירה שווה: דיני קרבן פסח נלמדים מדיני התמיד; וראו תוספתא פסחים ד יד, שמייחסת את הדרשה בגזירה שווה להלל הזקן; וראו גם לעיל פיסקה סה.



שומע אני בין בחול בין בשבת, ומה אני מקיים "מחלליה מות יומת"? (שמות לא יד)? בשאר מלאכות, חוץ משחיטת הפסח
או אף בשחיטת הפסח; ומה אני מקיים "ושחטו אותו"? - בשאר כל הימים חוץ מן השבת? או אף בשבת?
תלמוד לומר: "ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו" (במדבר ט ב)! "במועדו" - ואפילו בשבת! דברי ר' יאשיה.
נם לו ר' יונתן: ממשמע הזה עדיין לא שמענו!
נם לו ר' יאשיה: לפי שהוא אומר "צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי לאשי ריח ניחחי תשמרו להקריב לי במועדו", למה נאמר?
אם ללמד על התמיד, שהוא דוחה את השבת - אין צריך, שהרי כבר נאמר "וביום השבת שני כבשים בני שנה תמימים... על עולת התמיד" (במדבר כח ט-י)
ומה תלמוד לומר "במועדו"? מופנה להקיש, לדון הימנו גזירה שוה
נאמר כאן "במועדו" ונאמר להלן "במועדו". מה 'במועדו' האמור להלן - דוחה את השבת, אף 'במועדו' האמור כאן - דוחה את השבת!



בכל בקר בוחרים ומכינים שני טלאים, אבל שחיטתם היא בנפרד: אחד בבקר ואחד בין הערביים; לעניין מקום השחיטה השוו תמיד ד א.



"ואמרת אליהם" (במדבר כח ג) - הרי זו אזהרה לבית דין. אזהרה לענייני בית הדין, שעלולה לגרום עונש
"זה האשה אשר תקריבו לה' שנים ליום" - כנגד יום.
שמעון בן עזאי אומר" שנים ליום" - כנגד יום! אתה אומר שנים ליום כנגד יום, או שנים ליום כמשמעו?
ת"ל: "את הכבש אחד תעשה בבקר" (במדבר כח ד), ומה ת"ל "שנים ליום"? כנגד יום
מיכן אמרו של שחר היה נשחט על קרן צפונית מזרחית ונתון על טבעת שנייה
ושל בין הערבים היה נשחט על קרן מערבית דרומית ונתון על טבעת שנייה
שאמרה תורה "שנים ליום" - כנגד יום.



הפרשה מופיעה כאן ובשמות כט, ולכן יש לפרט שיש כבש אחד בלבד בכל הקרבה, כי הפרשות חופפות ואינן נוספות זו לזו.



"את הכבש אחד" (במדבר כח ד) למה נאמר?
לפי שהוא אומר "ואמרת להם זה האשה אשר תקריבו לה'" (במדבר כח ג) "וזה אשר תעשה על המזבח" (שמות כט לח)
שומע אני יקריב ארבעה? תלמוד לומר "את הכבש אחד", שלא להוסיף ושלא לגרוע.

"ועשירית האיפה" (במדבר כח ה) - אחד מעשרה באיפה.



הנסכים של התמיד הם מסולת חיטים ומשמן זית כתית, שלא נשלק, כלומר לא עבר בישול במים חמים. שמן כתית מתאים גם להדלקת הנרות במנורה, וראו מנחות ח, א-ג.



"סולת" - מן החיטים
אתה אומר "סולת" מן החיטים, או אינו אלא מן השעורים וכוסמים ושבולת שועל ושיפון?
תלמוד לומר: "סולת חטים תעשה אותם" (שמות כט ב)
הואיל ונאמרו סלתות בתורה סתם, ופרט לך הכתוב באחת מהן שאינה אלא מן החיטים
אף פורטני בכל סלתות שבתורה, שלא יהו אלא מן החיטים!
"למנחה בלולה בשמן כתית" - להוציא את השלוק
אין לי אלא למנחות; למנורה מנין? תלמוד לומר: "צו את בני ישראל
ויקחו אליך שמן זית כתית למאור" (ויקרא כד ב) - להוציא את השלוק!

פיסקה קמגעריכה

על במדבר כח ו-ח



ר' ישמעאל מפרש על פי ההיקש בין עולת סיני לעולת התמיד את הפסוק "ויזרוק על העם" (שמות כד ח) – שמשה זרק את הדם על המזבח בשם העם; ר' עקיבא טוען שהקטיר גם נסכים, ור' יוסי הגלילי חולק עליו.



"עולת תמיד העשויה בהר סיני" (במדבר כח ו), מקיש עולת תמיד לעולת הר סיני:
מה עולת הר סיני - לגבי מזבח, אף עולת תמיד - לגבי מזבח; דברי ר' ישמעאל
ר"ע אומר: מקיש עולת תמיד לעולת הר סיני: מה עולת הר סיני - טעונה נסכים, אף עולת התמיד - תטעון נסכים.
רבי יוסי הגלילי אומר: "לריח ניחוח": לריח ניחוח הקשתיה, ולא הקשתיה לנסכים!

"ונסכו רביעית ההין לכבש האחד... נסך שיכר" (במדבר כח ז), חי אתה מנסך, ואי אתה מנסך את המזוג!


ראו לעיל פיסקה כה: 'שיכר' הוא יין חי, שאינו מזוג במים.
את היין מנסכים על המזבח והוא נבלע שם בשית, ראו סוכה ד ט.
ר' נתן מעיר שהכינוי 'נסך שיכר' מלמד שיש גם נסך שאינו של שיכר, וכך הוא מוצא רמז לניסוך המים מן התורה.



"בקדש הסך נסך שכר לה'", שיתנסכו בקודש, ובקודש יבלעו!
ר' נתן אומר: "הסך נסך שכר" למה נאמר? - להביא נסוך המים!



ראו תוספתא מנחות ז א-ב, וכן מנחות ד ד. הדרשה קושרת את השימוש בכלים למועד חנוכתם במדבר: רוב הכלים נחנכו בבקר, חוץ מהמנורה שנחנכה בערב והשולחן שנחנך בשבת. מזבח הזהב נחנך בבקר, אבל ר' שמעון מאפשר להקטיר את הקטורת היומית בבת אחת.



"ואת הכבש השני תעשה בין הערבים"(במדבר כח ח), למה נאמר?
לפי שהוא אומר "את הכבש אחד תעשה בבקר" (במדבר כח ד); הרי שלא הקריב של שחר, שומע אני לא יקריב בין הערבים?
ת"ל: "ואת הכבש השני תעשה בין הערבים", מגיד שאם לא הקריב בתמיד של שחר - מקריב בתמיד של בין הערבים!
ר' שמעון אומר: אימתי? בזמן שבית דין שוגגים או אנוסים
אבל אם היו מזידים, לא הקריבו כבש בבקר לא יקריבו בין הערבים!
לא הקטירו קטורת בבקר - יקטירו בין הערבים!
וכן בחנוכת הבית לא יביא, שאין מחנכים את מזבח הזהב אלא בקטורת הסמים
ולא את מזבח העולה אלא בתמיד של שחר, ולא את השלחן אלא בלחם הפנים בשבת
ולא את המנורה אלא בשבעה נרותיה בין הערבים.
אמר רבי שמעון: אף על פי שנגמרו כלים שלא בזמנם, אין מחנכים אותם אלא בזמנם!



המשך התוספתא מנחות ז ג שם. דורש את סוף תהלים צ, העוסק במעשי ידי האדם וברכת האדם היוצר ובניו.



ובמלאכתן מה הוא אומר? "וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אותה כאשר צוה ה' כן עשו ויברך אותם משה" (שמות לט מג)
מה ברכה ברכם? אמר להם 'יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם'
והם אומרים: "ויהי נועם ה' אלהינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו" (תהלים צ יז).
ואף על פי שאין כתוב בתורה - מפורש בכתובים, שנאמר "יראה אל עבדיך פעליך והדרך על בניהם" (תהלים צ טז).



ראו תוספתא פסחים ד ב: קרבן הפסח הוא אחד הקרבנות המעטים שניתן לשחטם אחרי התמיד של בין הערביים. בנוסף אליו ניתן להקריב אחרי התמיד גם קרבנות כפרה כגון קרבנות המצורע.



"ואת הכבש השני", למה נאמר? לפי שהוא אומר "ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערבים (שמות יב ו).
איני יודע אי זה יקדים: אם תמיד אם פסחים? ת"ל "שני" - שני לתמיד, ולא שני לפסחים!
מיכן אמרו: אין מוקדם לתמיד של שחר אלא קטורת
ואין מאוחר אחר תמיד של בין הערבים אלא קטורת, ופסח בערבי פסחים, ומחוסרי כפרה בשביל להביא כפרתם.



אין לדחות את הקטרת המנחות והנסכים לאחר הקרבת הקרבן, אלא יש להקטירם ולנסכם בזמן הקרבתו: 'מנחת הבוקר' נפרדת ממנחת 'הכבש השני'.



"כמנחת הבקר וכנסכו תעשה" למה נאמר? לפי שהוא אומר "ואת הכבש השני"
שומע אני יקריב תמידים ואח"כ יקריב נסכיהם? ת"ל "כמנחת הבקר וכנסכו תעשה"
מגיד כשהזבח קרב - נסכים קרבים עמו!



ראו לעיל קיח. התמידים צריכים להשרף לחלוטין, וראו זבחים ט ו, שאם נפלו חלקים מהם מהמזבח לפני חצות הלילה יש להחזירם כדי שישרפו שם. לעניין "נחת רוח" ראו גם לעיל קז, אין הקב" זקוק לקרבנות. כאן מרחיבים בעניין זה בדרשות של בן עזאי.



"אשה", אף על פי שאתה נותן לאישים - לא ירצה עד שיהו כאישים!



הדרשה של בן עזאי מציגה שני הסברים להקרבת הקרבנות. לפי שניהם אין הקב"ה זקוק להם, וראו בפסוקי תהלים נ המצוטטים כאן, וראו גם תוספתא מנחות ז ד. ההסבר הראשון הוא שהקרבנות הם מילוי מצוותו של הקב"ה ומניחים את רצונו; אבל הרצון כשלעצמו אינו מוסבר; ההסבר השני הוא שהקרבנות מיועדים לאפשר למקריבים לעבוד את ה'. לפיכך הגודל שלהם אינו משנה, אלא כוונת המקריב אותם; וראו גם מנחות יג יא.



"אשה ריח ניחוח לה'", נחת רוח לפני, שאמרתי ונעשה רצוני.
שמעון בן עזאי אומר: בוא וראה; בכל הקרבנות שבתורה
לא נאמר בהם לא 'אלהים' ולא 'אלהיך' ולא 'שדי' ולא 'צבאות' אלא 'יו"ד ה"י', שם המיוחד!
שלא ליתן פתחון פה למינים לרדות, ללמדך שאחד מרבה ואחד ממעיט לפני הקדוש ברוך הוא!
שכשם שנאמר "ריח ניחוח" בשור - כך נאמר בבן הצאן, וכך נאמר בבן העוף!
ללמדך שאין לפניו אכילה ושתיה, אלא שאמר - ונעשה רצונו!
וכן הוא אומר "אם ארעב לא אומר לך כי לי תבל ומלאה" (תהלים נ יב) "ידעתי כל עוף הרים וזיז שדי עמדי" (תהלים נ יא)
שומע אני שיש לפניו אכילה ושתיה? ת"ל "האוכל בשר אבירים ודם עתודים אשתה?" (תהלים נ יג)
אלא מפני מה אמרתי לך 'זבח לי'? בשביל לעשות רצונך! וכן הוא אומר "וכי תזבחו זבח תודה לה' לרצונכם תזבחו" (ויקרא כב כט)

פיסקה קמדעריכה

על במדבר כח ט-י



הכבשים שמוזכרים בעניין השבת הם בנוסף לכבשי התמיד ולא במקומם; והשוו לעיל פסקה קמב, על 'את הכבש אחד'.



"וביום השבת שני כבשים בני שנה תמימים" (במדבר כח ט), למה נאמר?
לפי שהוא אומר "את הכבש אחד תעשה בבוקר" (במדבר כח ד), אף שבת היתה בו בכלל, שנאמר "את הכבש האחד"
והרי הכתוב מוציאה מכללה, להחמיר עליה ולדון בקבועה.



החובה להקריב במקדש גוברת על (ואולי מבטאת את?) קדושת השבת, שהרי יש קרבן מיוחד המוקרב בשבת! – אבל ההיתר והחובה להקריב בשבת חלים דווקא על קרבנות ציבור, ואילו קרבן יחיד אינו מוקרב בשבת.



דבר אחר: "וביום השבת שני כבשים", למה נאמר?
לפי שהוא אומר "את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו" (ויקרא כו ב), שתהא עבודת מקדש דוחה את השבת
אתה אומר שתהא עבודת מקדש דוחה את השבת, או שתהא שבת דוחה את העבודה?
ת"ל: "וביום השבת שני כבשים", הא מה ת"ל "את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו"?
שתהא עבודת מקדש דוחה את השבת!
או אחת של יחיד ואחת של צבור? אמרת במה ענין מדבר? בשל צבור!



יש להקריב בשבת את קרבנותיה ולא קרבנות של ימים אחרים – אפילו לא של ציבור. למעשה חל הדין הזה על קרבנות הציבור של כל יום, שאם עבר היום – אין להקריב אותם ביום אחר; וראו לעיל פיסקה קמג על 'ואת הכבש השני', שאפילו באותו היום לא תמיד ניתן להקריב באיחור.



"עולת שבת בשבתו" (במדבר כח י), ולא עולת ערב שבת בשבת!
"עולת שבת בשבתו" - ולא עולת שבת זו בשבת אחרת!
הרי שלא הקריב לשבת זו, שומע אני יקריב לשבת הבאה? ת"ל "עולת שבת בשבתו"
מגיד שאם עבר היום - בטל קרבנו!



את כל המוספים יש להקריב בין התמיד של שחר לזה של בין הערבים, וראו לעיל פיסקה קמג ותוספתא פסחים ד ב.



"על עולת התמיד ונסכה" - מגיד שאין מקריבים מוספים אלא בינתים.

פיסקה קמהעריכה

על במדבר כח יא-טו



כאן לא ניתן להציג את עצם ההקרבה כחידוש, שהרי בראש חודש – בניגוד לשבת - לא נאסרה מלאכה; אבל כיוון שקרבן המוסף שונה בהרכבו מזה של השבת יש צורך בפסוקים אלו.



"ובראשי חדשיכם תקריבו עולה לה'" (במדבר כח יא), למה נאמר?
לפי שהוא אומר "את הכבש אחד תעשה... ואת הכבש השני" (במדבר כח ד-ח)
שומע אני, אף ראשי חדשים היו בכלל שנאמר "את הכבש אחד תעשה בבקר"
והרי הכתוב מוציאן מכללם, להחמיר עליהם ולידון במוספים.
וילמדו משבת! והדין נותן: או מה שבת שני כבשים - אף בראשי חדשים שני כבשים!
ת"ל: "ובראשי חדשיכם תקריבו עולה לה' פרים בני בקר שנים..." - במנין אחר הכתוב מדבר!



למחלוקת ר' אלעזר ור' ישמעאל ראו מנחות ט ב, שם מופיע ר' שמעון במקום ר' ישמעאל.



"ונסכיהם חצי ההין יהיה לפר" (במדבר כח יד), ר' אלעזר ברבי צדוק אומר: הין היה במקדש, וכמין שנתות היו בו:
'עד כאן – לפר', ו'עד כאן לאיל', ו'עד כאן לכבש'.
ר' ישמעאל אומר: לא היה שם הין, אלא מדה יתירה של לוג ומחצה היה שם
שבו היה חולק מנחת כהן גדול: לוג ומחצה בבוקר - ולוג ומחצה בין הערבים.



ראו לעיל פיסקה קמד, דרשה דומה על 'שבת בשבתו'. הדרשה מובאת פעמיים בניסוחים שונים.



"זאת עולת חודש בחדשו" - ולא עולת חודש זה בחודש אחר!
הרי שלא הקריב בחודש זה, שומעני יקריב בחודש אחר? ת"ל "זאת עולת חודש בחדשו", מגיד שאם עבר היום בטל קרבנו!



אין להסתפק במוספים של שני ראשי חודשים בשנה, אלא יש להקריב אותם בכל ראש חודש.



"לחדשי השנה", למה נאמר? לפי שהוא אומר "ובראשי חדשיכם תקריבו עולה לה'"
שומעני מיעוט חדשים שנים? ת"ל: "לחדשי השנה"!



הדרשן מניח שקרבן חטאת בא לכפר על חטא מסויים, ומציע את ספק הטומאה שנוצר מקיומם של קברים שאבדו בתהום (ראו תוספתא זבים ב ה), והכהן נטמא בהם בלי לדעת את קיומם. וראו גם שבועות א ד, "שאין בה ידיעה לא בתחילה ולא בסוף"



"ושעיר עזים אחד לחטאת לה'" (במדבר כח טו) - לכפר על קבר התהום.



ראו גם לעיל פיסקה קמד.



"על עולת התמיד יעשה ונסכו" - מגיד שאין מוספים קרבים אלא בינתיים!

פיסקה קמועריכה

על במדבר כח טז-יז



קרבן הפסח נוהג לדורות, וכן גם קרבנות המוסף של חג המצות.



"ובחדש הראשון בארבעה עשר יום" (במדבר כח טז) אין לי אלא לשעה; לדורות מנין? ת"ל: "פסח לה'"!



הדרשן מפריד בין "חג" לבין "שבעת ימים" וכו' שבהמשך הפסוק, וטוען שקרבן החגיגה הוא חובה דווקא ביום טו ניסן ולא בהמשך שבעת הימים, ראו תוספתא חגיגה א ד; בניגוד למכילתא פסחא סוף ז.



"ובחמשה עשר יום לחדש הזה חג" (במדבר כח יז) - קבעו הכתוב חובה!

"שבעת ימים מצות יאכל", למה נאמר? לפי שהוא אומר "שבעת ימים מצות תאכלו" (ויקרא כג ו)


מיקום הדרשה כאן בעייתי כי הפסוק שלנו אינו תורם דבר לעניין זיהוי המצה – הנובע מהפסוק בדברים; והשוו מכילתא פסחא ח. וכן לעיל קי, וראו בהערה שם.



שומעני כל מצה במשמע? ת"ל: "לא תאכל עליו חמץ, שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני" (דברים טז ג)
לא אמרתי אלא בדבר הבא לידי מצה וחמץ! אי זה הוא דבר הבא לידי מצה וחמץ? הוי אומר אילו חמשת המינים
ואילו הם: החיטים והשעורים והכוסמים ושבולת שועל ושיפון. יצאו אורז ודוחן והשומשמים והפרגים
שאינן באים לידי מצה וחמץ אלא לידי סרחון!

פיסקה קמזעריכה

על במדבר כח יח-כד



דורש 'מקרא'-הקרה לו, הכן לכבודו.



"ביום הראשון מקרא קודש" (במדבר כח יח), אירעו הכן אותו וסמנו במאכל ובמשתה ובכסות נקיה!



היתר הכנת אוכל ביו"ט נלמד מהפסוק הנ"ל בשמות, שבהמשכו נאמר "אך אשר יעשה לכל נפש" וכו'; וראו מכילתא פסחא ט.



"כל מלאכת עבודה לא תעשו", מגיד שאסור בעשיית מלאכה; ומנין להתיר בו אוכל נפש?
נאמר כאן "מקרא קודש", ונאמר להלן "מקרא קודש" (שמות יב טז); מה מקרא קודש האמור להלן - להתיר בו אוכל נפש
אף מקרא קודש האמור כאן - להתיר בו אוכל נפש!



ראו מנחות ד ב. אבל אם מצא פחות משבעה כבשים – לא יקריב אותם, כי הכבשים מעכבים זה את זה, וראו תוספתא מנחות ו ו.
ההיתר להקריב רק אחד המינים חל רק אם לא מצא המקריב מינים נוספים, ואין להשתמש בו במקרים שהם נמצאו.



"והקרבתם אשה עולה לה' פרים בני בקר שנים" וגו' (במדבר כח יט),
הרי שמצא פרים ולא מצא אילים, אילים ולא מצא כבשים, שומע אני לא יקריב עד שימצא כולם?
ת"ל: "והקרבתם אשה לה' שבעת ימים" (ויקרא כג ח) אפילו אחד מהם!
או אפילו כולם מצויים? ת"ל "פרים בני בקר שנים ואיל אחד כבשים בני שנה שבעה תמימים יהיו לכם" (במדבר כח יט).



הדגש על כך שבכל ימי הפסח מקריבים אותו קרבן נצרך בגלל ההבדל מחג הסוכות, שבו מספר הפרים אינו קבוע.



"מלבד עולת הבקר אשר לעולת התמיד תעשו את אלה: כאלה תעשו ליום שבעת ימים" (במדבר כח כג]]-כד), למה נאמר?
שהיה בדין: הואיל וחג סוכות טעון חגיגה, והפסח טעון חגיגה; מה החג, פוחת והולך - אף פסח פוחת והולך!

ת"ל "כאלה תעשו ליום שבעת ימים לחם אשה", שלא להוסיף ושלא לגרוע!


ראו לעיל פיסקה קמד.



על עולת התמיד יעשה ונסכו - מגיד שאין מוספים קרבים אלא בינתיים!

פיסקה קמחעריכה

על במדבר כח כו



הדרשן טוען לזהות של יום החמישים, יום הביכורים, יום המנחה ויו"ט של שבועות.



"וביום הביכורים בהקריבכם מנחה חדשה לה'", למה נאמר?
לפי שהוא אומר "עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמשים יום" (ויקרא כג טז)
מנה חמשים - והקריב מנחה בחמשים! אתה אומר מנה חמשים והקריב מנחה בחמשים,
או מנה חמשים והקריב מנחה בחמשים ואחד? ת"ל "וביום הביכורים בהקריבכם מנחה חדשה לה'"!
ועדיין אני אומר: עשה יום טוב בחמשים ואחד, והקריב מנחה בחמשים! תלמוד לומר: "בשבועותיכם מקרא קודש"
הא אין עליך לומר כלשון אחרון אלא כלשון ראשון: מנה חמשים והקריב מנחה בחמשים!



שתי הלחם הם ביכורי החיטה, והעומר הוא ביכורי השעורה, אבל הקרבת העומר מתירה את כל התבואה החדשה – גם את החיטה – לאכילה לכל אדם; וראו מנחות י ו.



"מנחה חדשה לה'" - שתהא חדשה לכל המנחות, שלא תקדמנה מנחה אחרת
מיכן אמרו: אין מביאין מנחות וביכורים ומנחת בהמה קודם לעומר, ואם הביא - פסול
קודם לשתי הלחם לא יביא, ואם הביא – כשר. מה הפרש בין עומר לשתי הלחם?
הקודם לעומר אסור לגבוה ואסור להדיוט, לפיכך אם קרבו - לא יעלו
הקודם לשתי הלחם אסור לגבוה ומותר להדיוט, לפיכך אם קרבו - יעלו.



גירסה סיפורית לדיון דלעיל. ר' יהודה בן נחמן צדק בתשובתו לר' טרפון; אבל הוא שמח על עצם הניצחון ולא על ההלכה שלימד. הוא גילה את המניע שעמד מאחורי התשובה שהשיב – יצר התחרות בר' טרפון, המבוגר והמכובד ממנו. הדיון הוא על ההבדל בין העומר לשתי הלחם, ור' יהודה בן נחמן מת בזמן שבין הפסח לעצרת – הוא הזמן שבין שני הקרבנות; וראו יבמות סב ב, שתלמידי ר' עקיבא מתו בין פסח לעצרת מפני שלא נהגו כבוד זה בזה.



ר' טרפון אומר: הואיל ועומר מתיר, ושתי הלחם מתירות
אם למדתי למנחות הבאות קודם לעומר - שהם פסולות
אף מנחות הבאות קודם לשתי הלחם - יהיו פסולות!
אמר לו ר' יהודה בן נחמן: לא: אם אמרת במנחות הבאות קודם לעומר, שלא כשרו לא לגבוה ולא להדיוט
תאמר במנחות הבאות קודם לשתי הלחם שהם פסולות? שאף על פי שלא הוכשרו לגבוה - הוכשרו להדיוט!
נסתכל בו ר' עקיבא וצהבו פניו, אמר לו: יהודה בן נחמן, צהבו פניך שהשבת את הזקן?
תמיה אני עליך, אם תאריך ימים בעולם!
אמר ר' יהודה בר' אלעאי: בפסח היה הדבר, וכשבאתי לעצרת אמרתי: היכן יהודה בן נחמן?
אמרו לי הלך לו

פיסקה קמטעריכה

על במדבר כח כז-לא



בויקרא כג יז-כ מוזכרים כבשי עצרת ושתי הלחם, וכאן מופיעים מוספים אחרים. הדרשה מציגה את הסתירה לכאורה כתוספת: מקריבים את המוספים וגם את האמור שם.



"והקרבתם עולה לריח ניחוח לה'" (במדבר כח כז), אלו אתה מקריב חוץ מן האמור בתורת כהנים.
אתה אומר אלו אתה מקריב חוץ מן האמור בתורת כהנים, או הן הן האמורים בתורת כהנים?
וכי שוים הן? - הא אין עליך לומר כלשון אחרון אלא כלשון ראשון: אלו אתה מקריב חוץ מן האמור בתורת כהנים!



ראו לעיל קמז; ומנחות ד ב. אבל אם מצא פחות משבעה כבשים – לא יקריב אותם, כי הכבשים מעכבים זה את זה, וראו תוספתא מנחות ו ו.
ההיתר להקריב רק אחד המינים אינו חל אם מצא המקריב מינים נוספים.



"פרים בני בקר שנים ואיל אחד", הרי שמצא פרים ולא מצא אילים, אילים ולא מצא כבשים
שומע אני לא יקריב עד שימצא כולן? ת"ל "שבעת ימים תקריבו אשה לה'" (ויקרא כג לו) - אפילו אחד מהם
או אפילו כולם מצויים? ת"ל "פרים בני בקר שנים ואיל אחד שבעה כבשים בני שנה"!



ראו מנחות ח סוף ז, שמשווים את מומי הבהמות ליין מקולקל. לעניין חסר ויתר – כשם שאין להביא יותר ממניין הבהמות או פחות ממנו – כך אין להביא יותר או פחות נסכים, אלא לפי המידה.



"מלבד עולת התמיד ומנחתו תעשו תמימים יהיו לכם ונסכיהם" (במדבר כח לא), מקיש נסכים לבהמה
מה בהמה נפסלת במומים, בחסר וביתר - אף נסכים נפסלים במומים בחסר וביתר!