ביאור:ספרי במדבר/ל
ספרי במדבר לפרשת מטות פרק ל עריכה
פיסקה קנג עריכה
על במדבר ל ב-ט
"וידבר משה אל ראשי המטות" (במדבר ל ב), למה נאמר?
לפי שהוא אומר "ותקעו בהם ונועדו אליך כל העדה אל פתח אהל מועד... ואם באחת יתקעו ונועדו אליך הנשיאים" (במדבר י ב-ד)
אבל לא שמענו להיכן! הריני דן: נאמר כאן תקיעה בעדה, ונאמרה תקיעה בנשיאים
מה תקיעה האמורה בעדה - פתח אהל מועד, אף תקיעה האמורה בנשיאים - פתח אהל מועד
ראו לעיל עג. למרות ש'כל העדה' נזכרת בפרשת החצוצרות לפני הנשיאים – משה, לפי העדות שלפנינו, נהג ללמד את הנשיאים לפני שלימד את הציבור הרחב. |
או כל הקודם במקרא קודם במעשה? ת"ל: "אל ראשי המטות"
הואיל ונאמרו דברות בתורה סתם, ופרט באחד מהם שהנשיאים קודמים לעדה
אף פורטני בכל הדברות, שיהו הנשיאים קודמים לעדה!
ר' יונתן אומר: אין צריך, שהרי כבר נאמר "ויקרא אליהם משה וישובו אליו אהרן וכל הנשיאים בעדה וידבר משה אליהם
ואחרי כן נגשו כל בני ישראל" (שמות לד לא-לב). הואיל ונאמרו דברות בתורה סתם, ופרט באחת מהם שהנשיאים קודמים
אף פורטני בכל דברות שבתורה, שיהיו הנשיאים קודמים! ומה ת"ל "אל ראשי המטות"? מגיד שאין היתר נדרים אלא מפי מומחים!
הנבואה של משה מדוייקת ונאמנה למקור יותר מנבואת שאר הנביאים, וראו לעיל קג, וראו ספרי דברים פג, לדמיון בין נבואת משה לנבואת שאר הנביאים. |
"זה הדבר" - מגיד שכשם שנתנבא משה ב"כה אמר" (שמות יא ד) - כך נתנבאו הנביאים ב"כה אמר"
ומוסיף עליהם משה, שנאמר בו "זה הדבר"!
שתי דרכים לבטל את הנדר: ביטול ע"י חכם המתיר את הנדר בגלל כוונת הנודר – או הפרה שלו ע"י הבעל או האב. בין שתי הדרכים אין היררכיה, ולכן אין ללמוד אחת מחברתה בקל וחומר. |
ד"א: "זה הדבר אשר צוה ה'" הבעל מפר, ואין חכם מפר! חכם מתיר, ואין בעל מתיר!
והרי דברים ק"ו: ומה אם מי שאינו מפר – מתיר; מי שהוא מפר - אינו דין שיהא מתיר?
והרי דברים ק"ו: אם מי שאין מתיר – מפר; מי שהוא מתיר - אינו דין שיפר?
ת"ל: "זה הדבר אשר צוה ה'": הבעל מיפר, ואין חכם מיפר! חכם מתיר, ואין הבעל מתיר!
לעניין הנדרים אין הבדל בין קטן בן 13 לבין בוגר מבחינת שער הערווה, שהרי כאן מדובר על יכולת קוגניטיבית להתחייב בדרך וולונטארית, בדומה למנדב קרבן או לנודר נזירות; וראו לעיל כב. לעניין הגדרת הקטן כאן ראו נידה ה ו. |
"איש" (במדבר ל ג) - להוציא את הקטן; משמע מוציא את הקטן ואת בן שלש עשרה שנה ויום אחד?
הרי אתה דן: נאמר כאן נדר, ונאמר להלן נדר. מה נדר האמור להלן - נדר ונדבה, אף נדר האמור כאן - נדר ונדבה.
מיכן אמרו: בן שלש עשרה שנה ויום אחד - דבריו קיימים!
אם התחייב בנדר לדבר שאינו יכול לעשות – אין הנדר חל, וראו נדרים ב ב, – והשוו שבועות ג ח-ט, שאם נשבע כך - חייב מלקות כשבועת שוא; דורש "איסר על נפשו", דבר שיכול לעמוד בו; |
"כי ידור נדר לה'", את שהסמיך נדרו לדבר שאיפשר לו - הרי זה נדר; ואם לאו - אינו נדר.
אתה אומר את שהסמיך את נדרו לדבר שאיפשר לו הרי זה נדר, ואם לאו אינו נדר
או אינו אלא עד שיזכיר 'לשם'? ת"ל: "לאסור אסר על נפשו" - מכל מקום
הא אין עליך לומר כלשון אחרון אלא כלשון ראשון:
את שהסמיך את נדרו לדבר שאיפשר לו - הרי זה נדר; ואם לאו - אינו נדר
כאמור לעיל, שבועה מחייבת את הנשבע, אפילו אם נשבע לעשות מעשה בלתי אפשרי – במלקות. דורש "לאסור איסר" – כל דרך שאוסר על עצמו. |
או כשם שבנדרים את שהסמיך נדרו לדבר שאיפשר לו הרי זה נדר, ואם לאו אינו נדר - כך אף בשבועות?
ת"ל: "לאסור אסר" - מכל מקום!
הרציונל הוא שהשבועה תלויה בקיומו של הקב"ה, ואילו הנדר תלוי בחפץ מקודש, שהקשר שלו לה' הוא קונטינגנטי (אפשרי) ואינו מהותי. לכן שבועת שוא מחייבת מלקות, שהרי היא מניחה את קיום הקב"ה כעניין קונטינגנטי ובכך היא מחללת אותו, ואילו נדרי שוא לא. |
מה הפרש בין נדרים לשבועות? בנדרים - כנודר בחיי המלך; בשבועות - כנשבע במלך עצמו
אעפ"י שאין ראיה לדבר, זכר לדבר: "חי ה' לשון שבועה וחי נפשך לשון נדר אם אעזבך" (מלכים ב ד ל)
דרשה שניה על 'על נפשו': אין לבעל זכות לנדור בשם אשתו ולחייב אותה, למרות שזכותו על נדריה עולה על זכותו על נדריו שלו. |
"לאסור אסר על נפשו", על נפשו הוא אוסר, ואינו אוסר על אחרים
שהיה בדין: ומה אם במקום שאין מפר, נדרי עצמו משנודר אחרי שהוא נודר אין לו זכות להפר לעצמו – הרי הוא מפר נדרי עצמו עד שלא ידור לפני שנדר מותר לו לחלל את נדרו, שהרי עדיין לא נדר אותו
מקום שמפר, נדרי אשתו משנדרה אחרי שאשתו נדרה הוא יכול להפר את נדריה - אינו דין שיפר נדרי אשתו עד שלא תדור?
ת"ל: "לאסור אסר על נפשו", על נפשו הוא אוסר, ואינו אוסר על אחרים.
אסור להישבע לעשות דבר המנוגד להלכה (משום שבועת שוא), ואם עבר ונשבע שבועה כזאת - אסור לו לקיימה. וראו שבועות ג ו. |
ד"א: "לאסור אסר על נפשו", למה נאמר? לפי שהוא אומר "כל היוצא מפיו יעשה"
אין לי אלא שהוציא בפיו; קיבל עליו בנדר ובשבועה מנין? ת"ל "לאסור אסר על נפשו".
יכול אפילו נשבע לאכול נבלות וטרפות ושקצים ורמשים, קורא אני עליו "ככל היוצא מפיו יעשה"?
ת"ל: "לאסור אסר על נפשו", לאסור את המותר, ולא להתיר את האסור!
"לא יחל דברו", שלא יעשה דברו חולין. הרי שהיה חכם - לא יפר לו לעצמו.
והדין נותן: אם מיפר לאחרים, לא יפר לעצמו? ת"ל "לא יחל דברו", שלא יעשה דבריו חולין!
אם נשבע או נדר להביא קרבן ולא הביא אותו במועד – חייב גם על "לא תאחר" וגם על "לא יחל דברו"; הגדרת האיחור והגדרת חילול השבועה חופפות; וראו למשל תוספתא ראה"ש א ב. |
"לא יחל דברו", מגיד שעובר על בל יחל; ועל בל תאחר מנין? ת"ל: "כי תדור נדר לה' אלהיך לא תאחר לשלמו" (דברים כג כב)
מגיד שעובר על בל יחל - ועל בל תאחר!
שני התנאים מסכימים ששבועה חלה על הבטחה בלי לשון "שבועה" מפורשת ("הבטאה"), וחולקים רק בפסוק הנדרש כך. ר' אליעזר דורש "דברו" – דיבורו, ור' עקיבא דורש "היוצא מפיו יעשה. |
"לא יחל דברו", ר' אליעזר אומר: לעשות הבטאה כשבועה. ר' עקיבא אומר: "ככל היוצא מפיו יעשה", לעשות הבטאה כשבועה.
"ואשה" (במדבר ל ד), מקיש אשה לאיש
מה איש עובר על בל יחל ועל בל תאחר - אף אשה עוברת על בל יחל ועל בל תאחר!
דרשה דומה לזו שלעיל לפס' ג: נערה שהגיעה לגיל 12 חייבת לקיים את נדריה, אם אביה לא הפר אותם – אפילו אם אין לה סימני בגרות מינית, שהרי כאן מדובר על יכולת קוגניטיבית להתחייב בדרך וולונטארית, בדומה למנדב קרבן או לנודר נזירות; וראו לעיל כב. לעניין הגדרת הקטנה כאן ראו נידה ה ו. |
"ואשה", שומע אני משתבגור? ת"ל: "בנעוריה"; אי בנעוריה, שומע אני אפילו קטנה? ת"ל: "ואשה".
הא כיצד? יצתה מכלל קטנה, ולכלל בגרות לא באת! מיכן אמרו חכמים: בת שתים עשרה שנה ויום אחד - נדריה קיימים!
השוו לעיל בדרשה לפס' ג. |
"כי תדר נדר לה'", את שתסמוך את נדריה לדבר שאיפשר לה להינדר - הרי זה נדר; ואם לאו - אינו נדר
אתה אומר את שתסמוך נדריה לדבר שאיפשר לה להינדר הרי זה נדר, ואם לאו אין זה נדר,
או עד שתדור לשם? ת"ל "ואסרה אסר", מכל מקום! הא אין עליך לומר כלשון אחרון אלא כלשון ראשון
את שתסמוך נדריה לדבר שאיפשר לה - הרי זה נדר; ואם לאו - אינו נדר!
למרות שכאן לא מפורשת לשון "שבועה" לומד זאת המדרש מפס' יא דלהלן. |
"ואסרה אסר", אין אסר אלא שבועה; וכן הוא אומר "או אסרה אסר על נפשה בשבועה" (במדבר ל יא).
גם אם בזמן שנדרה לא היתה פיזית בבית אביה – אם היתה ברשותו הבלעדית, כגון שהיא נערה שלא התארסה, או שהאירוסין בטלו – רשאי האב להפר; וכן יכול האב להפר את נדרי בתו הנערה המאורסת - יחד עם הבעל; וראו נדרים י א-ב. אבל אם נישאה והתגרשה או התאלמנה, ההפרה אינה בתוקף והנדר חל, וראו קידושין א א, "וקונה את עצמה"; וכן פשט פס' י. |
"בבית אביה" - ברשות אביה. אתה אומר בית אביה ברשות אביה, או בית אביה כמשמעו?
ת"ל: "בנעוריה בית אביה" (במדבר ל יז): נעוריה בבית אביה אמרתי, ולא נעוריה בבית הבעל,
להביא את שנתארמלה או נתגרשה מן האירוסין!
אתה אומר מן האירוסין, או אינו אלא מן הנשואין? ת"ל: "בנעוריה בית אביה", שכל נעוריה בבית אביה
יצאתה שנתארמלה או שנתגרשה מן הנשואין, שאין כל נעוריה בבית אביה.
"ושמע אביה" (במדבר ל ה) - להוציא את החרש!
דורש "כל נדריה". |
"ושמע אביה", אין לי אלא ששמע אביה; השמיעוהו אחרים מנין? ת"ל: "וקמו כל נדריה"
"והחריש לה אביה" עד שיהא מתכוין לה; שאם נדרה בתו, ואמר סבור הייתי שאשתי - הרי זה יחזור ויפר
שנאמר "והחריש לה", עד שיהא מתכוין לה!
אם האב קיים את הנדר ואישר אותו במפורש – אינו יכול לחזור בו; רק אם הניא אותה ולא קיים את הנדר רשאי להפר אותו; וראו נזיר ד א-ב, ותוספתא נדרים ז ח. |
"וקמו כל נדריה וכל אסר אשר אסרה על נפשה יקום" שאם נדרה וקיים, וחזר והפר - שומע אני יהיה מופר
ומה אני מקיים "וקמו כל נדריה" - עד שלא יפר
או אף משיפר, ומה אני מקיים "ואם הניא אביה אותה"? עד שלא קיים
או אף משקיים? ת"ל "יקום". מגיד הכתוב שכל נדר, אם קיים שעה אחת - אין רשאי להפר!
הנאה היא הפרה – ראו פס' ט; שמיעה כיום נדר, וחרישה כקיום – ראו פס' ה. לימוד הדדי בין האב לבעל |
"ואם הניא אביה אותה" (במדבר ל ו), איני יודע הנאה זו מה היא?
כשהוא אומר "ואם ביום שמוע אישה יניא אותה והפר" (במדבר ל ט) בבעל - הוי אומר הנאה זו הפרה
לימד בבעל שהנאה היא הפרה, ולימד באב שעשה בו חרישה ושמיעה כיום נדר להפר
להקם מנין? הרי אתה דן: הואיל ורשאי להקם ורשאי להפר
אם למדתי לענין הפרה - שעשה הנאה כהפרה וחרישה ושמיעה כיום נדר
אף להקם - נעשה הנאה כהפרה, וחרישה ושמיעה כיום נדר!
לא אם אמרת בהפר, שחלק מכללו - לפיכך עשה בו חרישה ושמיעה כיום נדר
תאמר בהקם, שלא חלק מכללו - לפיכך לא נעשה בו חרישה ושמיעה כיום נדר!
אי אפשר ללמוד את קיום הנדר ביום השמיעה בקל וחומר מהאב לבעל או ההפך, כי כל אחד משניהם עולה על חברו במובן מסויים; וראו נדרים י ב. לכן ההיקש בין שניהם זקוק לפסוק מפורש – פס' יז. |
לא זכיתי - אדוננו מן הבעל: הואיל והבעל מיפר והאב מיפר; מה הבעל, עשה בו חרישה ושמיעה כיום נדר להקם
אף האב, נעשה בו חרישה ושמיעה כיום נדר להקם!
ועוד, ק"ו הוא: ומה הבעל, שאין הרשות מתרוקנת לו אם מת אביה של המאורסת לו - עשה בו חרישה ושמיעה כיום נדר
האב, שהרשות מתרוקנת לו אם מת הארוס - אינו דין שנעשה בו חרישה ושמיעה כיום נדר?
לא: אם אמרת בבעל, שמפר בבגר הבעל מיפר גם את נדרי אשתו הבוגרת - לפיכך עשה בו חרישה ושמיעה כיום נדר
תאמר באב, שאין מפר בבגר אינו רשאי להפר את נדרי בתו הרווקה הבוגרת - לפיכך לא נעשה בו חרישה ושמיעה כיום נדר!
לא זכיתי מן הדין, ת"ל: "אלה החקים אשר צוה ה' את משה" וגו' (במדבר ל יז)!
על כורחיך אתה מקיש את האב לבעל! מה בעל עשה בו חרישה ושמיעה כיום נדר להקם –
אף האב, נעשה בו חרישה ושמיעה כיום נדר להקם
מכאן נראה לכאורה שביטול הנדר יכול להיות בלבו של המיפר, בניגוד לתוספתא נדרים ז ח. יתכן שהכוונה כאן שהפר את הנדר בקול - אבל לא באזניה, וראו נזיר ד ג. |
"וה' יסלח לה", הרי שנדרה, ובטלו בלבו, והלכה ועשתה מזידה; מנין שצריכה סליחה? ת"ל: "וה' יסלח לה"
והרי דברים ק"ו: ומה אם נדרים המופרים - צריכין סליחה, ק"ו לנדרים שאינן מופרין!
משל למה הדבר דומה? למתכוין לאכול בשר חזיר ואכל בשר טלה.
והרי דברים ק"ו: ומה אם המתכוין לאכול בשר חזיר ואכל בשר טלה צריך סליחה; ק"ו למתכוין לאכול ואכל!
והרי דברים ק"ו: אם נדרים המופרין צריכין סליחה, ק"ו לנדרים שאין מופרין!
ההפרה היא טקס מחייב, ואי אפשר להניח שהנדר מופר אם המיפר אינו יודע על קיומו. |
"כי הניא אביה אותה", ואם הפר האב - מופר, ואם לאו - אין מופר.
אמרה: יודעת אני שכל נדרים שהיה אבא שומע היה מיפר! - שומע אני יהיה מופר? ת"ל "כי הניא אביה אותה":
ואם הפר האב - מופר ואם לאו - אין מופר.
לדעת ר' יאשיה אין האפוטרופוס רשאי להפר את הנדר אלא האב עצמו דווקא. ר' יונתן חולק עליו ומאפשר הפרה בידי שליח. |
אמר לאפוטרופוס: כל נדרים שתהא בתי נודרת מיכן ועד שאבוא ממקום פלוני - הפר לה, והפר לה
שומע אני יהיה מופר? ת"ל "ואם הניא אביה אותה" ואם היפר אביה - מופר ואם לאו - אינו מופר, דברי ר' יאשיה,
ר' יונתן אומר: מצינו בכל מקום ששלוחו של אדם כמותו!
לכאורה פס' ז-ט מוסרים אותו מסר כמו פס' יא-טו. ר' יאשיה מבחין בין ארוסה לנשואה. מגישתו מסתבר שלארוסה יכול להפר הארוס לבדו. ר' יונתן טוען – וכך גם משנתנו, ראו נדרים י א – שאת נדרי הנערה המאורסה מפירים אביה והארוס דווקא בשיתוף פעולה, ואין אחד מהם מיפר לה לבדו. |
"ואם היו תהיה לאיש ונדריה עליה" (במדבר ל ז) זו ארוסה! אתה אומר זו ארוסה, או אינו מדבר אלא בנשואה?
כשהוא אומר "ואם בית אישה נדרה" (במדבר ל יא), הרי נשואה אמורה.
הא מה ת"ל "ואם היו תהיה לאיש ונדריה עליה"? זו ארוסה, דברי ר' יאשיה,
ר' יונתן אומר: אחת זו ואחת זו! לא בא הכתוב לחלוק, אלא רשותו:
שכל זמן שהיא בבית אביה - אביה ובעלה מפירין נדריה. ניסת - אין האב מיפר את נדריה!
הפסוק נדרש כנישואין, שבהם עוברת האשה מבית אביה לבית בעלה – והשוו דברי' ר' יאשיה לעיל. |
"ונדריה עליה", נדריה שבאו עמה מבית אביה לבית בעלה. אתה אומר נדריה שבאו עמה מבית אביה לבית בעלה
או אינו אלא נדריה שנדרה ברשותו? אמרת ק"ו הוא: אם נדר שנדרה שלא ברשותו - הרי הוא מיפר, ק"ו לנדר שנדרה ברשותו!
נדרים שאביה קיים לא ניתנים לביטול, ונדרים שהופרו אינם עליה; בגוף הדרשה יש נסיון נוסף לערוך קל וחומר בין האב לבעל, וגם הוא נדחה כקודמו דלעיל, וגם הפעם ההיקש בין האב לבעל נתמך בפס' יז. |
ד"א "ונדריה עליה" - נדרים שלא הוקמו ושלא הופרו
או אינו אלא נדרים שהוקמו ושהופרו? הרי אתה דן הואיל והבעל מיפר והאב מיפר
מה האב, אין מיפר אלא נדרים שלא הוקמו ושלא הופרו - כך הבעל! ועוד ק"ו
ומה האב, שהרשות מתרוקנת לו - אין מיפר אלא נדרים שלא הוקמו ושלא הופרו
הבעל, שאין הרשות מתרוקנת לו - אינו דין שלא יפר אלא נדרים שלא הוקמו ושלא הופרו?
לא: אם אמרת באב, שאין מיפר אלא בבגר - לפיכך אין מיפר אלא נדרים שלא הוקמו ושלא הופרו
תאמר בבעל, שמיפר בבגר - לפיכך יפר כל נדר!
לא זכיתי מן הדין, ת"ל: "אלה החקים אשר צוה ה' את משה בין איש לאשתו בין אב לבתו" (במדבר ל יז)
על כורחיך אתה מקיש את הבעל לאב: מה האב, אינו מיפר אלא נדרים שלא הוקמו ושלא הופרו
אף הבעל, אין מיפר אלא נדרים שלא הוקמו ושלא הופרו!
"או מבטא שפתיה", אין ביטוי אלא שבועה, כענין שנאמר "או נפש כי תשבע לבטא בשפתים" (ויקרא ה ד).
ראו לעיל על פס' ה, דרשות דומות על האב. גם בעל חרש לא יכול להפר, גם שמיעה שלו היא לאו דווקא ישירה, גם הוא צריך להיות מודע מיהי שנדרה, וגם הוא, אם קיים את הנדר - אינו יכול לחזור בו ולהפר אותו. |
"ושמע אישה" (במדבר ל ח) - להוציא את החרש!
"ושמע אישה", אין לי אלא ששמע הוא; השמיעוהו אחרים מנין? ת"ל "וקמו כל נדריה וכל אסר אשר אסרה על נפשה יקומו", מכל מקום!
"והחריש לה" - עד שיהיה מתכוין לה; שאם נדרה אשתו ואמר סבור הייתי שהיא בתי - הרי זה יחזור ויפר
שנאמר "והחריש לה" - עד שיהא מתכוין לה:
"וקמו כל נדריה" למה נאמר? לפי שהוא אומר "והפר את נדרה" שאם נדרה וקיים וחזר והפר,
שומע אני יהיה מופר? ומה אני מקיים "וקמו כל נדריה" - עד שלא יפר!
או אף משיפר, ומה אני מקיים "והפר את נדרה"? - עד שלא קיים.
או אף משקיים? ת"ל: "יקומו", מגיד הכתוב שכל נדר שקיים שעה אחת - אין יכול להפר!
"ואם ביום שמוע אישה יניא אותה" (במדבר ל ט), לימד בבעל שהנאה היא הפרה
ולימד בבעל שעשה חרישה ושמיעה כיום נדר!
השוו לדרשה דלעיל פס' ג. שם ניסתה דרשת קל וחומר דומה להוכיח שבעל יכול לאסור על אשתו וכאן מנסים להסיק מהק"ו כר' אליעזר (ראו נדרים י ז,) שיכול הבעל להפר נדרי אשתו מראש, עוד לפני שנדרה אותם. שתי הדרשות מופרכות ע"י פסוקים. כאן מפריכים את הדרשה ע"י פס' ט ("אשר עליה") וע"י פס' יד, המשווה את הפרת הנדר להקמתו. מההשוואה עולה שנדר שעדיין לא נידור אינו ניתן להפרה. |
"והפר את נדרה אשר עליה" נדריה שעליה מיפר, ולא נדרים שאין עליה, שר' אליעזר אומר: יפר
והדין נותן: ומה אם במקום שאין מיפר, נדרי עצמו משנדר - הרי הוא מיפר נדרי עצמו עד שלא ידור אין הבעל יכול להפר נדרים שנדר, אבל כמובן הוא רשאי שלא לנדור אותם מראש
מקום שמיפר, נדרי אשתו משנדרה - אינו דין שיפר נדרי אשתו עד שלא תדור?
אמרו לו: לא אמרה תורה אלא "והפר את נדרה אשר עליה"; נדרים שעליה מיפר, ולא נדרים שאין עליה.
ד"א: "אישה יקימנו ואשה יפירנו" (במדבר ל יד); את שבא לכלל הקם - בא לכלל הפר;
לא בא לכלל הקם - לא בא לכלל הפר!
ראו לעיל בדרשות לפס' ו. |
"וה' יסלח לה", הרי שנדרה ובטלו בלבו, והלכה ועשתה מזידה; מנין שצריכה סליחה? ת"ל: וה' יסלח לה.
והרי דברים ק"ו: מה נדרים המופרין צריכין סליחה, ק"ו לנדרים שאין מופרין!
משלו משל למה הדבר? למתכוין לאכול בשר חזיר ואכל בשר טלה
והרי דברים ק"ו: אם המתכוין לאכול בשר חזיר ואכל בשר טלה צריך כפרה וסליחה ק"ו למתכוין לאכול ואכל.
והרי דברים ק"ו: אם נדרים המופרין צרכין סליחה, ק"ו לנדרים שאין מופרים
פיסקה קנד עריכה
על במדבר ל י-יג
אלמנה או גרושה מן האירוסין חוזרת לבית אביה והאב עדיין יכול להפר את נדריה, ראו לעיל קנג לפס' ד, "להביא את שנתארמלה" וכו'. אמנם לעניין נישואין לכהן היא נחשבת גרושה, אבל לא לעניין נדרים. |
"ונדר אלמנה וגרושה" (במדבר ל י) - מן הנישואין. אתה אומר מן הנישואין או אינו אלא מן האירוסין?
הרי אתה דן: הואיל ובעולה בוגרת - אין אביה מיפר נדריה, ואלמנה וגרושה - אין אביה מיפר נדריה.
מה בעולה, שיצאת מרשות אביה - אף אלמנה וגרושה, שיצאת מרשות אביה
או אפילו נתארמלה מזה וניסת לזה, נתגרשה מזה וניסת לזה - קורא אני עליה "ונדר אלמנה וגרושה"
לפי שמצינו באלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט? ת"ל: "ואם בית אשה נדרה" (במדבר ל יא), מכל מקום.
ר' ישמעאל כר' יאשיה לעיל קנג לפס' ז, שהארוס יכול להפר את נדרי הארוסה לבדו. |
"ואם בית אישה נדרה" (במדבר ל יא") - זו נשואה. או אינו אלא ארוסה?
כשהוא אומר "ואם היו תהיה לאיש" (במדבר ל ז) - הרי ארוסה אמורה
ומה ת"ל "ואם בית אשה נדרה"? - זו נשואה, דברי ר' ישמעאל
ר"ע אומר: זו יתומה בחיי האב!
ראו לעיל קנג בדרשות לפס' ה. |
"ושמע אישה" (במדבר ל יב) - להוציא את החרש!
"ושמע אישה" - אין לי אלא ששמע הוא; השמיעוהו אחרים מנין? ת"ל: "וקמו כל נדריה"!
לשתיקה של הבעל כששמע על נדרי אשתו ייתכנו כמה הסברים: יתכן שהשתיקה היא סימן לכעס על האשה ("למיקט") ויתכן שהוא מסכים ומקיים את הנדר. אמנם בשני המקרים הדין הוא ששתיקה עד הערב היא קיום הנדר, אבל הדרשה מזכירה זאת כדי להסביר את הכפילות של פס' יב ופסוק טו. |
"והחריש לה" - זו חרישה לקיים. אתה אומר זו חרישה לקיים, או אינו אלא חרישה למקט?
כשהוא אומר "ואם החרש יחריש לה אישה" (במדבר ל טו), הרי חרישה למקט אמורה
ומה ת"ל "והחריש לה"? זו חרישה לקיים!
ראו לעיל קנג לפס' ה. |
"וקמו כל נדריה", שאם נדרה וקיים וחזר והפר, שומע אני יהיה מופר, ומה אני מקיים "וקמו כל נדריה" עד שלא יפר?
או אף משיפר, ומה אני מקיים "והפר את נדרה"? עד שלא קיים
או אינו אלא אף משקיים? ת"ל: "יקום"; מגיד הכתוב שכל נדר שקיים שעה אחת - אין רשאי להפר!
"ואם הפר יפר אתם אישה ביום שמעו" (במדבר ל יג) מגיד שנתנה תורה רשות להפר כל היום.
ראו לעיל קנג לפס' ו. |
"כל מוצא שפתיה לנדריה ולאיסר נפשה לא יקום, אישה הפרם" - להוציא את אפוטרופוס
"אישה הפרם", אם הפר הבעל – מופר, ואם לאו - אינו מופר
אמרה: יודעת אני שכל נדרים שהיה בעלי שומע היה מפר, שומע אני יהיה מופר?
ת"ל: "אישה הפרם", אם הפר הבעל – מופר, ואם לאו - אינו מופר!
אמר לאפוטרופוס: כל נדרים שתהא אשתי נודרת מיכן עד שאבוא ממקום פלוני הפר לה
והפר לה, שומע אני יהיה מופר? ת"ל: "אישה הפרם": אם הפר הבעל – מופר, ואם לאו - אינו מופר דברי ר' יאשיה,
ר' יונתן אומר: מצינו בכל מקום ששלוחו של אדם כמותו!
"וה' יסלח לה", הרי שנדרה, ובטלה בלבה, והלכה ועשתה מזידה. מנין שצריכה סליחה?
ת"ל: "וה' יסלח לה"; והרי דברים ק"ו: אם הנדרים המופרים צריכין סליחה - ק"ו לנדרים שאין מופרין!
משלו משל למה הדבר? למתכוין לאכול בשר חזיר ואכל בשר טלה - צריך סליחה
ק"ו למתכוין לאכול ואכל.
והרי דברים ק"ו: אם נדרין המופרין צריכין סליחה, ק"ו לנדרים שאין מופרין!
פיסקה קנה עריכה
על במדבר ל יד
לפנינו הצמצום הגדוול ביותר של זכות ההפרה בתקופת חז"ל: תוכן הנדר המופר הוא עינוי נפש או דברים שבינו לבינה, הנוגעים בזוגיות של שניהם, וראו תוספתא נדרים ז א.. כל נדר בנושא אחר – אין הבעל יכול להפר. וראו נדרים יא א, שם לא מופיע ההיתר להפרת הנדר בדברים שבינו לבינה. |
"כל נדר וכל שבועת איסר לענות נפש" (במדבר ל יד), למה נאמר?
לפי שהוא אומר "והפר את נדרה אשר עליה" (במדבר ל ט).
שומע אני בין נדרים שיש בהן ענוי נפש - בין נדרים שאין בהם ענוי נפש?
ת"ל: "כל נדר וכל שבועת איסר לענות נפש אישה יקימנו ואישה יפירנו". לא אמרתי אלא נדרים שיש בהם ענוי נפש!
אין לי אלא נדרים שיש בהן ענוי נפש. נדרים שהם בינו לבינה מנין?
ת"ל: "אלה החקים אשר צוה ה' את משה בין איש לאשתו בין אב לבתו" (במדבר ל יז).
קטע שקשה להבינו, ונראה שכך פירושו: ר' יאשיה מאפשר לבעל להפר רק נדרים של עינוי נפש שהם בינו לבינה, כגון שנדרה שלא תיהנה מבעלה. נדר כזה "אינו מתחלל ע"י אחרים", כלומר אינו נוגע להם, ולכן יכול הבעל להפר אותו. |
שומע אני בין שיש בהן ענוי נפש ובין שאין בהן ענוי נפש? ת"ל: "כל נדר וכל שבועת איסר לענות נפש".
ומה זה, נדר שאינו מתחלל אלא על פי אחרים - הוא מפר, כך כל נדר שאינו מתחלל אלא על פי אחרים הוא מיפר, דברי ר' יאשיה,
ר' יונתן אומר: מצינו נדר שאינו מתחלל על ידי אחרים אלא בו - הרי הוא מפר!
כאיזה צד? אמרה "קונם פירות העולם עלי" - הרי זה יפר.
"קונם פירות מדינה זו עלי" - יביא לה מן מדינה אחרת. "פירות חנוני זה עלי" - אין יכול להפר!
אלא מה זה נדר שאין מתחלל ע"י אחרים אלא בו - הוא מפר.
הרחבת המגבלה על הזכות להפר מהבעל גם לאב. שולל הצעה להרחיב את זכות ההפרה מהאב לבעל, ואחר כך פוסל את הלימוד מקל וחומר ומעדיף לימוד מפס' יז – ראו לעיל קנג לפס' ו. |
אין לי אלא בעל, שאינו מפר אלא נדרים שיש בינו לבינה ונדרים שיש בהם ענוי נפש; האב מנין?
הרי אתה דן: הואיל והבעל מפר והאב מפר, מה הבעל, אין מפר אלא נדרים שבינו לבינה ונדרים שיש בהם ענוי נפש
אף האב, לא יפר אלא נדרים שבינו לבינה ונדרים שיש בהם ענוי נפש.
או חלוף: הואיל והאב מפר והבעל מפר, מה האב, מפר כל נדר - אף הבעל מפר כל נדר!
הא מה אני מקיים "כל נדר וכל שבועת איסר לענות נפש"? בימי הבגר, אבל בימי הנעורים - יפר כל נדריה?
ת"ל: "בנעוריה בית אביה".(במדבר ל יז) נעורים בבית אביה אמרתי, ולא נעורים בבית הבעל!
דנתי וחלפתי, בטל החילוף וזכיתי לדין כבתחילה: הואיל והבעל מפר והאב מפר.
מה הבעל, אין מפר אלא נדרים שבינו לבינה ונדרים שיש בהם ענוי נפש
אף האב, לא יפר אלא נדרים שבינו לבינה ונדרים שיש בהם ענוי נפש.
ועוד ק"ו: מה הבעל, שמפר בבגר, אין מפר אלא נדרים שבינו לבינה ונדרים שיש בהם ענוי נפש
האב, שאין מפר בבגר, אינו דין שלא יפר אלא נדרים שבינו לבינה ונדרים שיש בהם ענוי נפש?
לא: אם אמרת בבעל, שאין הרשות מתרוקנת לו - לפיכך אין מפר אלא נדרים שבינו לבינה ונדרים שיש בהם ענוי נפש
תאמר באב, שהרשות מתרוקנת לו, לפיכך יפר כל נדר!
לא זכיתי לדין! ת"ל "אלה החקים אשר צוה ה' את משה בין איש לאשתו בין אב לבתו" (במדבר ל יז)
על כורחיך אתה מקיש את האב לבעל: מה הבעל אין מפר אלא נדרים שבינו לבינה ונדרים שיש בהם ענוי נפש
אף האב, אין מפר אלא נדרים שבינו לבינה ונדרים שיש בהן ענוי נפש.
ראו נדרים יא ו, כר' ישמעאל, שצריך להפר את כל חלקי הנדר, אבל אם קיים חלק אחד – כל הנדר קיים. |
"אישה יקימנו ואישה יפרנו", נדרה מן התאנים ומן הענבים, קיים בתאנים - כולו קיים.
היפר לתאנים - אין מופר עד שיפר אף לענבים, דברי ר' ישמעאל.
ר' עקיבא אומר: קיים לתאנים ולא קיים לענבים או קיים לענבים ולא קיים לתאנים,
הפר לענבים ולא הפר לתאנים, או הפר לתאנים ולא הפר לענבים
יכול כולו מופר? ת"ל "אישה יקימנו" במינו "ואישה יפירנו" במינו.
נדרה מן התאנים ומן הענבים, ונשאלה לחכם והתיר לה לתאנים ולא לענבים, לענבים ולא לתאנים - כולו מותר.
אסר לה לתאנים לא התיר לה תאנים ולא לענבים, שלא שאלה את החכם עליהם לענבים ולא לתאנים - כולו אסור.
הפר לה בעלה לתאנים ולא לענבים, לענבים ולא לתאנים - כולו מופר.
קיים לה לתאנים ולא לענבים, לענבים ולא לתאנים - כולו קיים.
אם הנדר היה בלשון שניתן לחלק אותו לשני נדרים נפרדים – מודים כולם שיש לחלק ולדון כל נדר בנפרד, וראו נדרים יא ו. |
אימתי? בזמן שהוא נדר אחד אבל אם אמרה: "תאנים שאני טועמת" ועוד "ענבים שאני טועמת"
ונשאלה לחכם, והתיר לה לתאנים ולא לענבים, לענבים ולא לתאנים.
הפר לה בעלה לתאנים ולא לענבים, לענבים ולא לתאנים
קיים לה לתאנים ולא לענבים, לענבים ולא לתאנים - הקיום בקיומו וההפר בהיפרו
פיסקה קנו עריכה
על במדבר ל טו-יז
ראו גם לעיל פיסקה קנד, לפס' יב. בין אם כוונת הבעל היא להפגין כעס על אשתו, בין אם ברצונו לאשר את הנדר; ההחרשה שלו מקיימת את הנדר! |
"ואם החרש יחריש לה אישה מיום אל יום" (במדבר ל טו) - זו חרישה למקט
אתה אומר זו חרישה למקט, או אינו אלא חרישה לקיום?
כשהוא אומר "והחריש לה" (במדבר ל יב) הרי חרישה לקיום אמור; ומה ת"ל "ואם החרש יחריש לה"? - זו חרישה למקט:
"מיום אל יום", שומע אני מעת לעת? ת"ל "כל אסריה אשר עליה הקים אותם, כי החריש לה ביום שומעו."
ר' שמעון בן יוחי אומר: מעת לעת, שהרי אמרה תורה "מיום אל יום"!
זכותו של הבעל להפר את הנדר באותו היום, אבל אם קיים אותו בדיבור או במחדל (ששתק מיום אל יום – ראו לעיל) – פוקעת הזכות הזאת ומוחלת הסנקציה הבאה. |
"ואם הפר יפר אותם אחרי שמעו" (במדבר ל טז) - אחרי קיום הנדר.
אתה אומר אחרי קיום הנדר, או אחרי שמעו כמשמעו?
כשהוא אומר "כי החריש לה ביום שומעו" - הרי שומעו אמור
ומה ת"ל "ואם הפר יפר אותם אישה אחרי שמעו"? - אחרי קיום הנדר!
מניחים שהאשה האמינה בטעות שאכן הפר לה את הנדר, ובכך הוא גרם לה לחלל את דברה, והביא אותה לידי תקלה. יש כאן עידוד למי שגורם לחברו לשוב ולקיים מצוות, שיזכה לשכר על כך כמו השב בעצמו. |
"ונשא את עונה" מגיד הכתוב שהוא מוכנס תחתיה לעון!
והרי דברים ק"ו: ומה אם מדת פורענות מועטת, הגורם תקלה לחבירו הרי הוא מוכנס תחתיו
ק"ו למדת הטובה שהיא מרובה!
ראו לעיל פיסקאות קנג-קנד, שלמרות שאין היררכיה ברורה בין האב והבעל לומדים מזה על זה, בגלל הפסוק שלנו. |
"אלה החקים אשר צוה ה' את משה בין איש לאשתו בין אב לבתו" (במדבר ל יז),
על כורחיך אתה מקיש את האב לבעל ואת הבעל לאב בכל מדות שאמרנו
ראו לעיל פיסקאות קנג, קנה, שאין האב מיפר את נדרי בתו הבוגרת; וראו גם נדרים י ב. |
"בנעוריה בית אביה" נעוריה בבית אביה אמרתי, ולא נעוריה בבית הבעל.
ר' ישמעאל אומר: "בנעוריה בבית אביה" - בנערה המאורסה הכתוב מדבר שיהיו אביה ובעלה מפירים נדריה!