ביאור:ספרי במדבר/ט
ספרי במדבר לפרשת בהעלותך פרק ט עריכה
פיסקה סד עריכה
על במדבר ט א
ישראל הגיעו להר סיני בחודש השלישי, בשנה הבאה בחודש השני, 11 חדשים אחרי שהגיעו להר, התחילו את המפקד שבפרשת במדבר שבעקבותיו יצאו מהמחנה בהר סיני, ראו במדבר א א; והשוו ספרי דברים ב. |
"וידבר ה' אל משה במדבר סיני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים בחודש הראשון לאמר" (במדבר ט א).
בגנות ישראל הכתוב מדבר, שהיה להם אחד עשר חודש שהיו חונים לפני הר סיני
שתי הוכחות לכלל 'אין מוקדם ומאוחר בתורה': מההשוואה בין הפסוק שלנו לתחילת הספר, ומפרשת המן שיש בה פסוק מזמן הכניסה לארץ. |
וללמדך שאין מוקדם ומאוחר בתורה:
שבתחלת הספר הוא אומר "וידבר ה' אל משה במדבר סיני באהל מועד באחד לחדש השני" (במדבר א א), וכאן הוא אומר "בחודש הראשון"!
ללמדך שאין מוקדם ומאוחר בתורה!
רבי אומר: אין צריך, שהרי כבר נאמר "ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה עד בואם אל ארץ נושבת" (שמות טז לה), ועדיין לא אכלו!
אלא ללמדך שאין מוקדם ומאוחר בתורה!
את הזמן מונים לפי האירוע המשמעותי האחרון, וראו דרשה דומה מכילתא בחדש א; שם מסתיימת הדרשה בנימת אבל: "לֹא רָצוּ (לא זכו) לִמְנוֹת לְבִנְיָנוֹ, יִמְנוּ לְחָרְבָּנוֹ... לֹא רָצוּ לִמְנוֹת לְעַצְמָם, יִמְנוּ לַאֲחֵרִים!" |
וללמדך שהיו מונים עם יציאתם ממצרים; שנאמר "בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים".
באו לארץ - התחילו מונים לביאתם; שנאמר "כי תבואו אל הארץ" (ויקרא כג י).
נבנה הבית - התחילו מונים לבניינו; שנאמר "ויהי מקצה עשרים שנה אשר בנה שלמה את שני הבתים" (מלכים א ט י).
חרב הבית - התחילו מונים לחורבנו; שנאמר "אחרי אשר הוכתה העיר" (יחזקאל מ א).
תקף עליהם עול השיעבוד - התחילו מונים לשיעבודם
שנאמר "בשנת שתים לדריוש המלך" (חגי א א) ואומר "ובשנת שתים למלכות נבוכדנצר" (דניאל ב א).
וכשם שהיו מונין לשנים - כך היו מונים לחדשים; שנאמר "בחדש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים".
פיסקה סה עריכה
על במדבר ט ב-ג
שחיטת הפסח היא במועדו, אפילו בשבת. ר' יאשיה מנסה לדרוש זאת ישירות מהמילה "במועדו", אבל ר' יונתן דוחה את הדרשה וטוען שהיא אינה מספיקה. לבסוף דורש ר' יאשיה גזירה שווה מתמיד לפסח, וראו דרשות נוספות בתוספתא פסחים ד יג-יד, וראו גם מכילתא פסחא ה. |
"ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו" (במדבר ט ב), למה נאמר? לפי שהוא אומר "ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל" (שמות יב ו), שומע אני בין בחול בין בשבת!
ומה אני מקיים "מחלליה מות יומת" (שמות לא יד)? בשאר כל המלאכות, חוץ משחיטת הפסח!
או אף בשחיטת הפסח, מה אני מקיים "ושחטו אותו"? בשאר כל הימים, חוץ מן השבת
או אף בשבת? ת"ל: "ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו", דברי רבי יאשיה.
נם לו ר' יונתן: ממשמע הזה עדיין לא שמענו!
נם לו רבי יאשיה: לפי שהוא אומר "צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי לאשי... במועדו" (במדבר כח ב)
אם ללמד על התמיד שדוחה את השבת - אינו צריך, שהרי כבר נאמר "וביום השבת שני כבשים בני שנה... על עולת התמיד" (במדבר כח ט-י)
ומה תלמוד לומר "במועדו"? אלא מופנה להקיש, לדון ממנו גזירה שוה: נאמר כאן "במועדו" ונאמר להלן "במועדו".
מה מועדו האמור להלן דוחה את השבת - אף מועדו האמור כאן דוחה את השבת.
המילה "במועדו" חוזרת בפס' ב ובפס' ג. כאן דורשים את פס' ג, שאם רוב הציבור טמאים עושים פסח ראשון בטומאה; וראו תוספתא פסחים ח ז, שפסח ראשון נעשה בטומאה, אבל פסח שני אינו נעשה בטומאה. |
"בארבעה עשר יום בחדש הזה בין הערבים תעשו אותו במועדו" (במדבר ט ג), למה נאמר? והלא כבר נאמר "ויעשו", מה ת"ל "במועדו"?
אלא בא הכתוב ולימד על פסח ראשון, שכשם שדוחה את השבת - כך דוחה את הטומאה!
הא עד שלא יאמר יש לי בדין: ומה פרה, שאינה דוחה את השבת, דוחה את הטומאה
פסח ראשון, שדוחה את השבת, אינו דין שידחה את הטומאה?
הרי פסח שני יוכיח, שדוחה את השבת ואינו דוחה את הטומאה! והוא יוכיח לפסח ראשון, שאף על פי שדוחה את השבת - לא ידחה את הטומאה!
תלמוד לומר "במועדו", בא הכתוב ולימד על פסח ראשון, שכשם שדוחה את השבת - כך דוחה את הטומאה.
משפטיו של הפסח הם בפסח ראשון, וכוללים את שבעת ימי החג, חיוב אכילת מצה ואיסור החמץ. |
"ככל חקותיו" - אלו מצוות שבגופו: "שה תמים זכר בן שנה" (שמות יב ה).
"וככל משפטיו" - אלו מצוות שעל גופו: לשבעה, למצה, ולביעור חמץ.
פיסקה סו עריכה
על במדבר ט ד
הדרשה הראשונה קשורה לעיבור השנה לקראת הפסח, שיהיה בזמנו - זמן האביב, ובעקבותיו יהיו כל המועדים בזמניהם, וראו גם ספרי דברים קכז, שם דורשים לעניין זה את דברים טז א; וראו מכילתא פסחא ב. |
"וידבר משה אל בני ישראל לעשות הפסח"(במדבר ט ד),
למה נאמר? לפי שהוא אומר "וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל" (ויקרא כג מד)
ומה ת"ל "וידבר משה אל בני ישראל לעשות הפסח"?
אמר להם: שמרו את הפסח בזמנו! נמצאו מועדות בזמנם
דבר אחר: מלמד ששמע פרשת מועדות מסיני ואמרה לישראל, וחזר ושנאה להם בשעת מעשה.
ראו ספרי דברים שם, שם למדו ששואלים ודורשים בהלכות שלושת הרגלים בזמניהם מהחזרה המשולשת של הלכות הרגלים בחומשים ויקרא במדבר ודברים; וראו גם תוספתא מגילה ג ה. |
דבר אחר: אמר להם הלכות פסח בפסח, הלכות עצרת בעצרת, הלכות החג בחג;
מיכן אמרו: משה תקן להם לישראל להיות שואלים בענין ודורשים בענין!
פיסקה סז עריכה
על במדבר ט ה
ת"ק מאשים את העם שלא הקריבו את קרבנות הפסח במדבר חוץ מאשר הפסח המדובר. רשב"י מסכים אתו, אבל מחריג את שבט לוי, שהיה נימול במצרים והקריב את הפסחים ולא השתתף בחטא העגל. |
"ויעשו את הפסח בראשון בארבעה עשר יום לחודש" (במדבר ט ה), בגנות ישראל הכתוב מדבר, שלא עשו אלא פסח זה בלבד
וכן הוא אומר: "הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר"? וגו' (עמוס ה כה)
ר' שמעון בן יוחי אומר: ישראל לא היו מקריבים; ומי היה מקריב? שבטו של לוי
שנאמר "ישימו קטורה באפך וכליל על מזבחך" (דברים לג י)
ואומר "ויעמד משה בשער המחנה ויאמר מי לה' אלי" (שמות לב כו):
ישראל עבדו עבודה זרה, ושבטו של לוי לא עבדו עבודה זרה; שנאמר "כי שמרו אמרתך" (דברים לג ט)
ואומר "כי מולים היו כל העם היוצאים ממצרים" וגו' (יהושע ה ה):
ישראל לא היו מולים, ומי היה מל? שבטו של לוי; שנאמר "ובריתך ינצורו" (דברים לג ט).
למרות האמור בתחילת הפיסקה, 'בגנות ישראל' וכו', וכן תחילת פיסקה סו - בפסח הראשון השתתפו כולם; וראו גם לעיל פיסקאות ס-סא. |
ככל אשר צוה ה' את משה כן עשו בני ישראל, להודיע שבחן של ישראל; שכשם שאמר להם משה - כן עשו!
פיסקה סח עריכה
על במדבר ט ו-ח
ר' ישמעאל ור' עקיבא מנסים לזהות את המתים שלהם נטמאו האנשים; ר' יצחק טוען שנושאי הארון וגם מישאל ואלצפן היו יכולים להיטהר, שהרי עברו יותר משבועיים מאז שנטמאו; לכן הוא מייחס את הטומאה לאדם שמת בז' ניסן, והאנשים נטמאו לו לקברו – ולכן חל היום השביעי לטומאתם בערב פסח. |
"ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם" (במדבר ט ו), מי היו? נושאי ארונו של יוסף היו, דברי ר' ישמעאל
ר' עקיבא אומר: מישאל ואלצפן היו, שנטמאו לנדב ואביהוא
ר' יצחק אומר: אין צריך: אם נושאי ארונו של יוסף היו - יכולים ליטהר, ואם מישאל ואלצפן היו - יכולים ליטהר
ומי היו? למת מצוה נטמאו, שנאמר "ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא"; לא היו יכולים לעשות בו ביום, אבל היו יכולים לעשות ביום שלאחריו
נמצינו למדים שחל שביעי שלהם להיות ערב פסח.
לדעת ר' יאשיה באו האנשים לאהרון תחילה ואחר כך למשה; ר' אליעזר אומר שבאו לפני שניהם כאחד, שמשה ואהרון ישבו יחדיו באותו מקום. |
"ויקרבו לפני משה ולפני אהרן ביום ההוא", אם משה לא היה יודע, אהרן היה יודע? אלא סרס המקרא ודרשהו, דברי ר' יאשיה
אבא חנן אומר משום ר' אליעזר: בבית המדרש היו יושבין, ובאו ועמדו לפניהם.
ת"ק דורש 'ההמה' – לשבחם של השואלים. רבי מסיק מהמילה הלכה קבועה, שבעלי המעשה, כלומר מי שהפסיקה רלבנטית לגביהם – הם השואלים, ולא חבריהם. ההלכה תלויה בפרטי המקרה, ולכן היא מיוחדת לשואל המסוים. |
"ויאמרו האנשים ההמה אליו" (במדבר ט ז), מגיד שהיו בני אדם כשרים וצדיקים וחרדים על המצוות
רבי אומר אין צריך: הרי הוא אומר "ויאמרו האנשים ההמה אליו", שאין ת"ל ההמה, אלא מגיד שאין נשאלים אלא לבעל המעשה.
הטמאים מציעים בתחילה שהם ישחטו את הקרבן וימנעו מלאכול אותו בעצמם. משה עונה שאין לשחוט את הקרבן בטומאה. הטמאים מציעים שגם השחיטה תיעשה ע"י שליח, ומשה מודה שאינו יודע, וראו פסחים סב א, שאת שאר הזבחים יכול גם טמא לשלוח ביד חברו הטהור. |
"למה נגרע", אמר להם: אין קדשים קרבים בטומאה! אמרו לו: אם לאו, יזרק הדם על הטמאים והבשר יאכל לטהורים!
והדין נותן: ומה חטאת, שהיא קדשי קדשים, דמה נזרק על הטמאים ובשרה נאכל לטהורים
הפסח, שהוא קדשים קלים - דין הוא שיזרק הדם על הטמאים והבשר יאכל לטהורים! אמר להם: אין קדשים קרבים בטומאה!
אמרו לו: אם קדשים שיש להם אחריות יהו קרבים, קדשים שאין להם אחריות לא יהו קרבים? אמר להם לא שמעתי.
הפסיקה של משה לא היתה לפי כללי הלכה אלא ישירות מפי הקב"ה. וראו גם בסוף הפיסקה. |
"עמדו ואשמעה" (במדבר ט ח), כאדם שאומר אשמע דבר מפי רבי, אשרי ילוד אשה שכך היה מובטח, שכל זמן שהיה רוצה - היה מדבר עמו!
כדלעיל: משה אינו יודע אם הטמאים יכולים לצאת ידי חובה ע"י שליח. |
אמר ר' חידקא: שמעון השקמוני היה לי חבר מתלמידי ר"ע, ואמר: יודע היה משה שאין טמא אוכל את הפסח,
על מה נחלקו? אם יזרק הדם עליהם אם לאו
השוו לעיל "שאין נשאלים אלא לבעל המעשה". לפי הדרשה הזאת אין הדבר כך, ומשה היה ראוי לדעת את התשובה בעצמו אלמלא היו הטמאים זוכים. |
ראויה היתה פרשת טמאים שתאמר על ידי משה, אלא שזכו אלו שתיאמר על ידיהם, לכך שמגלגלים זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב.
פיסקה סט עריכה
על במדבר ט ט-יב
התשובה כללה גם פרטים נוספים, שמשה לא שאל עליהם. |
לפי הדרשה כל מי שלא עשה את הפסח הראשון, אפילו במזיד – יכול לעשות את השני ולא יהיה חייב כרת; וראו תוספתא פסחים ח א, והלכה ז שם, והשוו למשנה פסחים ט א. |
הרי אתה דן בנין אב מבין שניהם: לא ראי טמא מת כראי דרך רחוקה, ולא ראי דרך רחוקה כראי טמא מת!
הצד השוה שבהם - שלא עשה את הראשון, יעשה את השני. כך כל שלא עשה את הראשון - יעשה את השני.
המרחק של מודיעין מירושלים תואם לדעת ר' עקיבא בפסחים ט ב. ר' עקיבא חולק על הלכה א בתוספתא ועל הדרשה הקודמת, המאפשרות גם למזיד בפסח הראשון לצאת ידי חובה בשני, וראו בתוספתא הלכה ב. |
רבי עקיבא אומר: נאמר "טמא מת" ונאמר "דרך רחוקה"; מה טמא מת, רצה לעשות ואין יכול - אף דרך רחוקה, רצה לעשות ואין יכול.
ר' אליעזר אומר: נאמר ריחוק מקום במעשר ונאמר ריחוק מקום בפסח
מע"ש ניתן לפדיון מחוץ לירושלים, ראו מע"ש ג ז, שנאמר בו "כי ירחק ממך המקום..." (דברים יד כד). ר' אליעזר טוען שגם הדרך הרחוקה מוגדרת – מחוץ לחומת ירושלים. ר' יהודה מגדיל לעשות ודורש שירושלים לעניין מע"ש דומה לעזרה לעניין הפסח, ולכן מגדיר את מי שלא היה בעזרה בזמן שחיטת הפסח כהולך ב'דרך רחוקה'. המאמץ הדרשני מוסבר לאור הצפיפות בירושלים במועד הפסח הראשון, שבגללה דחו חכמים ככל האפשר את ההקרבה לפסח השני. |
איזהו מקום אכילתו? מפתח ירושלים ולפנים!
ר' יהודה אומר משמו: נאמר ריחוק מקום במעשר, ונאמר ריחוק מקום בפסח
מה ריחוק מקום האמור במעשר - חוץ למקום הכשירו, אף ריחוק מקום האמור בפסח - חוץ למקום הכשירו
ואיזה מקום הכשירו? מפתח העזרה ולפנים!
נקודה מעל אות מתפרשת כסימן למחוק את האות, או את האותיות האחרות, וראו דברי ר' יוסה בתוספתא פסחים ח ג. לעניין הנקודות ראו בראשית רבה מח טו. |
כיוצא בו "ישפוט ה' ביני ובינך" (בראשית טז ה) נקוד עליו, שלא אמרה לו אלא על הגר בלבד; ויש אומרים על המטילים מריבה בינו לבינה
כיוצא בו "ויאמרו אליו איה שרה אשתך" (בראשית יח ט) נקוד עליו, שהיו יודעים היכן היא
כיוצא בו "ולא ידע בשכבה ובקומה" (בראשית יט לג) נקוד על בשכבה, לומר בשכבה לא ידע ובקומה ידע
כיוצא בו "וישקהו" (בראשית לג ד) נקוד עליו, שלא נשקו בכל לבו; ר"ש בן יוחי אומר הלכה: בידוע שעשו שונא ליעקב, אלא נהפכו רחמיו באותה שעה ונשקו בכל לבו
כיוצא בו "וילכו אחיו לרעות את צאן אביהם בשכם" (בראשית לז יב) נקוד עליו, שלא הלכו אלא לרעות את עצמם
כיוצא בו כל פקודי הלוים "אשר פקד משה ואהרן" (במדבר ד מו) נקוד עליו, שלא היה אהרן מן המנין
כיוצא בו "ונשים עד נופח אשר עד מידבא" (במדבר כא ל) נקוד עליו, שאף מלהלן היה כן
כיוצא בו "עשרון עשרון" (במדבר כט טו) נקוד על עשרון, שלא היה אלא עשרון אחד בלבד
כיוצא בו "הנסתרות לה' אלהינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם" (דברים כט כח) נקוד עליו, אמר להם: עשיתם הגלוים - אף אני אודיע לכם את הנסתרים
אף כאן אתה אומר "בדרך רחוקה" נקוד עליו, שאפילו היה בדרך קרובה והיה טמא - לא היה עושה עמהם את הפסח.
הלכות פסח שני הן הלכה לדורות. |
"בחדש השני בארבעה עשר יום" (במדבר ט יא), הוסיף בו הכתוב שתי מצות חוץ ממצוה האמורה בגופו
ואיזו זו? זו "ועצם לא ישברו בו" (במדבר ט יב).
"ככל חקת הפסח" - במצות שבגופו הכתוב מדבר. אתה אומר במצוות שבגופו הכתוב מדבר
הלכות הפסח השני כוללות גם אכילה עם מצה ומרור וגם את הלכות צליית ואכילת בשר הפסח גופו בלילה בלי לשבור את העצם; וראו לעיל פיסקה סה – גם שם דרשו 'ככל חוקותיו – אלו מצוות שבגופו', וראו דברי איסי בן עקביא לקמן. |
כשהוא אומר "ככל חקותיו וככל משפטיו יעשו אותו" - הרי מצות שעל גופו אמורות
הא מה ת"ל "ככל חקת הפסח יעשו אתו"? במצות שבגופו הכתוב מדבר
או אף לשבעה ולמצה ולביעור חמץ? ת"ל: "ועצם לא ישברו בו". עצם היה בכלל, יצא מוצא מן הכלל ללמד על הכלל:
מה עצם, מצוה שבגופו הכתוב מדבר - אף כשהוא אומר "ככל חקת הפסח יעשו אותו" - במצות שבגופו הכתוב מדבר!
איסי בן עקביא אומר: "חוקה" האמורה בפסח אינה אלא בגופו!
פיסקה ע עריכה
על במדבר ט יג
"והאיש אשר הוא טהור" (במדבר ט יג), שומע אני אחד יחיד ואחד צבור עושה פסח שני? ת"ל: "ויהי אנשים" (במדבר ט ו). היחיד עושה פסח שני, ואין הצבור עושה פסח שני!
ר' נתן אומר: אין צריך, שהרי כבר נאמר "והאיש": היחיד עושה פסח שני, ואין הצבור עושים פסח שני!
הדרשה בשיטת ר' עקיבא והמשנה בפסחים ט א, המגדירה "דרך רחוקה" מעבר למודיעין, ושאינה מאפשרת למזידים לאכול פסח שני ולהיפטר מכרת; ובניגוד לתוספתא פסחים ח א ולדרשה לעיל בפיסקה סט. |
"וחדל", אין "וחדל", אלא כל שיכול לעשות ולא עשה; שיערו חכמים: כל שהיה בשעת שחיטת הפסח מן המודיעים ולפנים וכן לכל מדתה לשאר רוחות השמים.
"ונכרתה", אין "ונכרתה" אלא הפסקה.
"הנפש ההיא" – מזידה, דברי ר"ע. "מעמיה" - ועמה שלום.
ראו דברי ר' חנינא בן עקביא בתוספתא פסחים ח ז-ח. פסח שני מיועד לטמאים, ולכן אינו דוחה את הטומאה, אבל הוא דוחה את השבת. |
"כי קרבן ה' לא הקריב במעדו", על פסח ראשון הכתוב ענש כרת.
אתה אומר על פסח ראשון, או לא ענש אלא על פסח שני? אמרת איזהו "מועדו"? - זה ראשון!
ד"א: "כי קרבן ה' לא הקריב במועדו", בא הכתוב ולימד על פסח שני, שדוחה את השבת
או ידחה את הטומאה? אמרת כל עצמו אינו בא, אלא מפני הטומאה.
ראו תוספתא פסחים ח י, שם חלק ר' יוסי על ר' אלעזר בר' שמעון וחייב את האשה בקרבן הפסח. ר' יהודה טוען שם שרשות היא בידה, וראו גם חלה ד יא. |
"חטאו ישא האיש ההוא", אין לי אלא איש. אשה מנין? ת"ל "ונכרתה הנפש ההוא", להביא את האשה
רשב"י אומר: "חטאו ישא האיש ההוא" - להוציא את האשה.
פיסקה עא עריכה
על במדבר ט יד
ראו מכילתא פסחא טו: אם הגר התגייר אחרי יד בניסן הוא פטור מקרבן הפסח באותה שנה. |
"וכי יגור אתך גר ועשה פסח" (שמות יב מח), שומע אני כיון שנתגייר יעשה פסח מיד?
ת"ל: "כאזרח": מה אזרח בארבעה עשר, אף הגר בארבעה עשר
ר' שמעון בן אלעזר אומר: הרי שנתגייר בין שני פסחים, שומע אני יעשה פסח שני?
ת"ל: "כאזרח" מה אזרח שלא עשה את הראשון - יעשה את השני
כך כל שלא עשה את הראשון - יעשה את השני.
"כחוקת הפסח וכמשפטו כן יעשה" (במדבר ט יד), אין לי אלא הפסח, שהשוה את הגר לאזרח
בכל מצות שבתורה מנין? ת"ל: "חוקה אחת יהיה לכם ולגר". בא הכתוב והשוה את הגר לאזרח בכל מצות שבתורה.