ביאור:תוספתא/טהרות/ו

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


תוספתא מסכת טהרות פרק ששי

עריכה

הולכים אחר הרוב או לפי הרשות?

עריכה
(א)
הנבילות ושחוטות בעיר - הולכין אחר הרוב


ספק בשוק אם הבשר כשר לאכילה. רשב"ג מחמיר, והשוו לקמן סוף הלכה ד.
גם בככר שהיה עליה דם, תולים לטהרה: יתכן שאין זה דם שרצים, ואפילו אם כן – יתכן שהשרצים חיים.



רשב"ג אומר: אפי' נבלה אחת נמכרת בעיר - כל הנמצא בעיר הרי הוא של נבלה
מפני שהנבלות מצויות.
דמים טהורים וטמאים בתוך הבית - הולכין אחר הרוב.
מעשה שנמצאו דמים על גבי ככרות של תרומה, ובא מעשה לפני חכמים וטיהרם
שאינם אלא דם השרצים החיים.

(ב)

תשעה שרצים וצפרדע אחד ברה"ר, ונגע באחד מהן, ואינו יודע באיזה מהן נגע - ספיקו טהור

פירש אחד מהן לרה"י - ספיקו טמא; לרה"ר - ספיקו טהור; ובנמצא - הולכין אחר הרוב.


ברה"ר מקילים וברה"י מחמירים. בעניינים אלו השיקול של הרשות גובר על השיקול של הרוב, אבל אם לא ידועה הרשות - הולכים אחר הרוב. וראו גם משנה ה, א.
חמשת האוכלים השניים יכולים לתלות שהככר הטמאה כבר נאכלה, אבל חמשת הראשונים טמאים, כי ידעו שיתכן שהם אוכלים ככר טמא. התודעה קובעת את הטומאה.



תשעה צפרדעים ושרץ אחד ברה"י, ונגע באחד מהן ואין יודע באיזה מהן נגע - ספיקו טמא
פירש אחד מהן לרה"י - ספיקו טמא; לרה"ר - ספיקו טהור; ובנמצא - הלך אחר הרוב.
ככר טמא שנתערב בט' ככרות טהורין, ואכלו חמשה חמשה ראשונים
ואח"כ אכלו חמשה חמשה אחרונים, ונטמא אחד מהן, מי שאכל את הככר הטמא ואינו יודע איזה מהם
הראשונים טמאין, שאין להן במה יתלו, והאחרונים - טהורין
זה הכלל: אדם באדם, טהרות בטהרות, אדם בטהרות, וטהרות באדם - הרי אלו מוכיחות
נאכלו ראשונות, נטמאו או שאבדו עד שלא נעשו שניות – טהורות. משנעשו שניות - שניות תלויות.

(ג)
ב' שבילים, אחד טמא ואחד טהור

והלך באחד מהן ועשה טהרות, ונאכלו בשני ועשה - ישרפו
בראשון ולא עשה, בשני ועשה - ישרפו
בראשון ובשני ועשה, אלו ואלו מונחות - ראשונות טהורות, ושניות ישרפו.

(ד)
שני שבילים, אחד טמא ואחד טהור, והלך באחד מהן ועשה טהרות

ובא חבירו והלך בשני ועשה - אלו ואלו מונחות, הרי אלו מוכיחות.
נאכלו ראשונות, או נטמאו או שאבדו, עד שלא נעשו שניות - טהורות
משנעשו שניות - שניהם תלויות. עשו שניהן טהרה אחת - הרי זו טמאה.
עשו שניהן שתי טהרות
זה בא ונשאל בפני עצמו - אומרים לו טהור, וזה בא ונשאל בפני עצמו - אומרים לו טהור
וזה שנשאלו שניהן כאחד - אומרים להם טמאין, דברי ר' יהודה.
ר' יוסי אומר: אם אמרו שנים היינו, ובשני שבילים הלכנו, ושתי טהרות עשינו
אומרים להם טמאין
שאפי' טומאה אחת שנתערבה במאה טהרות - כולן טמאות.

(ה)

שני שבילים, אחד טמא ואחד טהור, והלך באחד - טהור
והלך באחד ונכנס למקדש – פטור. בשני - חייב

בראשון ולא נכנס, בשני ונכנס - חייב.


הרישא היא פראפרזה על הלכה ד בעניין של טומאת המקדש. לסיפור בסיפא ראו משנה ה, ז.



בראשון ונכנס, והזה ושנה וטבל, בשני ונכנס – חייב. ר"ש פוטר בזה.
ור"ש בר יהודה פוטר בכולן משם ר"ש
מעשה במסוכן אחד שהיו מוליכים אותו מגינוסר לחמתן
והיו הכתות מתחלפות עליו, ובאחרונה נמצא מת בידן
ובא מעשה לפני חכמים, ולא טימאו אלא כת אחרונה בלבד.

אחר הרשות או כשעת המציאה?

עריכה
(ו)
נגע באחד בלילה, ואין ידוע אם חי אם מת, ולשחר בא ומצאו מת


ראו משנה ה, ז. סתירה בין שני הכללים.



ר"מ מטהר, שספק רה"ר טהור, וחכמים מטמאים, שכל הטומאות כשעת מציאתן.
ומודים חכמים לר"מ, שאם ראהו חי מבערב, אע"פ שהוא בא שחרית ומצאו מת - טהור
מפני שזה ספק רה"ר.
ישב בלילה על גבי אבן ברה"ר, ולשחר [עמד] ומצא עליה שרץ או רוק
ר"מ מטהר, מפני שספק רה"ר טהור, וחכמים מטמאים, שכל הטומאות כשעת מציאתן
ומודים חכמים לר"מ, שאם ראוה נקיה בלי שרץ
אע"פ שהוא בא שחרית ומצא עליה שרץ או רוק - שהוא טהור, מפני שזה ספק רה"ר.

חזקת טומאה ברה"ר

עריכה
(ז)
שוטה אחת בעיר - כל הרוקין שבעיר טמאין, דברי ר"מ


ראו משנה ה, ח. כאן נוספו דברי ר' יהודה.



ר' יהודה אומר: אם היתה רגילה ליכנס במבוי אחד
אותו מבוי בחזקת טומאה, וכל המבואות בחזקת טהרה
ור"ש אומר: כל המבואות בחזקת טומאה, חוץ מן חצר המשתמרת
ור"א בר"ש אומר: אף חצר המשתמרת בחזקת טומאה
עד שיאמר: ברי לי שלא באתה לכאן.

(ח)

הנדחק ברחיים שהעובד כוכבים בתוכה, ושהנדה בתוכה - בגדיו טמאין מדרס

ואי זו הוא הרחיים? כל שעוקרין אותה ודוחפין אותה ממקומה.


מי שעמד ליד ריחיים קטנים בזמן שטחנו בהם גוי או נידה, כנראה נשענו עליו הטמאים וטימאו אותו, וראו זבים ג, ב.
דברי ר' דוסתאי דומים לאמור לעיל ה, ב.



רקק ודרס - על רוקו שורפין את התרומה, על בגדיו הולכין אחר הרוב.
מי שדרסה אשה על בגדיו - בגדיו טמאין מדרס
ר' דוסתאי בר יהודה אומר: אם רקקה ושפה את רוקה בשעה שהיא רקקה - בגדיו טמאים מדרס
שכן דרך בנות ישראל, שפות את רוקן בשעה שהן נדות
לא שפה את רוקה - בגדיו טהורין.

נאמן ע"י עצמו

עריכה
שנים אומרים לו נטמאת, והוא אומר לא נטמאתי


ראו משנה ה, ט. למרות שהוא טהור – לא שולחים אותו לעשות טהרות לאחרים.



אין אומרים לו עסוק בטהרות, אלא לעצמו.

(ט)

מביא אדם קרבן ע"י בנו ובתו הגדולים, וע"י עבדו ושפחתו העברים ומכחישן

נאמן ע"י עצמו. כיצד? אמרו לו נדרת, ואמר תנאי היה בלבי - שומעין לו


ראו נגעים יד, יב: האב או האדון יכול להביא קרבן אפילו אם הבן או העבד טוענים שלא נטמאו.
נאמן ע"י עצמו - ראו משנה ה, ט.
תנאי היה בלבי - השוו ספרא חובה פרק ז, ה.
לעניין גיל הילדים ראו נידה ה, ד-ה.



נדרת, ואמר להן לא נדרתי, ומשהגיעוהו הוכיחו לו שנדר אמר תנאי היה בלבי - אין שומעין לו.
אמרו לו אשתך נדרה, ואמר בלבי היה להפר לה – שומעין לו
אשתך נדרה, והוא אומר להן לא נדרה, ומשהגיעוהו אמר בלבי היה להפר לה - אין שומעין לו.
נאמן לומר בני זה בן ט' שנים ויום אחד, בתי זו בת ג' שנים ויום אחד
חייב עליהן להביא קרבן, למכות ולעונשין מוות - ה"ז אינו נאמן.

(י)

היו חמוריו ופועליו טעונין טהרות ועוברין לפניו, אף שהפליגו יתר ממיל - הרי אלו טהורין

מפני שהוא בחזקת המשתמר.


לעניין חזקת המשתמר השוו ע"ז ה, ג.
וראו גם תוספתא חגיגה א ב, לעניין יודע להישאל.
ההשוואה בין ספק טומאה ברה"י לסוטה ראו גם סוטה כח א.
שרץ ברה"ר – השוו ספרי במדבר ז.
לדברי רשב"ג ראו משנה ג, ו.



ואם אמר להם: צאו ואני אבא אחריכם, כיון שנכסו מעיניו - הרי אלו טמאים.
שנים אומרים נטמא ושנים אומרים לא נטמא, ברה"י - טמא, ברה"ר - טהור.
שאלו את בן זומא: מפני מה ספק רה"י טמא?
אמר להם: סוטה מה היא לבעלה, ודאי או ספק? אמרו לו ספק.
אמר להן: מצינו שהיא אסורה לבעלה!
מכאן אתה דן לשרץ: מה כאן רה"י - אף להלן רה"י
ומה כאן יש בו דעת לשאול - אף להלן דבר שיש בו דעת לשאול
מכאן אמרו: דבר שיש בו דעת לשאול, ברה"י - ספיקו טמא, ברה"ר - ספיקו טהור
ומפני מה ספק רה"ר טהור?
אמר להם: מפני שהצבור עושין את הפסח בטומאה בזמן שרובן טמאין
ואם טומאה ודאית הותרה לצבור - ק"ו לספק
ר"ש בן גמליאל אומר: מפני מה ספק רשות היחיד טמא וספק רשות הרבים טהור?
מפני שאפשר להשאיל על היחיד, וא"א להשאיל על הרבים.