ביאור:ספרי במדבר/יא
ספרי במדבר לפרשת בהעלותך פרק יא עריכה
פיסקה פה עריכה
על במדבר יא א
דורש 'ויהי' – חזר והיה, בפעם נוספת. |
"ויהי העם כמתאוננים", (במדבר יא א) אין "ויהי" אלא שהיה להם דבר מתחלה
מלמד שהיו מקולקלים וחזרו לקלקולם הראשון.
"העם" – הוא כינוי גנאי, ואילו "עמי" הוא כינוי שבח. |
"ויהי העם", אין "העם", אלא הרשעים, שנאמר "מה אעשה לעם הזה" (שמות יז ד), "עד אנה ינאצוני העם הזה" (במדבר יד יא)
"העם הזה הרע המאנים לשמוע את דברי" (ירמיה יג י), כה אמר ה' לעם הזה כן אהבו לנוע (ירמיה יד י)
וכשהוא קוראן "עמי", אין עמי אלא כשרים, שנאמר "שלח עמי ויעבדני" (שמות ח טז), "עמי מה עשיתי לך ומה הלאתיך ענה בי" (מיכה ו ג), "עמי זכר נא מה יעץ" (מיכה ו ה).
דורש 'מתאוננים' – מתאנים, מחפשים תירוץ לדרכם. המניע המיוחס להם הוא דיני עריות - ראו לקמן פיסקה צ. |
"כמתאוננים", אין מתאוננים אלא מתרעמים, מבקשים עלילה היאך לפרוש מאחרי המקום
שכן הוא אומר ביורם בן אחאב "כי אך דעו נא וראו כי מתאנה הוא לי" (מלכים ב ה ז)
וכן הוא אומר בשמשון "כי תואנה הוא מבקש מפלשתים" (שופטים יד ד)
ר' אליעזר אומר: אין "כמתאוננים" אלא כמתלהמים; וכן הוא אומר "דברי נרגן כמתלהמים" (משלי כו כב) וכן הוא אומר "ותרגנו באהליכם" (דברים א כז)
והם היו כמתלהמים, אבל סכין ירדה מן השמים ובקעה את כריסם, שנאמר "והם ירדו חדרי בטן" (משלי כו כב)
ר' יהודה אומר: אין "כמתאוננים" אלא כמדוים את עצמם, כמתאבלים על עצמם. שנאמר "לא אכלתי באוני ממנו" (דברים כו יד).
רבי אומר: "כמתאוננים רע", אין "רע" אלא עבודה זרה, שנאמר "כי תעשו את הרע בעיני ה' להכעיסו במעשה ידיכם" (דברים לא כט)
ישראל רצו שהקב"ה ישמע אותם ויתרגז. |
"באזני ה'", מלמד שהיו ישראל מתכוונים להשמיע את המקום
היה ר' שמעון אומר: משל למה הדבר דומה? לאחד שהיה מקלל את המלך; היה המלך עובר, אמרו לו: שתוק, שלא ישמע המלך!
אמר להם: מי יאמר לכם שלא היתה כוונתי כי אם להשמיעו! אף ישראל, מתכוונים להשמיע למקום.
דורש 'ויחר' – חימה – חום – אש. |
"וישמע ה' ויחר אפו", שמע המקום ונתמלא עליהם חימה
"ותבער בם אש ה'", ירדה אש מן השמים והיתה קופלת בהם מתחתיה, עד שלא עמדו לא בין החיים למתים ולא בין המתים לחיים
להלן הוא אומר "ויעמדו בין המתים ובין החיים" (במדבר יז יג), אבל כאן לא עמדו לא על בין המתים לחיים ולא על בין החיים למתים
ת"ק מפרש 'קצה' – כפשוטו, לדעתו חטאו ונפגעו הגרים – הערב-רב. ר' שמעון מפרש 'קצה' -קצין, מנהיג. לדעתו חטאו המנהיגים של העם, בדומה לחטא בעל פעור, והם שנענשו. |
אבל אי אתה יודע במי נגעה האש תחלה! הרי הוא אומר "ותאכל בקצה המחנה", יש אומרים: אלו הגרים הנתונים בקצה המחנה.
ר' שמעון בן מנסיא אומר: "ותאכל בקצה המחנה" - במוקצים שבהם, בגדולים שבהם
וכן הוא אומר "וישימו העם אותו עליהם לראש ולקצין" (שופטים יא יא)
פיסקה פו עריכה
על במדבר יא ב-ד
הפניה למשה היא כאל בעל קשרים עם הקב"ה, והפונים אליו מנצלים את הקשרים הללו, בדומה לדמות האדמו"ר בחסידות. |
"ויצעק העם אל משה" (במדבר יא ב), וכי מה היה משה מועילם? והלא אין ראוי לומר אלא "ויצעק העם אל ה'", ומה תלמוד לומר "ויצעק העם אל משה"?
היה ר' שמעון אומר: משל למה הדבר דומה? למלך בשר ודם שכעס על בנו
והלך לו הבן ההוא אצל אוהבו של מלך, אמר לו צא ובקש לי מאבא
כך הלכו ישראל אל משה, אמרו לו בקש עלינו מלפני המקום
יכול שעיכב משה בידו? ת"ל "ויצעק משה אל ה'" יכול שעיכב בידו המקום? ת"ל "ותשקע האש" ששקעה האש במקומה
האש נשארה נוכחת במחנה, וכך היא המשיכה לאיים על חוטאים פוטנציאליים; המקום נקרא 'תבערה' והשם הזה מנציח את נוכחות האש המאיימת. |
אלו חזרה לה לשמים - סופן היו חוזרים לקלקולם, ואלו חזרה לה לאחת מכל הרוחות - היתה קופלת את כל הרוח והולכת
אלא :ותשקע האש", ששקעה האש במקומה.
"ויקרא שם המקום ההוא תבערה" (במדבר יא ג), אין תבערה, אלא כאדם שהוא אומר 'תבער אש פלוני במקומו'
כך אמר להם משה לישראל: עשיתם תשובה – 'ותשקע האש'; ואם לאו - עדין היא במקומה.
השמות שקוראים בהם למקומות הם חדשים ומקוריים, על שם ההתרחשויות שהיו במקום. |
"כי בערה בם אש ה'", על מה שאירע נקרא, ולא כך היה שמו מקודם
כיוצא בו "ויקרא שם המקום מסה ומריבה" (שמות יז ז). יכול כך היה שמו מקודם?
ת"ל "על ריב בני ישראל". על מה שאירע - נקרא שמו
כיוצא בו "ויקרא שם המקום ההוא קברות התאוה" (במדבר יא לד), יכול כך היה שמו מקודם?
ת"ל "כי שם קברו את העם המתאוים". על מה שאירע נקרא, ולא כן היה שמו מקודם
לעניין זיהויים של המתאוים חוזרות הדרכים שפגשנו לעיל בפיסקה פה: הערב רב או המנהיגים של ישראל. |
אבל עדיין אי אתה יודע מי היו אותם המרגילים את ישראל לדבר עבירה
הרי הוא אומר "והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה" (במדבר יא ד) - אלו הגרים, המאוספין מכל מקום
רבי שמעון בן מנסיא אומר: אלו הזקנים, שנאמר "אספה לי שבעים איש מזקני ישראל" (במדבר יא טז)
מפרש 'בני האלוהים' – בני הדיינים, בניגוד לספרי היובלים וחנוך, המתארים מרד של המלאכים בקב"ה; וראו בראשית רבה כו ה. |
כיוצא בו "ויראו בני האלהים את בנות האדם" (בראשית ו ב) מה היו בני הדיינים עושים?
היו אוחזים נשים מן השוק ומענים אותם! אם כך היו בני הדיינים עושים - ק"ו לשאר הטרטין! לאנשים פשוטים
דורש את הכפילות "התאוו תאווה", שלא ביקשו לטעום דבר מה חדש לגמרי אלא לשינוי בתפריט היומי. |
"התאוו תאוה", יכול שהיו מתרעמים על דבר שלא טעמו אותו מימיהם?
ת"ל "התאוו תאוה", היו מתרעמין על המן, שהיה יורד להם בכל יום, ולא היו מתרעמים על דבר שלא טעמו אותו מימיהם.
הדרשן מוכיח שהיה לישראל בשר, שהרי אפילו לאחר 40 שנה היו עדרים לבני גד ולבני ראובן! מכאן שהתלונה היתה תלונת שוא שמטרתה להתרחק מהקב"ה. לסיבה האמיתית ראו לקמן פיסקה צ, שנאלצו לפרק את משפחותיהם בגלל דיני עריות. |
"וישובו ויבכו גם בני ישראל" - מלמד שאף הראשונים היו בני ישראל.
"ויאמרו מי יאכילנו בשר", וכי מפני שלא היה להם בשר היו מתרעמים? והלא כבר נאמר "וגם ערב רב עלה אתם וצאן ובקר מקנה כבד מאד"! (שמות יב לח)
יכול שאכלום במדבר? והלא בכניסתן לארץ הוא אומר "ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד" (במדבר לב א)!
אלא שמבקשים עלילה היאך לפרוש מאחרי המקום!
פיסקה פז עריכה
על במדבר יא ה-ו
הזכרונות של ישראל ממצרים אינם אותנטיים, ונאמרו רק כדי להתרחק מהקב"ה ומהחיוב במצוות, וראו בפיסקה פו. וראו גם את דברי ר' אלעזר המודעי במכילתא ויסע א - תשובה אחרת לאותה שאלה. |
"זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם" (במדבר יא ה), וכי יש בענין האם יתכן שהיו המצריים נותנים להם דגים בחנם?
והלא כבר נאמר "ועתה לכו עבדו ותבן לא ינתן לכם" (שמות ה יח),
אם תבן לא היו נותנים להם בחנם, ודגים היו נותנים להם בחנם? ומה אני אומר "חנם"? חנם מן המצוות!
ראו מכילתא ויסע ד, שהמן היה מתאים עצמו לצפיות האוכלים אותו; ר' שמעון מחריג את הקישואים וכו', שאינם מאכלים בריאים ולכן המן לא הפך לקישואים, בצלים וכו', אבל ישראל פירשו את ההחרגה הזאת כחולשה של הקב"ה. |
"את הקשואים", רבי שמעון אומר: מפני מה המן משתנה להם לכל דבר שהיו רוצים, חוץ מחמשת המינים הללו?
משל למלך בשר ודם שמסר בנו לפידגוג, והיה יושב ומפקדו ואומר לו: הנראה שלא יאכל מאכל רע ולא ישתה משקה רע!
ובכל כך היה הבן ההוא מתרעם על אביו, לומר לא מפני שאוהבני, אלא מפני שאי אפשר לו שאוכל!
וחכמים אומרים: מן היה משתנה להם לישראל לכל דבר שרוצים, אלא שלא היו רואים בעיניהם אלא מן
שנאמר "נפשינו יבשה אין כל בלתי אל המן עינינו" (במדבר יא ו), אמרו אין לנו אלא מן בשחר ומן בערב!
פיסקה פח עריכה
על במדבר יא ו-ז
המן הוא מאכל מוצלח, שכולו נספג בגוף האוכל ואינו גורם לצואה, ודווקא משום כך הוא חשוד בעיני ישראל. והשוו לדברי ר' שמעון בפיסקה פז, המצביעים על בעיה דומה. |
"ועתה נפשינו יבשה אין כל" (במדבר יא ו), אמרו: עתיד המן ליתפח בתוך כריסנו להרגנו! יש לך ילוד אשה שאין מוצא מה שאוכל?
אמרו לו לרבי שמעון: ומה אתה מקיים "ויתד תהיה לך על אזנך" (דברים כג יד)?
אמר להם: מה שתגרי אומות העולם מוכרים להם - יוצא מהם
אבל המן - אין יוצא מהם לעולם, שנאמר "לחם אבירים אכל איש" (תהלים עח כה), לחם המובלע באיברים.
דרשות המחלקות פסוק באמצעו ומיחסות כל חלק לדובר שונה, או לנמען שונה; וראו גם תוספתא סוטה ט ה. |
"אין כל בלתי אל המן עינינו", את סבור מי שאמר זה אמר זה? לא מי שאמר זה אמר זה
ישראל אומרים "בלתי אל המן עינינו",
והמקום מפייס את כל באי העולם ואומר להם: בואו וראו על מה אלו מתרעמים עלי, "והמן כזרע גד הוא ועינו כעין הבדולח" (במדבר יא ז)
כענין שנאמר "וזהב הארץ ההוא טוב שם הבדולח" (בראשית ב יב)
כיוצא בו אתה אומר "ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני" (בראשית לח כו),
והמקום הכתיב על ידו "ולא יסף עוד לדעתה"; כיון שידע שכלתו היא - לא יסף עוד לדעתה
כיוצא בו אתה אומר "ואתה עיף ויגע" (דברים כה יח) - על ישראל הוא אומר "ואתה עיף ויגע",
ועל עמלק הוא אומר "ולא ירא אלהים".
כיוצא בו "מדוע בושש רכבו לבוא" (שופטים ה כח), אמרה אמו של סיסרא
"חכמות שרותיה תענינה אף היא תשיב אמריה לה" (שופטים ה כט) אמרה אשתו
"הלא ימצאו יחלקו שלל" (שופטים ה ל), נתגלו דברים שאמרה אמו של סיסרא לדבורה ברוח הקודש
אמרה לה אל תצפי לבנך סיסרא מעתה! "כן יאבדו כל אויביך ה'" (שופטים ה לא)!
כיוצא בו "אוי לנו מי יצילנו מיד האלהים האדירים האלה" (שמואל א ד ח) עד כאן אמרו צדיקים.
אבל רשעים אמרו "אלה הם האלהים המכים את מצרים בכל מכה במדבר" (שמואל א ד ח)
אמרו עשר מכות היו לו, והביאם על המצריים; שוב אין לו מכה מעתה
אמר להם המקום: אתם אומרים שאין לי מכה מעתה? מכה אביא עליכם שלא נהייתה מעולם
והיה אחד מהם יושב בטחור ועכבר יוצא מן התהום ושומט את בני מעיו וחוזר לתהום
וכן הוא אומר "ותכבד יד ה' על האשדודים" (שמואל א ה ו)
כיוצא בו "ויאמרו השרים וכל העם אל הכהנים ואל הנביאים אין לאיש הזה משפט מות כי בשם ה' אלהינו דבר אלינו"
מהו אומר? "ויקומו אנשים מזקני הארץ ויאמרו אל כל קהל העם לאמר מיכה המורשתי היה ניבא בימי חזקיה...
ההמת המיתוהו חזקיה מלך יהודה?" (ירמיה כו טז-יט); עד כאן אמרו צדיקים
אבל רשעים מהם אומרים "גם איש היה מתנבא בשם ה' אוריהו בן שמעיהו... וישמע המלך יהויקים וכל גבוריו וכל השרים את דבריו ויבקש המלך להרוג...
וישלח המלך יהויקים אנשים על מצרים... ויוציאו את אוריהו ממצרים ויביאוהו אל המלך יהויקים ויכהו"
אמרו: כשם שאוריה נהרג - כך ירמיהו חייב ליהרג! "אך יד אחיקם בן שפן היתה את ירמיה לבלתי תת אותו ביד העם להמיתו" (ירמיה כו כ-כד)
כיוצא בו "חי ה' שכבי עד הבוקר" (רות ג יג), לפי שהיה יצר הרע יושב ומצערו כל הלילה ואומר לו: אתה פנוי ומבקש אשה, והיא פנויה ומבקשת איש
ואתה למד שהאשה נקנית בבעילה, עמוד ובוא אליה ותהי לך לאשה!
נשבע ליצרו הרע ואמר לו: "חי ה'" אם אגענה! ולאשה אמר "שכבי עד הבוקר!"
אף כאן אתה אומר "אין כל בלתי אל המן עינינו" את סבור מי שאמר זה אמר זה?
לא מי שאמר זה אמר זה: ישראל אומרים "בלתי אל המן עינינו",
והמקום מפייס את כל באי העולם ואומר להם: בואו וראו על מה אלו מתרעמים לפני! "והמן כזרע גד הוא ועינו כעין הבדלח"
כענין שנאמר "וזהב הארץ ההיא טוב שם הבדולח"
פיסקה פט עריכה
על במדבר יא ח-ט
השוו מכילתא ויסע ב, שם נאמר שהמן לא ירד בתוך המחנה אלא במדבר, מחוץ למחנה, כדי למנוע גזל: "'וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ', שֶׁלֹּא יִהְיוּ יוֹצְאִין לַחֲצֵרוֹת וּמְלַקְּטִין, אֶלָּא יִהְיוּ יוֹצְאִין לַמִּדְבָּרוֹת וּמְלַקְּטִין." |
"שטו העם ולקטו" (במדבר יא ח), יכול מפני שמצטערים עליו בשעת לקיטתו היו מתרעמים?
ת"ל "שטו העם" לפתח ביתו היה יוצא, ומלקט פרנסתו ופרנסת ביתו, ואחר כך "וחם השמש ונמס"!
"וטחנו בריחים", והלא לא ירד לריחים לעולם! אלא מלמד שנשתנה להם לכל הנטחנים שבריחים.
המן שימש לא רק לאכילה אלא גם לבישום; דורש "או". |
"או דכו במדוכה", והלא לא ירד למדוכה לעולם! אלא מלמד שנשתנה להם לכל הנידוכין במדוכה
יכול לא היה משתנה להם אלא לאלו בלבד?
מנין אתה אומר כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר לא צרכה אשה למיני בשמים, אלא מן המן היתה מתקשטת? ת"ל "דכו"-"או דכו"
ואומר "זה ארבעים שנה ה' אלהיך עמך לא חסרת דבר" (דברים ב ז); מלמד שלא היו חסרין דבר.
"ובשלו בפרור", והלא לא ירד לקדירה לעולם! אלא מלמד שנשתנה להם לכל המתבשלים בקדירה.
"ועשו אותו עוגות", והלא לא ירד לתנור לעולם! אלא מלמד שנשתנה להם לכל המתאפים בתנור
יכול לא היה משתנה אלא לאלו בלבד? מנין לשאר הנלקטין שבשדה? ת"ל "לקטו"-"ולקטו"
משל לאדם שאמר: רוצה אני שאוכל ענבים, רוצה אני שאוכל תאנים!
ליש (בצק) שמן דבש – ראשי תיבות לשד. מתואר כאן מאכל הדומה לכנאפה של ימינו. |
"והיה טעמו כטעם לשד השמן" - זהו לשון טורקוס; כנראה ראשי תיבות, כדלהלן
ד"א: משמש שלש לשונות: הלייש והשמן והדבש. כלייש זה, שערוך בשמן ומקוטף בדבש - כך היתה ברייתו של מן, וכך היו ישראל כשרים אוכלים אותו
ארבע הדרשות הבאות משוות את המן לחלב אם, ודורשות לשד – שד – דד. הראשונה מציגה את המן כמאכל העיקרי של ישראל, השניה טוענת שהיה אפשר לאכול תמיד את המן ולמרות שאין גיוון לא היה הדבר מזיק לאוכלים אותו, השלישית עוסקת בגיוון של טעמי המן והרביעית עוסקת בקשיי הגמילה מן המן בימי יהושע. |
ד"א "והיה טעמו כטעם לשד השמן" מה דד הזה עיקר לתינוק והכל טפילה לו - כך היה המן עיקר לישראל והכל טפילה לו
ד"א מה הדד הזה, אפילו תינוק יונק הימנו כל היום כולו - אינו מזיקו; כך המן, אפילו ישראל אוכלים ממנו כל היום כולו - אינו מזיקן
ד"א מה הדד הזה, שהוא מין אחד ומשתנה למינים הרבה; כך היה המן משתנה להם לישראל לכל דבר שהם רוצים
משל: אומר לאשה אל תאכלי שום ובצל מפני התינוק!
דורש "ולא היה עוד" כביטוי של צער על חסרון המן. |
משל אומרים לאדם: מפני מה אתה אוכל פת שעורים? אמר להם: מפני שאין לי פת חטים
מפני מה אתה אוכל חרובים? אמר להם: מפני שאין לי דבילה
כך אלו היתה בידן של ישראל מאותה קמיצה שקמצו ביום שמת בו משה, שאכלו ממנו כל ארבעים יום - לא רצו לאכול מתבואת ארץ כנען.
או לפי שהיה יורד על האיסקופין ועל המזוזות, יכול יהיו אוכלים אותו מטונף ומלוכלך?
ת"ל "והנה על פני המדבר דק מחוספס" (שמות טז יד) כגליד היה יורד תחילה, ונעשה לארץ כמין אסקוטלא, והמן יורד עליו
ומשם היו ישראל מלקטים ואוכלים.
הרי למטה; אבל למעלה, יכול יהיו השקצים והזבובים שוכבים עליו? ת"ל "ותעל שכבת הטל" (שמות טז יד)
מתארים את ישראל כקוראים ק"ש ומתפללים, כבימי חכמים. |
המן היה הזדמנות עבור ישראל לפגוש את הקב"ה כי בנס יש ממד של התגלות. |
משל למה הדבר דומה? למלך שגזר על בנו להיות מפרנסו פעם אחת בשנה, ולא היה מקביל פני אביו אלא בשעת פרנסתו
פעם אחת חזר וגזר עליו להיות מפרנסו בכל יום! אמר הבן: אפילו איני מקבל פני אביו אלא בשעת פרנסתי דיי לי
כך ישראל: היו בביתו של אדם חמש זכרים או חמש נקבות - היה יושב ומצפה ואומר: אוי לי, שמא לא ירד המן למחר ונמצינו מתים ברעב
יהי רצון מלפניך שירד! ונמצאו הופכים את לבם לשמים.
גם העליה למקדש בירושלים, כמו המן, היא הזדמנות לגילוי שכינה; ולכן אין בירושלים מעיינות חמים, כדי שהמיקוד של הביקור יהיה בהתגלות (מצווה לשמה) ולא בהנאות הגוף. |
כיוצא בדבר, ר' דוסתאי בר' יוסי אומר: מפני מה לא ברא המקום חמים בירושלים כחמי טבריה?
כדי שלא יאמר אדם לחבירו: נלך ונעלה לירושלם
הא אם אין אנו עולים אלא בשביל רחיצה אחת - דיינו! ונמצית עלייה שלא לשמה!
פיסקה צ עריכה
על במדבר יא י
דורש 'למשפחותיו' – על פירוק משפחותיו, שנגרם מדיני העריות; והשוו נחמיה ח ט. הבכי היה למעשה לא על המן ועל הירקות במצרים אלא מאחורי הטענות הללו עמדו דיני העריות, וראו לעיל פיסקה פה ופסקה פו, 'מבקשים עלילה לפרוש מן המקום'. |
"וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו" (במדבר יא י), היה רבי נהוראי אומר: מלמד שהיו ישראל מצטערים בשעה שאמר להם משה לפרוש מן העריות!
ומלמד שהיה אדם נושא את אחותו, ואחות אביו, ואחות אמו; ובשעה שאמר להם משה לפרוש מן העריות היו מצטערים.
דרשה שונה מזו של ר' נהוראי, העוקבת אחרי הפשט: הבכי היה על זכרון המאכלים במצרים ולא על דיני העריות – אלא שהיו מתכנסים משפחות שלמות לבכות עליו. |
"בוכה למשפחותיו", לפי שגבה לבם בחטא נזדווגו משפחות משפחות, והיו אומרים את הדבר ברבים.
דורש 'איש' זה משה, שיצא מפתח בית המדרש שלו (אהלו) ושם פגש את המשפחות הבוכות. |
"איש לפתח אהלו", מלמד שהיו ממתינים למשה עד שיוצא מפתח בית המדרש והם יושבים ומתרעמים.
השוו מכילתא ויסע ו: משה כעס על ישראל, אבל הקב"ה התפייס עימם, ואין הדרשה מובנת, שהרי נאמר בפירוש 'ויחר אף ה' מאד'! – ונראה שהדרשה היא על פס' יא-טו, שם הקב"ה מרגיע את משה ומונע את תלונותיו על העם. במעשה העגל אכן התפייס משה והתפלל לקב"ה שיסלח לעם. |
"ויחר אף ה' מאד ובעיני משה רע", כאן הקדוש ברוך הוא ממיך ומשה מגביה
אבל במעשה העגל הקדוש ברוך הוא מגביה ומשה ממיך!
פיסקה צא עריכה
על במדבר יא יא-טו
בפסוק משמות לב אכן מופיע הציווי "להנחות" את בני ישראל, ונראה שהכוונה להנהגה 'רכה', המספקת את צרכיהם; אבל באותו פסוק מופיעה הפניה לדיבור קודם "אשר דברתי", המזוהה כאן עם שמות ו, שם כופה הקב"ה על משה ואהרון את ההנהגה של ישראל. |
"ויאמר משה אל ה' למה הרעות לעבדך... האנכי הריתי את כל העם הזה ואם אנכי ילדתיהו?" (במדבר יא יא-יב)
והיכן דבר לו כן? בשעה שאמר לו "ועתה לך נחה את העם אל אשר דברתי לך" (שמות לב לד)!
עדין דבר תלי בדלא תלי! ת"ל "וידבר ה' אל משה ואל אהרן ויצום אל בני ישראל" (שמות ו יג)
אמר להם היו יודעים שסרבנין וטרחנין הם, אלא על מנת שתקבלו עליכם שיהו מקללים אתכם וסוקלים אתכם באבנים!
דורש "לכל העם הזה" (פס' יג). |
"מאין לי בשר" (במדבר יא יג), וכי אחד הוא או שנים לסובלם?
רשב"י דורש "אל אראה ברעתם", אלא שכנה הכתוב, (ראו לעיל פיסקה פד), שמשה בקש מהקב"ה שיהרוג אותו כדי שלא יראה את הפורענות שתפגע בישראל. לפי דבריו מבטא כאן משה אהבה ואמפתיה לעם ישראל ולא כעס. והשוו לסוף פיסקה צ. |
"לא אוכל אנכי לבדי... ואם ככה את עושה לי הרגני נא הרוג" (במדבר יא יד-טו),
לפי שהראה הקדוש ברוך הוא למשה סדר פורענות העתידה לבוא עליהם
היה ר' שמעון אומר: משל למה הדבר דומה? לאחד שיצא ליהרג הוא ובניו, אמר לספקלטור לתלין: הרגני עד שלא תהרוג את בניי
לא כשם שנאמר בצדקיהו "וישחט מלך בבל את בני צדקיהו לעיניו" ואחר כך "ואת עיני צדקיהו עור" (ירמיה נב יא)
כך אמר משה לפני המקום: "אם ככה את עושה לי הרגני נא הרוג" הא יפה לי להרגני תחילה "ואל אראה" בפורענות העתידה לבוא עליהם!
פיסקה צב עריכה
על במדבר יא טז
התלונה של משה היא על בדידותו בהנהגה, ולכן הפתרון לה הוא הסמכת 70 הזקנים, שעשויה להתפרש גם כפגיעה בסמכותו של משה. |
"ויאמר ה' אל משה אספה לי שבעים איש" (במדבר יא טז), למה נאמר?
לפי שהוא אומר "לא אוכל אנכי לבדי" (במדבר יא יד); אמר לו המקום: מה שבקשת נתתי לך.
דבר המשתייך לקב"ה הוא ממילא נצחי, אפילו אם בינתיים הורד מגדולתו, כגון א"י, הבכורות וכו'. |
"אספה לי" שתהא סנהדרין לשמי, שבכל מקום שנאמר "לי" הרי זה קיים לעולם ולעולמי עולמים
בכהנים הוא אומר "וכהנו לי" (שמות כח מא); בלוים הוא אומר "והיו לי הלוים" (במדבר ח יד)
בישראל הוא אומר "כי לי בני ישראל עבדים" (ויקרא כה נה); בארץ הוא אומר "כי לי הארץ" (ויקרא כה כג)
בבכורות הוא אומר "כי לי כל בכור בבני ישראל" (במדבר ח יז); במקדש הוא אומר "ועשו לי מקדש" (שמות כה ח)
במזבח הוא אומר "מזבח אדמה תעשה לי" (שמות כ כא); בשמן המשחה הוא אומר "שמן משחת קודש יהיה זה לי" (שמות ל לא)
במלכות הוא אומר "כי ראיתי בבניו לי מלך" (שמואל א טז א); בקרבנות הוא אומר "להקריב לי במועדו" (במדבר כח ב)
הא בכל מקום שנאמר "לי" - הרי זה קיים לעלם ולעולמי עולמים.
"שבעים איש" - שתהא סנהדרים של שבעים:
"שבעים איש" - שיהו בעלי חכמה, בעלי גבורה, וותיקים ופסיפים.
המילה 'כבוד' מופיעה ביחס לזקנים רק בפסוק שמצטט רשב"י, ונראה שדבריו הם בסיס הדרשה, המצביעה על כבוד לזקנים בכל ההיסטוריה התנכ"ית. |
"מזקני ישראל", לא במקום אחד ולא בשנים המקום חולק כבוד לזקנים; ובכל מקום שאתה מוצא זקנים - המקום חולק כבוד לזקנים
כיוצא בו אתה אומר "לך ואספת את זקני ישראל" (שמות ג טז); "וילך משה ואהרן ויאספו את כל זקני בני ישראל" (שמות ד כט)
"ואל משה אמר עלה אל ה' אתה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל" (שמות כד א)
"ואל הזקנים אמר שבו לנו בזה עד אשר נשוב אליכם" (שמות כד יד); "ויהי ביום השמיני קרא משה לאהרן ולבניו ולזקני ישראל" (ויקרא ט א)
הא בכל מקום שאתה מוצא זקנים המקום חולק כבוד לזקנים!
רבי שמעון בן יוחי אומר: מנין שאף לעתיד לבא כן, המקום חולק כבוד לזקנים?
שנאמר "וחפרה הלבנה ובושה החמה כי מלך ה' צבאות בהר ציון ובירושלם ונגד זקניו כבוד" (ישעיה כד כג)
נגד מלאכיו, נגד נביאיו לא נאמר; אלא "ונגד זקניו כבוד".
והרי דברים ק"ו: ומה אם מי שאמר והיה העולם עתיד לחלוק כבוד לזקנים, ק"ו בשר ודם שחייב לחלוק כבוד לזקנים
הכשדים פגעו בישראל בשליחות הקב"ה, אבל הפגיעה שלהם בזקן לא תסולח. |
אבל "על זקן הכבדת עולך מאד" (ישעיה מז ו).
כיצד ידע משה מי הם הזקנים שנבחרו ע"י הקב"ה? מי שהציבור מאשר אותו ומביע הערכה אליו – גם הקב"ה מאשר אותו! וראו אבות ג י. |
"אשר ידעת כי הם זקני העם" - אתה צריך לידע אם ברורים הן לפני.
"כי הם זקני העם", מלמד שאין אדם יושב בישיבה של מטה אלא א"כ יושב בישיבה של מעלה
עד שהבריות מרננות עליו ואומרות 'איש פלוני כשר וחסיד, ונאה להיות חכם.'
השוטרים נאספו כשכר לקושי המיוחד שהיה עליהם במצרים ולאחריות שבה נשאו שם. |
"ושוטריו" - כמה שנאמר "ויראו שוטרי בני ישראל אותם ברע לאמר" (שמות ה יט)
אמר המקום: הואיל וראו עמהן בצער ההוא של מצרים - יבואו ויראו בריוח עמהן.
הקב"ה מייעץ למשה כיצד לרכוש את ליבם של הזקנים: בתחילה יש להדגיש בפניהם את צד הזכות שבהנהגה – ראו ספרי דברים טו, ולאחר שיכנסו לה וישאו באחריות יש להציג להם את החובות והקשיים שבהנהגה. |
"ולקחת אותם אל אהל מועד", אמר לו קחם בדברים: תחילה אמור להם דברי שבח, אשריכם שנתמניתם
וחזור ואמור להם דברי פגם: היו יודעים שטורחנים וסורבנים הם! על מנת כן תהו מקבלים עליכם, שיהו מקללים אתכם וסוקלים אתכם באבנים!
מה שהתנתי עמך התנה עמהם.
דורש "עמך": הזקנים יכנסו עמך לאוהל מועד ויזכו להערכת העם ולמעמד ציבורי כמוך. |
"והתיצבו שם עמך", הכניסם עמך אל אהל מועד, ויהיו כל ישראל נוהגים בהם אימה ויראה וכבוד כמו שנוהגים בך
ויהיו אומרים: חביבים אלו, שנכנסו עם משה לשמוע דבור מפי הקדוש ברוך הוא!
פיסקה צג עריכה
על במדבר יא יז
"וירדתי" (במדבר יא יז) - זו אחת מעשר ירידות שכתובות בתורה.
"ודברתי עמך" - ולא עמהם!
הדרשן משתדל לשמור על כבודו של משה כגדול הנביאים. |
"ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם", למה משה דומה באותה שעה?
לנר שמונח על גבי מנורה, ודלקו ממנו נרות הרבה, ולא חסר אורו כלום; כך לא היתה חכמתו של משה חסרה כלום!
ראו לעיל פיסקה צב. |
"ונשאו אתך במשא העם", למה נאמר?
לפי שהוא אומר "איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם ורבכם" (דברים א יב), לכך נאמר "ונשאו אתך במשא העם"!
פיסקה צד עריכה
על במדבר יא יח-כ
"התקדשו" הוא התקינו עצמכם, ובלשון ימינו התכוננו; בפסוקים המצוטטים מדובר על הכנות בהקשר שלילי. |
"ואל העם תאמר התקדשו למחר" (במדבר יא יח), אין "התקדשו" אלא התקינו עצמכם לפורענות
כשם שהוא אומר "התיקם כצאן לטבחה והקדישם ליום הריגה" (ירמיה יב ג)
ואומר "קדשו צום קראו עצרה" (יואל ב טו), ואומר "וקדשתי עליך משחיתים איש וכליו" (ירמיה כב ז).
הכשרים החזיקו מעמד יותר מהרשעים, אבל השוו ספרי זוטא לפס' יח, שם החליפו את הכשרים ברשעים: הרשעים סובלים חודש ימים ורק אז מתים, ואילו הכשרים מתים מיד "טרם יכרת" (במדבר יא לג), ואינם סובלים כל כך; והשוו מכילתא ויסע ג, ובדומה לכך גם מכילתא שירה ה, לפס' ה. |
"כי בכיתם באזני ה' לאמר מי יאכילנו בשר... לא יום אחד תאכלו... עד חודש ימים" (במדבר יא יח-כ),
בכשרים הוא אומר "עד חודש ימים" כשמתמצים ומתמטים על מטותיהם, ואח"כ היתה נשמתם יוצאה
ברשעים הוא אומר "הבשר עודנו בין שיניהם" כיון שהיה נותנו לתוך פיו לא היה מגיע לפוסקו עד שנשמתו יוצאה
"והיה לכם לזרא" (במדבר יא כ), שתהו מרחיקים אותו יותר ממה שהייתם מקרבים אותו.
השראת השכינה במחנה גרמה לזלזול בה ובעקיפין לחטא התאווה. דורש "אשר בקרבכם". |
"יען כי מאסתם את ה' אשר בקרבכם", אמר להם המקום לישראל: מי גרם לכם שתיכנסו לדברים הללו? - שנתתי שכינתי ביניכם
שאלו סלקתי שכינתי מביניכם לא נכנסתם לתוך דברים הללו!
לכך נאמר "יען כי מאסתם את ה' אשר בקרבכם"!
פיסקה צה עריכה
על במדבר יא כא-כו
הדרשה של ר' עקיבא היא על פי הפשט כאן, שמשה חטא בחוסר אמונה ביכולת הקב"ה; |
"ויאמר משה שש מאות אלף רגלי" (במדבר יא כא),
רשב"י אומר: ר' עקיבא היה דורש בו דבר אחד ואני דורש בו שני דברים, ודבריי נראים משל רבי
הרי הוא אומר "הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם?" (במדבר יא כב) אפילו אתה מכניס להם כל צאן ובקר, ספיקין הן להן?
ואני אומר: וכי מפני שאין להם בשר לאכול הם מתרעמים? והלא כבר נאמר ביציאתם ממצרים "וגם ערב רב עלה אתם וצאן ובקר" (שמות יב לח)
יכול שאכלום במדבר? ת"ל "ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד" (במדבר לב א)! - אלא שמבקשים עלילה היאך לפרוש מאחרי המקום!
"אם את כל דגי הים יאסף להם", אפילו אתה מכניס להם דגים לאכול - היו מתרעמים!
והלא הלכה עמהם באר במדבר, והיתה מעלת להם דגים שמנים יותר מצרכם!
אלא שמבקשים עלילה היאך לפרוש מאחרי המקום!
בדרשה השניה מציג רשב"י את משה כמתווך בין הקב"ה לעם: משה טוען שהמתת המתאוים תוציא על הקב"ה שם רע, כי אין הגיון בכך שישראל יקבלו את הבשר וישלמו עליו בחייהם, (רשב"י כנראה דורש "ומצא"-מוצאת, ראו שמואל ב יח כב, כלומר המתת המתאוים תוציא על הקב"ה שם רע.) אבל כאשר משה מנסה לפייס את העם ולהוביל אותם לאמונה בקב"ה הוא נכשל. |
ד"א: לפי שהראהו המקום למשה סדר פורענות העתידה לבוא עליהן
אמר משה לפני המקום: אדוני, כלום הגון להם שתתן להם ותהרגם?
אומרים לחמור 'טול כור של שעורים ונחתוך ראשך'? אומרים לאדם 'טול ככר זהב ורד לשאול'?
אמר לו: אם לאו, מה אתה אומר? אמר לו: הריני הולך ומפייסם! אמר לו: עד שאתה כאן כבר עכשיו אני אומר לך שאין שומעים לך!
כיון שהלך משה אצלם, אמר להם: "היד ה' תקצר?" (במדבר יא כג)
"הן הכה צור ויזובו מים ונחלים ישטופו, הגם לחם יוכל תת, אם יכין שאר לעמו?" (תהלים עח כ)
אמרו: פשרה היא זו! אין בו כח לתת אלינו שאלתינו!
משה משתמש בקלפי כדי לפתור בעיות של אי שיוויון, ומעביר באמצעותו את התלונות הצפויות לקב"ה, כשם שיהושע חילק את הנחלות בגורל. כך נוצר המצב שאלדד ומידד לא נכללו בין 70 הזקנים. הכינוי "מקום" מסמן את הקרבה של הקב"ה לישראל, ולכן הוא משמש בהקשר חיובי - ואילו הכינוי "שמים" מסמן את המרחק של הקב"ה מהאדם, ומשמש כדי להסביר את הגורל השלילי. |
"ויצא משה וידבר אל העם... וירד ה' בענן... וישארו שני אנשים במחנה (במדבר יא כד-כו),
יש אומרים: בקלפי נשתיירו, לפי שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה לבור לו שבעים זקנים,
אמר משה: מה אני עושה? הרי הם נופלים ששה וששה לכל שבט ושבט וחמשה חמשה לשני שבטים!
איזה שבט מקבל עליו לבור ממנו חמשה?
עשה משה תקנה: נטל שבעים פיתקים וכתב עליהם "זקן" ונטל שני פיתקים חלקים, ובללן והטילם לתוך קלפי
אמר להם: באו וטלו פיתקיכם! כל מי שנטל פיתק וכתוב עליו "זקן" היה אומר לו משה: כבר קידשך המקום!
וכל מי שהיה נוטל פיתק שלא היה כתוב בתוכו "זקן" היה משה אומר לו: מן השמים הוא! מה אני יכול לעשות לך?
כיוצא בו אתה אומר "ואת פדויי השלשה והשבעים והמאתים" (במדבר ג מו)
אמר משה: מה אני אעשה? עכשיו כל אחד ואחד אומר 'כבר פדאני לוי'!
עשה משה תקנה: נטל פיתקים וכתב עליהם 'לוי' ונטל פיתקים וכתב עליהם 'כסף חמשת שקלים', ובללם והטילם בקלפי
אמר להם: באו וטלו פיתקיכם! כל מי שנטל פיתקו וכתוב היה עליו 'בן לוי' אומר לו 'כבר אתה פדוי'!
ומי שנטל פיתקו וכתוב עליו 'כסף חמשת שקלים' היה משה אומר לו: צא ותן פדיונך!
ר' שמעון חולק על ת"ק ודורש, על פי פשט הכתוב, שאלדד ומידד נשארו במחנה – מתוך צניעותם. לפי הדרשה הם זכו על כך בנבואה יציבה יותר מזו של חבריהם, והנוגעת לשאלות ההנהגה של ישראל, שבהן התקשה משה. |
ר' שמעון אומר: במחנה נשתיירו; לפי שראו את משה שמברר לו הזקנים, אמרו: אין אנו כדיי לגדולה זו!
הלכו והטמינו את עצמם. אמר להם המקום: אתם מעטתם את עצמכם? - אני אגדל אתכם יותר מכולם!
בשבעים זקנים אומר "ויתנבאו ולא יספו" (במדבר יא כה); נתנבאו לפי שעה ופסקו
באלדד ומידד הוא אומר "ויתנבאו במחנה", שהיו מתנבאים עד יום מותן
ומה היו אומרים? 'משה מת ויהושע מכניס את ישראל לארץ'
פיסקה צו עריכה
על במדבר יא כז-ל
מי הוא הנער? לדעת יש אומרים הוא יהושע עצמו, ולדעת ר' שמעון אין לדעת מי היה. |
"וירץ הנער ויגד למשה" (במדבר יא כז), יש אומרים: זה יהושע, כענין שנאמר "ומשרתו יהושע בן נון נער" (שמות לג יא).
ר' שמעון אומר: הרי הוא אומר "ויען יהושע בן נון משרת משה מבחוריו ויאמר אדני משה כלאם" (במדבר יא כח); הא לא היה ראשון יהושע.
למרות שתוכן הנבואה מחמיא, לכאורה, ליהושע (ראו פיסקה צה לעיל) הוא מכנה אותה 'בשורה רעה'. דורש 'כלאם' – כלם או מלשון בית כלא. |
"אדני משה כלאם", אמר לו: רבוני משה, כלם מן העולם, לבני אדם שבשרוני בשורה רעה זו
ד"א: אוסרם בזיקים ובקולרות, כמה שנאמר "ונתתם אותו אל בית הכלא" (ירמיה לז יח).
בענייני נבואה אין, לדברי משה, מקום לתחרות - כשם שאין תחרות בין משה ליהושע; אלא ככל שירבו הנביאים כן ייטב. |
"ויאמר לו משה המקנא אתה לי" (במדבר יא כט), אמר לו: יהושע, בך אני מקנא?
לואי אתה כיוצא בי, ולואי כל ישראל כיוצא בך! ומי יתן כל עם ה' נביאים!
בסוף הפסוק "הוא וזקני ישראל". דינם של ישראל לא נגזר בלי נוכחותם של הצדיקים בתוכם, שמא יטו את הכף וימנעו את הפורענות. |
"ויאסף משה אל המחנה" (במדבר יא ל), מלמד שלא הביא עליהם המקום הפורענות עד שנכנסו כל הצדיקים במחנה.
פיסקה צז עריכה
על במדבר יא לא
דורש 'ויגז' – כגיזי צמר או מלשון גזז ראש – שהרוח הרגה מישראל וחתכה את ראשיהם, והרגה יותר מאלו שמתו באכילת השלו. |
"ורוח נסע מאת ה' ויגז שלוים" (במדבר יא לא), מלמד שהיתה פורחת כגיזים האלו של צמר.
"ויגז שלוים מן הים", י"א: הרגה בירידתה יותר ממה שהרגה באכילתה.
הפשט כת"ק, וראו גם מכילתא ויסע ג. ר' שמעון מתאר מצב שמתחת למחנה ומעליו היו ערימות של שלו, והן מילאו את עולמם של ישראל עד כדי כך שכדי לצאת מתוך השלו היה צורך ביום של הליכה. |
"ויטוש על המחנה כדרך יום כה" - כלפי צפון "וכדרך יום כה" - כלפי דרום
ר' שמעון אומר: "כדרך יום כה" - מלמעלן "וכדרך יום כה" - מלמטן.
"וכאמתים על פני הארץ", מלמד שהיתה פורחת ועולה על רום מן הארץ שתי אמות
כדי שלא יהיו מצטערים עליה בשעת לקיטתה.
פיסקה צח עריכה
על במדבר יא לב-לה
דרשת 'אל תקרי' המביאה לפשט, והמתקנת את הכתוב לפי לשון חז"ל. יש גם גירסה "אלא הממועט", כלומר הנכים. |
"ויקם העם כל היום ההוא וכל הלילה וכל יום המחרת ויאספו את השלו הממעיט" (במדבר יא לב),
אל תהי קורא הממעיט אלא הממעט: העצלים הקטעין והחיגרים שבהם כנסו להם מאה כור!
ר' יהודה לומד מהמילה "וישטחו" שהיתה חובה לשחוט את השלו; (וראו יומא עה ב, שם ישראל הם הטעונים שחיטה!) |
"וישטחו להם שטוח", רבי יהודה אומר: אל תהי קורא "וישטחו" אלא וישחטו; מלמד שטעונים שחיטה!
רבי אומר: אין צריך, שהרי כבר נאמר "וימטר עליהם כעפר שאר וכחול ימים עוף כנף" (תהלים עח כז); מלמד שטעונין שחיטה.
ומה ת"ל "וישטחו להם שטוח"? מלמד שהיתה עשויה משטיחים משטיחים סביבות המחנה.
ראו לעיל פיסקה צד. ממשיך בקשר עם תהלים עח. |
יכול כדרך שכנסו הימנו הרבה כך אכלו ממנו הרבה? ת"ל "הבשר עודנו בין שיניהם" (במדבר יא לג)
כיון שהיה נותנו לתוך פיו - לא היה מתחיל לפוסקו עד שנשמתו יוצאה
כענין שנאמר "לא זרו מתאותם עוד אכלם בפיהם ואף אלהים עלה בהם ויהרוג במשמניהם" (תהלים עח לא).
דורש 'מכה רבה מאד'. |
"ואף ה' חרה בעם" וגו', מלמד ששלח עליהם המקום מכה קשה, שלא היה כיוצא בזו מיום שיצאו ממצרים.
ראו לעיל פיסקה פו. |
"ויקרא שם המקום ההוא קברות התאוה" (במדבר יא לד), יכול שהיה שמו מקודם?
תלמוד לומר "כי שם קברו את העם המתאוים"; על מה שאירע נקרא, ולא היה שמו מקודם.
עובר לעניין הבא - הצרעת של מרים |
"מקברות התאוה נסעו העם חצירות" (במדבר יא לה), הרי זו היתה בשעה שנצטרעה מרים.