ביאור:תוספתא/גיטין/ב

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


תוספתא מסכת גיטין פרק שניעריכה

ההודעה "בפני נכתב ובפני נחתם"עריכה

(א)
המביא גט ממדה"י ונתנו לה, ולא אמר לה בפנ"כ ובפנ"ח


האמירה של השליח שהביא גט ממדה"י "בפנ"ך ובפנ"ח" אינה עדות אלא היא חובה פורמלית. לכן חייב לומר אותה אפילו אם שכח את הגט!



הרי זה מקבלו הימנה אפילו לאחר שלש שנים
ויחזור ויתננו לה ויאמר לה בפנ"כ ובפנ"ח.

(ב)
נאמנת אשה שתאמר לשליח 'זהו גט שנתת לי'


ראו לקמן, ז, י. נתקרע – בכוונה, וחוששים שע"י הבעל. קרע בי"ד הוא בצורת שתי וערב. רשב"א עוסק בשטר שנקרע בטעות, ודורש להדביק אותו לפני שיעיד "בפנ"כ ובפנ"ח", כדי שיהיה דומה לגט שמסר לה אז.



נקרע – כשר; נתקרע – פסול; נקרע בו קרע של ב"ד - פסול
ר"ש בן אלעזר אומר: מדבק את הקרעים ונותן לה, ואומר לה בפנ"כ ובפנ"ח.

(ג)
אחד אומר בפנ"כ ואחד אומר בפנ"ח - פסול

שנים אומרים בפנ"כ ואחד אומר בפנ"ח - ר' יהודה מכשיר בזה.

(ד)
ר"ש אומר: אפילו כתבו היום וחתמו למחר - כשר


לדברי ר' שמעון ראו משנה ב, ב.
הדרישה מהשליח היא לפי מקום החתימה על הגט.



כתבו בעיר זו - לא יחתמנו בעיר אחרת, ואם חתמו - כשר
כתבו בארץ וחתמו בח"ל - צריך שיאמר בפנ"כ ובפנ"ח
כתבו בחו"ל וחתמו בארץ ישראל - אין צריך שיאמר בפנ"כ ובפנ"ח.

דיני כתיבת הגטעריכה

(ה)
כתבו בקליפי אגוזים ובקליפי רמונים, בדם הקרוש, בחלב הקרוש


ראו משנה ב, ג. והשוו תוספתא שבת יב, ו, לעניין חיוב בשבת. במשנה שם לא נזכר החומר שעליו כותבים, אבל ראו ספרי דברים רסט, שהזכירו דין זה.



על עלי זית, על עלי דלעת, על עלי חרוב, על כל דבר שהוא של קיימא - כשר
על עלי חזרין, על עלי כרשין, על עלי בצלים
על עלי ירקות, על כל דבר שאינו של קיימא - פסול
זה הכלל: כתב דבר שהוא של קיימא על גבי דבר שאינו של קיימא
או דבר שאינו של קיימא על גבי דבר שהוא של קיימא - פסול
עד שיכתוב בדבר שהוא של קיימא על דבר שהוא של קיימא.

(ו)
המקרע על העור של העבד כתבנית כתב – פסול; הרושם על העור כתבנית כתב - כשר


אם סרט את העבד בצורת הכתב – פסול, כי הסריטה תתרפא ותימחק; אבל אם רשם עליו – כשר, וכן היו נוהגים לרשום על העבד את שם הבעלים, ראו תוספתא מכות ד, טו. וראו משנה ב, ג-ד.
לדברי ר' יהודה בן בתירא ראו ספרי דברים רסט. הפסול של כתיבה על קרן הצבי הוא לשיטת ר' יוסי הגלילי. ההכשר של גט הכתוב על קרן הפרה או על יד העבד הוא לשיטת ת"ק.



רבי יוסי הגלילי אומר: מה ספר מיוחד, שאין בו רוח חיים - יצא דבר שיש בו רוח חיים
ר' יהודה בן בתירה אומר: מה ספר מיוחד, שהוא תלוש מן הקרקע - יצא דבר המחובר בקרקע
כתב על קרן הצבי וחתכו וחתמו ונתנו לה - פסול
שנא' (דברים כד א) 'וכתב... ונתן'. מה נתינה בתלוש - אף כתיבה בתלוש
כתב על קרן הפרה ונתן לה את הפרה, על היד של עבד ונתן לה את העבד - זכתה בהן.

(ז)
ואמר לה 'ה"ז גיטיך והשאר כתובתיך' - נתקבלה גיטה ונתקבלה כתובתה


אם נתן לה את העבד כדמי הכתובה וכתב עליו את הגט – כשר.
בהמשך הברייתא עוסקים במקרה ההפוך, שלא נתן לה אפילו את הנייר שעליו כתוב הגט. אם נתן לה נייר והתנה שתחזיר לו – הגט כשר, אבל אם הנייר נשאר שלו, או שהוא שלה, או שכתב את הגט על יד האשה – לא התקיים "ונתן", ולכן הגט פסול.



הרי זה גיטיך ע"מ שתחזירי לי את הנייר - ה"ז מגורשת
'ע"מ שהנייר שלי', או שנתנה לו נייר עצמה, או שכתבו על ידה - אינה מגורשת.

שליחי הבאת וקבלת הגטעריכה

(ח)
הכל כשרין לקבל לה גיטה, חוץ מחרש שוטה וקטן

הכל נאמנים להביא לה גיטה, אפילו בנה אפילו בתה
ואף חמש נשים שאין נאמנות לומר 'מת בעלה' - נאמנות להביא גיטה
חמותה, ובת חמותה, וצרתה, ויבמתה, ובת בעלה
ר"ש בן אלעזר אומר משם ר"ע: אשה עצמה מביאה גיטה מק"ו
ומה צרתה, שאין נאמנת לומר מת בעלה, נאמנת להביא גיטה
היא, שנאמנת לומר מת בעלה, אינו דין שתהא נאמנת להביא גיטה?!
דיו לבא מן הדין להיות כנדון: מה צרתה, צריכה שתאמר בפנ"כ ובפנ"ח
אף היא עצמה שהביאה, צריכה שתאמר בפנ"כ ובפנ"ח.
הוא עצמו שיביא – אין צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם.

כתיבה לשמהעריכה

(ט)
גט שכתבו שלא לשמה - פסול,


ראו משנה ג, א, וכן ספרי דברים רסט.
הג"ש לעניין העבד נמצאת בספרא קדושים פרק ה.



שנאמר (דברים כד א) 'וכתב לה' - לשמה
שחרור עבד שכתבו שלא לשמו - פסול,
שנאמר (ויקרא יט כ) 'או חופשה לא נתן לה' ולהלן הוא אומר 'וכתב לה',
מה לה האמור להלן – לשמה, אף לה האמור כאן - לשמה.

(י)
מגילת סוטה שכתבה שלא לשמה - פסולה


ראו סוטה ג, ג. והשוו ספרי במדבר יז, שנחלקו תנאים בעניין זה.
לעניין "שישמעו את קולו" נחלקו הראשונים ויש מי שטענו שאם השתתק הבעל אינו יכול לכתוב גט, אבל ראו משנה ז, א, שקובעת שגם האילם יכול לתת גט.



שנאמר (במדבר ה ל) 'ועשה לה הכהן את כל התורה הזאת'
שיהיו כל מעשיה לשמה.
כתב סופר לשמה וחתמו עדים לשמה, אע"פ שכתבוהו וחתמוהו ונתנוהו לה - פסול
עד שיאמר לסופר כתבו ולעדים חתומו
ולא עוד אלא אפילו כתב בכתב ידו לסופר כתוב ולעדים חתומו
אע"פ שכתבוהו וחתמוהו ונתנו לה – פסול, עד שישמעו את קולו
שיאמר הוא לסופר כתוב ולעדים חתומו.

(יא)
לוה ממנו אלף דינר בשטר, ופרע לו, ומבקש ללות ממנו שניה


ראו משנה ג, ב. גם מי שמכשיר טופסי שטרות (למשל ר' אלעזר) אוסר לעשות בהם שימוש חוזר, ואפילו אם אין בעיה של לקוחות.



ה"ז לא יחזיר לו שטר הראשון, מפני שמריע כח הלקוחות שקנו את נכסיו בין ההלואה הראשונה לשניה
משכן לו בית, משכן לו שדה, ופרע לו, ומבקש ללות ממנו שניה
ה"ז לא יחזיר לו שטר הראשון, מפני שמריע כח הבאין אחריו הלקוחות.
א"ר יהודה: מעשה בבן קדירה, שהיה כותב טפוסי גיטין בערב
ובא מעשה לפני חכמים, ופסלו את כולן
ר' אלעזר מכשיר בכולן, חוץ מגיטי נשים, שנאמר (דברים כד א) 'וכתב לה' - לשמה.

חזקת קיום הגט והבעלעריכה

(יב)

גט שאבד ממנו ומצאו לאחר זמן, אע"פ שמכיר את סימניו - פסול

שאין סימן לגיטין.


ראו משנה ג, ג. שם מפורט הדין של מצאו לאלתר.



איזהו 'אחר זמן'? כדי שילך אחר לאותו מקום
אבל נתנו בשידה ובתיבה ובמגדל ונעל בפניו, ואבד המפתח, אע"פ שמצאו לאחר זמן - כשר.

(יג)
ועוד שלשה הוסיפו: גררתו חיה או ששטפו נהר או שנפל עליו מפולת


ראו משנה ג, ד.
עבד כהן וכו' – ראו תוספתא תרומות י, ח. מניחים שרבו של העבד, בעלה של האשה והכהן הגדול קיימים.



נותנין עליה חומרי חיים וחומרי מתים
בת כהן לישראל ובת ישראל לכהן אין אוכלין בתרומה
עבד כהן שברח ואשת כהן שמרדה - הרי אלו אוכלין בתרומה
לא יצא הרוצח חוץ לגבול עיר מקלטו בחזקת שכהן גדול קיים.

שליח ממנה שליחעריכה

(יד)

'הולך גט לאשתי, ע"מ שתתן לאבא ולאחי מאתים זוזין' - יכול לעשות שליח להעביר את השליחות לאדם אחר

'על מנת שתתן לך מאתים זוז' - אין יכול לעשות שליח

שלא האמין לכל אדם, אלא לו
אמר לו 'הולך גט זה לאשתי' - יכול לעשות שליח
'את הולך גט זה לאשתי' - אין יכול לעשות שליח, שלא האמין לכל אדם אלא לו.