ביאור:תוספתא/שבועות/ג

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

תוספתא מסכת שבועות פרק שלישיעריכה

הנשבע לשקר חייב בידי שמיםעריכה

(א)

המשביע את חבירו על דבר שיש בו שוה פרוטה וכפר - ה"ז משלם קרן וחומש ואשם.

המשביע את העדים על דבר שיש בו שוה פרוטה וכפרו


העדים אינם חייבים כסף, והחיוב שלהם להעיד הוא בינם לבין המקום. אם נשבעו לשקר הם חייבים מיתה בידי שמים.
הדרך שלהם לכפר על עוונם היא קרבן האשם. במקרה של שבועת פקדון חייב גם קרן וחומש, כי יש גם ממד ממוני.



הרי אלו חייבין קרבן ופטורין מן הממון, שנאמר (ויקרא ה א) "ונשא עונו" - קרבן
ר' יהודה בן בתירה אומר: נאמר כאן "ונשא עונו", ונאמר להלן (ויקרא יט ח) "עונו ישא"
מה "עונו ישא" האמור להלן נטילת נשמה, אף "עונו ישא" האמור כאן נטילת נשמה
"ונשא עונו" - מלמד שבכלל נשיאת עון קרבן.

(ב)

ר' יהושע אומר: ד' אין חייבין לשלם מן הדין, ואין השמים מוחלין להם עד שישלמו.
היודע עדות לחבירו ואינו מעיד - אינו חייב לשלם מן הדין, ואין השמים מוחלין לו עד שישלם.

השוכר עדי שקר וגבה - אינו חייב לשלם מן הדין, ואין השמים מוחלין לו.


ר' יהושע מחייב גם את העדים לשלם אבל לא מדיני אדם.
הפער שהוא מציג בין הדין לבין השמים הוא הפער בין המשפט לבין המוסר.
הניסוח כאן יותר מחמיר מזה שבב"ק נה ע"ב, שם הוא מעמיד דין אדם מול דין שמים, ואילו כאן הוא מעמיד את הדין מול השמים, כלומר את התורה מול הקב"ה, הדורש מהעבריין לשלם.



הכובש קמה לפני האור והפורץ גדר לפני בהמה
אין חייבין לו מן הדין, ואין השמים מוחלין להן עד שישלם.

(ג)

אין לי אלא עדות ממון, עדות נפשות והרציחות והנאיפות והעובד כוכבים מנין? שחייב להעיד מן השמים

ת"ל (דברים יט כא) "נפש בנפש".


יש חובה ליודע עדות נגד חבירו להעיד, גם אם העדות תחייב אותו מיתה, בדומה לעדות נגד עדים זוממים, וראו בפסוק בדברים יט כא, "לא תחוס עינך", וכן בסנהדרין ד, סוף ה.
ר' אלעזר בן מתיא טוען שמי שהתחייב מיתה בבית דין – חטא, ואינו מתחייב רק בגלל העדים. וראו סיפור מנוגד לדעתו בתוספתא סנהדרין ט, ג.



יכול יהו חייבין קרבן? ת"ל (ויקרא ה ד) "מאלה"
יש מאלה חייב ויש מאלה פטור. דבר שהוא של ממון חייב, דבר שאינו של ממון פטור
אמר בן זומא לפני ר' ישמעאל: משמע מי יביא עדות ממון? יהא מביא עדות נפשות!
אמר לו ר' ישמעאל: בן זומא סתרתיה בני הרסת ואני אבנה
הרי הוא אומר (ויקרא ה א) "אם לא יגיד ונשא", תלה הכתוב נשיאות עון במגידין
יצא עדי נפשות בין מגידין בין שאינן מגידין, שאין השמים מוחלין להן.
רבי אלעזר בן מתיא אומר: אין אדם מתחייב אא"כ חטא
שנא' (שם) נפש כי תחטא ושמעה
וכן היה ר' אלעזר בן מתיא אומר: הרואה עוברי עבירה - מתחייב לראות, להעיד
הרואה עושי מצוה - זכה לראות.

דרשות הלכה על ויקרא ה אעריכה

(ד)

"ושמעה" מפי אחרים. מפי עצמו מנין? שחייב על שבועת העדות ביזמתו
ת"ל: "כי תחטא," לרבות את השומע מפי עצמו כשומע מפי אחרים, דברי ר"ש
ר' יהודה בן בתירא אומר: אינו צריך! ק"ו הוא:
ומה אם נדרים, שאין חייבין עליהן מפי אחר, חייב עליהן מפי עצמו
שבועה, שחייב עליהן מפי אחרים, אינו דין שהוא חייב עליהן מפי עצמו!?
אמר ר' אליעזר: נמטי לפני אבקש סליחה ר' יהודה בן בתירא, וכי יש עונשין מן הדין?
רבי אומר: ממשמע שנאמר "ושמעה", בין מפי עצמו ובין מפי אחרים
הא מה ת"ל "כי תחטא"? - מגיד שנקרא ע"ש סופו.

(ה)

חנניא בן חכינאי אומר: (ויקרא ה כא) וכחש בעמיתו, אין אדם כופר בעמיתו עד שכופר בעיקר
פעם אחת שבת ר' ראובן בטבריה, מצאו פלוספוס. אמר לו איזה הוא שׂנוי שבעולם?

אמר לו: זה הכופר במי שבראו. איזהו? (שמות כ יב) כבד את אביך


ר' ראובן טוען שכל עבירה היא גם עבירה בין אדם למקום.
ר' יהודה ור' שמעון חולקים בפרשנות המילה "אלה", ולכן ר' יהודה פוטר אם בירך את העדים אם יעידו לו, וראו גם משנה ד, יג.
והוא עד – ראו משנה ד, ד.



לא תרצח לא תנאף לא תגנוב לא תענה לא תחמוד
דהא אין אדם כופר בדבר, עד שכופר בעיקר
ואין אדם הולך לדבר עבירה, אלא אם כפר במי שצוהו לה עליה.
(ויקרא ה א) קול אלה, ר' יהודה אומר: אלה זו קללה. קול השבועה
ר"ש אומר: אלה זו שבועה
אלו הכנויין שבתורה: אוסרכם אני, כובליכם אני, בצדיק, בתמים, בישר - הרי זה חייב.
(שם) והוא עד, לא עד מפי עד, ולא מפי בת קול, ולא מקול הברה
והוא עד - בב' עדים הכתוב מדבר
אתה אומר בב' עדים הכתוב מדבר, או אינו אלא בעד אחד?
ת"ל (דברים יט טו) לא יקום עד אחד באיש
שאין ת"ל אחד, אלא כ"מ שתפס הכתוב "עד" סתם
הרי הוא בכלל שנים עד שיפרוט לך הכתוב אחד.

(ו)

(ויקרא ה א) והוא עד - הכשר לעדות. ושמעה - להוציא את החרש.

או ראה - להוציא את הסומא. או ידע - להוציא את השוטה


חכמים הראשונים למדו את דיני העדות מהפסוק שלנו. ר' עקיבא למד אותם מהשואה בין דיני ממונות לדיני נפשות.
מיד אחרי ההשואה באות הסתיגויות, המצביעות על החמרה בדיני ממונות, והשוו סנהדרין ד, א: בדיני ממונות אין דרישה וחקירה קפדניות, ומחייבים גם על פגיעה בשוגג או בטעות, ואין צורך בבית דין של עשרים ושלושה, אפילו בדיני חבלות שהם חמורים.



אם לא יגיד ונשא את עונו - להוציא את האלם.
אלו דברים הראשונים. ר"ע אומר: (דברים יג טו) ודרשת וחקרת
וכי יש דורשין לחרשין, ויש חוקרין לשוטים?
ת"ל (ויקרא כד כב) משפט אחד יהיה לכם. כדיני ממונות - כך בדיני נפשות
מה דיני נפשות בדרישה וחקירה - אף דיני ממונות בדרישה ובחקירה
אי מה דיני נפשות דרישה וחקירה לעדיו, יכול אף דיני ממונות כן?
ת"ל (שמות כא כג) עין... ישלם
אי מה דיני נפשות פטר את השוגג, יכול אף דיני ממונות פטר? ת"ל עין ישלם
אי מה דיני נפשות פרט משזרק והרג, יכול אף דיני ממונות כן? ת"ל (שמות כא יח) אבן... ישלם.
אי מה דיני נפשות בכ"ג, יכול אף דיני ממונות כן?
ת"ל (שמות כב ז) ונקרב בעל הבית אל האלהים - ריבה לו הכתוב דיין אחד
עד האלהים יבא דבר שניהם - ריבה לו הכתוב שני דיינין
אשר ירשיעון אלהים - ריבה הכתוב ג' דיינין
מכאן אמרו: דיני ממונות בג'; ור' יוסי אומר בחמשה כדי שיגמור הדין בג'
יכול אין לי בג' אלא דיני ממונות הקלין, מנין לרבות החמורים וחומר בחמורים?
ת"ל עין וגו' כויה תחת כויה וגו'.