ביאור:ספרי במדבר/מסעי

ספרי במדבר לפרשת מסעי פרק להעריכה

פיסקה קנטעריכה

על במדבר לה ט-יא



משה הפריש בעבר הירדן שאותו כבש, והוא מצווה את יהושע לעשות כך לאחר שיכבוש את א"י; ראו גם ספרי דברים קעט, וראו תוספתא מכות ג ב, שיהושע הפריש את קדש ואת שכם כשכבש וחילק את א"י, אבל לפני שכבש את ערי המקלט הללו.



"וידבר ה' אל משה לאמר דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם כי אתם עוברים את הירדן ארצה כנען" (במדבר לה ט-י),
למה נאמרה פרשה זו? לפי שהוא אומר "אז יבדיל משה שלש ערים בעבר הירדן מזרחה שמש" (דברים ד מא)
אין לי אלא שהפריש משה בעבר הירדן; מנין שצוה משה את יהושע להפריש להם ערי מקלט?
ת"ל: "והקריתם לכם ערים" (במדבר לה יא)!
אחר ירושה וישיבה הכתוב מדבר. אתה אומר אחר ירושה וישיבה הכתוב מדבר
או אינו מדבר אלא בכניסתן לארץ מיד?
ת"ל: "כי יכרית ה' אלהיך את הגוים" וגו' (דברים יט א) - אחר ירושה וישיבה הכתוב מדבר.



דיון על מעמדו של נהר הירדן עצמו. ראו גם תוספתא ב"ק ח ו, שם מוחלפים שמות החכמים.



"כי אתם עוברים את הירדן - ארצה כנען" (במדבר לה י), מיכן היה ר' יהודה אומר: אין הירדן מארץ כנען!
ר' שמעון בן יוחי אומר: "אשר על ירדן יריחו" (במדבר לא יב), מה יריחו מארץ כנען - אף הירדן מארץ כנען.



ראו לעיל קמז, הדרשה על "מקרא קדש", שיש להקרות לו ולהכין לכבודו. גם כאן יש להכין את הערים מראש.



"והקריתם" (במדבר לה יא), אין הקרייה אלא הזמנה.



ראו גם ספרי דברים קפ, ותוספתא מכות ג ח. הצירוף "ערים ערי מקלט" מופיע רק כאן, ונראה שהדרשן מניח ש"ערי" בסמיכות הוא פחות מ"ערים", שעשויות להיות כרכים גדולים. הערים הבינוניות שיוקדשו לערי מקלט כוללות שוק ומקור פרנסה אבל לא יותר מכך.



"ערים", שומע אני אף כרכים? ת"ל "ערי". אי ערי, שומע אני אפילו כפרים? ת"ל "ערים"
הא כיצד? מגיד שלא היו שם אלא שווקים ובית המחיה.



כמה צמצומים ל"רוצח": רק רוצח בשגגה גולה, ואין הבן גולה על הריגת אביו; וראו מכות ב ג, שם נאמר שהאב והבן גולים זה ע"י זה.



"ונס שמה רוצח", שומע אני כל רוצח במשמע? ת"ל "מכה נפש בשגגה"
אי מכה נפש, שומע אני אף מכה אביו ואמו במשמע? ת"ל: "רוצח מכה נפש"
לא אמרתי אלא רוצח מכה נפש; יצא המכה אביו ואמו, שאינו גולה

פיסקה קסעריכה

על במדבר לה יב-כח



ראו תוספתא מכות ג ה-ו, שהמלווים את הרוצח לעיר מקלט אמורים לדבר עם גואל הדם ולנסות לשכנע אותו שלא יהרוג את הרוצח. כאן הריגת הרוצח לפני שנשפט בבית הדין מוצגת כאיסור גמור, ולא רק כהמלצה שלילית - וראו דברי ר' יוסי שם בהלכה ו.



"והיו לכם הערים למקלט מגאל" (במדבר לה יב) למה נאמר?
לפי שהוא אומר "ורצח גואל הדם את הרוצח אין לו דם" (במדבר לה כז); שומע אני יהרגנו בינו לבין עצמו?
ת"ל: "ולא ימות הרוצח עד עמדו לפני העדה למשפט"!

"והערים אשר תתנו שש ערי מקלט תהיינה" (במדבר לה יג) – עם הראשונות כולל שלוש הערים שהפריש משה בעבר הירדן.
אתה אומר עם הראשונות, או אינו אלא חוץ מן הראשונות?
כשהוא אומר "את שלש הערים תתנו מעבר לירדן ואת שלש הערים תתנו בארץ כנען" (במדבר לה יד)
הא מה תלמוד לומר "והערים אשר תתנו "וגו'? - עם הראשונות.



הערים בעבר הירדן מפורטות בדברים ד. הצורך בשלוש ערים לאוכלוסיה קטנה יחסית מלמד שהיו הרבה רוצחים בעבר הירדן, (או שכמות הרוצחים אינה מכתיבה את מספר ערי המקלט, אלא הזמינות שלהן ביחס לגודל השטח)



"את שלש הערים תתנו מעבר לירדן" (במדבר לה יד), אילו הם?
"את בצר במדבר בארץ המישור לראובני ואת ראמות בגלעד לגדי ואת גולן בבשן למנשי" (דברים ד מג)
וכנגדן שלש בארץ כנען, שנאמר "ויקדישו את קדש בגליל בהר נפתלי ואת שכם בהר אפרים
ואת קרית ארבע היא חברון בהר יהודה" (יהושע כ ז)
נמצינו למדים ששוו שני שבטים ומחצה שבעבר הירדן לתשעת השבטים ומחצה שבארץ כנען! ממערב לירדן
לפי דרכנו למדנו שרוב שופכי דמים בארץ גלעד.

"ערי מקלט תהיינה לכם" (במדבר לה יג) - אין לי אלא שקולטות בארץ. בח"ל מנין? תלמוד לומר "תהיינה".



ישראל שהרג גר תושב במזיד אינו נהרג, שנאמר "את רעהו" (דברים יט ה); וראו ספרי דברים קפא, וממילא אם הרג אותו בשוגג אינו גולה. גר תושב שהרג ישראל, אפילו בשוגג – נהרג; לכן גר תושב גולה רק אם הרג גר תושב בשוגג. ראו מכות ב ג. הלכה בעייתית – יתכן שהיא מימי מרד בר כוכבא או הגזירות שאחריו.



"לבני ישראל" (במדבר לה טו), אין לי אלא לבני ישראל. לגרים מנין? ת"ל "ולגר". לתושב מנין? ת"ל: "ולתושב בתוכם"
או כשם שהגר הוא גולה על ידי ישראל, כך ישראל גולה על ידו של גר?
אמרת אם כשהרגו ישראל פטור, ק"ו שלא יגלה! אלא אם הרגו ישראל - אינו הרוג ישראל שרצח במזיד גר תושב אינו נהרג, ואם הוא הרג את ישראל אפילו בשגגה – נהרג!



ראו מכות ב ד, והשוו תוספתא מכות ב יב, שהיה דין ערי מקלט אפילו במדבר, שם גלו למחנה לווייה.



"תהיינה שש הערים האלה למקלט" למה נאמר? לפי שהוא אומר "את שלש הערים תתנו מעבר לירדן"
שומע אני הראשונה שמפרישים תהיה קולטת? ת"ל: "תהיינה שש הערים האלה למקלט"
מגיד הכתוב שלא קלטה אחת מהם עד שהופרשו כולם.



שלושת הפסוקים טז-יח חוזרים זה על זה, והדרשה מנסה להסביר את הצריכות בשלושתם. במקרה של הברזל הצריכות מיותרת, שהרי בברזל אין משמעות לגודל הכלי, והיה אפשר לומר שזאת הסיבה לאיזכור נפרד שלו; וראו כלים יב, שרוב כלי הברזל נתפסו כבעלי תכונה שלילית כגון כליאה או רצח. וראו גם את הביאור לסנהדרין ט א, שם נראה שעוקבים אחר דרכי הרציחה לפי ארבע מיתות בית דין.



"ואם בכלי ברזל הכהו וימת רוצח הוא" (במדבר לה טז), למה נאמר?
לפי שהוא אומר "ואם באבן יד אשר ימות בה הכהו וימות... או בכלי עץ יד אשר ימות בו הכהו וימות" (במדבר לה יז-יח)
אין לי אלא שהרגו באלו, שיהיה חייב. בברזל מנין? ת"ל "ואם בכלי ברזל הכהו וימת רוצח הוא"!
הא עד שלא יאמר יש לי בדין: אם כשהרגו באבן או בעץ חייב, ק"ו בברזל! אלא אם אמרת כן ענשת מן הדין!
לכך נאמר "ואם בכלי ברזל הכהו וימת רוצח הוא מות יומת הרוצח", ללמדך שאין עונשים מן הדין
או מה אבן - מלוא יד גדולה אף ברזל - מלוא יד? אמרת גלוי היה לפני הקדוש ברוך הוא שהברזל ממית במשהוא
לפיכך לא נאמר בו יד, אלא אפילו במחט ואפילו בצינורא
אין לי אלא שהרגו בכלי ברזל, שיהא חייב. השליך עליו עשתות וגולמים מנין? ת"ל "רוצח הוא מות יומת הרוצח", מכל מקום!



האבן שבה רצח צריכה להיות בגודל ידו (ראו בדרשה דלעיל), כלומר גדולה כדי הריגה (שיש בה כדי להמית), ומדובר במכה במקום הממית בגופו של הנרצח, וראו גם מכילתא נזיקין ו וסנהדרין ט ב.



"ואם באבן יד אשר ימות בה הכהו וימות רוצח הוא מות יומת הרוצח" (במדבר לה יז), למה נאמר?
לפי שהוא אומר "וכי יריבון אנשים והכה איש את רעהו באבן או באגרוף (שמות כא יח)
שומע אני שאם יכנו, בין בדבר שהוא כדי להמיתו ובין בדבר שאינו כדי להמיתו - יהא חייב?
ת"ל: "ואם באבן יד אשר ימות בה הכהו", מגיד הכתוב שאינו חייב עד שיכנו בדבר שהוא כדי להמיתו
שומע אני אף על מקום שאינו כדי להמיתו? ת"ל: "וכי יהיה איש שונא לרעהו וארב לו וקם עליו" (דברים יט יא)
מגיד הכתוב שאינו חייב עד שיכנו בדבר שיש בו כדי להמיתו ועל מקום שהוא כדי להמיתו
אין לי אלא שהרגו באבן שיהא חייב. גלגל עליו סלעים ועמודים מנין? ת"ל "רוצח הוא מות יומת הרוצח", מכל מקום!



גם כלי הרצח מעץ צריך להיות כזה שמסכן את נפש הנרצח, ושהכה בו במקום רגיש. ההבדל בין אבן לעץ הוא בפסוקים הנלוים משמות כא; וראו גם מכילתא נזיקין ז וסנהדרין שם



"או בכלי עץ יד אשר ימות בו הכהו וימות רוצח הוא" (במדבר לה יח) למה נאמר?
לפי שהוא אומר "וכי יכה איש את עבדו או את אמתו בשבט ומת תחת ידו נקום ינקם" (שמות כא כ)
שומע אני בין בדבר שיש בו כדי להמיתו ובין בדבר שאין בו כדי להמיתו?
ת"ל: "או בכלי עץ יד אשר ימות בו הכהו וימות רוצח הוא". מגיד הכתוב שאינו חייב עד שיכנו בדבר שיש בו כדי להמית
שומע אני אף על מקום שאינו כדי להמית? ת"ל "וכי יהיה איש שונא לרעהו וארב לו וקם עליו והכהו נפש" (דברים יט יא)
מגיד הכתוב שאינו חייב עד שיכנו בדבר שיש בו כדי להמית ועל מקום שהוא כדי להמית.
אין לי אלא שהרגו בעץ, שהוא חייב. השליך עליו קורות וכלונסות מנין? ת"ל "רוצח הוא מות יומת הרוצח", מכל מקום!



מקרה נדיר יחסית של בנין אב משלושה כתובים, וראו גם ב"ק א א, שם מופיע בניין אב מארבעה כתובים. הריגת הרוצח במזיד היא בעדיפות ע"י גואל הדם.



"גואל הדם הוא ימית את הרוצח" (במדבר לה יט) למה נאמר?
לפי שהוא אומר "ואם בכלי ברזל הכהו וימת... ואם באבן יד אשר ימות בה הכהו וימת... או בכלי עץ יד אשר ימות בו הכהו וימת"
אין לי אלא שהרגו באלו, שהוא חייב. מנין בשאר כל דבר? הרי אתה דן בנין אב מבין שלשתם
לא ראי אבן כראי העץ, ולא ראי העץ כראי אבן, ולא ראי זה וזה כראי כלי ברזל, ולא ראי ברזל כראי שניהם
הצד השוה שבשלשתן - שהוא כדי להמית, ואם המית מצוה ביד גואל הדם להמיתו
אף כל שהוא כדי להמית והמית - מצוה ביד גואל הדם להמית! לכך נאמר "גואל הדם הוא ימית".



ממעט את הרוצח ע"י דחיפת הנרצח לאש או למים וששיסה בו בעל חיים, שבמקרים אלו היתה לנרצח אפשרות להינצל, וראו סנהדרין ט א. אבל אם גרם להפלתו מהגג – הרוצח חייב.



"ואם בשנאה יהדפנו" (במדבר לה כ) למה נאמר? לפי שהוא אומר "ואם בכלי ברזל הכהו... או באבן יד... או בכלי עץ יד
אין לי אלא שהרגו באלו שהוא חייב. דחפו מראש הגג ונפל ומת מנין? ת"ל "ואם בשנאה יהדפנו" מכל מקום!
או אפילו דחפו לתוך המים או לתוך האור או שיסה בו את הכלב או את הנחש? הרי אתה דן בנין אב מבין שלשתם
לא ראי אבן כראי עץ, ולא ראי עץ כראי אבן, ולא ראי זה וזה כראי ברזל, ולא ראי ברזל כראי שניהן
הצד השוה שבשלשתם - שהוא מחמת הממיתים, עלולים להמית והמית, הרי הוא חייב; אף כל שהוא מחמת הממיתין, והמית - הרי זה חייב!
יצא את שדחפו לתוך המים או לתוך האור, ושיסה בו את הכלב, ושיסה בו את הנחש - שדינו מסור לשמים!



דורש "עליו" – שהתכוון להרוג את הנרצח למעשה. וראו דברי ר' שמעון בסנהדרין ט ב, "נתכוון להרוג את זה והרג את זה".



"או השליך עליו בצדיה", שצידה לו, שמתכוין לו



גם הרוצח בלי כלי או חפץ כלשהו אלא בידו - נחשב רוצח.



"או באיבה הכהו בידו וימות" (במדבר לה כא), למה נאמר?
לפי שהוא אומר "ואם בכלי ברזל... ואם באבן יד... או בכלי עץ יד... אין לי אלא שהרגו באלו, שהוא חייב
דחפו, דחקו, חנקו, בעטו, דעכו מעכו – מנין? ת"ל "בידו", מכל מקום!



אם אין לנרצח גואל, כגון שהוא גר צדק – בית הדין הורגים את הרוצח וממלאים בכך את תפקיד הגואל.



"גואל הדם ימית את הרוצח", למה נאמר? והלא כבר נאמר "גואל הדם הוא ימית את הרוצח בפגעו בו הוא ימיתנו" (במדבר לה יט)
ומה ת"ל "גואל הדם ימית את הרוצח"? שיכול אין לי אלא מי שיש לו גואל. מי שאין לו גואל מנין?
ת"ל: "גואל הדם", מכל מקום!



לעניין השונא ראו מכות ב ג וספרי דברים קפא. לעניין הצדיה ראו סנהדרין ט ב, ולעיל על פס' כ.



"ואם בפתע בלא איבה הדפו" (במדבר לה כב) - להוציא את השונא!
"או השליך עליו כל כלי בלא צדיה" - שלא צודה לו ושלא מתכוין לו.



אם זרק אבן בלילה – גולה ואינו נהרג. לעניין הסומא ראו מכות ב ג: לדעת ת"ק (ר' מאיר) הסומא גולה, אבל ר' יהודה אינו רואה את הסומא כאדם רגיל, ופוטר אותו מאחריות ומגלות; כאן הוא לומד "בלא ראות" להוציא את מי שלעולם אינו רואה. וראו בבא קמא פו ב, תוספתא מכות ב ט ומגילה ד, ו.



"או בכל אבן אשר ימות בה בלא ראות" (במדבר לה כג) - להביא את הסומא ואת הזורק בלילה.
ר' יהודה אומר: "בלא ראות" - להוציא את הסומא.



השונא אינו גולה, כאמור לעיל, ועליו להגן על עצמו מפני גואלי הדם. כך גם דינו של כל מי שנמנעת ממנו הגלות. הדרשות, שבהן נוספו קטגוריות של "שוגג הקרוב למזיד" ושל "שוגג הקרוב לאונס" שאינם גולים - מצמצמות את עונש הגלות שנתפסה כזכות לרוצח בשוגג, המוגן בעיר המקלט - וגם כעונש של גלות לו. וראו בביאור למכות ב א.



"והוא לא אויב לו ולא מבקש רעתו", איסי בן עקביא אומר: נמצא חומרו קולו, וקולו חומרו
לחייבו מיתה אי אתה יכול, שמא שוגג הרגו; לחייבו גלות אי אתה יכול, שמא מזיד הרגו!



לעניין השונאים דורש את סמיכות הפסוקים כג-כד. לעניין הקרובים דורש "העדה בין המכה ובין גואל הדם", שאינם גואלי דם בעצמם; כלומר הקרובים של הנרצח (ולא של הרוצח) הם הפסולים לדון את הרוצח. וראו דברי ר' יהודה בסנהדרין ג ד-ה.
לשון הדרשה המקישה את העדים לשופטים – ראו גם מכילתא כספא כ לפס' ב.
ההרחבה של הפסילה של הדיינים והעדים השונאים והקרובים גם לדיני ממונות נדרשת מהביטוי "משפטים" הכולל את שני התחומים, וראו גם ויקרא כד כב, הנדרש הן לעניין הגרים הן להשוואת דיני ממונות לדיני נפשות בסנהדרין ד א.



"והוא לא אויב לו ולא מבקש רעתו – ושפטו העדה" (במדבר לה כג-כד) - לפסול את השונאים מלישב בדין
אין לי אלא שונאים. קרובים מנין? ת"ל: "העדה בין המכה ובין גואל הדם" (במדבר לה כד)
אין לי אלא דיינים שפוסל בהם שונאים וקרובים. עדים מנין?
הרי אתה דן: הואיל ואמרה תורה הרוג על פי דיינים, הרוג על פי עדים!
מה דיינים, פוסל בהם שונאים וקרובים - אף העדים, יפסול בהם שונאים וקרובים
ועוד ק"ו: ומה דיינים, שאין הדברים נגמרים על פיהם - פוסל בהם שונאים וקרובים
עדים, שהדברים נגמרים על פיהם - אינו דין שיפסול בהם שונאים וקרובים?
אין לי אלא רוצח. שאר חייבי מיתות מנין? ת"ל "על המשפטים האלה"!
אין לי אלא לישראל, לגרים מנין? ת"ל "על המשפטים האלה"!
אין לי אלא דיני נפשות, דיני ממונות מנין? ת"ל "על המשפטים האלה"



ההשוואה בין דיני ממונות לדיני נפשות מוגבלת לענייני זהות הדיינים והעדים, ולא לעניינים אחרים, כפי שמודגם בעניין מספר השופטים ובעניינים נוספים בסנהדרין ד.



או כשם שדיני נפשות בעשרים ושלשה כך דיני ממונות בעשרים ושלשה? ת"ל "האלה".
אלה בעשרים ושלשה, ואין דיני ממונות בעשרים ושלשה



ראו מכילתא נזיקין טו, שמהפסוק הזה למדו שדיני ממונות בשלושה.



הרי הוא אומר "עד האלהים יבוא דבר שניהם" (שמות כב ח.)



צריכות להתאפשר בבית הדין סיטואציות שמחייבים את הנדון מיתה למרות שיש עדה המצילה אותו – כלומר עשרה דיינים מזכים, וההטיה לרעה היא ברוב של שנים, הנלמד ממספר העדים, כלומר בסה"כ 22 דיינים. כדי שלא יהיה תיקו צריך מספר לא זוגי (בי"ד שקול) ולכן דיני נפשות ב23 דיינים; ראו סנהדרין א ו, וכן מכילתא כספא כ לפס' ב.
דעת אנשי המשוחות אינה ברורה. הם דורשים את החזרה המשולשת של המילה "העדה" בפס' כד-כה, אבל לא ברור מה הסיקו ממנה.



ומנין שדיני נפשות בעשרים ושלשה? ת"ל: "ושפטו העדה", הרי עשרה; "והצילו העדה" - הרי עשרה;
שלשה מנין? הרי אתה דן: הואיל ואמרה תורה הרוג על פי עדים, הרוג על פי מטי דיינים
מה עדים – שנים, אף דיינים – שנים. אין בית דין שקול - מוסיפים עליהם עוד אחד, הרי שלשה!
אנשי המשוחות אמרו: שלש עדיות הכתובות בפרשה, ללמדך שדיני נפשות בשלשים!



ראו ספרי דברים קפו, ודברי ר' יוסי בר' יהודה במכות ב ו.



"והצילו העדה את הרצח" (במדבר לה כה), מיכן אתה דן: הרג נפש, בין בשוגג בין במזיד - הכל מקדימים לערי מקלט
בית דין שולחים ומביאים אותו משם; מי שנתחייב מיתה – הרגוהו, ושלא נתחייב מיתה - פטרוהו
מי שנתחייב גלות - מחזירים אותו למקומו שנאמר "והשיבו אותו העדה"



ראו דרשה דומה לזו של ר' מאיר מדות ג ד, וכן מכילתא בחדש יא.
הרוצח שיצא מעיר המקלט חזר לסביבת התרבות הציבורית, ואין לו זכות לחזור לשם כל זמן שהכהן קיים ומאריך את חיי האדם - אלא רק בהפסקות בכהונת הכהן, שנגרמו ממותו ומהחלפתו.
רעיון דומה עולה מהדרשה של רבי.



"וישב שם עד מות הכהן הגדול", ר' מאיר אומר: רוצח מקצר ימיו של אדם, וכהן גדול מאריך ימיו של אדם
אין בדין שיהא מי שמקצר ימיו של אדם לפני מי שמאריך ימיו של אדם!
רבי אומר: רוצח מטמא את הארץ ומסלק את השכינה, וכהן גדול גורם לשכינה שתשרה על האדם בארץ
אין בדין שיהא מי שמטמא את הארץ ומסלק את השכינה לפני מי שגורם להשרות את השכינה על אדם בארץ!



דרשת סיום על שכר הפסיעות לדבר מצווה. לעניין 'מידת הטוב מרובה' ראו בביאור למכות א ז.



"ואם יצוא יצא הרוצח" וגו' (במדבר לה כו),
אמר ר' אלעזר בן עזריה: ומה אם מדת פורענות, מועטת, הפוסע פסיעה אחת יוצא פסיעה מעיר המקלט - הרי הוא מתחייב בנפשו
ק"ו למדת הטוב, שמרובה!



ראו מכות ב ז: רוצח שיצא מעיר המקלט - מותר לכל אדם להרגו כאילו אינו חי.
אם רצח בשגגה בתוך העיר – גולה בלי לצאת מהעיר.



"ומצא אותו גואל הדם ורצח... אין לו דם" (במדבר לה כז) - בכל אדם!
"כי בעיר מקלטו ישב" (במדבר לה כח), מיכן אתה אומר: הרג באותה העיר - גולה משכונה לשכונה; ובן לוי - גולה מעיר לעיר!


"ואחרי מות הכהן הגדול ישוב הרצח אל ארץ אחוזתו" - ולא לסררותו, לשררתו, למשרה שבה היה לפני הרצח. דברי ר' יהודה
ר' מאיר אומר: "ישוב" - אף לסררותו!

פיסקה קסאעריכה

על במדבר לה כט-לד



דיני רוצח נהגו במדבר, כאמור לעיל – ונהגו גם בדורות הבאים, לאחר שכבשו את הארץ והקדישו ערי מקלט – ראו תוספתא מכות ב יב ומכות ב ד.



"והיו אלה לכם לחקת משפט לדרתיכם" (במדבר לה כט) - שינהוג הדבר לדורות



אמנם אין בחו"ל ערי מקלט, אבל יש שם בעיקרון בתי דין, ומבחינת התורה אמורים לבצע גם שם הוצאה להורג של הרוצחים – אמנם בדרך כלל הדבר לא התאפשר למעשה בגלל השלטונות הנוכריים שם. למעשה בתקופת חז"ל גם בא"י לא התאפשר לדון דיני נפשות ולהוציא עבריינים להורג.



"בכל מושבותיכם" - בארץ ובחוץ לארץ



ר' יאשיה לומד מהפסוק שגואל הדם אינו הורג את הרוצח לעולם, ואפילו אם יצא מעיר המקלט אין גואל הדם הורג אותו, אלא מביא אותו לבית הדין ומציג עדים שהרוצח יצא מעיר המקלט. ואז הורגים את הרוצח בבית הדין - וראו לעיל בתחילת ובסוף פיסקה קס. והשוו מכות ב ז, שם קורא אפילו ר' עקיבא, המחמיר באיסור הרצח של הרוצח, את פס' כז כפשוטו.
ר' יונתן לומד על שלב מוקדם יותר, העוסק ברוצח מזיד, שגם כדי להרגו בבית הדין יש צורך בעדים; וראו ספרי דברים קפח.



"כל מכה נפש לפי עדים ירצח את הרוצח" וגו' (במדבר לה ל) למה נאמר?
לפי שהוא אומר "ורצח גואל הדם את הרוצח אין לו דם" (במדבר לה כז), שומע אני יהרגנו בינו לבין עצמו?
ת"ל: "כל מכה נפש לפי עדים" וגו'; מגיד שאין הורגו אלא בעדים, דברי ר' יאשיה.
ר' יונתן אומר: "כל מכה נפש לפי עדים ירצח את הרוצח", למה נאמר?
לפי שהוא אומר "ולא ימות הרוצח עד עמדו לפני העדה למשפט" שומע אני יהרגנו בבית דין שלא בעדים?
ת"ל: "כל מכה נפש לפי עדים ירצח את הרוצח" מגיד שאין הורגו אלא בבית דין ובעדים!

"ועד אחד לא יענה בנפש למות" - עונה הוא בו לזכות!

"ועד אחד" - עונה הוא בו לשבועה!


לעניין זכות ראו דברי ר' יוסי בר' יהודה בתוספתא סנהדרין ט ב. לעניין השבועה ראו ספרי דברים קפח, ותוספתא שבועות ה ג. בניין האב טוען שבכל מקום שנאמר "עד" בלי המילה "אחד" – הכוונה לשני עדים.



"ועד אחד" - זה בנה אב: כל מקום שנאמר 'עד' - הרי הוא בכלל שנים, עד שיפרוט לך הכתוב 'אחד'!



בדיני אדם אין כופר, בניגוד לדיני שמים, שבהם יש אפשרות לכפרה ע"י תשלום כספי, מלקות, קרבן או תשובה; וראו מכילתא נזיקין י.



"ולא תקחו כופר לנפש רוצח" (במדבר לה לא), למה נאמר? לפי שהוא אומר "אם כופר יושת עליו" (שמות כא ל)
או כשם שנותנים פדיון למומתים בידי שמים, כך יהו נותנים פדיון למומתים בידי אדם?
ת"ל "ולא תקחו כופר לנפש רוצח"!



ר' יאשיה פוטר מתשלומי נזק וצער את החובל בגופו של היוצא להיהרג, וראו תוספתא ב"ק ט ה.
ר' יונתן פוטר אפילו את הרוצחו;
אבל שניהם מסכימים שלפני שנדון ונגזר דינו למיתה אין לפגוע בו. הם דורשים "ולא תקחו כופר" – אין צורך בכפרה על פגיעה בו.



ר' יאשיה אומר: הרי שיצא ליהרג וחבל באחרים – חייב. לפצות את הנחבלים בכסף חבלו בו אחרים – פטורים בגופו, אם חבלו בגופו פטורים מתשלומי נזק וכו' ולא בממונו. אם חבלו בממונו של היוצא ליהרג – חייבים
או עד שלא נגמר דינו? ת"ל "אשר הוא רשע למות", עד שלא נגמר דינו – חייב, משנגמר דינו – פטור!
ר' יונתן אומר: הרי שיצא ליהרג, וקדם אחר והרגו – פטור!
או עד שלא נגמר דינו? ת"ל "אשר הוא רשע למות". עד שלא נגמר דינו – חייב, משנגמר דינו – פטור!



מרוצח במזיד אין לקבל תשלום ולהמיר את עונש המוות בגלות. הפשט, שמדובר ברוצח בשגגה שמנסה להמיר את עונשו בתשלום כספי, נובע מהמילים 'לשוב לשבת בארץ'.



"ולא תקחו כופר לנוס אל עיר מקלטו" (במדבר לה לב), הרי שהרג את הנפש במזיד
שומע אני יתן ממון ויגלה? ת"ל "ולא תקחו כופר לנוס"!



אם תקחו כופר ותעוותו את הדין, אף לרמי המעלה – תחניפו בכך את החברה ואת הארץ, ותביאו לשחיתות. ראו תוספתא יומא ד יב, שיש לפרסם אנשים מוכרים בציבור שחטאו ("חנפים", מי שעלולים להחניף להם בגלל פרסומם) - למרות שמביישים אותם – כדי למנוע מאחרים ללכת בעקבותיהם!



"ולא תחניפו את הארץ" (במדבר לה לג) - הרי זו אזהרה לחניפים.



כאן רומזת הדרשה לסיפורו של קין, ראו גם בראשית ד יא.



ד"א: "ולא תחניפו את הארץ", אל תגרמו לארץ שתהא מחנפת לכם.
"כי הדם הוא יחניף את הארץ", ר' יאשיה היה אומר בו לשון נוטריקון: כי הדם הוא יחן אף על הארץ! יגרום לכעס (של הקב"ה) על הארץ, וימנע גשמים



למרות שעריפת העגלה מסתיימת במילים "וניכפר להם הדם", אין הדבר כן אם מצאו את הרוצח - אף לאחר זמן, ויש להענישו כראוי.



"ולארץ לא יכופר לדם אשר שפך בה" למה נאמר? לפי שהוא אומר "וערפו שם את העגלה" (דברים כא ד)
הרי שנתערפה עגלה ואח"כ נמצא ההורג, שומע אני יתכפר להם? ת"ל "ולארץ לא יכופר"!



"סילוק השכינה" הוא פגיעה בקשר שבין הקב"ה לישראל, ואינו מייצג, כמובן, חולשה של הקב"ה עצמו.



"ולא תטמא את הארץ אשר אתם יושבים בה" (במדבר לה לד),
מגיד הכתוב ששפיכת דמים מטמא הארץ ומסלקת את השכינה ומפני שפיכות דמים חרב בית המקדש!



ראיה ששפיכות דמים גרמה לחורבן בית שני; וראו גם תוספתא יומא א יב ותוספתא שבועות א ג: לכתחילה היתה אמורה התחרות בין הכהנים על הזכות לדשן את המזבח – להיות לכבוד שמים, אבל יצר התחרות עצמה גבר וגרם לרצח.
ר' צדוק שואל מי אחראי למוות המיותר: האם העזרות שבהן היו אנשי העם או ההיכל, שנחשב כמשכנו של הקב"ה; כלומר מי אשם במוות: ההלכה הנהוגה או בני האדם?
אביו של הכהן שנהרג הציג את מותו ככפרה על ישראל, ורמז לעקידת יצחק – והיה מוטרד מהחשש שהסכין נטמאה. הדרשה כמובן מגנה התיחסות כזאת, העלולה לעודד קרבנות אדם. כדי למנוע הישנות מקרים כאלה, ולאחר שהוברר שאין למנוע זאת בדרך רגילה – שונה לבסוף המנהג והוחלט להטיל פיס על דישון המזבח.
יתכן למצוא כאן רמז למלחמות האחים בהר הבית בזמן מרד החורבן, ראו מלחמות היהודים ה ג.



מעשה בשני כהנים שהיו שוין ורצין ועולין בכבש, וקדם אחד מהם לחבירו בתוך ארבע אמות
נטל סכין ותקעה לו בלבו!
בא רבי צדוק ועמד על מעלות האולם ואמר: שמעוני אחינו בית ישראל, הרי הוא אומר "כי ימצא חלל באדמה" וגו' (דברים כא א),
בואו ונמדוד על מי ראוי להביא את העגלה: על ההיכל או על העזרות? - געו כל ישראל בבכייה
ואח"כ בא אביו של תינוק ומצאו מפרפר. אמר להם: אחינו, הריני כפרתכם!
עדיין בני מפרפר, וסכין לא נטמאת! - ללמדך שטומאת סכינים חביבה להם יותר משפיכות דמים!



האיזכור של מנשה מרחיב את הכלל "בעוון שפיכות דמים" וכו' גם כהסבר לחורבן בית ראשון.



וכן הוא אומר "וגם דם נקי שפך מנשה הרבה מאד, עד אשר מלא את ירושלם פה לפה (מלכים ב כא טז)
מיכן אמרו: בעון שפיכת דמים שכינה מסתלקת ומקדש מטמא!

"אשר אני שוכן בתוכה", חביבים ישראל, שאף על פי שהם טמאים - שכינה ביניהם


דרשת סיום לספרי, המקהה את החשש שהשכינה התרחקה מישראל בגלל החורבן והגלות. הדרשה הזאת חוזרת על הדרשה שבפיסקה א לעיל, ויוצרת מעין מסגרת למדרש: הטומאות שבמחנה ישראל אינן גורמות לנתק בין ישראל לקב"ה!



שנאמר "השוכן אתם בתוך טומאתם" (ויקרא טז טז)
ואומר "בטמאם את משכני אשר בתוכם" (ויקרא טו לא), ואומר "ולא יטמאו את מחניהם" (במדבר ה ג)
ואומר "ולא תטמא את הארץ אשר אתם יושבים בה"

ר' נתן אומר: חביבים ישראל, שבכל מקום שגלו - שכינה עמהם

גלו למצרים - שכינה עמהם, שנאמר "הנגלה נגליתי דורש: נגליתי – גליתי אל בית אביך בהיותם במצרים לבית פרעה" (שמואל א ב כז)


ראו לעיל פד. ארבע הגלויות הן ארבע המלכויות המופיעות בהרבה מקומות, והאחרונה שבהן היא גלות רומי – אדום.



גלו לבבל - שכינה עמהם, שנאמר "למענכם שולחתי בבלה" (ישעיה מג יד)
גלו לעילם - שכינה עמהם, שנאמר "ושמתי כסאי בעילם והאבדתי משם מלך ושרים" (ירמיה מט לח)
גלו לאדום - שכינה עמהם, שנאמר "מי זה בא מאדום חמוץ בגדים מבצרה" (ישעיה סג א)
וכשהם חוזרים - שכינה חוזרת עמהם, שנאמר "ושב ה' אלהיך את שבותך ורחמך" (דברים ל ג)
והשיב לא נאמר, אלא "ושב ה' אלהיך"
ואומר: "אתי מלבנון כלה, אתי מלבנון תבואי, תשוב מראש אמנה, מראש שניר וחרמון, ממעונות אריות ומהררי נמרים" (שיר השירים ד ח).
רבי אומר: משל למה הדבר דומה? למלך שאמר לעבדו: אם בקשתני - הריני אצל בני. כל זמן שאתה מבקשני - הריני אצל בני
וכן הוא אומר "השוכן אתם בתוך טומאותם" (ויקרא טז טז) ואומר "בטמאם את משכני אשר בתוכם" (ויקרא טו לא)
ואומר "ולא יטמאו את מחניהם אשר אני שוכן בתוכם" (במדבר ה ג)
ואומר "ולא תטמא את הארץ אשר אתם יושבים בה אשר אני שוכן בתוכה
כי אני ה' שוכן בתוך בני ישראל"