משנה סנהדרין ג
סנהדרין פרק ג', ב: משנה • תוספתא • ירושלמי • בבלי
<< · משנה · סדר נזיקין · מסכת סנהדרין · פרק שלישי ("דיני ממונות") · >>
פרקי מסכת סנהדרין: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא
משנה א · משנה ב · משנה ג · משנה ד · משנה ה ·משנה ו ·משנה ז ·משנה ח ·
נוסח הרמב"ם · מנוקד · מפרשים
פרק זה במהדורה המבוארת | במהדורה המנוקדת
לצפייה בכתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית לחצו כאן
משנה א
דיני ממונות, בשלשה.
זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד, ושניהן בוררין להן עוד אחד, דברי רבי מאיר.
וחכמים אומרים, שני הדיינים בוררין להן עוד אחד.
זה פוסל דיינו של זה וזה פוסל דיינו של זה, דברי רבי מאיר.
וחכמים אומרים, אימתי, בזמן שמביא עליהן ראיה שהן קרובין או פסולין, אבל אם היו כשרים או מומחין, אינו יכול לפוסלן.
זה פוסל עדיו של זה וזה פוסל עדיו של זה, דברי רבי מאיר.
וחכמים אומרים, אימתי, בזמן שהוא מביא עליהם ראיה שהן קרובים או פסולים.
אבל אם היו כשרים, אינו יכול לפוסלן.
משנה ב
אמר לו נאמן עלי אבא, נאמן עלי אביך, נאמנין עלי שלשה רועי בקר, רבי מאיר אומר, יכול לחזור בו.
וחכמים אומרים, אינו יכול לחזור בו.
היה חייב לחבירו שבועה ואמר לו דור לי בחיי ראשך, רבי מאיר אומר, יכול לחזור בו.
וחכמים אומרים, אינו יכול לחזור בו.
משנה ג
ואלו הן הפסולין, המשחק בקוביא, והמלוה ברבית, ומפריחי יונים, וסוחרי שביעית.
אמר רבי שמעון, בתחלה היו קורין אותן אוספי שביעית.
משרבו האנסין, חזרו לקרותן סוחרי שביעית.
אמר רבי יהודה, אימתי, בזמן שאין להם אומנות אלא היא, אבל יש להן אומנות שלא היא, כשרין.
משנה ד
ואלו הן הקרובין, [ אביו ו ] אחיו ואחי אביו ואחי אמו ובעל אחותו ובעל אחות אביו ובעל אחות אמו ובעל אמו וחמיו וגיסו, הן ובניהן וחתניהן, וחורגו לבדו.
אמר רבי יוסי, זו משנת רבי עקיבא.
אבל משנה ראשונה, דודו ובן דודו, וכל הראוי ליורשו, וכל הקרוב לו באותה שעה.
היה קרוב ונתרחק, הרי זה כשר.
רבי יהודה אומר, אפלו מתה בתו ויש לו בנים ממנה, הרי זה קרוב.
משנה ה
האוהב והשונא.
אוהב, זה שושבינו.
שונא, כל שלא דבר עמו שלשה ימים באיבה.
אמרו לו, לא נחשדו ישראל על כך.
משנה ו
כיצד בודקים את העדים, היו מכניסין אותן [ לחדר ] ומאיימין עליהן ומוציאין [ את כל האדם ] לחוץ ומשיירין את הגדול שבהן ואומרים לו אמור היאך אתה יודע שזה חייב לזה.
אם אמר הוא אמר לי שאני חייב לו, איש פלוני אמר לי שהוא חייב לו, לא אמר כלום, עד שיאמר בפנינו הודה לו שהוא חייב לו מאתים זוז.
ואחר כך מכניסין את השני ובודקים אותו.
אם נמצאו דבריהם מכוונים, נושאים ונותנין בדבר.
שנים אומרים זכאי ואחד אומר חייב, זכאי.
שנים אומרים חייב ואחד אומר זכאי, חייב.
אחד אומר זכאי ואחד אומר חייב, ואפילו שנים מזכין או שנים מחייבין ואחד אומר איני יודע, יוסיפו הדיינים.
משנה ז
גמרו את הדבר, היו מכניסין אותן.
הגדול שבדיינים אומר, איש פלוני אתה זכאי, איש פלוני אתה חייב.
ומנין לכשיצא אחד מן הדיינים לא יאמר אני מזכה וחברי מחייבין אבל מה אעשה שחברי רבו עלי, על זה נאמר [ (ויקרא יט, טז) לא תלך רכיל בעמיך, ואומר ] (משלי יא, יג) הולך רכיל מגלה סוד.
משנה ח
כל זמן שמביא ראיה, סותר את הדין.
אמרו לו, כל ראיות שיש לך הבא מכאן עד שלשים יום.
מצא בתוך שלשים יום, סותר.
לאחר שלשים יום, אינו סותר.
אמר רבן שמעון בן גמליאל, מה יעשה זה שלא מצא בתוך שלשים ומצא לאחר שלשים.
אמרו לו הבא עדים ואמר אין לי עדים, אמרו הבא ראיה ואמר אין לי ראיה, ולאחר זמן הביא ראיה ומצא עדים, הרי זה אינו כלום.
אמר רבן שמעון בן גמליאל מה יעשה זה שלא היה יודע שיש לו עדים ומצא עדים, לא היה יודע שיש לו ראיה ומצא ראיה.
[ אמרו לו הבא עדים, אמר אין לי עדים, הבא ראיה ואמר אין לי ראיה ], ראה שמתחייב בדין ואמר קרבו פלוני ופלוני והעידוני או שהוציא ראיה מתוך אפונדתו, הרי זה אינו כלום.
דִּינֵי מָמוֹנוֹת, בִּשְׁלֹשָׁה.
- זֶה בּוֹרֵר לוֹ אֶחָד,
- וְזֶה בּוֹרֵר לוֹ אֶחָד,
- וּשְׁנֵיהֶן בּוֹרְרִין לָהֶן עוֹד אֶחָד,
- דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר;
- וַחֲכָמִים אוֹמְרִים:
- שְׁנֵי הַדַּיָּנִים בּוֹרְרִין לָהֶן עוֹד אֶחָד.
- זֶה פּוֹסֵל דַּיָּנוֹ שֶׁל זֶה וְזֶה פּוֹסֵל דַּיָּנוֹ שֶׁל זֶה,
- דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר;
- וַחֲכָמִים אוֹמְרִים:
- אֵימָתַי? בִּזְמַן שֶׁמֵּבִיא עֲלֵיהֶן רְאָיָה שֶׁהֵן קְרוֹבִין אוֹ פְּסוּלִין;
- אֲבָל אִם הָיוּ כְּשֵׁרִים אוֹ מוּמְחִין,
- אֵינוֹ יָכוֹל לְפָסְלָן.
- זֶה פּוֹסֵל עֵדָיו שֶׁל זֶה וְזֶה פּוֹסֵל עֵדָיו שֶׁל זֶה,
- דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.
- וַחֲכָמִים אוֹמְרִים:
- אֵימָתַי? בִּזְמַן שֶׁהוּא מֵבִיא עֲלֵיהֶם רְאָיָה שֶׁהֵן קְרוֹבִים אוֹ פְּסוּלִים;
- אֲבָל אִם הָיוּ כְּשֵׁרִים,
- אֵינוֹ יָכוֹל לְפָסְלָן:
אָמַר לוֹ:
- נֶאֱמָן עָלַי אַבָּא,
- נֶאֱמָן עָלַי אָבִיךָ,
- נֶאֱמָנִין עָלַי שְׁלֹשָׁה רוֹעֵי בָּקָר,
- רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר:
- יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ;
- וַחֲכָמִים אוֹמְרִים:
- אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ.
- רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר:
- הָיָה חַיָּב לַחֲבֵרוֹ שְׁבוּעָה,
- וְאָמַר לוֹ: דֹּר לִי בְּחַיֵּי רֹאשְׁךָ,
- רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר:
- יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ;
- וַחֲכָמִים אוֹמְרִים:
- אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ:
- רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר:
וְאֵלּוּ הֵן הַפְּסוּלִין:
- הַמְּשַׂחֵק בְּקֻבְּיָא,
- וְהַמַּלְוֶה בְּרִבִּית,
- וּמַפְרִיחֵי יוֹנִים,
- וְסוֹחֲרֵי שְׁבִיעִית.
- אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן:
- בִּתְחִלָּה הָיוּ קוֹרִין אוֹתָן אוֹסְפֵי שְׁבִיעִית;
- מִשֶּׁרַבּוּ הָאַנָּסִין,
- חָזְרוּ לִקְרוֹתָן סוֹחֲרֵי שְׁבִיעִית.
- אָמַר רַבִּי יְהוּדָה:
- אֵימָתַי?
- בִּזְמַן שֶׁאֵין לָהֶם אֻמָּנוּת אֶלָּא הִיא;
- אֲבָל יֵשׁ לָהֶן אֻמָּנוּת שֶׁלֹּא הִיא,
- כְּשֵׁרִין:
- אֵימָתַי?
וְאֵלּוּ הֵן הַקְּרוֹבִין:
- אָבִיו וְאָחִיו,
- וַאֲחִי אָבִיו וַאֲחִי אִמּוֹ,
- וּבַעַל אֲחוֹתוֹ וּבַעַל אֲחוֹת אָבִיו וּבַעַל אֲחוֹת אִמּוֹ,
- וּבַעַל אִמּוֹ וְחָמִיו וְגִיסוֹ,
- הֵן וּבְנֵיהֶן וְחַתְנֵיהֶן,
- וְחוֹרְגוֹ לְבַדּוֹ.
- אָמַר רַבִּי יוֹסֵי:
- זוֹ מִשְׁנַת רַבִּי עֲקִיבָא;
- אֲבָל מִשְׁנָה רִאשׁוֹנָה,
- דּוֹדוֹ וּבֶן דּוֹדוֹ,
- וְכָל הָרָאוּי לְיָרְשׁוֹ,
- וְכָל הַקָּרוֹב לוֹ בְּאוֹתָהּ שָׁעָה.
- הָיָה קָרוֹב וְנִתְרַחֵק,
- הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר.
- רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:
- אֲפִלּוּ מֵתָה בִּתּוֹ וְיֶשׁ לוֹ בָּנִים מִמֶּנָּה,
- הֲרֵי זֶה קָרוֹב:
- אֲפִלּוּ מֵתָה בִּתּוֹ וְיֶשׁ לוֹ בָּנִים מִמֶּנָּה,
הָאוֹהֵב וְהַשּׂוֹנֵא.
- אוֹהֵב,
- זֶה שׁוֹשְׁבִינוֹ;
- שׂוֹנֵא,
- כָּל שֶׁלֹּא דִבֵּר עִמּוֹ שְׁלֹשָׁה יָמִים בְּאֵיבָה.
- אָמְרוּ לוֹ:
- לֹא נֶחְשְׁדוּ יִשְׂרָאֵל עַל כָּךְ:
כֵּיצַד בּוֹדְקִים אֶת הָעֵדִים?
- הָיוּ מַכְנִיסִין אוֹתָן לַחֶדֶר וּמְאַיְּמִין עֲלֵיהֶן.
- וּמוֹצִיאִין אֶת כָּל הָאָדָם לַחוּץ,
- וּמְשַׁיְּרִין אֶת הַגָּדוֹל שֶׁבָּהֶן וְאוֹמְרִים לוֹ:
- אֱמֹר הֵיאַךְ אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁזֶּה חַיָּב לָזֶה;
- אִם אָמַר:
- הוּא אָמַר לִי שֶׁאֲנִי חַיָּב לוֹ,
- אִישׁ פְּלוֹנִי אָמַר לִי שֶׁהוּא חַיָּב לוֹ,
- לֹא אָמַר כְּלוּם,
- עַד שֶׁיֹּאמַר:
- בְּפָנֵינוּ הוֹדָה לוֹ שֶׁהוּא חַיָּב לוֹ מָאתַיִם זוּז.
- וְאַחַר כָּךְ מַכְנִיסִין אֶת הַשֵּׁנִי וּבוֹדְקִים אוֹתוֹ.
- אִם נִמְצְאוּ דִּבְרֵיהֶם מְכֻוָּנִים,
- נוֹשְׂאִים וְנוֹתְנִין בַּדָּבָר.
- אִם נִמְצְאוּ דִּבְרֵיהֶם מְכֻוָּנִים,
- שְׁנַיִם אוֹמְרִים זַכַּאי וְאֶחָד אוֹמֵר חַיָּב,
- זַכַּאי;
- שְׁנַיִם אוֹמְרִים חַיָּב וְאֶחָד אוֹמֵר זַכַּאי,
- חַיָּב.
- אֶחָד אוֹמֵר זַכַּאי וְאֶחָד אוֹמֵר חַיָּב,
- וַאֲפִלּוּ שְׁנַיִם מְזַכִּין אוֹ שְׁנַיִם מְחַיְּבִין וְאֶחָד אוֹמֵר אֵינִי יוֹדֵעַ,
- יוֹסִיפוּ הַדַּיָּנִים:
- וַאֲפִלּוּ שְׁנַיִם מְזַכִּין אוֹ שְׁנַיִם מְחַיְּבִין וְאֶחָד אוֹמֵר אֵינִי יוֹדֵעַ,
גָּמְרוּ אֶת הַדָּבָר,
- הָיוּ מַכְנִיסִין אוֹתָן;
- הַגָּדוֹל שֶׁבַּדַּיָּנִים אוֹמֵר:
- אִישׁ פְּלוֹנִי אַתָּה זַכַּאי,
- אִישׁ פְּלוֹנִי אַתָּה חַיָּב.
- וּמִנַּיִן לִכְשֶׁיֵּצֵא אֶחָד מִן הַדַּיָּנִים, לֹא יֹאמַר:
- אֲנִי מְזַכֶּה וַחֲבֵרַי מְחַיְּבִין,
- אֲבָל מָה אֶעֱשֶׂה שֶׁחֲבֵרַי רַבּוּ עָלַי?
- עַל זֶה נֶאֱמַר:
- "לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּ[י]ךָ" (ויקרא יט, טז),
- וְאוֹמֵר: "הוֹלֵךְ רָכִיל מְגַלֶּה סּוֹד" (משלי יא, יג):
- אֲנִי מְזַכֶּה וַחֲבֵרַי מְחַיְּבִין,
כָּל זְמַן שֶׁמֵּבִיא רְאָיָה,
- סוֹתֵר אֶת הַדִּין.
- אָמְרוּ לוֹ: כָּל רְאָיוֹת שֶׁיֵּשׁ לְךָ – הָבֵא מִכָּאן עַד שְׁלֹשִׁים יוֹם,
- מָצָא בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם, סוֹתֵר;
- לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם, אֵינוֹ סוֹתֵר.
- אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל:
- מַה יַּעֲשֶׂה זֶה,
- שֶׁלֹּא מָצָא בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים,
- וּמָצָא לְאַחַר שְׁלֹשִׁים?
- מַה יַּעֲשֶׂה זֶה,
- אָמְרוּ לוֹ: הָבֵא עֵדִים, וְאָמַר: אֵין לִי עֵדִים,
- אָמְרוּ: הָבֵא רְאָיָה, וְאָמַר: אֵין לִי רְאָיָה,
- וּלְאַחַר זְמַן הֵבִיא רְאָיָה וּמָצָא עֵדִים,
- הֲרֵי זֶה אֵינוֹ כְּלוּם.
- אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל:
- מַה יַּעֲשֶׂה זֶה,
- שֶׁלֹּא הָיָה יוֹדֵעַ שֶׁיֵּשׁ לוֹ עֵדִים – וּמָצָא עֵדִים,
- לֹא הָיָה יוֹדֵעַ שֶׁיֵּשׁ לוֹ רְאָיָה – וּמָצָא רְאָיָה?
- אָמְרוּ לוֹ: הָבֵא עֵדִים, אָמַר: אֵין לִי עֵדִים,
- הָבֵא רְאָיָה, וְאָמַר: אֵין לִי רְאָיָה,
- רָאָה שֶׁמִּתְחַיֵּב בַּדִּין וְאָמַר:
- קִרְבוּ פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי וְהַעִידוּנִי,
- אוֹ שֶׁהוֹצִיא רְאָיָה מִתּוֹךְ אֲפֻנְדָּתוֹ,
- הֲרֵי זֶה אֵינוֹ כְּלוּם:
נוסח הרמב"ם
(א) דיני ממונות - בשלשה.
- זה בורר לו אחד, וזה בורר לו אחד,
- ושניהם - בוררין להן עוד אחד,
- דברי רבי מאיר.
- וחכמים אומרין: שני דיינין - בוררין להן עוד אחד.
- זה פוסל דיינו של זה, וזה פוסל דיינו של זה,
- דברי רבי מאיר.
- וחכמים אומרין: אימתי?
- בזמן שהוא מביא ראיה - שהן קרובים, או פסולים,
- אבל, אם היו כשרים או מומחין, מפי בית דין - אינו יכול לפוסלן.
- זה פוסל עדיו של זה, וזה פוסל עדיו של זה,
- דברי רבי מאיר.
- וחכמים אומרין: אימתי?
- בזמן שהוא מביא עליהם ראיה - שהם קרובין, או פסולין,
- אבל, אם היו כשרים - אינו יכול לפוסלם.
(ב) אמר לו: נאמן עלי אבא,
- נאמן עלי אביך,
- נאמנין עלי שלשה רועי בקר,
- רבי מאיר אומר: יכול לחזור בו.
- וחכמים אומרין: אינו יכול לחזור בו.
- היה חייב לו חברו שבועה,
- אמר לו: דור לי בחיי ראשך,
- רבי מאיר אומר: יכול הוא לחזור בו.
- וחכמים אומרין: אינו יכול לחזור בו.
- אמר לו: דור לי בחיי ראשך,
(ג) אלו הן הפסולין:
- המשחק בקוביה, והמלווה בריבית,
- ומפריחי יונים, וסוחרי שביעית.
- אמר רבי שמעון:
- מתחילה - לא היו קוראין אותן, אלא אוספי שביעית,
- משרבו האנסין - חזרו לקרותם, סוחרי שביעית.
- אמר רבי יהודה: אימתי?
- בזמן שאין לו אומנות - אלא היא,
- אבל, יש לו אומנות שלא היא - הרי זה כשר.
(ד) אלו הן הקרובין:
- אחיו, ואחי אביו, ואחי אימו,
- ובעל אחותו, ובעל אחות אביו, ובעל אחות אימו, ובעל אימו,
- וחמיו, ואגיסו,
- הן, ובניהן, וחתניהן,
- וחורגו - לבדו.
- אמר רבי יוסי: זו משנת רבי עקיבה,
- אבל משנה ראשונה - דודו, ובן דודו.
- וכל הראוי לו לירושה,
- וכל הקרוב לו - באותה שעה.
- היה קרוב, ונתרחק - כשר.
- רבי יהודה אומר:
- אפילו מתה בתו, ויש לו בנים ממנה - הרי זה קרוב.
(ה) האוהב, והשונא -
- איזה הוא האוהב? - זה שושבינו,
- והשונא? - כל שלא דיבר עימו שלשת ימים, באיבה.
- אמרו לו: לא נחשדו ישראל על כך.
(ו) כיצד בודקין את העדים?
- היו מכניסין אותם - ומאיימין עליהם,
- ומוציאין את כל האדם לחוץ,
- ומשירין את הגדול שבהן,
- ואומרין לו: אמור היאך אתה יודע, שזה חייב לזה.
- אם אמר:
- הוא אמר לי - חייב אני לו,
- איש פלוני אמר לי - שהוא חייב לו,
- לא אמר כלום.
- עד שיאמר:
- בפנינו הודה לו - שהוא חייב לו מאתיים זוז.
- היו מכניסין את השני - ובודקין,
- נמצאו דבריהן מכוונין - נושאין ונותנין בדבר.
- שנים אומרין זכאי, ואחד אומר חייב - זכאי.
- שנים אומרין חייב, ואחד אומר זכאי - חייב.
- אחד אומר זכאי, ואחד אומר חייב,
- אפילו שנים מזכין, או מחייבין,
- ואחד אומר איני יודע - יוסיפו הדיינין.
(ז) גמרו את הדבר - היו מכניסין אותם,
- הגדול שבדיינין אומר:
- איש פלוני - אתה זכאי,
- איש פלוני - אתה חייב.
- הגדול שבדיינין אומר:
- ומנין לכשיצא, לא יאמר:
- אני הוא המזכה, וחברי מחייבין,
- אבל מה אעשה - ורבו עלי חברי?
- על זה נאמר: "הולך רכיל, מגלה סוד" (משלי יא יג).
(ח) כל זמן שהוא מביא ראיה - הוא סותר את הדין.
- אמרו לו: כל ראיות שיש לך, הבא מכאן ועד שלשים יום -
- הביא בתוך שלשים יום - סותר,
- לאחר שלשים יום - אינו סותר.
- אמר רבן שמעון בן גמליאל: מה יעשה,
- ולא מצא - בתוך שלשים יום,
- ומצא - לאחר שלשים יום.
[ח] *הערה 1: אמרו לו:
- הבא עדים - ואמר אין לי עדים,
- הבא ראיה - ואמר אין לי ראיה.
- לאחר זמן, מצא עדים, ומצא ראיה - הרי זו אינה כלום.
- אמר רבן שמעון בן גמליאל: מה יעשה,
- לא היה יודע שיש לו עדים - ומצא עדים,
- לא היה יודע שיש לו ראיה - ומצא ראיה.
- אמרו לו:
- הבא עדים - ואמר אין לי עדים,
- הבא ראיה - ואמר אין לי ראיה.
- ראה שהוא מתחייב,
- ואמר: קרבו איש פלוני ופלוני - והעידוני,
- או שהוציא ראיה - מתוך פונדתו,
- הרי זו אינה כלום.
הערות
- הערה 1: [] סימון חלוקת משניות בנוסח המשנה להרמב"ם
פירושים
- פירוש המשניות לרמב"ם
- רבי עובדיה מברטנורא
- פירוש תוספות יום טוב
- עיקר תוספות יום טוב
- פירוש יכין ובועז (תפארת ישראל)
- פירוש מלאכת שלמה
- רש"ש
- מפרשי המשנה
משנה סנהדרין, פרק ג':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב