משנה סנהדרין א
סנהדרין פרק א', ב: משנה • תוספתא • ירושלמי • בבלי
<< · משנה · סדר נזיקין · מסכת סנהדרין · פרק ראשון ("דיני ממונות") · >>
פרקי מסכת סנהדרין: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא
משנה א · משנה ב · משנה ג · משנה ד · משנה ה ·משנה ו ·
נוסח הרמב"ם · מנוקד · מפרשים
פרק זה במהדורה המבוארת | במהדורה המנוקדת
לצפייה בכתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית לחצו כאן
משנה א
דיני ממונות, בשלשה.
גזילות וחבלות, בשלשה.
נזק וחצי נזק, תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה, בשלשה.
האונס והמפתה והמוציא שם רע, בשלשה, דברי רבי מאיר.
וחכמים אומרים, מוציא שם רע, בעשרים ושלשה, מפני שיש בו דיני נפשות.
משנה ב
מכות, בשלשה.
משום רבי ישמעאל אמרו, בעשרים ושלשה.
עבור החדש, בשלשה.
עבור השנה, בשלשה, דברי רבי מאיר.
רבן שמעון בן גמליאל אומר, בשלשה מתחילין, ובחמשה נושאין ונותנין, וגומרין בשבעה.
ואם גמרו בשלשה, מעוברת.
משנה ג
סמיכת זקנים ועריפת עגלה, בשלשה, דברי רבי שמעון.
ורבי יהודה אומר, בחמשה.
החליצה והמיאונין, בשלשה.
נטע רבעי ומעשר שני שאין דמיו ידועין, בשלשה .
ההקדשות, בשלשה.
הערכין המטלטלין, בשלשה.
רבי יהודה אומר, אחד מהן כהן.
והקרקעות, תשעה וכהן.
ואדם, כיוצא בהן.
משנה ד
דיני נפשות, בעשרים ושלשה.
הרובע והנרבע, בעשרים ושלשה, שנאמר (ויקרא כ, טז) והרגת את האשה ואת הבהמה, ואומר (שם טו) ואת הבהמה תהרוגו.
שור הנסקל, בעשרים ושלשה, שנאמר (שמות כא, כט) השור יסקל וגם בעליו יומת, כמיתת הבעלים כך מיתת השור.
הזאב והארי, הדוב והנמר והברדלס והנחש, מיתתן בעשרים ושלשה.
רבי אליעזר אומר, כל הקודם להרגן, זכה.
רבי עקיבא אומר, מיתתן בעשרים ושלשה.
משנה ה
אין דנין לא את השבט ולא את נביא השקר ולא את כהן גדול, אלא על פי בית דין של שבעים ואחד.
ואין מוציאין למלחמת הרשות, אלא על פי בית דין של שבעים ואחד.
אין מוסיפין על העיר ועל העזרות, אלא על פי בית דין של שבעים ואחד.
אין עושין סנהדריות לשבטים, אלא על פי בית דין של שבעים ואחד.
אין עושין עיר הנדחת, אלא על פי בית דין של שבעים ואחד.
ואין עושין עיר הנדחת בספר, ולא שלש, אבל עושין אחת או שתים.
משנה ו
סנהדרי גדולה היתה של שבעים ואחד, וקטנה של עשרים ושלשה.
ומנין לגדולה שהיא של שבעים ואחד, שנאמר (במדבר יא, טז) אספה לי שבעים איש מזקני ישראל, ומשה על גביהן, הרי שבעים ואחד.
רבי יהודה אומר, שבעים.
ומנין לקטנה שהיא של עשרים ושלשה, שנאמר (שם לה, כד-כה) ושפטו העדה והצילו העדה, עדה שופטת ועדה מצלת, הרי כאן עשרים.
ומנין לעדה שהיא עשרה, שנאמר (שם יד, כז) עד מתי לעדה הרעה הזאת, יצאו יהושע וכלב.
ומנין להביא עוד שלשה, ממשמע שנאמר (שמות כג, ב) לא תהיה אחרי רבים לרעות, שומע אני שאהיה עמהם לטובה, אם כן למה נאמר (שם) אחרי רבים להטות, לא כהטייתך לטובה הטייתך לרעה, הטייתך לטובה על פי אחד, הטייתך לרעה על פי שנים, ואין בית דין שקול, מוסיפין עליהן עוד אחד, הרי כאן עשרים ושלשה.
וכמה יהא בעיר ותהא ראויה לסנהדרין, מאה ועשרים.
רבי נחמיה אומר, מאתים ושלשים, כנגד שרי עשרות.
דִּינֵי מָמוֹנוֹת, בִּשְׁלֹשָׁה.
- גְּזֵלוֹת וְחַבָּלוֹת, בִּשְׁלֹשָׁה.
- נֶזֶק וַחֲצִי נֶזֶק,
- תַּשְׁלוּמֵי כֶּפֶל וְתַשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה,
- בִּשְׁלֹשָׁה.
- תַּשְׁלוּמֵי כֶּפֶל וְתַשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה,
- הָאוֹנֵס וְהַמְּפַתֶּה וְהַמּוֹצִיא שֵׁם רַע,
- בִּשְׁלֹשָׁה,
- דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר;
- וַחֲכָמִים אוֹמְרִים:
- מוֹצִיא שֵׁם רַע בְּעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה,
- מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דִּינֵי נְפָשׁוֹת:
- בִּשְׁלֹשָׁה,
מַכּוֹת, בִּשְׁלֹשָׁה.
- מִשּׁוּם רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אָמְרוּ: בְּעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה.
- עִבּוּר הַחֹדֶשׁ, בִּשְׁלֹשָׁה.
- עִבּוּר הַשָּׁנָה, בִּשְׁלֹשָׁה,
- דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר;
- רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר:
- בִּשְׁלֹשָׁה מַתְחִילִין,
- וּבַחֲמִשָּׁה נוֹשְׂאִין וְנוֹתְנִין,
- וְגוֹמְרִין בְּשִׁבְעָה.
- וְאִם גָּמְרוּ בִּשְׁלֹשָׁה, מְעֻבֶּרֶת:
סְמִיכַת זְקֵנִים וַעֲרִיפַת עֶגְלָה,
- בִּשְׁלֹשָׁה,
- דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן;
- וְרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בַּחֲמִשָּׁה.
- בִּשְׁלֹשָׁה,
- הַחֲלִיצָה וְהַמֵּאוּנִין, בִּשְׁלֹשָׁה.
- נֶטַע רְבָעִי וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁאֵין דָּמָיו יְדוּעִין,
- בִּשְׁלשָׁה.
- הַהֶקְדֵּשׁוֹת, בִּשְׁלֹשָׁה.
- הָעֲרָכִין הַמִּטַּלְטְלִין, בִּשְׁלֹשָׁה.
- רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:
- אֶחָד מֵהֶן כֹּהֵן.
- וְהַקַּרְקָעוֹת, תִּשְׁעָה וְכֹהֵן;
- וְאָדָם, כַּיּוֹצֵא בָּהֶן:
- רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:
דִּינֵי נְפָשׁוֹת, בְּעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה.
- הָרוֹבֵעַ וְהַנִּרְבָּע, בְּעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה,
- שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כ טז): "וְהָרַגְתָּ אֶת הָאִשָּׁה וְאֶת הַבְּהֵמָה",
- וְאוֹמֵר (שם, טו): "וְאֶת הַבְּהֵמָה תַּהֲרֹגוּ".
- שׁוֹר הַנִּסְקָל, בְּעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה,
- שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כא כט), "הַשּׁוֹר יִסָּקֵל וְגַם בְּעָלָיו יוּמָת":
- כְּמִיתַת הַבְּעָלִים, כָּךְ מִיתַת הַשּׁוֹר.
- שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כא כט), "הַשּׁוֹר יִסָּקֵל וְגַם בְּעָלָיו יוּמָת":
- הַזְּאֵב וְהָאֲרִי, הַדֹּב וְהַנָּמֵר, וְהַבַּרְדְּלָס וְהַנָּחָשׁ,
- מִיתָתָן בְּעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה.
- רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר:
- כָּל הַקּוֹדֵם לְהָרְגָן, זָכָה.
- רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר:
- מִיתָתָן בְּעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה:
אֵין דָּנִין,
- לֹא אֶת הַשֵּׁבֶט,
- וְלֹא אֶת נְבִיא הַשֶּׁקֶר,
- וְלֹא אֶת כֹּהֵן גָּדוֹל,
- אֶלָּא עַל פִּי בֵּית דִּין שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד.
- וְאֵין מוֹצִיאִין לְמִלְחֶמֶת הָרְשׁוּת,
- אֶלָּא עַל פִּי בֵּית דִּין שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד.
- אֵין מוֹסִיפִין עַל הָעִיר וְעַל הָעֲזָרוֹת,
- אֶלָּא עַל פִּי בֵּית דִּין שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד.
- אֵין עוֹשִׂין סַנְהֶדְרִיּוֹת לִשְׁבָטִים,
- אֶלָּא עַל פִּי בֵּית דִּין שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד.
- אֵין עוֹשִׂין עִיר הַנִּדַּחַת,
- אֶלָּא עַל פִּי בֵּית דִּין שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד.
- וְאֵין עוֹשִׂין עִיר הַנִּדַּחַת בַּסְּפָר,
- וְלֹא שָׁלֹשׁ;
- אֲבָל עוֹשִׂין אַחַת אוֹ שְׁתַּיִם:
סַנְהֶדְרֵי גְּדוֹלָה הָיְתָה שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד;
- וּקְטַנָּה, שֶׁל עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה.
- וּמִנַּיִן לִגְדוֹלָה שֶׁהִיא שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד?
- שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יא טז): "אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל",
- וּמֹשֶׁה עַל גַּבֵּיהֶן,
- הֲרֵי שִׁבְעִים וְאֶחָד.
- רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שִׁבְעִים.
- וּמִנַּיִן לִקְטַנָּה שֶׁהִיא שֶׁל עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה?
- שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר לה כד-כה): "וְשָׁפְטוּ הָעֵדָה... וְהִצִּילוּ הָעֵדָה";
- עֵדָה שׁוֹפֶטֶת וְעֵדָה מַצֶּלֶת,
- הֲרֵי כָּאן עֶשְׂרִים.
- וּמִנַּיִן לְעֵדָה שֶׁהִיא עֲשָׂרָה?
- שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יד כז): "עַד מָתַי לָעֵדָה הָרָעָה הַזֹּאת";
- יָצְאוּ יְהוֹשֻׁעַ וְכָלֵב.
- שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יד כז): "עַד מָתַי לָעֵדָה הָרָעָה הַזֹּאת";
- וּמִנַּיִן לְהָבִיא עוֹד שְׁלֹשָׁה?
- מִמַּשְׁמַע שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כג ב): "לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים לְרָעוֹת", שׁוֹמֵעַ אֲנִי שֶׁאֶהְיֶה עִמָּהֶם לְטוֹבָה?
- אִם כֵּן לָמָּה נֶאֱמַר (שם): "אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטּוֹת"?
- לֹא כְּהַטָּיָתְךָ לְטוֹבָה הַטָּיָתְךָ לְרָעָה:
- הַטָּיָתְךָ לְטוֹבָה – עַל פִּי אֶחָד;
- הַטָּיָתְךָ לְרָעָה – עַל פִּי שְׁנַיִם.
- וְאֵין בֵּית דִּין שָׁקוּל,
- מוֹסִיפִין עֲלֵיהֶן עוֹד אֶחָד;
- הֲרֵי כָּאן עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה.
- וְכַמָּה יְהֵא בָּעִיר וּתְהֵא רְאוּיָה לְסַנְהֶדְרִין?
- מֵאָה וְעֶשְׂרִים.
- רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר: מָאתַיִם וּשְׁלֹשִׁים,
- כְּנֶגֶד שָׂרֵי עֲשָׂרוֹת:
נוסח הרמב"ם
(א) דיני ממונות - בשלשה.
- גזילות, וחבלות - בשלשה.
- נזק, וחצי נזק,
- תשלומי כפל, ותשלומי ארבעה וחמישה,
- האונס, והמפתה, והמוציא שם רע -
- בשלשה - דברי רבי מאיר.
- וחכמים אומרין: המוציא שם רע - בעשרים ושלשה, מפני שיש בו דיני נפשות.
(ב) מכות - בשלשה.
- עיבור החודש - בשלשה.
- עיבור השנה -
- בשלשה - דברי רבי מאיר.
- רבן שמעון בן גמליאל אומר:
- בשלשה - מתחילין,
- בחמישה - נושאין ונותנין,
- וגומרין - בשבעה.
- ואם גמרו בשלשה - מעוברת.
(ג) סמיכת זקנים, ועריפת העגלה -
- בשלשה - דברי רבי מאיר.
- רבי יהודה אומר: בחמישה.
- חליצה, ומיאונין - בשלשה.
- ההקדשות - בשלשה.
- נטע רבעי, ומעשר שני שאין דמיו ידועין - בשלשה.
- הערכים המיטלטלים - בשלשה.
- רבי יהודה אומר: ואחד מהן - כוהן.
- ובקרקעות - תשעה, וכוהן.
- ואדם - כיוצא בהן.
(ד) דיני נפשות - בעשרים ושלשה.
- והרובע, והנרבע - בעשרים ושלשה,
- שנאמר: "והרגת את האשה, ואת הבהמה" (ויקרא כ טז),
- ואומר: "ואת הבהמה תהרוגו" (ויקרא כ טו).
- שור הנסקל - בעשרים ושלשה,
- שנאמר: "השור יסקל, וגם בעליו יומת" (שמות כא כט),
- כמיתת הבעלים - כן מיתת השור.
- הארי, והדוב, והנמר, והברדלס, והנחש,
- מיתתן - בעשרים ושלשה.
- רבי אליעזר אומר: כל הקודם להורגן - זכה.
- רבי עקיבה אומר: מיתתן - בעשרים ושלשה.
(ה) אין דנין, לא את השבט, ולא את נביא השקר, ולא את כוהן גדול -
- אלא בבית דין של שבעים ואחד.
- אין מוציאין למלחמת הרשות - אלא על פי בית דין של שבעים ואחד.
- אין עושין סנהדריות לשבטים - אלא בבית דין של שבעים ואחד.
- אין מוסיפין על העיר, ועל העזרות - אלא על פי בית דין של שבעים ואחד.
- אין עושין עיר הנידחת - אלא על פי בית דין של שבעים ואחד.
- ואין עושין עיר הנידחת - בספר.
- ולא - שלש עיר הנידחת.
- אבל עושין אחת, או שתים.
(ו) סנהדרי גדולה - היתה של שבעים ואחד.
- וקטנה - של עשרים ושלשה.
- מנין לגדולה - שהיא של שבעים ואחד?
- שנאמר: "אספה לי שבעים איש מזקני ישראל" (במדבר יא טז),
- ומשה על גביהן - הרי שבעים ואחד.
- רבי יהודה אומר: שבעים.
- שנאמר: "אספה לי שבעים איש מזקני ישראל" (במדבר יא טז),
- ומנין לקטנה - שהיא של עשרים ושלשה?
- שנאמר: "ושפטו העדה", "והצילו העדה" (במדבר לה כד-כה),
- עדה שופטת, ועדה מצלת - הרי עשרים,
- ומנין לעדה - שהיא עשרה?
- שנאמר: "עד מתי לעדה הרעה" (במדבר יד כז) - יצאו יהושע וכלב,
- ומנין לעדה - שהיא עשרה?
- ומנין להביא עוד שלשה?
- ממשמע שנאמר: "לא תהיה אחרי רבים לרעות" (שמות כג ב), שומע אני שאומר היה עמהם לטובה,
- אם כן למה נאמר: "אחרי רבים להטות" (שם),
- לא כהטותך לטובה, הטותך לרעה -
- הטותך לטובה - על פי אחד,
- ולרעה - על פי שנים,
- אין בית דין שקול, מוסיף עליהם עוד אחד - הרי עשרים ושלשה.
- וכמה יהא בעיר, ותהא ראויה לסנהדרין? - מאה ועשרים.
- רבי נחמיה אומר: מאתים ושלשים - כדי שרי עשרות.
פירושים
- פירוש המשניות לרמב"ם
- רבי עובדיה מברטנורא
- פירוש תוספות יום טוב
- עיקר תוספות יום טוב
- פירוש יכין ובועז (תפארת ישראל)
- פירוש מלאכת שלמה
- רש"ש
- מפרשי המשנה
משנה סנהדרין, פרק א':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב