ביאור:משנה מנחות פרק יג
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
- זרעים: ברכות פאה דמאי כלאים שביעית תרומות מעשרות מעשר שני חלה ערלה בכורים
- מועד: שבת ערובין פסחים שקלים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
- נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
- נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות עדיות עבודה זרה אבות הוריות
- קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד מדות קנים
- טהרות: כלים אהלות נגעים פרה טהרות מקואות נידה מכשירין זבים טבול יום ידים עוקצין
מסכת מנחות: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג
ערך הקרבן עריכה
|
המקרים החוזרים בחטיבה זו, שבהם הנודר שכח את פרטי הנדר, גורמים לו להתחייב בעלויות גבוהות. בכך מכין הפרק את הקביעה שתבוא בסופו.וראו גם קנים ג, ו. |
חטיבה I: נדרי הקדש ופרשנותם עריכה
|
אם נדר בלי להתכוון לכמות מסויימת - מפרשים את דבריו לקולא, ומחייבים אותו במיעוטם, וראו ספרי במדבר קז. אבל אם מעיד בעצמו שהתכוון לכמות מסוימת, ושכח כמה היא - יתכן שנדר כל כמות, עד 60 עישרון - ולכן מביא 60 עישרון. וראו נדרים ב, ד: "סתם נדרים להחמיר, ופירושם - להקל". נראה שבענייני הקדש היתה מסורת ש"סתם נדרים להקל ופירושם להחמיר", אבל המובן של "סתם נדרים" ושל "פירושם" הוא שונה לחלוטין. מנחת סולת היא המיוחדת, גם כיוון שאין לה שם לואי, וגם בגלל המדרש בסוף הפרק. |
(א) "הֲרֵי עָלַי עִשָּׂרוֹן" - יָבִיא אֶחָד;
- "עֶשְׂרוֹנוֹת" - יָבִיא שְׁנַיִם.
- "פֵּרַשְׁתִּי, וְאֵינִי יוֹדֵעַ מַה פֵּרַשְׁתִּי" - יָבִיא שִׁשִּׁים עִשָּׂרוֹן.
"הֲרֵי עָלַי מִנְחָה" - יָבִיא אֵי זֶה שֶׁיִּרְצֶה.
- רְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: יָבִיא מִנְחַת סֹלֶת,
- שֶׁהִיא מְיֻחֶדֶת שֶׁבַּמְּנָחוֹת.
|
המשך הפירוט לגבי מיני המנחות. כמו בעניין הכמות, בדרך כלל מפרשים לקולא, אלא אם פירש ושכח. בסיפא חולק ר' יהודה (בתוספתא יב, ה מופיע רבי) על האמור במשנה א ובדברי ת"ק, וטוען שאם שכח את הכמות - עליו להביא 60 כלים ובהם 60 כמויות שונות של מנחות (סה"כ 1830 עשרונות!) אבל חכמים טוענים שעליו להביא כלי אחד ובו 60 עשרונות, והוא כולל את כל הכמויות השונות; והשוו לתוספתא יג, ב, "שבכלל מאתים - מנה", וכן לבית הלל בנזיר ג, ז, "יש בכלל חמש שתים" |
(ב) "מִנְחָה", "מִן הַמִּנְחָה" - יָבִיא אַחַת.
- "מְנָחוֹת", "מִן הַמְּנָחוֹת" - יָבִיא שְׁתַּיִם.
- "פֵּרַשְׁתִּי, וְאֵינִי יוֹדֵעַ מַה פֵּרַשְׁתִּי" - יָבִיא חֲמֶשְׁתָּן.
- "פֵּרַשְׁתִּי מְנָחוֹת שֶׁלָּעֶשְׂרוֹנוֹת, וְאֵינִי יוֹדֵעַ מַה פֵּרַשְׁתִּי" - יָבִיא מִנְחָה שֶׁלְּשִׁשִּׁים עִשָּׂרוֹן.
- רְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: יָבִיא מְנָחוֹת שֶׁלָּעֶשְׂרוֹנוֹת, מֵאֶחָד וְעַד שִׁשִּׁים.
(ג) "הֲרֵי עָלַי עֵצִים" - לֹא יִפְחֹת מִשְּׁנֵי גִזֵרִין.
- "לְבוֹנָה" - לֹא יִפְחֹת מִקֹּמֶץ.
|
ניתן לנדב לבונה בלבד, בדומה לנדבת יין - ראו לעיל יב, ה. הקומץ נזכר בחמישה הקשרים במשנה. והשוו ב"מ ד, ז-ח. |
חֲמִשָּׁה קֳמָצִים הֵן:
- הָאוֹמֵר: "הֲרֵי עָלַי לְבוֹנָה" - לֹא יִפְחֹת מִקֹּמֶץ.
- הַמִּתְנַדֵּב מִנְחָה - יָבִיא עִמָּהּ קֹמֶץ לְבוֹנָה.
- הַמַּעֲלֶה אֶת הַקֹּמֶץ בַּחוּץ - חַיָּב.
- וּשְׁנֵי בַזִּכִּים של לבונה ללחם הפנים טְעוּנִים שְׁנֵי קֳמָצִין.
|
בניגוד למנחות (משנה א), הקדשת כסף אינה מוגבלת מלמעלה, ולכן אם אינו זוכר עליו להגביל את עצמו. |
(ד) "הֲרֵי עָלַי זָהָב" - לֹא יִפְחֹת מִדִּינַר זָהָב.
- וְ"כֶסֶף" - לֹא יִפְחֹת מִדִּינַר כֶּסֶף.
- "וּ"נְחשֶׁת" - לֹא יִפְחֹת מִמָּעָה כֶּסֶף.
- "פֵּרַשְׁתִּי, וְאֵינִי יוֹדֵעַ מַה פֵּרַשְׁתִּי" - יְהֵא מֵבִיא
- עַד שֶׁיֹּאמַר: "לֹא לְכָךְ נִתְכַּוַּנְתִּי".
|
נדר של יין מחייב לפחות שלושה לוגים, ראו לעיל, יב, ד. אבל שמן - לדעת ר' טרפון שם, שניתן לנדב אותו לחוד - ניתן לעיתים בכמות של לוג אחד (למשל במנחת סולת). רבי מחמיר בשמן וסובר שאין לתת אותו בכמות פחותה מזו של היין - שלושה לוגים. "כמרובה" - כנסכי החובה ביום המרובה בקרבנות - א' סוכות שחל בשבת: 140 לוג. |
(ה) "הֲרֵי עָלַי יַיִן" - לֹא יִפְחֹת מִשְּׁלֹשֶׁת לָגִּין.
- "שֶׁמֶן" - לֹא יִפְחֹת מִלֹּג.
- רְבִּי אוֹמֵר: מִשְּׁלֹשֶׁת לָגִּין.
- "פֵּרַשְׁתִּי, וְאֵינִי יוֹדֵעַ מַה פֵּרַשְׁתִּי" - יָבִיא כִמְרֻבֶּה.
|
עולה היא זכר, ולכן לא יביא נקבות. וראו דברי ר' שמעון בתוספתא יג, א, שמביא בשם ר' עקיבא שיקולים שונים, לפיהם עליו להקריב קרבנות שונים - ואינו מכריע ביניהם. |
(ו) "הֲרֵי עָלַי עוֹלָה" - יָבִיא כֶבֶשׁ.
- רְבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר: תּוֹר, [אוֹ] בֶן יוֹנָה.
- "פֵּרַשְׁתִּי בֶן בָּקָר, וְאֵינִי יוֹדֵעַ מַה פֵּרַשְׁתִּי" - יָבִיא פַר וְעֵגֶל.
- "מִן הַבְּהֵמָה, וְאֵינִי יוֹדֵעַ מַה פֵּרַשְׁתִּי" - יָבִיא פַר וְעֵגֶל, אַיִל וּגְדִי וְטָלֶה.
- "פֵּרַשְׁתִּי, וְאֵינִי יוֹדֵעַ מַה פֵּרַשְׁתִּי" - מוֹסִיף עֲלֵיהֶן תּוֹר וּבֶן יוֹנָה.
|
תודה או שלמים עשויים להיות גם נקבות. |
(ז) "הֲרֵי עָלַי תּוֹדָה" אוֹ "שְׁלָמִים" - יָבִיא כֶבֶשׁ.
- "פֵּרַשְׁתִּי בֶן בָּקָר, וְאֵינִי יוֹדֵעַ מַה פֵּרַשְׁתִּי" - יָבִיא פַר וּפָרָה, עֵגֶל וְעֶגְלָה.
- "מִן הַבְּהֵמָה, וְאֵינִי יוֹדֵעַ מַה פֵּרַשְׁתִּי"
- יָבִיא פַר וּפָרָה, עֵגֶל וְעֶגְלָה, אַיִל וְרָחֵל, גְּדִי וּגְדִיָּה, שָׂעִיר וּשְׂעִירָה, טָלֶה וְטָלָה.
חטיבה II: מחירי הקרבנות וקדושת דמיהם עריכה
|
עלויות הקרבנות: אם נקב במחיר הקרבן - הנסכים מחוץ לסכום זה. ת"ק אינו מוכן להוריד את איכות הקרבן, אפילו אם יביא שני קרבנות פחותים. גם שינוי שאינו כרוך בעלות, כגון שחור או לבן - אינו מתקבל. רבי מחמיר ואוסר אפילו אם הביא קרבן גדול יותר ממה שנדר, כי לא הביא את נדרו. וראו דעת ר' יהודה במשנה ב. |
(ח) "הֲרֵי עָלַי שׁוֹר" - יָבִיא הוּא וּנְסָכָיו בְּמָנֶה. 100 דינר
- "עֵגֶל" - יָבִיא הוּא וּנְסָכָיו בְּחָמֵשׁ. סלעים, 20 דינר
- "אַיִל" - יָבִיא הוּא וּנְסָכָיו בִּשְׁתַּיִם. סלעים, 8 דינר
- "כֶּבֶשׁ" - יָבִיא הוּא [ונסכיו] בְסֶלַע. 4 דינר
- "שׁוֹר בְּמָנֶה" - יָבִיא בְמָנֶה חוּץ מִנְּסָכָיו.
- "עֵגֶל בְּחָמֵשׁ" - יָבִיא בְחָמֵשׁ חוּץ מִנְּסָכָיו.
- "אַיִל בִּשְׁתַּיִם" - יָבִיא בִשְׁתַּיִם חוּץ מִנְּסָכָיו.
- "כֶּבֶשׁ בְּסֶלַע" - יָבִיא בְסֶלַע חוּץ מִנְּסָכָיו.
- "שׁוֹר בְּמָנֶה", וְהֵבִיא שְׁנַיִם בְּמָנֶה - לֹא יָצָא.
- אֲפִלּוּ זֶה בְמָנֶה חָסֵר דִּינָר, זֶה בְמָנֶה חָסֵר דִּינָר. וערכם כמעט כפול מהנדר
- "שָׁחוֹר", וְהֵבִיא לָבָן; "לָבָן", וְהֵבִיא שָׁחוֹר; "גָּדוֹל", וְהֵבִיא קָטָן - לֹא יָצָא.
- "קָטָן", וְהֵבִיא גָּדוֹל - יָצָא.
- רְבִּי אוֹמֵר: לֹא יָצָא.
|
קרבן שנטמא ונפדה, כאמור לעיל יב, א. לדעת ת"ק קדושת הדמים אינה מחייבת להחליף אותו בקרבן דומה, ולדעת רבי - כן. יתכן שרבי מושפע מהפסוק ויקרא כז י, העוסק בתמורה. בסוף המשנה מובאת עוד דוגמא לעיקרון "סתם נדרים להחמיר ופירושן להקל", שכבר למדנו בתחילת הפרק. אבל השוו לתוספתא מעילה א, ז, שם נראה שעליו להתנות ולהקדיש תמיד את הגדול, ולפי תוספתא יג, ב הגדול מוקדש ללא תנאי. |
(ט) "שׁוֹר זֶה עוֹלָה", וְנִסְתָּאַב,
- אִם רָצָה - יָבִיא בְדָמָיו שְׁנַיִם.
"שְׁנֵי שְׁוָרִים אֵלּוּ עוֹלָה", וְנִסְתָּאָבוּ,
- אִם רָצָה - יָבִיא בִדְמֵיהֶם אֶחָד. רְבִּי אוֹסֵר.
"אַיִל זֶה עוֹלָה", וְנִסְתָּאַב,
- אִם רָצָה - יָבִיא בְדָמָיו כֶּבֶשׁ.
"כֶּבֶשׁ זֶה עוֹלָה", וְנִסְתָּאַב,
- אִם רָצָה - יָבִיא בְדָמָיו אַיִל. רְבִּי אוֹסֵר.
הָאוֹמֵר: "אֶחָד מִכִּיסַי מהארנקים שלי הֶקְדֵּשׁ, וְאֶחָד מִשְּׁוָרַי הֶקְדֵּשׁ",
- הָיוּ לוֹ שְׁנַיִם - הַקָּטָן שֶׁבָּהֶן הֶקְדֵּשׁ;
- שְׁלֹשָׁה - הַבֵּינוֹנִי שֶׁבָּהֶן הֶקְדֵּשׁ.
- "פֵּרַשְׁתִּי, וְאֵינִי יוֹדֵעַ מַה פֵּרַשְׁתִּי" אוֹ "שֶׁאָמַר לִי אַבָּה", ואיני יודע מה אמר
- הַגָּדוֹל שֶׁבָּהֶן הֶקְדֵּשׁ.
חטיבה III: בית חוניו וכוהניו עריכה
|
ר' שמעון בדעה שאין עולה בבית חוניו, ואין נזיר שם, וראו את דבריו לעיל יב, ג. ת"ק בדעה שהנדר קיים, כי הנודר התכוון להקריב או לגלח בבית חוניו, ואין לבטל את נדרו. דין כהנים בעלי מומים - ראו זבחים יב, א. המשנה פוסלת את כהני בית חוניו כמו כהני ע"ז ("דבר אחר"), אבל מתירה להם לאכול קדשים. |
(י) "הֲרֵי עָלַי עוֹלָה" - יַקְרִיבֶנָּה בַמִּקְדָּשׁ.
- וְאִם הִקְרִיבָהּ בְּבֵית נְחוּנְיוֹן - לֹא יָצָא.
- "(לֹא)...שֶׁאַקְרִיבָהּ בְבֵית נְחוּנְיוֹן" - יַקְרִיבֶנָּה בַמִּקְדָּשׁ;
- וְאִם הִקְרִיבָהּ בְּבֵית נְחוּנְיוֹן - יָצָא.
- רְבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אֵין זֶה עוֹלָה.
"הֲרֵינִי נָזִיר" - יְגַלַּח בַּמִּקְדָּשׁ.
- אִם גִּלַּח בְּבֵית נְחוּנְיוֹן - לֹא יָצָא.
- "...שֶׁאֲגַלַּח בְּבֵית נְחוּנְיוֹן" - יְגַלַּח בַּמִּקְדָּשׁ.
- וְאִם גִּלַּח בְּבֵית נְחוּנְיוֹן - יָצָא.
- רְבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אֵין זֶה נָזִיר.
הַכֹּהֲנִים שֶׁשִּׁמְּשׁוּ בְבֵית נְחוּנְיוֹן - לֹא יְשַׁמְּשׁוּ בַמִּקְדָּשׁ בִּירוּשָׁלַיִם.
- וְאֵין צֹרֶךְ לוֹמַר לְדָבָר אַחֵר,
- שֶׁנֶּאֱמַר: (מלכים ב כג ט) "אַךְ לֹא יַעֲלוּ כֹהֲנֵי הַבָּמוֹת אֶל מִזְבַּח ה' בִּירוּשָׁלִָם, כִּי אִם אָכְלוּ מַצּוֹת בְּתוֹךְ אֲחֵיהֶם",
- הֲרֵי הֵם כְּבַעֲלֵי מוּמִים: חוֹלְקִים וְאוֹכְלִים, אֲבָל לֹא מַקְרִיבִים.
חטיבה IV: כוונת המקריב עריכה
|
למרות שהבהמה גדולה ויקרה, ומנחת הסולת קטנה וזולה - שתיהן עושות ריח ניחוח, כי הדבר תלוי בכוונת המביא, וראו ויקרא רבה ג ה, וכן מנחות קד ב. לגבי מקומו של קרבן המנחה ראו גם לעיל יב, ה, שהמנחה אינה ניתנת לשותפות, וכן בתחילת הפרק, על מנחת הסולת. החטיבה עומדת מול חטיבות I-II, שבהן הודגש הערך הכספי של הקרבן, שלעיתים היה גבוה. הביטוי התפרש גם על כמות לימוד התורה, ראו ברכות יז א. |
(יא) נֶאֱמַר בְּעוֹלַת הַבְּהֵמָה: (ויקרא א ט) "אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחוֹחַ",
- בַמִּנְחָה: במנחת סולת (ויקרא ב ב) "אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ",
לְלַמֵּד שֶׁאֶחָד מַרְבֶּה וְאֶחָד מְמָעֵט, וּבִלְבַד שֶׁיְּכַוֵּן אָדָם אֶת דַּעְתּוֹ לַשָּׁמַיִם.