ביאור:משנה מנחות פרק ב

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

משנה מבוארת    •     משנה עם מפרשים

• זרעים: ברכות פאה דמאי כלאים שביעית תרומות מעשרות מעשר שני חלה ערלה בכורים
• מועד: שבת ערובין פסחים שקלים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
• נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
• נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות עדיות עבודה זרה אבות הוריות
• קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד מדות קנים
• טהרות: כלים אהלות נגעים פרה טהרות מקואות נידה מכשירין זבים טבול יום ידים עוקצין

מסכת מנחות: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג

מסכת מנחות עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג

---

הבדלים בין דיני מנחות ודיני זבחים

חטיבה I: קשרים בין חלקי המנחה

לדעת ר' יוסי הלבונה אינה חלק מהמנחה, ולכן דינה שונה מדין המנחה. כיוון שלרוב המנחות יש לבונה, יש בכך הבדל משמעותי בין הזבח למנחה, שהרי הזבחים - דמם, בשרם ואמוריהם אחד.

למרות זאת הוא מודה שאם פיגל בשלב הקמיצה, כשעדיין אין לבונה - זה פיגול, כי פיגל בכל המתיר שלפניו.

והשוו גם משנה ה. נראה שחכמים כאן הם ר' מאיר שם.

(א) הַקּוֹמֵץ אֶת הַמִּנְחָה לֹאכַל שִׁירֶיהָ אוֹ לְהַקְטִיר קֻמְצָהּ לְמָחָר,

מוֹדֶה רְבִּי יוֹסֵה בָזֶה שֶׁהוּא פִּגּוּל, וְחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת.

לְהַקְטִיר לְבוֹנָתָהּ לְמָחָר

רְבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר: פִּגּוּל, וְאֵין בּוֹ כָרֵת.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: פִּגּוּל, וְחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת.

אָמְרוּ לוֹ: מַה שָּׁנַת זוֹ מִן הַזֶּבַח?

אָמַר לָהֶם: שֶׁהַזֶּבַח - דָּמוֹ וּבְשָׂרוֹ וְאֵמוּרָיו אֶחָד;

וּלְבוֹנָה - אֵינָה מִן הַמִּנְחָה.

בלחם הפנים ובשתי הלחם יש שני חלקים הקשורים זה לזה, אפילו לדעת ר' יוסי.

הכבשים והבזיכים הם ה"מתירים" של שתי הלחם ושל לחם הפנים.

ראו לקמן משנה ג, שהכבשים אינם מתפגלים במחשבה זו.

לחם קרבן העצרת ולחם הפנים נאכלים ליום ולילה בלבד, וכאן חשב לאוכלם למחרת. בשני המקרים פיגל (וראו פירוט לעניין לחם הפנים בתוספתא יא י), אבל ר' יוסי מבחין בין שתי החלות ובין שני הסדרים, ואילו חכמים (לפי תוספתא ג, א מדובר בר' מאיר) טוענים ש"אין קרבן ציבור חלוק".

אבל בעניין שריפת הקרבן הטמא, מודים חכמים לר' יוסי שאם נטמא רק אחד מהסדרים או מהחלות - אין שורפים את השניה. ר' יהודה חולק ודורש לשרוף את שניהם.

(ב) שָׁחַט שְׁנֵי כְבָשִׂים של עצרת לֹאכַל אַחַת מִן הַחַלּוֹת לְמָחָר;

הִקְטִיר שְׁנֵי בַזִּכִּים לֹאכַל אֶחָד מִן הַסְּדָרִים,

רְבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר: אוֹתָהּ הַחַלָּה וְאוֹתוֹ הַסֵּדֶר שֶׁחָשַׁב עָלָיו - פִּגּוּל, וְחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת;

וְהַשֵּׁנִי - פָּסוּל, וְאֵין בּוֹ כָרֵת. כי הוא חלק מקרבן שלם

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: זֶה וָזֶה פִגּוּל, וְחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת.

נִטַּמָּאת אַחַת מִן הַחַלּוֹת, אוֹ אֶחָד מִן הַסְּדָרִים,

רְבִּי יוּדָה אוֹמֵר: שְׁנֵיהֶם יֵצְאוּ לְבֵית הַשְּׂרִיפָה, שֶׁאֵין קָרְבָּן צִבּוּר חָלוּק.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: הַטָּמֵא כְטֻמְאָתוֹ, וְהַטָּהוֹר יֵאָכֵל.

חטיבה II: טפל ועיקר בקרבן המנחה

הלחם טפל לתודה ולכבשי עצרת, ולכן תלוי בהם ואינו מפגל אותם. התוספתא ג, י מעירה שהלחם מעכב את הקרבן, אבל אינו מפגל אותו.

(ג) הַתּוֹדָה מְפַגֶּלֶת אֶת הַלֶּחֶם, הבא עימה וְהַלֶּחֶם אֵינוּ מְפַגֵּל אֶת הַתּוֹדָה.

כֵּיצַד? - הַשּׁוֹחֵט אֶת הַתּוֹדָה לֹאכַל מִמֶּנָּה לְמָחָר - הִיא וְהַלֶּחֶם מְפֻגָּלִין.

לֹאכַל מִן הַלֶּחֶם לְמָחָר - הַלֶּחֶם מְפֻגָּל, וְהַתּוֹדָה אֵינָה מְפֻגֶּלֶת.

הַכְּבָשִׂים מְפַגְּלִים אֶת הַלֶּחֶם, וְהַלֶּחֶם אֵינוּ מְפַגֵּל אֶת הַכְּבָשִׂים.

כֵּיצַד? - הַשּׁוֹחֵט אֶת הַכְּבָשִׂים לֹאכַל מֵהֶן לְמָחָר - הֵן וְהַלֶּחֶם מְפֻגָּלִים.

לֹאכַל מִן הַלֶּחֶם לְמָחָר - הַלֶּחֶם מְפֻגָּל, וְהַכְּבָשִׂים אֵינָן מְפֻגָּלִין.

גם הנסכים טפלים לזבח, וראו משנה ג.

(ד) הַזֶּבַח מְפַגֵּל אֶת הַנְּסָכִים, מִשֶּׁקָּדְשׁוּ בַכֶּלִי - דִּבְרֵי רְבִּי מֵאִיר.

הַנְּסָכִים אֵינָן מְפַגְּלִין אֶת הַזֶּבַח.

כֵּיצַד? - הַשּׁוֹחֵט אֶת הַזֶּבַח לֹאכַל מִמֶּנּוּ לְמָחָר - הוּא וּנְסָכָיו מְפֻגָּלִין.

לְהַקְרִיב נְסָכָיו לְמָחָר - הַנְּסָכִים מְפֻגָּלִין, וְהַזֶּבַח אֵינוּ מְפֻגָּל.

חטיבה III: חלוקת ה"מתיר"

ראו לעיל א, ג. ה"מתיר" במנחה הוא צירוף של הקומץ והלבונה.

וראו גם זבחים יג, ו, לגבי התלות של הקומץ והלבונה זה בזה.

חכמים כאן יותר קיצוניים מר' יוסי במשנה א, כי הם פוטרים מכרת גם אם פיגל בקומץ ולא בלבונה.

המקרה ששחט אחד מהכבשים לאכול את שתי החלות למחר וכו' הוא הפוך מזה שהועלה במשנה ב. גם כאן נחשבים שני הכבשים כ"מתירים" של הלחם.

אבל ניתן לפגל אחד מהכבשים כשלעצמו.

אם שחט כבש כדי לאכול מחבירו למחר - הרי עדיין לא קרב המתיר של הכבש השני, ולכן אינו פיגול, ראו זבחים ב, ג.

למרות שהכבשים הם זוג, אין הם קשורים זה לזה כמו הסדרים של לחם הפנים וכמו לחמי עצרת.

(ה) פִּגֵּל בַּקֹּמֶץ, אֲבָל לֹא בַלְּבוֹנָה, בַּלְּבוֹנָה, אֲבָל לֹא בַקּמֶץ,

רְבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: פִּגּוּל, וְחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין בּוֹ כָרֵת, עַד שֶׁיְּפַגֵּל אֶת כָּל הַמַּתִּיר.

מוֹדִים חֲכָמִים לִרְבִּי מֵאִיר, בְּמִנְחַת חוֹטֵא, וּבְמִנְחַת קְנָאוֹת, שאין בהן לבונה

שֶׁאִם פִּגֵּל בַּקֹּמֶץ - שֶׁהוּא פִּגּוּל וְחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת

שֶׁהַקֹּמֶץ הוּא מַתִּיר.

שָׁחַט אֶחָד מִן הַכְּבָשִׂים לֹאכַל שְׁתֵּי חַלּוֹת לְמָחָר,

הִקְטִיר אֶחָד מִן הַבַּזִּכִּים לֹאכַל שְׁתֵּי סְדָרִים לְמָחָר,

רְבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: פִּגּוּל, וְחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין בּוֹ כָרֵת, עַד שֶׁיְּפַגֵּל אֶת כָּל הַמַּתִּיר.

שָׁחַט אֶחָד מִן הַכְּבָשִׂים לֹאכַל מִמֶּנּוּ לְמָחָר, הוּא פִּגּוּל, וַחֲבֵרוֹ כָשֵׁר;

לֹאכַל מֵחֲבֵרוֹ לְמָחָר - שְׁנֵיהֶן כְּשֵׁרִין.