ביאור:משנה מנחות פרק א

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

משנה מבוארת • משנה עם מפרשים

מסכת מנחות: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג

מסכת מנחות עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג

מבוא למסכת מנחות ומבנה המסכת

מבוא למסכת מנחות

מסכת מנחות עוסקת בקרבנות מן הצומח. בכך היא משלימה את מסכת זבחים, שעסקה בקרבנות מן החי.

המנחות והנסכים הם קודשי קודשים, ומבחינה זו הן במקום גבוה בסדר ההיררכי של הקרבנות. בסוף המסכת נאמר עליהן המשפט המפורסם "אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוון אדם את דעתו לשמים". המשפט הזה מסמן את המנחות כ"מועט", אבל טוען שאפילו הן מביאות ל"ריח ניחוח". עצם הצורך לומר שגם המנחות מביאות לריח ניחוח מלמד שהדבר אינו מובן מאליו: ערכן הכספי של המנחות הוא קטן, יחסית, והיה ניתן לצפות שגם ערכן הפולחני לא יהיה גדול.

למעשה, גם מבחינה הלכתית יש במנחות פחיתות לגבי קרבנות הבהמה. הדבר נראה בבירור כאשר המנחות מוקרבות יחד עם קרבן מן החי: לדוגמא - קרבן שתי הלחם שבחג השבועות, שיחד עמו מוקרבים גם שני כבשים. המשנה מלמדת שהכבשים הם העיקר, ושתי הלחם תלויים בהן לעניין פיגול ולעניינים נוספים. כך גם בקרבן התודה של היחיד, הכולל 40 מיני לחם - גם שם הקרבן החי נחשב עיקר ולא הלחם. ובפירוש נאמר (זבחים י ד):העופות קודמין למנחות מפני שהם סוגי דמים". ההלכה אמביוולנטית, איפוא, בשאלת חשיבות המנחה ביחס לקרבן החי.

המנחות בדרך כלל מורכבות מפרטים רבים: 40 חלות בתודה, 12 בלחם הפנים וכן הלאה. גם בכך הן שונות מהזבחים, שבדרך כלל מוקרבים כל אחד בפני עצמו.

המנחות מתחלקות לשלושה סוגים: מנחות נדבה, מנחות החובה של היחיד ומנחות החובה של הציבור. הקבוצה הראשונה כוללת חמישה מיני מנחות, הנבדלים בדרך הכנתן (אפיה, טיגון, או הקרבת סולת ללא אפיה). מנחות החובה של היחיד כוללות: מנחת חוטא ומנחת סוטה, הבאות לכפר על חטא, וחביתי כהן גדול המובאות פעמיים בכל יום.

קרבן התודה וקרבן הנזיר נמצאים על הגבול בין קרבנות חובה לקרבנות נדבה: המבנה שלהם מוכתב מראש, אבל החיוב בהם תלוי ברצון האדם.

הנסכים הם מנחות הנוספות לקרבן מהחי. כמעט לכל קרבן מהחי, של יחיד או של ציבור - נוספים נסכים (ראו לקמן ט, ו.) גם הקרבנות הללו כוללים קרבנות ציבור, קרבנות נדבה וקרבנות חובה של היחיד - ובהתאם גם נסכיהם מתחלקים כך.

מקום מיוחד בין מנחות הציבור תופסים קרבן לחם הפנים, המובא בכל שבת, וכן קרבנות הביכורים הכלליים - העומר ושתי הלחם, המובאים בפסח ובשבועות והמבטאים את ביכורי השעורה והחיטה.

מבנה המסכת

פרקים א-ד עורכים השוואה בין המנחות לזבחים: פרק א חוזר על דיני הפיגול של הזבחים, התקפים גם לגבי המנחות - והוא מקביל לפרקים א-ג במסכת זבחים. פרק ב מצביע על ההבדלים בין המנחות לזבחים, הנובעים ממורכבות קרבן המנחה. פרק ג עוסק בקשרים בין חלקי קרבן המנחה ופרק ד חורג מהמסכת, ועוסק בשאלה ההלכתית הכללית של השוואה בין מצוות בעלות פרטים רבים - כמו המנחה - לבין מצוות שונות המתקיימות זו לצד זו ללא תלות הדדית. רוב הדוגמאות בפרק ד עוסקות גם הן בענייני המקדש, ולכן בולטת הדוגמא של הציצית, המובאת בפרק, ובכך רומזת על מעמדה של הציצית כבגד הקשור למקדש.

בדומה למסכת זבחים, גם כאן הפרק החמישי הוא הציר של המסכת. כאן הוא מוקדש למיון סוגי המנחות באמצעות טטראדרמות - כלומר זוגות של תכונות הנמצאות במנחות שונות, כגון חמץ ומצה, שמן ולבונה, תנופה והגשה, וכן הסמיכה על הזבחים.

פרק ו ופרק ח עוסקים במקורות המנחה והנסכים, ובהכנתם במקדש. הסדר הוא מהסוף להתחלה: בתחילת פרק ו מדובר על אכילת שיירי המנחה, אחר כך על הכנתה ובסוף הפרק - על ניפוי הקמח. פרק ח עוסק בשלושת החומרים המרכיבים את המנחות והנסכים - הדגן התירוש והיצהר (תבואה, יין ושמן זית). בין הפרקים הללו מדובר, בפרק ז, על קרבנות התודה והנזיר שהוזכרו לעיל - כנראה כדי להפריד בינם לבין שאר הקרבנות. המשנה מדגישה את תלותם של לחמי התודה והנזיר בקרבן הבהמה המובא עימם.

הפרקים הבאים מוקדשים למנחות מסוימות: פרק ט מוקדש למנחת הנסכים, ובסופו ממוינים הקרבנות לפי פרמטרים אחדים - בדומה למיון המנחות בפרק ה. פרק י מוקדש לקרבן העומר ומתאר בהרחבה את הטקס של קצירתו, שנועד גם להפגין ברבים את המאבק בלוח השנה הצדוקי. בסוף הפרק מובאים פתרונות חז"ל לשאלת היתר התבואה החדשה לאחר חרבן המקדש - שוב, בהתאם לגישה הפרושית שניתן לחיות גם בלעדיו.

פרק יא מוקדש לקרבנות הלחם הציבוריים - שתי הלחם ולחם הפנים. גם כאן מתואר טקס של עריכת לחם הפנים על השולחן במקדש, בדומה לתיאור טקס קציר העומר.

פרקים יב-יג מוקדשים למנחת הנדבה: פרק יב מתאר את הנדר שבו מקבל עליו האדם מחויבות למנחה זו, את כמות המנחה המינימלית והמקסימלית שנכללת בה. בסופו מוזכרת אפשרות לנדבת יין, ואולי גם שמן - בלי להביא מנחה שלמה. פרק יג, האחרון במסכת, עוסק בלשון הנדר ובפרשנותה, בשאלת מחיר הקרבנות ונסכיהם השונים וביחס למקדש חוניו, שהוקם באלכסנדריה על אפם וחמתם של אנשי א"י. בסופו, בהקשר של מחירי הקרבנות, מובאת האימרה שהזכרנו מראש על ריח הניחוח העולה אפילו מקרבן המנחה הצנוע.

הפרק מקביל לשני הפרקים הראשונים במסכת זבחים, ומצביע על הצד השווה במנחה ובזבח. פרק ב יעסוק במאפיינים הייחודיים למנחות.

המנחה כזבח

חטיבה I: מחשבה שלא לשם המנחה

השוו זבחים א. אין כאן מקבילות למשניות ב-ג שם, שהביאו דעות חולקות. אבל ראו תוספתא כאן, שר' שמעון טוען שעלו לשם חובה.

המשנה עוסקת בשאלת המחשבה הפוסלת את המנחה. היא טוענת שמחשבה מוטעית בזמן הקמיצה, כאילו המנחה שונה מהמציאות, כגון שקמץ מנחה של אדם אחד במחשבה שהביא אותה אדם אחר - אינה פוסלת את המנחה, וניתן להקטיר אותה על המזבח ולאכלה, אבל הבעלים חייבים להביא מנחה נוספת כדי למלא את התחייבותם.

מהכלל הזה יוצאות מנחת חוטא שהיא חלק מקרבן עולה ויורד, ומנחת קנאות המובאת ע"י הסוטה.

גם במנחה, כמו בהקרבת זבחים, יש ארבע עבודות: קמיצה (מקביל לשחיטה אך בשונה ממנה, פסולה בזר), נתינה בכלי (מקביל לקבלה בכלי), הילוך והקטרה (מקביל לזריקת הדם).

(א) כָּל הַמְּנָחוֹת שֶׁנִּקְמָצוּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָן - כְּשֵׁרוֹת,

אֶלָּא שֶׁלֹּא עָלוּ לַבְּעָלִין מִשֵּׁם חוֹבָה,

חוּץ מִמִּנְחַת חוֹטֵא וּמִנְחַת קְנָאוֹת.

מִנְחַת חוֹטֵא, מִנְחַת קְנָאוֹת שֶׁקְּמָצָן שֶׁלֹּא לִשְׁמָן,

נָתַן בַּכֶּלִי, וְהִלֵּךְ, וְהִקְטִיר שֶׁלֹּא לִשְׁמָן,

אוֹ לִשְׁמָן וְשֶׁלֹּא לִשְׁמָן, אוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמָן וְלִשְׁמָן - פְּסוּלוֹת.

כֵּיצַד "לִשְׁמָן וְשֶׁלֹּא לִשְׁמָן"? - לְשֵׁם מִנְחַת חוֹטֵא וּלְשֵׁם מִנְחַת נְדָבָה.

"שֶׁלֹּא לִשְׁמָן וְלִשְׁמָן"? - לְשֵׁם מִנְחַת נְדָבָה וּלְשֵׁם מִנְחַת חוֹטֵא.

חטיבה II: מנחה פסולה בגלל מעשה

(ב) אֶחָד מִנְחַת חוֹטֵא וְאֶחָד כָּל הַמְּנָחוֹת שֶׁקְּמָצָן זָר

אוֹנֵן, טְבוּל יוֹם, מְחֻסַּר בְּגָדִים, מְחֻסַּר כִּפּוּרִים, שֶׁלֹּא רְחוּץ יָדַיִם וְרַגְלַיִם, עָרֵל, וְטָמֵא,

יוֹשֵׁב, עוֹמֵד עַל גַּבֵּי כֵלִים, עַל גַּבֵּי בְהֵמָה, עַל גַּבֵּי רַגְלֵי חֲבֵרוֹ - פָּסַל!

השוו זבחים ב, א. בניגוד לשחיטה, קמיצה בזר - פסולה, והיא דומה לשאר העבודות במנחה הכשרות רק בכוהנים.

בן בתירא כאן מקביל לר' שמעון שם.

לפירוט הפסולים בדרך עמידת הכהנים ראו תוספתא א, ד-ט.

אם בקומץ היתה אבן או גרגיר מלח, שאינם חלק מהמנחה - הקומץ פסול, כי הוא חסר.

לגבי ריבוי השמן - ראו לקמן ט, ג.

לגבי שיעור הלבונה ראו לקמן יג, ג.

קָמַץ בִּשְׂמֹאל - פָּסַל.

בֶּן בְּתִירָה אוֹמֵר: יַחְזִיר, וְיַחְזֹר וְיִקְמֹץ בִּימִין.

קָמַץ וְעָלָה בְיָדוֹ צְרוֹר, אוֹ גַרְגֵּר מֶלַח, אוֹ קֹרֶט שֶׁלִּלְבוֹנָה - פָּסַל

מִפְּנֵי שֶׁאָמְרוּ: הַקֹּמֶץ הַיָּתֵר וְהֶחָסֵר פָּסוּל.

וְאֵי זֶה הוּא "הַיָּתֵר"? - שֶׁקְּמָצוֹ מְבֹרָץ; גדוש, ואינו מצמיד את אצבעותיו זו לזו.

וְ"חָסֵר"? - שֶׁקְּמָצוֹ בְרָאשֵׁי אֶצְבְּעוֹתָיו.

כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה? - פּוֹשֵׁט אֶת אֶצְבְּעוֹתָיו עַל פַּס יָדוֹ.

(ג) רִבָּה שַׁמְנָהּ, וְחִסַּר שַׁמְנָהּ, חִסַּר לְבוֹנָתָהּ - פְּסוּלָה.

חטיבה III: יסודות דיני הפיגול במנחה

השוו זבחים ב, ב-ה.

המשנה מנגידה את מחשבת "חוץ למקומו", הפוסלת את המנחה אבל אינה אוסרת את אכילתה - מול מחשבת "חוץ לזמנו", החמורה ממנה, והעושה את המנחה ל"פיגול", שהאוכלו חייב כרת.

כמו בקרבנות בהמה, גם כאן אם היה פסול אחר במנחה לפני הקטרתה - אינה פיגול.

הַקּוֹמֵץ אֶת הַמִּנְחָה לֹאכַל שִׁירֶיהָ בַחוּץ, אוֹ כַזַּיִת מִשִּׁירֶיהָ בַחוּץ,

לְהַקְטִיר קֻמְצָהּ בַּחוּץ, אוֹ כַזַּיִת מִקֻּמְצָהּ בַּחוּץ, אוֹ לְהַקְטִיר לְבוֹנָתָהּ בַּחוּץ,

פָּסוּל, וְאֵין בּוֹ כָרֵת.

לֹאכַל שִׁירֶיהָ לְמָחָר, אוֹ כַזַּיִת מִשִּׁירֶיהָ לְמָחָר,

לְהַקְטִיר קֻמְצָהּ לְמָחָר, אוֹ כַזַּיִת קֻמְצָהּ לְמָחָר, אוֹ לְהַקְטִיר לְבוֹנָתָהּ לְמָחָר,

פִּגּוּל, וְחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת.

זֶה הַכְּלָל: כָּל הַקּוֹמֵץ, הַנּוֹתֵן בַּכֶּלִי, וְהַמְהַלֵּךְ הַמַּקְטִיר

לֹאכַל דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לֹאכַל, וּלְהַקְטִיר דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לְהַקְטִיר,

חוּץ לִמְקוֹמוֹ - פָּסוּל, וְאֵין בּוֹ כָרֵת;

חוּץ לִזְמַנּוֹ - פִּגּוּל, וְחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת,

וּבִלְבַד שֶׁיִּקְרַב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ. שיוקטר הקומץ כרגיל

כֵּיצַד "קָרַב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ"?

קָמַץ בִּשְׁתִיקָה ונתן בכלי, והילך והקטיר חוץ לזמנו

או שקמץ חוץ לזמנו, נָתַן בַּכֶּלִי וְהִלֵּךְ וְהִקְטִיר בִּשְׁתִיקָה;

אוֹ שֶׁקָּמַץ, נָתַן בַּכֶּלִי, וְהִלֵּךְ וְהִקְטִיר חוּץ לִזְמַנּוֹ,

זֶה הוּא שֶׁקָּרַב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ. והמנחה פיגול

גם כאן, כמו בזבחים ב, ה, טוען ר' יהודה שאם מחשבת הזמן קדמה למחשבה הפוסלת האחרת, כגון מחשבת המקום - המנחה פיגול, אבל חכמים חולקים עליו, ואינם מחשיבים כפיגול אפילו אם המחשבה הפוסלת את המנחה התקיימה לאחר מחשבת הזמן, ובלבד שהתקיימה לפני ההקטרה של הקומץ; וראו תוספתא ב, ב-ו.

אם חשב באותה עבודה מחשבות של "חוץ לזמנו" וגם "חוץ למקומו" - לא קרב המתיר כמצוותו, ואין המנחה פיגול.

מנחת חוטא ומנחת קנאות נפסלות אפילו אם קמץ אותן שלא לשמן (ראו משנה א), ולכן נוסף בהן תנאי להקרבת המתיר כמצוותו.

שיעור הפיגול הוא בכזית, ולכן אין פיגול בכחצי זית, וגם אין לצרף שני חצאים של אכילה והקטרה.

(ד) כֵּיצַד לֹא קָרַב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ?

קָמַץ חוּץ לִמְקוֹמוֹ, נָתַן בַּכֶּלִי וְהִלֵּךְ וְהִקְטִיר חוּץ לִזְמַנּוֹ;

אוֹ שֶׁקָּמַץ חוּץ לִזְמַנּוֹ, נָתַן בַּכֶּלִי וְהִלֵּךְ וְהִקְטִיר חוּץ לִמְקוֹמוֹ; ר' יהודה חולק על שורה זו

אוֹ שֶׁקָּמַץ, נָתַן בַּכֶּלִי, וְהִלֵּךְ וְהִקְטִיר חוּץ לִמְקוֹמוֹ.

מִנְחַת חוֹטֵא וּמִנְחַת קְנָאוֹת שֶׁקְּמָצָן שֶׁלֹּא לִשְׁמָן, נָתַן בַּכֶּלִי וְהִלֵּךְ וְהִקְטִיר חוּץ לִזְמַנָּן;

אוֹ שֶׁקָּמַץ חוּץ לִזְמַנָּן, נָתַן בַּכֶּלִי וְהִלֵּךְ וְהִקְטִיר שֶׁלֹּא לִשְׁמָן; גם על שורה זו חולק ר' יהודה

אוֹ שֶׁקָּמַץ וְנָתַן בַּכֶּלִי, וְהִלֵּךְ וְהִקְטִיר שֶׁלֹּא לִשְׁמָן,

זֶה הוּא שֶׁלֹּא קָרַב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ.

לֹאכַל כַּזַּיִת בַּחוּץ, כַּזַּיִת לְמָחָר; כַּזַּיִת לְמָחָר, כַּזַּיִת בַּחוּץ;

כַּחֲצִי זַיִת בַּחוּץ, כַּחֲצִי זַיִת לְמָחָר; כַּחֲצִי זַיִת לְמָחָר, כַּחֲצִי זַיִת בַּחוּץ,

פָּסוּל, וְאֵין בּוֹ כָרֵת.

אָמַר רְבִּי יוּדָה: זֶה הַכְּלָל:

אִם מַחְשֶׁבֶת הַזְּמַן קָדְמָה לְמַחְשֶׁבֶת הַמָּקוֹם - פִּגּוּל, וְחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת;

אִם מַחְשֶׁבֶת הַמָּקוֹם קָדְמָה לְמַחְשֶׁבֶת הַזְּמַן - פָּסוּל, וְאֵין בּוֹ כָרֵת.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: זֶה וָזֶה פָסוּל, וְאֵין בּוֹ כָרֵת.

לֹאכַל כַּחֲצִי זַיִת וּלְהַקְטִיר כַּחֲצִי זַיִת למחר - כָּשֵׁר,

שֶׁאֵין אֲכִילָה וְהַקְטָרָה מִצְטָרְפִין.