משנה מנחות ז
מנחות פרק ז', ב: משנה • תוספתא • בבלי
<< · משנה · סדר קדשים · מסכת מנחות · פרק שביעי ("התודה באה") · >>
פרקי מסכת מנחות: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג
משנה א · משנה ב · משנה ג · משנה ד · משנה ה ·משנה ו ·
נוסח הרמב"ם · מנוקד · מפרשים
פרק זה במהדורה המבוארת | במהדורה המנוקדת
לצפייה בכתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית לחצו כאן
משנה א
התודה היתה באה חמש סאין ירושלמיות, שהן שש מדבריות, שתי איפות, והאיפה שלש סאין, עשרים עשרון, עשרה לחמץ ועשרה למצה.
עשרה לחמץ, עשרון לחלה.
ועשרה למצה, ובמצה שלשה מינין, חלות ורקיקין ורבוכה, נמצאו שלשה עשרונות ושליש לכל מין, שלש חלות לעשרון.
במדה ירושלמית היו שלשים קב, חמשה עשר לחמץ, וחמשה עשר למצה.
חמשה עשר לחמץ, קב וחצי לחלה.
וחמשה עשר למצה, והמצה שלשה מינין, חלות ורקיקים ורבוכה, נמצאו חמשת קבים לכל מין, שתי חלות לקב.
משנה ב
המלואים היו באים כמצה שבתודה, חלות ורקיקים ורבוכה.
הנזירות היתה באה שתי ידות במצה שבתודה, חלות ורקיקים, ואין בה רבוכה, נמצאו עשרה קבים ירושלמיות, שהן ששה עשרונות ועדוין.
ומכולן היה נוטל אחד מעשרה תרומה, שנאמר (ויקרא ז), והקריב ממנו אחד מכל קרבן תרומה לה'.
אחד, שלא יטול פרוס.
מכל קרבן, שיהו כל הקרבנות שוין, ושלא יטול מקרבן לחברו.
לכהן הזורק את דם השלמים לו יהיה, והשאר נאכל לבעלים.
משנה ג
השוחט את התודה בפנים, ולחמה חוץ לחומה, לא קדש הלחם.
שחטה עד שלא קרמו בתנור, ואפלו קרמו כולן חוץ מאחד מהן, לא קדש הלחם.
שחטה חוץ לזמנה וחוץ למקומה, קדש הלחם.
שחטה ונמצאת טרפה, לא קדש הלחם.
שחטה ונמצאת בעלת מום, רבי אליעזר אומר, קדש, וחכמים אומרים, לא קדש.
שחטה שלא לשמה, וכן איל המלואים וכן שני כבשי עצרת ששחטן שלא לשמן, לא קדש הלחם.
משנה ד
נסכין שקדשו בכלי ונמצא הזבח פסול, אם יש שם זבח אחר, יקרבו עמו.
ואם לאו, יפסלו בלינה.
ולד תודה ותמורתה, והמפריש תודתו ואבדה והפריש אחרת תחתיה, אינן טעונין לחם,
שנאמר (ויקרא ז): "והקריב על זבח התודה...", -
התודה טעונה לחם, ולא ולדה ולא חליפתה ולא תמורתה טעונין לחם.
משנה ה
האומר הרי עלי תודה, יביא היא ולחמה מן החולין.
תודה מן החולין ולחמה מן המעשר, יביא היא ולחמה מן החולין.
תודה מן המעשר ולחמה מן החולין, יביא.
[ התודה ] היא ולחמה מן המעשר, יביא.
ולא יביא מחטי מעשר שני, אלא ממעות מעשר שני.
משנה ו
מנין לאומר הרי עלי תודה, שלא יביא אלא מן החולין,
שנאמר (דברים טז ב): "וזבחת פסח לה' אלהיך צאן ובקר..." -
והלא אין פסח בא אלא מן הכבשים ומן העזים,
אם כן למה נאמר "צאן ובקר", אלא - להקיש כל הבא מן הבקר ומן הצאן לפסח:
מה הפסח שהוא בא בחובה אינו בא אלא מן החולין, אף כל דבר שהוא בא בחובה, לא יבא אלא מן החולין.
לפיכך, האומר הרי עלי תודה, הרי עלי שלמים, הואיל והם באים חובה, לא יבואו אלא מן החולין.
והנסכים בכל מקום לא יבואו אלא מן החולין.
- חָמֵשׁ סְאִין יְרוּשַׁלְמִיּוֹת,
- שֶׁהֵן שֵׁשׁ מִדְבָּרִיּוֹת,
- שְׁתֵּי אֵיפוֹת, וְהָאֵיפָה שָׁלֹשׁ סְאִין,
- עֶשְׂרִים עִשָּׂרוֹן,
- עֲשָׂרָה לֶחָמֵץ וַעֲשָׂרָה לַמַּצָּה.
- עֲשָׂרָה לֶחָמֵץ,
- עִשָּׂרוֹן לְחַלָּה;
- וַעֲשָׂרָה לַמַּצָּה,
- וּבַמַּצָּה שְׁלֹשָׁה מִינִין,
- חַלּוֹת וּרְקִיקִין וּרְבוּכָה;
- נִמְצְאוּ שְׁלֹשָׁה עֶשְׁרוֹנוֹת וּשְׁלִישׁ לְכָל מִין,
- שָׁלֹשׁ חַלּוֹת לְעִשָּׂרוֹן.
- וּבַמַּצָּה שְׁלֹשָׁה מִינִין,
- בְּמִדָּה יְרוּשַׁלְמִית הָיוּ שְׁלֹשִׁים קַב,
- חֲמִשָּׁה עָשָׂר לֶחָמֵץ,
- וַחֲמִשָּׁה עָשָׂר לַמַּצָּה.
- חֲמִשָּׁה עָשָׂר לֶחָמֵץ,
- חֲמִשָּׁה עָשָׂר לֶחָמֵץ,
- קַב וָחֵצִי לְחַלָּה;
- וַחֲמִשָּׁה עָשָׂר לַמַּצָּה,
- וְהַמַּצָּה שְׁלֹשָׁה מִינִין,
- חַלּוֹת וּרְקִיקִים וּרְבוּכָה;
- נִמְצְאוּ חֲמֵשֶׁת קַבִּים לְכָל מִין,
- שְׁתֵּי חַלּוֹת לְקַב:
- וְהַמַּצָּה שְׁלֹשָׁה מִינִין,
- חַלּוֹת וּרְקִיקִים וּרְבוּכָה.
- הַנְּזִירוּת הָיְתָה בָּאָה
- שְׁתֵּי יָדוֹת בַּמַּצָּה שֶׁבַּתּוֹדָה,
- חַלּוֹת וּרְקִיקִים,
- וְאֵין בָּהּ רְבוּכָה;
- נִמְצְאוּ עֲשָׂרָה קַבִּים יְרוּשַׁלְמִיּוֹת,
- שֶׁהֵן שִׁשָּׁה עֶשְׂרוֹנוֹת וְעַדְוַיִין[1].
- שְׁתֵּי יָדוֹת בַּמַּצָּה שֶׁבַּתּוֹדָה,
- וּמִכֻּלָּן הָיָה נוֹטֵל אֶחָד מֵעֲשָׂרָה תְּרוּמָה,
- שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ז, יד):
- "וְהִקְרִיב מִמֶּנּוּ אֶחָד מִכָּל קָרְבָּן
- תְּרוּמָה לַה'".
- אֶחָד,
- שֶׁלֹּא יִטֹּל פָּרוּס.
- מִכָּל קָרְבָּן,
- שֶׁיְּהוּ כָּל הַקָּרְבָּנוֹת שָׁוִין,
- וְשֶׁלֹּא יִטֹּל מִקָּרְבָּן לַחֲבֵרוֹ.
- שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ז, יד):
- "לַכֹּהֵן הַזּוֹרֵק אֶת דַּם הַשְּׁלָמִים לוֹ יִהְיֶה",
- וְהַשְּׁאָר נֶאֱכָל לַבְּעָלִים:
- וְלַחְמָהּ חוּץ לַחוֹמָה,
- לֹא קָדַשׁ הַלֶּחֶם.
- וְלַחְמָהּ חוּץ לַחוֹמָה,
- שְׁחָטָהּ עַד שֶׁלֹּא קָרְמוּ בַּתַּנּוּר,
- וַאֲפִלּוּ קָרְמוּ כֻּלָּן חוּץ מֵאֶחָד מֵהֶן,
- לֹא קָדַשׁ הַלֶּחֶם.
- וַאֲפִלּוּ קָרְמוּ כֻּלָּן חוּץ מֵאֶחָד מֵהֶן,
- שְׁחָטָהּ חוּץ לִזְמַנָּהּ וְחוּץ לִמְקוֹמָהּ,
- קָדַשׁ הַלֶּחֶם.
- שְׁחָטָהּ וְנִמְצֵאת טְרֵפָה,
- לֹא קָדַשׁ הַלֶּחֶם.
- שְׁחָטָהּ וְנִמְצֵאת בַּעֲלַת מוּם,
- רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, קָדַשׁ;
- וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: לֹא קָדַשׁ.
- שְׁחָטָהּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ,
- וְכֵן אֵיל הַמִּלוּאִים
- וְכֵן שְׁנֵי כִּבְשֵׂי עֲצֶרֶת
- שֶׁשְּׁחָטָן שֶׁלֹּא לִשְׁמָן,
- לֹא קָדַשׁ הַלֶּחֶם:
- אִם יֵשׁ שָׁם זֶבַח אַחֵר, יִקְרְבוּ עִמּוֹ;
- וְאִם לָאו, יִפָּסְלוּ בְּלִינָה.
- וְלַד תּוֹדָה וּתְמוּרָתָהּ,
- וְהַמַּפְרִישׁ תּוֹדָתוֹ וְאָבְדָה וְהִפְרִישׁ אַחֶרֶת תַּחְתֶּיהָ,
- אֵינָן טְעוּנִין לֶחֶם,
- שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ז, יב): "וְהִקְרִיב עַל זֶבַח הַתּוֹדָה";
- הַתּוֹדָה טְעוּנָה לֶחֶם,
- וְלֹא וַלְדָּהּ וְלֹא חֲלִיפָתָהּ וְלֹא תְּמוּרָתָהּ טְעוּנִין לֶחֶם:
- וְהַמַּפְרִישׁ תּוֹדָתוֹ וְאָבְדָה וְהִפְרִישׁ אַחֶרֶת תַּחְתֶּיהָ,
- יָבִיא הִיא וְלַחְמָהּ מִן הַחֻלִּין.
- תּוֹדָה מִן הַחֻלִּין וְלַחְמָהּ מִן הַמַּעֲשֵׂר,
- יָבִיא הִיא וְלַחְמָהּ מִן הַחֻלִּין.
- תּוֹדָה מִן הַמַּעֲשֵׂר וְלַחְמָהּ מִן הַחֻלִּין,
- יָבִיא.
- הַתּוֹדָה הִיא וְלַחְמָהּ מִן הַמַּעֲשֵׂר,
- יָבִיא.
- וְלֹא יָבִיא מֵחִטֵּי מַעֲשֵׂר שֵׁנִי,
- אֶלָּא מִמְּעוֹת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי:
- שֶׁלֹּא יָבִיא אֶלָּא מִן הַחֻלִּין?
- שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טז, ב):
- "וְזָבַחְתָּ פֶּסַח לַה' אֱלֹהֶיךָ צֹאן וּבָקָר".
- וַהֲלֹא אֵין פֶּסַח בָּא אֶלָּא מִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הָעִזִּים!
- אִם כֵּן, לָמָּה נֶאֱמַר "צֹאן וּבָקָר"?
- אֶלָּא לְהַקִּישׁ כָּל הַבָּא מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן לַפֶּסַח:
- מָה הַפֶּסַח, שֶׁהוּא בָּא בְּחוֹבָה,
- אֵינוֹ בָּא אֶלָּא מִן הַחֻלִּין,
- אַף כָּל דָּבָר שֶׁהוּא בָּא בְּחוֹבָה,
- לֹא יָבוֹא אֶלָּא מִן הַחֻלִּין.
- לְפִיכָךְ, הָאוֹמֵר:
- הֲרֵי עָלַי תּוֹדָה,
- הֲרֵי עָלַי שְׁלָמִים,
- הוֹאִיל וְהֵם בָּאִים חוֹבָה,
- לֹא יָבוֹאוּ אֶלָּא מִן הַחֻלִּין.
- הֲרֵי עָלַי תּוֹדָה,
- וְהַנְּסָכִים בְּכָל מָקוֹם,
- לֹא יָבוֹאוּ אֶלָּא מִן הַחֻלִּין:
נוסח הרמב"ם
(א) התודה באה -
- חמש סאין ירושלמיות - שהן שש מדבריות,
- שתי איפות - האיפה שלש סאין,
- עשרים עישרון - עשרה לחמץ, ועשרה למצה.
- עשרה לחמץ - עישרון לחלה.
- עשרה למצה -
- ובמצה שלשת מינים - חלות, ורקיקין, ורבוכה,
- נמצאו -
- שלשה עשרונות ושליש - לכל מין ומין,
- ושלש חלות - לעישרון.
- במידה ירושלמית, היו שלשים קב -
- חמישה עשר לחמץ, וחמישה עשר למצה.
- חמישה עשר לחמץ - קב ומחצה לחלה.
- וחמישה עשר למצה -
- ובמצה שלשת מינים - חלות, ורקיקין, ורבוכה,
- נמצאו -
- חמשת קבין - לכל מין,
- ושתי חלות - לקב.
(ב) המילואים היו באים -
- כמצה שבתודה - חלות, ורקיקים, ורבוכה.
- הנזירות היתה באה -
- שתי ידות - כמצה שבתודה,
- חלות, ורקיקים - ואין בהן רבוכה.
- ועשרת קבין ירושלמיין, שהן שישה עשרונות ועדואין,
- ומכלם - היה נוטל אחד מעשרה תרומה,
- שנאמר: "והקריב ממנו, אחד מכל קרבן, תרומה לה'" (ויקרא ז יד),
- אחד - שלא יטול פרס,
- מכל קרבן - שיהיו כל הקרבנות שווין,
- שלא יטול מקרבן לחברו.
- ומכלם - היה נוטל אחד מעשרה תרומה,
- שתי ידות - כמצה שבתודה,
- "לכוהן הזורק את דם השלמים, לו יהיה" (שם),
- והשאר - נאכל לבעלים.
(ג) השוחט את התודה בפנים,
- ולחמה חוץ לחומה - לא קדש הלחם.
- שחטה, עד שלא קרמו בתנור -
- ואפילו קרמו כולם חוץ מאחד מהן - לא קדש הלחם.
- שחטה חוץ לזמנה, וחוץ למקומה - קדש הלחם.
- שחטה, ונמצאת טריפה - לא קדש הלחם.
- שחטה, ונמצאת בעלת מום -
- רבי אליעזר אומר: קדש.
- וחכמים אומרין: לא קדש.
- שחטה שלא לשמה -
- וכן איל המילואים, וכן שני כבשי עצרת ששחטן שלא לשמן - לא קדש הלחם.
(ד) נסכים שקדשו בכלי, ונמצא הזבח פסול -
- אם יש שם זבח אחר - יקרבו עימו,
- ואם לאו - יפסלו בלינה.
- ולד תודה, ותמורתה,
- והמפריש תודתו ואבדה, והפריש אחרת תחתיה - אינן טעונין לחם,
- שנאמר: "והקריב על זבח התודה חלות" (ויקרא ז יב),
- תודה - טעונה לחם,
- ולא ולדה, ולא חליפתה, ולא תמורתה - טעונים לחם.
- והמפריש תודתו ואבדה, והפריש אחרת תחתיה - אינן טעונין לחם,
(ה) האומר: הרי עלי תודה -
- יביא היא ולחמה - מן החולין.
- תודה מן החולין, ולחמה מן המעשר -
- יביא לחמה - מן החולין.
- תודה מן המעשר, ולחמה מן החולין - יביא.
- התודה, היא ולחמה מן המעשר - יביא.
- לא יביא מחיטי מעשר שני - אלא ממעות מעשר שני.
(ו) ומנין לאומר הרי עלי תודה, לא יביא אלא מן החולין? -
- שנאמר: "וזבחת פסח לה' אלוהיך צאן ובקר" (דברים טז ב),
- והלוא אין פסח בא אלא מן הכבשים ומן העיזים?
- אם כן, למה נאמר צאן ובקר?
- אלא להקיש כל הבא מן הצאן ומן הבקר - לפסח,
- מה פסח, שהוא בא חובה - אינו בא אלא מן החולין,
- אף כל דבר שהוא בא חובה - לא יבוא אלא מן החולין.
- הרי עלי תודה, והרי עלי שלמים -
- הואיל והן באים חובה - לא יבואו אלא מן החולין.
- הנסכים בכל מקום - לא יבואו אלא מן החולין.
פירושים
- פירוש המשניות לרמב"ם
- רבי עובדיה מברטנורא
- פירוש תוספות יום טוב
- עיקר תוספות יום טוב
- פירוש יכין ובועז (תפארת ישראל)
- פירוש מלאכת שלמה
- רש"ש
- מפרשי המשנה
משנה מנחות, פרק ז':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב
הערות
- ^ כך ניקדו אלבק וקהתי ע"פ כתה"י. והמפרשים פירשו מלשון רבים של "עוד".