ביאור:משנה מנחות פרק ו

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

משנה מבוארת    •     משנה עם מפרשים

• זרעים: ברכות פאה דמאי כלאים שביעית תרומות מעשרות מעשר שני חלה ערלה בכורים
• מועד: שבת ערובין פסחים שקלים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
• נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
• נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות עדיות עבודה זרה אבות הוריות
• קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד מדות קנים
• טהרות: כלים אהלות נגעים פרה טהרות מקואות נידה מכשירין זבים טבול יום ידים עוקצין

מסכת מנחות: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג

מסכת מנחות עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג

---

הפרק מסודר מהמאוחר למוקדם: מאכילת המנחה דרך הכנתה ועד לניפוי הסולת.

המנחה: מהניפוי עד האכילה

חטיבה I: מנחות לכוהנים ולמזבח

(א) אֵלּוּ מְנָחוֹת נִקְמָצוֹת וְשִׁירֵיהֶן לַכֹּהֲנִים:

הקומץ מוקטר למזבח והשאר - לכוהנים.

למרות שמנחה של כהן אינה נאכלת, אלא כולה מוקטרת - לדעת ר' שמעון עדיין קומצים ממנחת הכהן המצורע - ואז מקטירים אותה.

היה אפשר לנסח טטראדרמה: יש מנחות שנאכלות ונקמצות, שנאכלות ואינן נקמצות (לחם הפנים ושתי הלחם, משנה ב), שנקמצות ואינן נאכלות (לדעת ר' שמעון), ושאינן נקמצות ואינן נאכלות (חביתי כהן גדול ומנחת כהנים של נדבה). וראו תוספתא ח, ב.

מִנְחַת הַסֹּלֶת, וְהַמַּחֲבַת, וְהַמַּרְחֶשֶׁת, וְהַחַלּוֹת, וְהָרְקִיקִין,

וּמִנְחַת גּוֹיִם, וּמִנְחַת נָשִׁים,

וּמִנְחַת הָעֹמֶר, וּמִנְחַת חוֹטֵא, קרבן עולה ויורד וּמִנְחַת קְנָאוֹת. של סוטה

רְבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: מִנְחַת חוֹטֵא שֶׁלַּכֹּהֲנִים נִקְמֶצֶת,

וְהַקֹּמֶץ קָרֵב לְעַצְמוֹ, וְהַשִּׁירַיִם קְרֵבִין לְעַצְמָן.

(ב) מִנְחַת כֹּהֲנִים, וּמִנְחַת כֹּהֵן מָשִׁיחַ, חביתי כהן גדול וּמִנְחַת נְסָכִים - לַמִּזְבֵּחַ, וְאֵין בָּהֶן לַכֹּהֲנִים.

יש מנחות המועדפות למזבח ויש - לכהנים. בשני הסוגים הללו אין קמיצה, כי אין חלוקה בין הכוהנים למזבח.

והשוו מגילת תענית כז חשוון: הצדוקים טענו שמנחות הנסכים נאכלות.

השוו לעיל ה, ז - גם שם מראה ר' שמעון שאין היררכיה בין המנחות.

בָּזֶה יָפֶה כֹחַ הַמִּזְבֵּחַ מִכֹּחַ הַכֹּהֲנִים.

שְׁתֵּי הַלֶּחֶם, וְלֶחֶם הַפָּנִים - לַכֹּהֲנִים, וְאֵין בָּהֶן לַמִּזְבֵּחַ.

בָּזֶה יִפָּה כֹחַ הַכֹּהֲנִים מִכֹּחַ הַמִּזְבֵּחַ.

חטיבה II: הכנת המנחות

תחילת המשנה אינה עוסקת במנחת מאפה תנור, שאינה נעשית בכלי, וראו גם ספרא נדבה פרק יב א.

מתנות השמן מסודרות כאן מהסוף להתחלה. וראו תוספתא ח, ג.

לגבי מאפה התנור - חלות - נחלקו רבי וחכמים האם את השמן נותנים לפני האפיה או אחריה.

את החלות בוללים בשמן לאחר הפתיתה, ואת הרקיקים מושחים בשמן בצורת X. וראו תוספתא ח, ד, שיש הטוענים שאת המשיחה עושים על כל פני הרקיקים.

(ג) כָּל הַמְּנָחוֹת נֶעֱשׁוֹת בַּכֶּלִי,

וּטְעוּנוֹת שָׁלוֹשׁ מַתְּנוֹת שֶׁמֶן:

יְצִיקָה וּבְלִילָה, מַתַּן שֶׁמֶן בַּכֶּלִי קֹדֶם לַעֲשִׂיָּתָם.

חַלּוֹת - בּוֹלְלָן, דִּבְרֵי רְבִּי.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: סֹלֶת.

הַחַלּוֹת טְעוּנוֹת בְּלִילָה, וְהָרְקִיקִים - מְשִׁחָה.

כֵּיצַד מוֹשְׁחָן? כְּמִין כִי. אות יוונית, X

וּשְׁאָר הַשֶּׁמֶן נֶאֱכָל לַכֹּהֲנִים.

לשון "ומבדיל" מרמזת להשוואה עם קרבן העוף, ראו זבחים ו, ד-ה.

במנחת כהנים אין צורך להבדיל, כי אין בה קמיצה.

לדברי ר' שמעון השוו לעיל ה, ה, וכן לעיל משנה א.

(ד) כָּל הַמְּנָחוֹת נֶעֱשׁוֹת בַּכֶּלִי, וּטְעוּנוֹת פְּתִיתָה.

מִנְחַת יִשְׂרָאֵל - כּוֹפֵל אֶחָד לִשְׁנַיִם, וּשְׁנַיִם לְאַרְבָּעָה, וּמַבְדִּיל. לאחר שקיפל והכפיל את המנחה - מפריד בין הפתיתים

וּמִנְחַת כֹּהֲנִים - כּוֹפֵל אֶחָד לִשְׁנַיִם, וּשְׁנַיִם לְאַרְבָּעָה, וְאֵינוּ מַבְדִּיל.

וּמִנְחַת כֹּהֵן מָשִׁיחַ - מְכַפְּלָהּ. פעם אחת בלבד.

רְבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: מִנְחוֹת כֹּהֲנִים, וּמִנְחַת כֹּהֵן מָשִׁיחַ - אֵין בָּהֶן פְּתִיתָה,

מִפְּנֵי שֶׁאֵין בָּהֶן קְמִיצָה.

וְכָל שֶׁאֵין בָּהֶן קְמִיצָה - אֵין בָּהֶם פְּתִיתָה. <בָּהּ!>

וְכֻלָּם - פְּתִיתִין כַּזֵּיתִין.

לישת הבצק צריכה להיות מוקפדת ושלמה.

(ה) כָּל הַמְּנָחוֹת טְעוּנוֹת שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שִׁיפָה, שפשופים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת בְּעִיטָה. מעיכה

שִׁיפָה וּבְעִיטָה - בַחִטִּין.

רְבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר: אַף בַּבָּצֵק.

חטיבה III: כמויות במנחות

לגבי לחם הפנים, החביתין, חלות התודה והנזירות אין מחלוקת, אלא לגבי שאר המנחות: האם הן נלמדות מהמספר הגדול או מהקטן.

לגבי לחמי התודה והנזיר, וכן לגבי לחמי קרבן המילואים - ראו לקמן ז, ב, שהכמות של עשר היתה נחוצה כדי לתת תרומה של חלה או מצה שלמה לכהן המקריב. לגבי לחם הפנים - ראו ויקרא כד ה.

כָּל הַמְּנָחוֹת בָּאוֹת עֶשֶׂר עֶשֶׂר,

חוּץ מִלֶּחֶם הַפָּנִים, וַחֲבִתֵּי כֹהֵן גָּדוֹל, שֶׁהֵן בָּאוֹת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה - דִּבְרֵי רְבִּי יְהוּדָה.

רְבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: כֻּלָּם בָּאוֹת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה -

חוּץ מֵחַלּוֹת הַתּוֹדָה וְהַנְּזִירוּת, שֶׁהֵן בָּאוֹת עֶשֶׂר עֶשֶׂר.

את העומר היו מנפים יותר (ראו משנה ז), כי הוא היה משעורים שיש בהן הרבה מוץ, ולכן היה היחס בינו לבין חומר הגלם הקטן ביותר, וראו לקמן י, א, שלדעת ר' ישמעאל בא עשרון מחמש סאין.

(ו) הָעֹמֶר הָיָה בָא עִשָּׂרוֹן מִשָּׁלֹשׁ סְאִים.

שְׁתֵּי הַלֶּחֶם - שְׁנֵי עֶשְׂרוֹנוֹת מִשָּׁלֹשׁ סְאִים.

לֶחֶם הַפָּנִים - עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה עֶשְׂרוֹנוֹת מֵעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה סְאִים.

כנראה חולק ר' שמעון רק על ניפוי לחם הפנים, וטוען שהניפוי היה עד שהתוצאה השביעה רצון, ואין לעניין קיצבה קבועה.

(ז) הָעֹמֶר הָיָה מְנֻפֶּה בִשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה נָפָה. הראשונות בעלות נקבים גדולים, והלכו והצטמצמו

שְׁתֵּי הַלֶּחֶם - בִּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה;

לֶחֶם הַפָּנִים - בְּאַחַת עֶשְׂרֵה.

רְבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: לֹא הָיָה לָהּ קִצְבָה,

אֶלָּא סֹלֶת מְנֻפָּה כָל צָרְכָהּ הָיָה מֵבִיא, <מְנֻפֶּה!>

שֶׁנֶּאֱמַר: (ויקרא כד ה-ו) "וְלָקַחְתָּ סֹלֶת, וְאָפִיתָ אֹתָהּ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה חַלּוֹת,

שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים יִהְיֶה הַחַלָּה הָאֶחָת. וְשַׂמְתָּ אוֹתָם שְׁתַּיִם מַעֲרָכוֹת"

שֶׁתְּהֵא מְנֻפָּה כָל צָרְכָּהּ.