ביאור:משנה מנחות פרק ז

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

משנה מבוארת    •     משנה עם מפרשים

• זרעים: ברכות פאה דמאי כלאים שביעית תרומות מעשרות מעשר שני חלה ערלה בכורים
• מועד: שבת ערובין פסחים שקלים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
• נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
• נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות עדיות עבודה זרה אבות הוריות
• קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד מדות קנים
• טהרות: כלים אהלות נגעים פרה טהרות מקואות נידה מכשירין זבים טבול יום ידים עוקצין

מסכת מנחות: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג

מסכת מנחות עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג

---

קרבן התודה ולחמיו

חטיבה I: קרבנות הלחם של היחיד

אם מחשבים את כמות הסולת בקרבן התודה לפי המדה המדברית, שהיא המדה שבספר ויקרא - יש לחשב שתי איפות, שהן שש סאים. איפה אחת התחלקה לעשר חלות חמץ, והשניה - לשלושים מצות משלושת הסוגים, עשר מכל אחד. כל מצה כללה שליש עישרון.

בחלק השני של המשנה מחשבים את אותו החשבון לפי סאים ירושלמיות, המחולקות כל אחת לששה קבים. חמש סאים כאלו הן 30 קבים, ואז יוצא שכל חלת חמץ כוללת 1.5 קב, וכל מצה כוללת 0.5 קב.

החישוב הכפול נחוץ, כי המדה שהיתה מוכרת היתה המדה הירושלמית, והמשנה מתרגמת את המדה הזו למידות המקרא ומראה שמדובר באותן כמויות.

(א) הַתּוֹדָה הָיְתָה בָאָה חָמֵשׁ סְאִים יְרוּשַׁלְמִיּוֹת, שֶׁהֵן שֵׁשׁ מִדְבָּרִיּוֹת.

שְׁתֵּי אֵיפוֹת, הָאֵיפָה - שָׁלוֹשׁ סְאִים,

עֶשְׂרִים עִשָּׂרוֹן: שהם שתי איפות עֲשָׂרָה לֶחָמֵץ וַעֲשָׂרָה לַמַּצָּה.

עֲשָׂרָה לֶחָמֵץ - עִשָּׂרוֹן לַחַלָּה - וַעֲשָׂרָה לַמַּצָּה

וּבַמַּצָּה שְׁלֹשֶׁת מִינִים: חַלּוֹת וּרְקִיקִין וּרְבוּכָה.

נִמְצְאוּ: שְׁלֹשָׁה עֶשְׂרוֹנוֹת וְשָׁלֹשׁ ושליש לְכָל מִין, וְשָׁלֹשׁ חַלּוֹת מצות לָעִשָּׂרוֹן.

בְּמִדָּה יְרוּשַׁלְמִית הָיוּ שְׁלֹשִׁים קַב,

חֲמִשָּׁה עָשָׂר לֶחָמֵץ, וַחֲמִשָּׁה עָשָׂר לַמַּצָּה.

חֲמִשָּׁה עָשָׂר לֶחָמֵץ - קַב וּמַחְצָה לַחַלָּה, וַחֲמִשָּׁה עָשָׂר לַמַּצָּה

וּבַמַּצָּה שְׁלֹשֶׁת מִינִים: חַלּוֹת וּרְקִיקִין וּרְבוּכָה.

נִמְצְאוּ: [חֲמֵשֶׁת] קַבִּין לְכָל מִין, וּשְׁתֵּי חַלּוֹת לַקַּב.

(ב) הַמִּלּוּאִים הָיָה בָא כְמַצָּה שֶׁבַּתּוֹדָה:

חַלּוֹת וּרְקִיקִין וּרְבוּכָה.

הַנְּזִירוּת לחמי הנזיר הָיְתָה בָאָה שְׁתֵּי יָדוֹת כְּמַצָּה שֶׁבַּתּוֹדָה: שני שלישים מקרבן התודה

חַלּוֹת וּרְקִיקִים, וְאֵין בָּהּ רְבוּכָה;

וַעֲשֶׂרֶת קַבִּים יְרוּשַׁלְמִיִּים, שֶׁהֵן שִׁשָּׁה עֶשְׂרוֹנוֹת וְעַדְוַיִם. 6.666 עשרון

השיעור של התרומה נלמד בספרא מתרומת מעשר. ראו ספרא צו פרשה ז א-ג.

ברוב הנוסחאות מופיע בסיום משנה ב "והשאר נאכל לבעלים", ואכן מנחת תודה ומנחת הנזיר אינן נאכלות לכהנים. אבל ניתן לקיים את הנוסח של כ"י קויפמן אם נפרש את המשנה על קרבן המילואים, שאכן נאכל לכהנים - ראו ויקרא ח לא.

מִכֻּלָּם הָיָה נוֹטֵל אֶחָד מֵעֲשָׂרָה תְרוּמָה,

שֶׁנֶּאֱמַר: (ויקרא ז יד) "וְהִקְרִיב מִמֶּנּוּ אֶחָד מִכָּל קָרְבָּן תְּרוּמָה לַה'",

"אֶחָד" - שֶׁלֹּא יִטֹּל פָּרוּס;

"מִכָּל קָרְבָּן" - שֶׁיְּהוּא כָל הַקָּרְבָּנוֹת שָׁוִים, זֶה שֶׁלֹּא יִטֹּל מִקָּרְבָּן לַחֲבֵרוֹ.

"לַכֹּהֵן הַזּרֵק אֶת דַּם הַשְּׁלָמִים לוֹ יִהְיֶה" - וְהַשְּׁאָר נֶאֱכָל לַכֹּהֲנִים.

חטיבה II: תלות הלחם בקרבן

(ג) הַשּׁוֹחֵט אֶת הַתּוֹדָה בִּפְנִים, וְלַחְמָהּ חוּץ לַחוֹמָה - לֹא קָדַשׁ הַלֶּחֶם.

משחק מילים לחמה - לחומה. מדובר כאן על חומת המקדש ולא על חומת העיר ירושלים: למרות שאת התודה ואת הלחם אוכלים בעיר, בזמן ההקרבה של התודה היא צריכה להיות בעזרה. ר' יוחנן פירש בכל זאת "חוץ לחומה" - מחוץ לירושלים, שזה המובן הרגיל כמו במעשר שני וכו'.

ראו לעיל ב, ג, שהתודה היא המתיר של הלחם, והיא המפגלת אותו. אם הלחם עדיין לא נמצא במקדש או שעדיין לא נאפה כראוי, אינו מתקדש והוא נחשב חולין. מקריב התודה לא יצא ידי חובתו אם לא קדש הלחם.

לגבי בעלת מום ראו זבחים ט, ב-ג. כך גם בקרבנות אחרים המתירים את הלחם, כגון איל המילואים או כבשי עצרת. וראו תוספתא ח, י, שר' יהודה מתאר את המחלוקת בין ר' אליעזר לר' יהושע (חכמים, לפי המשנה) בדרך אחרת.

אם שחט את התודה שלא לשמה, למרות שהתקדשה למזבח (ראו זבחים א, א) - אין הלחם מתקדש, כי קדושת הקרבן היתה בלי המודעות לקשר בינו ללחם.

אם הלחם קדש, אבל לא נאכל, אלא יצא מחוץ למקדש, נפרס או נטמא - ראו תוספתא ח, יג,

שְׁחָטָהּ עַד שֶׁלֹּא קָרְמוּ בַתַּנּוּר, אֲפִלּוּ קָרְמוּ כֻלָּם חוּץ מֵאֶחָד מֵהֶן - לֹא קָדַשׁ הַלֶּחֶם.

שְׁחָטָהּ חוּץ לִזְמַנָּהּ וְחוּץ לִמְקוֹמָהּ - קָדַשׁ הַלֶּחֶם.

שְׁחָטָהּ וְנִמְצֵאת טְרֵפָה - לֹא קָדַשׁ הַלֶּחֶם.

שְׁחָטָהּ וְנִמְצֵאת בַּעֲלַת מוּם

רְבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: קָדַשׁ, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: לֹא קָדַשׁ.

שְׁחָטָהּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, וְכֵן אֵיל הַמִּלּוּאִים, וְכֵן שְׁנֵי כִבְשֵׂי עֲצֶרֶת שֶׁשְּׁחָטָן שֶׁלֹּא לִשְׁמָן -

לֹא קָדַשׁ הַלֶּחֶם.

ראו לעיל ב, ד, שאם הזבח היה פיגול - הנסכים מפוגלים. אבל אם לא התפגל אלא נפסל - ניתן להשתמש בהם.

ולד התודה וכו' הן בהמות תודה, אבל אינן טעונות לחם, וראו תמורה ג, ב.

(ד) נְסָכִים שֶׁקָּדְשׁוּ בַכֶּלִי, וְנִמְצָא זֶבַח פָּסוּל:

אִם יֶשׁ שָׁם זֶבַח אַחֵר - יִקָּרְבוּ עִמּוֹ, וְאִם לָאו - יִפָּסְלוּ בַלִּינָה.

וְלַד תּוֹדָה וּתְמוּרָתָהּ, וְהַמַּפְרִישׁ אַחֵר תַּחְתֶּיהָ - אֵינָה טְעוּנָה לֶחֶם,

שֶׁנֶּאֱמַר: (ויקרא ז יב) "וְהִקְרִיב עַל זֶבַח הַתּוֹדָה".

הַתּוֹדָה טְעוּנָה לֶחֶם, לֹא וַלְדָהּ וְלֹא חֲלִיפָתָהּ וְלֹא תְמוּרָתָהּ טְעוּנִין לֶחֶם.

הלחם נספח לתודה, ואין אפשרות להביא אותו מהמעשר אפילו אם כך נדר. והשוו לעיל ב, ג, שכך גם לעניין הפיגול.

אבל אם התנה במפורש שהתודה היא מהמעשר - מביא גם את הלחם מהמעשר.

(ה) הָאוֹמֵר: "הֲרֵי עָלַי תּוֹדָה!" - יָבִיא הַתּוֹדָה, הִיא וְלַחְמָהּ - מִן הַחֻלִּין.

"תּוֹדָה מִן הַחֻלִּין וְלַחְמָהּ מִן הַמַּעֲשֵׂר" - יָבִיא לַחְמָהּ מִן הַחֻלִּין.

"וְהַתּוֹדָה מִן הַמַּעֲשֵׂר וְלַחְמָהּ מִן הַחֻלִּין" - יָבִיא הַתּוֹדָה, הִיא וְלַחְמָהּ - מִן הַמַּעֲשֵׂר.

לֹא יָבִיא מֵחִטֵּי מַעֲשֵׂר שֵׁנִי, אֶלָּא מִמְּעוֹת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי. שהתודה אינה מעשר, ולכן גם הלחם לא יבוא מהמעשר אלא מהמעות.

(ו) מְנַיִן לָאוֹמֵר: "הֲרֵי עָלַי תּוֹדָה", לֹא יָבִיא אֶלָּא מִן הַחֻלִּין?

שֶׁנֶּאֱמַר: (דברים טז ב) "וְזָבַחְתָּ פֶסַח לַה' אֱלהֶיךָ, צֹאן וּבָקָר",

וַהֲלֹא אֵין הַפֶּסַח אֶלָּא (שמות יב ה) "מִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הָעִזִּים"!

אִם כֵּן, לָמָּה נֶאֱמַר "צֹאן וּבָקָר"?

אם אמר שיביא תודה בלי לפרט - יביא מן החולין, וכן אם התחייב בתודה, כגון נזיר. והשוו ספרא צו פרשה ו ז, וספרי דברים קכט.

הנסכים אינם מיועדים לאכילה ולכן יבואו תמיד מהחולין, וראו מע"ש א, ז.

אֶלָּא לְהַקִּישׁ כָּל הַבָּא מִן הַצֹּאן וּמִן הַבָּקָר - בַּפֶּסַח:

מַה פֶּסַח, שֶׁהוּא בָא חוֹבָה, אֵינוּ בָא אֶלָּא מִן הַחֻלִּין,

אַף כָּל דָּבָר שֶׁהוּא בָּא בְחוֹבָה - אֵינוּ בָא אֶלָּא מִן הַחֻלִּין.

"הֲרֵי עָלַי שְׁלָמִים!" הוֹאִיל וְהֵן בָּאִים חוֹבָה - אֵינָן בָּאִים אֶלָּא מִן הַחֻלִּין.

הַנְּסָכִים - בְּכָל מָקוֹם, אֵינָן בָּאִים אֶלָּא מִן הַחֻלִּין.