ביאור:משנה מנחות פרק יא

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.



משנה מבוארת        משנה עם מפרשים

מסכת מנחות: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג

מסכת מנחות עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג

לחם הפנים ושתי הלחם הם המנחות הנאכלות כולן ע"י הכהנים (ראו לעיל ו, ב.) יתכן לראות בהן סמל למשימה של האכלת הרעבים.

שתי הלחם ולחם הפנים עריכה

חטיבה I: לישה ואפיה מחוץ לעזרה עריכה

לחם הפנים היה נאפה בדפוס (בתבנית), וגם אחר כך היו שומרים אותו בדפוס (אחר) כדי שלא ישבר.

(א) שְׁתֵּי הַלֶּחֶם נִלּוֹשׁוֹת אַחַת אַחַת, וְנֶאֱפוֹת אַחַת אַחַת.

לֶחֶם הַפָּנִים נִלּוֹשׁ אֶחָד אֶחָד, וְנֶאֱפֶה שְׁנַיִם שְׁנַיִם.

וּבִטְפָס הָיָה עוֹשֶׂה אוֹתָן.

כְּשֶׁהוּא רָדָן - נוֹתְנָן לִטְפָס, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְקַלְקֵלוּ.


ר' שמעון טוען שכל הכנת לחם הפנים ושתי הלחם היתה מחוץ לעזרה, בבית פאגי. וראו פירוט תוספתא יא, א.

(ב) אֶחָד שְׁתֵּי הַלֶּחֶם, אֶחָד לֶחֶם הַפָּנִים,

לִישָׁתָן וַעֲרִיכָתָן בַּחוּץ, מחוץ לעזרה וַאֲפִיָּתָן בִּפְנִים.
רְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כָּל מַעֲשֵׂיהֶם בִּפְנִים.
רְבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: לְעוֹלָם הֱוֵי רָגִיל לוֹמַר:
שְׁתֵּי הַלֶּחֶם וְלֶחֶם הַפָּנִים כְּשֵׁרוֹת בָּעֲזָרָה - וּכְשֵׁרוֹת בְּבֵית פָּגֵי. שמחוץ לעזרה


הכנת החביתין בעזרה - ראו תמיד א, ג: הכנת החביתין היתה חלק משגרת המקדש.

לגבי שבת - ראו ספרא צו פרשה ג. הכלל של ר' עקיבא מופיע גם בשבת יט א, לגבי מילה בשבת, וכן בפסחים ו, ב, לגבי הכנת קרבן הפסח בשבת.

(ג) חֲבִתֵּי כֹהֵן גָּדוֹל - לִישָׁתָן וַאֲפִיָּתָן בִּפְנִים, וְדוֹחוֹת אֶת הַשַּׁבָּת.

טְחָנָן טחינת הקמח עבורן וְהִרְקִידָן - אֵינָן דּוֹחוֹת אֶת הַשַּׁבָּת.
כְּלָל אָמַר רְבִּי עֲקִיבָה:
כָּל מְלָאכָה שֶׁאפְשָׁר לָהּ לֵעָשׁוֹת מֵעֶרֶב שַׁבָּת - אֵינָה דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת,
וְשֶׁאֵי אֶפְשָׁר לָהּ לֵעָשׁוֹת מֵעֶרֶב שַׁבָּת - דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת.


הכנת המנחות בעזרה מחייבת שימוש בכלי שרת, ואילו בחוץ - לא.

הביטוי "כיצד" מכוון לשאלה כיצד היה מבנה הלחם.

השוו ספרי דברים שא - מנהג ר' יהודה לסמן בראשי תיבות.

בן זומא מסביר את הכינוי "לחם הפנים" - לחם שיש לו פנים, ואילו הפשט הוא שהלחם נמצא לפני ה'. לוינס (מעבר לפסוק [תרגום: א. גולדווין], עמ' 39) אומר שאין הבדל: "לפני ה'" היא היא הפנייה לבני האדם!

(ד) כָּל הַמְּנָחוֹת - יֵשׁ בָּהֶן מַעֲשֵׂה כֶלִי בִפְנִים, וְאֵין בָּהֶן מַעֲשֵׂה כֶלִי בַחוּץ.

כֵּיצַד? - שְׁתֵּי הַלֶּחֶם - אָרְכָּן שִׁבְעָה, וְרָחְבָּן אַרְבָּעָה, וְקַרְנוֹתֵיהֶן וגבהן אַרְבַּע אֶצְבָּעוֹת.
לֶחֶם הַפָּנִים - אָרְכּוֹ עֲשָׂרָה וְרָחְבּוֹ חֲמִשָּׁה, וְקַרְנוֹתָיו שֶׁבַע אֶצְבָּעוֹת.
רְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שֶׁלֹּא תִטְעֶה: זד"ד יה"ז.
בֶּן זוֹמָא אוֹמֵר: (שמות כה ל) "וְנָתַתָּ עַל הַשֻּׁלְחָן לֶחֶם פָּנִים לְפָנַי תָּמִיד",
שֶׁיְּהוּא לוֹ פִּנִּים.


חטיבה II: השולחן וטקס החלפת הלחם עריכה

השולחן היה בגודל 2X1 אמה, ראו שמות כה כג. אבל האמה במקדש שנויה במחלוקת, ראו כלים יז, י. לדעת ר' יהודה היו מקפלים את הלחם לרחבו כך שהתקבל גודל של 5X5 טפחים, ושתי המערכות ביחד מילאו את השולחן כולו.

לדעת ר' מאיר היה גודל הלחם לאחר הקיפול 5X6 טפחים. ובין המערכות נותרו שני טפחים פנויים.

אבא שאול מוכיח מהפסוק בבמדבר ב, ש"על" עשוי להיות "על יד".

(ה) הַשֻּׁלְחָן - אָרְכּוֹ עֲשָׂרָה וְרָחְבּוֹ חֲמִשָּׁה,

לֶחֶם הַפָּנִים - אָרְכּוֹ עֲשָׂרָה וְרָחְבּוֹ חֲמִשָּׁה.

נוֹתֵן אָרְכּוֹ כְנֶגֶד רָחְבּוֹ שֶׁלַּשֻּׁלְחָן, וְכוֹפֵל טִפְחַיִם וּמַחְצָה מִכָּאן, וְטִפְחַיִם וּמַחְצָה מִכָּן,
נִמְצָא אָרְכּוֹ מְמַלֵּא רָחְבּוֹ שֶׁלַּשֻּׁלְחָן, דִּבְרֵי רְבִּי יְהוּדָה.

רְבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: הַשֻּׁלְחָן - אָרְכּוֹ שְׁנֵים עָשָׂר וְרָחְבּוֹ שִׁשָּׁה,

לֶחֶם הַפָּנִים - אָרְכּוֹ עֲשָׂרָה וְרָחְבּוֹ חֲמִשָּׁה.

נוֹתֵן אָרְכּוֹ כְנֶגֶד רָחְבּוֹ שֶׁלַּשֻּׁלְחָן, וְכוֹפֵל טִפְחַיִם מִכָּאן וְטִפְחַיִם מִכָּאן,
רֶוַח בָּאֶמְצַע - כְּדֵי שֶׁתְּהֵא הָרוּחַ מְנַשֶּׁבֶת בּוֹ.
אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר: שָׁם הָיוּ נוֹתְנִין שְׁנֵי בָזִכֵּי לְבוֹנָה שֶׁלְּלֶחֶם הַפָּנִים.
אָמְרוּ לוֹ: וַהֲלֹא כְבָר נֶאֱמַר: (ויקרא כד ז) "וְנָתַתָּ עַל הַמַּעֲרֶכֶת לְבנָה זַכָּה"?
אָמַר לָהֶם: וַהֲלֹא נֶאֱמַר: (במדבר ב כ) "וְעָלָיו מַטֵּה מְנַשֶּׁה"!


מערכת הסניפים והקנים נועדה להפריד בין לחם ללחם, כי הלחם נעשה בגודל מקסימלי. כל המערכת הזאת אינה רמוזה בתורה שבכתב, והיא הופכת את שולחן הפנים למעין מתקן מגירות גדול. הסניפים מונעים את התהפכות הלחם, שמרכז הכובד שלו היה גבוה, וראו תוספתא יא, ג.

כיוון השולחן הוא ממזרח למערב: מערכת אחת (6 לחמים) במזרח ואחת במערב. לכן הכנסת והוצאת הלחם היא בכיוון צפון-דרום.

(ו) אַרְבָּעָה סְנִיפִים שֶׁלַּזָּהָב הָיוּ שָׁם, מֻפְצָלִין מֵרָאשֵׁיהֶן,

שֶׁהָיוּ סוֹמְכִין בָּהֶן, שְׁנַיִם לְסֵדֶר זֶה וּשְׁנַיִם לְסֵדֶר זֶה.

וְעֶשְׂרִים וּשְׁמוֹנָה קָנִים, כַּחֲצִי קָנֶה חָלוּל,

אַרְבָּעָה עָשָׂר לְסֵדֶר זֶה, וְאַרְבָּעָה עָשָׂר לְסֵדֶר זֶה.
לֹא סִדּוּר קָנִים וְלֹא נְטִילָתָן דּוֹחִים אֶת הַשַּׁבָּת,
אֶלָּא: נִכְנָס מֵעֶרֶב שַׁבָּת, וְשׁוֹמְטָן, וְנוֹתְנָן לְאָרְכּוֹ שֶׁלַּשֻּׁלְחָן.

כָּל הַכֵּלִים שֶׁהָיוּ בַמִּקְדָּשׁ - אָרְכָּן לְאָרְכּוֹ שֶׁלַּבַּיִת.


שולחנות העזר נועדו להניח עליהם את הלחם לפני הכנסתו לשולחן או לאחר הוצאתו. הכהן מביא ששה לחמים, ומכניס אותם למקומם אחד אחד, וכך גם הכהן המוציא את הלחם הישן. מכאן, ששולחנות העזר היו שולחנות רגילים, בלי "סניפים".

לוינס (מעבר לפסוק [תרגום: א. גולדווין] עמ' 42-43) מציין שהקדושה הגדולה ביותר, שאליה עלה הלחם לאחר שולחנות הזהב - היא אכילת האדם את הלחם. כמו כן הוא מטעים שהכהנים מתבוננים בזמן החלפת הלחם זה בזה, ויוצרים קשר בין-אישי.

המחלוקת במשנה היא על המונח "תמיד": ת"ק טוען שבכל רגע נתון היה לחם על השולחן. לדעת ר' יוסי מספיק שבכל יום היה לחם, ומותר לשולחן לעמוד בלי לחם לפרק זמן מסויים. אבל בלילה הוא חייב להיות, כי הלילה הוא הזמן הפרטי והאישי, שבו אין הארגונים הגדולים פעילים, ואינם מבטיחים את קיום המזון (לוינס עמ' 44).

"יצאו ונתנום..." - השוו יומא ה, ג-ד.

פירוט בעניין בזיכי הלבונה והקטרתם ראו בתוספתא יא, ז-ט.

(ז) שְׁנֵי שֻׁלְחָנוֹת הָיוּ בָאוּלָם מִבִּפְנִים, עַל פֶּתַח הַבַּיִת, אֶחָד שֶׁלַּשַּׁיִשׁ וְאֶחָד שֶׁלַּזָּהָב.

עַל שֶׁלַּשַּׁיִשׁ נוֹתְנִין לֶחֶם הַפָּנִים בִּכְנֵיסָתוֹ, וְעַל שֶׁלַּזָּהָב - בִּיצִיאָתוֹ,
שֶׁמַּעֲלִין בַּקֹּדֶשׁ, וְלֹא מוֹרִידִין.
וְאֶחָד שֶׁלַּזָּהָב מִבִּפְנִים - שֶׁעָלָיו לֶחֶם הַפָּנִים תָּמִיד.

אַרְבָּעָה כֹהֲנִים נִכְנָסִין: שְׁנַיִם - בְּיָדָן שְׁנֵי סְדָרִין, וּשְׁנַיִם - בְּיָדָן שְׁנֵי בַזִּכִּין.

וְאַרְבָּעָה מְקַדְּמִין לִפְנֵיהֶם, שְׁנַיִם - לִטּוֹל שְׁנֵי סְדָרִים, וּשְׁנַיִם - לִטּוֹל שְׁנֵי בַזִּכִּין.

הַמַּכְנִיסִין - עוֹמְדִים בַּצָּפוֹן, וּפְנֵיהֶם לַדָּרוֹם.

הַמּוֹצִיאִין - עוֹמְדִים בַּדָּרוֹם, וּפְנֵיהֶן בַּצָּפוֹן.

אֵלּוּ מוֹשְׁכִין, וְאֵלּוּ מַנִּיחִין, וְטִפְחוֹ שֶׁלַּזֶּה לְתוֹךְ טִפְחוֹ שֶׁלַּזֶּה,

שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות כה ל) "לְפָנַי תָּמִיד".

רְבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר: אֲפִלּוּ אֵלּוּ נוֹטְלִין וְאֵלּוּ מַנִּיחִין - אַף זוֹ הָיְתָה "תָמִיד"!

יָצְאוּ וּנְתָנוּם עַל שֻׁלְחָן הַזָּהָב שֶׁהָיָה בָאוּלָם,

הִקְטִירוּ הַבַּזִּכִּין. הַחַלּוֹת - מִתְחַלְּקוֹת לַכֹּהֲנִים.

חטיבה III: אכילת הלחם עריכה

אכילת החלות והשעיר אינה אפשרית ביום כיפור, אבל אם ישארו עד הבוקר שלמחרת - יהיו "נותר". הבעיה בשעיר היא, שכיוון שעם יציאת יום הכיפורים נכנסה שבת - לא ניתן לבשל אותו. ואכן, היו כוהנים שאכלו אותו בלי בישול.

לגבי הביטוי "שדעתן יפה" השוו ע"ז ב, ה. נראה שהביטוי הוא בלשון סגי נהור: כהנים שאינם נגעלים.

חָל יוֹם הַכִּפּוּרִים לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת - הַחַלּוֹת מִתְחַלְּקוֹת לָעֶרֶב.

חָל לִהְיוֹת עֶרֶב שַׁבָּת - שָׂעִיר שֶׁלְּיוֹם הַכִּפּוּרִים נֶאֱכָל לָעֶרֶב.
הַבַּבְלִיִּין אוֹכְלִין אוֹתוֹ כְשֶׁהוּא חַי, מִפְּנֵי שֶׁדַּעְתָּן יָפָה.


כאמור במשנה ז, יש לסדר את הלחם ואת הבזיכין בשבת, ובשבת הבאה יש לאכל את הלחם ולהקטיר את הלבונה שבבזיכין.

אם הלחם נערך בלי הבזיכין, או שנערך עימם אבל הם הוקטרו כמה ימים לפניו - הוא פסול.

הסיפא בטעות, וצ"ל כמו בתוספתא יא, י: סידר את הלחם ואת הבזיכין לאחר השבת (כלומר באחד מימי החול בשבוע), והקטיר את הבזיכין בשבת - פסול; כי לא עמדו הבזיכין והלחם שבוע שלם. אבל במקרה הזה ניתן לתקן, בכך שלא יפנו את הלחם ואת הבזיכין אלא בשבת הבאה.

(ח) סִדֵּר אֶת הַלֶּחֶם בַּשַּׁבָּת, וְאֶת הַבַּזִּכִּין לְאַחַר שַׁבָּת, וְהִקְטִיר אֶת הַבַּזִּכִּין בַּשַּׁבָּת -

פְּסוּלָה, מערכת הלחם וְאֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶן מִשֵּׁם פִּגּוּל וְנוֹתָר וְטָמֵא.

סִדֵּר אֶת הַלֶּחֶם וְאֶת הַבַּזִּכִּין בַּשַּׁבָּת, וְהִקְטִיר אֶת הַבַּזִּכִּין לְאַחַר הַשַּׁבָּת -

פְּסוּלָה, וְאֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶן מִשֵּׁם פִּגּוּל וְנוֹתָר וְטָמֵא.

סִדֵּר אֶת הַלֶּחֶם וְאֶת הַבַּזִּכִּין בַּשַּׁבָּת, וְהִקְטִיר אֶת הַבַּזִּכִּין בַּשַּׁבָּת.

כֵּיצַד יַעֲשֶׂה? - יַנִּיחֶנָּה לַשַּׁבָּת,

שֶׁאֲפִלּוּ הִיא עַל הַשֻּׁלְחָן יָמִים - אֵין בְּכָךְ כְּלוּם.


(ט) שְׁתֵּי הַלֶּחֶם נֶאֱכָלוֹת, אֵין פָּחוּת מִשְּׁנַיִם וְלֹא יָתֵר עַל שְׁלֹשָׁה.

כֵּיצַד? - נֶאֱפוֹת מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, וְנֶאֱכָלוֹת בְּיוֹם טוֹב - לִשְׁנַיִם.

חָל יוֹם טוֹב לִהְיוֹת אַחַר שַׁבָּת ונאפו ביום ששי - נֶאֱכָלוֹת לִשְׁלֹשָׁה.

לֶחֶם הַפָּנִים נֶאֱכָל, אֵין פָּחוּת מִתִּשְׁעָה וְלֹא יָתֵר עַל אַחַד עָשָׂר.

כֵּיצַד? - נֶאֱפֶה בְעֶרֶב שַׁבָּת וְנֶאֱכָל בַּשַּׁבָּת - לְתִשְׁעָה.

חָל יוֹם טוֹב לִהְיוֹת עֶרֶב שַׁבָּת ונאפה ביום ה - נֶאֱכָל לַעֲשָׂרָה.
שְׁנֵי יָמִים שֶׁלְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה בימים ה-ו, ונאפה ביום ד - נֶאֱכָל לְאַחַד עָשָׂר.

אֵינוּ דוֹחֶה לֹא אֶת הַשַּׁבָּת וְלֹא אֶת יוֹם טוֹב.

רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, מִשֵּׁם רְבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן הַסֶּגֶן: דּוֹחֶה אֶת יוֹם טוֹב, וְאֵינוּ דוֹחֶה אֶת יוֹם צוֹם. לדעתו לחם הפנים נאכל לתשעה או לעשרה ימים.