מכות פרק א', ב: משנה תוספתא ירושלמי בבלי


<<משנהסדר נזיקיןמסכת מכותפרק ראשון ("כיצד העדים")>>

פרקי מסכת מכות: א ב ג

משנה אמשנה במשנה ג •  משנה ד •  משנה ה • משנה ו • משנה ז • משנה ח • משנה ט • משנה י • 

נוסח הרמב"םמנוקדמפרשים
פרק זה במהדורה המבוארת | במהדורה המנוקדת

לצפייה בכתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית לחצו כאן


כיצד העדים נעשים זוממין, מעידין אנו באיש פלוני שהוא בן גרושה או בן חלוצה, אין אומרים יעשה זה בן גרושה או בן חלוצה תחתיו, אלא לוקה ארבעים.

מעידין אנו באיש פלוני שהוא חייב לגלות, אין אומרים יגלה זה תחתיו, אלא לוקה ארבעים.

מעידין אנו באיש פלוני שגירש את אשתו ולא נתן לה כתובתה, והלא בין היום ובין למחר סופו ליתן לה כתובתה, אומדין כמה אדם רוצה ליתן בכתובתה של זו, שאם נתאלמנה או נתגרשה, ואם מתה יירשנה בעלה.

מעידין אנו באיש פלוני שהוא חייב לחברו אלף זוז על מנת ליתנן לו מכאן ועד שלשים יום, והוא אומר מכאן ועד עשר שנים, אומדין כמה אדם רוצה ליתן ויהיו בידו אלף זוז, בין נותנן מכאן ועד שלשים יום, בין נותנן מכאן ועד עשר שנים.

מעידין אנו באיש פלוני שחייב לחברו מאתים זוז ונמצאו זוממין, לוקין ומשלמין, שלא השם המביאו לידי מכות, מביאו לידי תשלומין, דברי רבי מאיר.

וחכמים אומרים, כל המשלם אינו לוקה.

מעידין אנו באיש פלוני שהוא חייב מלקות ארבעים, ונמצאו זוממין, לוקין שמונים, משום לא תענה ברעך עד שקר (שמות כ, יב), ומשום ועשיתם לו כאשר זמם (דברים יט, יט), דברי רבי מאיר.

וחכמים אומרים אינן לוקין אלא ארבעים.

משלשין בממון ואין משלשין במכות.

כיצד, העידוהו שהוא חייב לחברו מאתים זוז, ונמצאו זוממין, משלשין ביניהם.

אבל אם העידוהו שהוא חייב מלקות ארבעים, ונמצאו זוממין, כל אחד ואחד לוקה ארבעים.

אין העדים נעשים זוממין עד שיזומו את עצמן.

כיצד, אמרו מעידין אנו באיש פלוני שהרג את הנפש, אמרו להן היאך אתם מעידין, שהרי נהרג זה או ההורג היה עמנו אותו היום במקום פלוני, אין אלו זוממין.

אבל אמרו להם היאך אתם מעידין, שהרי אתם הייתם עמנו אותו היום במקום פלוני , הרי אלו זוממין, ונהרגין על פיהם.

באו אחרים והזימום, באו אחרים והזימום, אפילו מאה, כולם יהרגו.

רבי יהודה אומר, אסטסית היא זו, ואינה נהרגת אלא כת הראשונה בלבד.

אין העדים זוממין נהרגין, עד שיגמר הדין, שהרי הצדוקין אומרים, עד שיהרג, שנאמר נפש תחת נפש (שמות כא, כג).

אמרו להם חכמים, והלא כבר נאמר (דברים יט, יט) ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו, והרי אחיו קיים.

ואם כן למה נאמר נפש תחת נפש, יכול משעה שקבלו עדותן יהרגו, תלמוד לומר, נפש תחת נפש, הא אינן נהרגין עד שיגמר הדין.

על פי שנים עדים או שלשה עדים יומת המת (דברים יז, ו), אם מתקיימת העדות בשנים, למה פרט הכתוב בשלשה, אלא להקיש שלשה לשנים, מה שלשה מזימין את השנים, אף השנים יזומו את השלשה.

ומנין אפילו מאה, תלמוד לומר, עדים.

רבי שמעון אומר, מה שנים אינן נהרגין עד שיהו שניהם זוממין, אף שלשה אינן נהרגין עד שיהיו שלשתן זוממין.

ומנין אפילו מאה, תלמוד לומר, עדים.

רבי עקיבא אומר, לא בא השלישי אלא להחמיר עליו ולעשות דינו כיוצא באלו.

ואם כן ענש הכתוב לנטפל לעוברי עבירה כעוברי עבירה, על אחת כמה וכמה ישלם שכר לנטפל לעושי מצוה כעושי מצוה.

מה שנים נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטלה, אף שלשה נמצא אחד מהן קרוב או פסול, עדותן בטלה.

מנין אפילו מאה, תלמוד לומר, עדים.

אמר רבי יוסי, במה דברים אמורים, בדיני נפשות.

אבל בדיני ממונות, תתקיים העדות בשאר.

רבי אומר, אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות.

[ ואימתי ], בזמן שהתרו בהן, אבל בזמן שלא התרו בהן, מה יעשו שני אחין שראו באחד שהרג את הנפש.

היו שנים רואין אותו מחלון זה ושנים רואין אותו מחלון זה ואחד מתרה בו באמצע, בזמן שמקצתן רואין אלו את אלו, הרי אלו עדות אחת.

ואם לאו, הרי אלו שתי עדיות.

לפיכך אם נמצאת אחת מהן זוממת, הוא והן נהרגין והשניה פטורה.

רבי יוסי אומר, לעולם אין נהרגין עד שיהו [ פי ] שני עדיו מתרין בו, שנאמר (דברים יז, ו) על פי שנים עדים.

דבר אחר על פי שנים עדים, שלא תהא סנהדרין שומעת מפי התורגמן.

מי שנגמר דינו וברח ובא לפני אותו בית דין, אין סותרים את דינו.

כל מקום שיעמדו שנים ויאמרו, מעידין אנו באיש פלוני שנגמר דינו בבית דינו של פלוני, ופלוני ופלוני עדיו, הרי זה יהרג.

סנהדרין נוהגת בארץ ובחוצה לארץ.

סנהדרין ההורגת אחד בשבוע נקראת חובלנית.

רבי אלעזר בן עזריה אומר, אחד לשבעים שנה.

רבי טרפון ורבי עקיבא אומרים, אילו היינו בסנהדרין לא נהרג אדם מעולם.

רבן שמעון בן גמליאל אומר, אף הן מרבין שופכי דמים בישראל.

(א)

כֵּיצַד הָעֵדִים נַעֲשִׂים זוֹמְמִין?

מְעִידִין אָנוּ בְּאִישׁ פְּלוֹנִי שֶׁהוּא בֶּן גְּרוּשָׁה אוֹ בֶּן חֲלוּצָה,
אֵין אוֹמְרִים:
יֵעָשֶׂה זֶה בֶּן גְּרוּשָׁה אוֹ בֶּן חֲלוּצָה תַּחְתָּיו,
אֶלָּא לוֹקֶה אַרְבָּעִים.
מְעִידִין אָנוּ בְּאִישׁ פְּלוֹנִי שֶׁהוּא חַיָּב לִגְלוֹת,
אֵין אוֹמְרִים: יִגְלֶה זֶה תַּחְתָּיו,
אֶלָּא לוֹקֶה אַרְבָּעִים.
מְעִידִין אָנוּ בְּאִישׁ פְּלוֹנִי שֶׁגֵּרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְלֹא נָתַן לָהּ כְּתֻבָּתָהּ,
וַהֲלֹא בֵּין הַיּוֹם וּבֵין לְמָחָר סוֹפוֹ לִתֵּן לָהּ כְּתֻבָּתָהּ,
אוֹמְדִין כַּמָּה אָדָם רוֹצֶה לִתֵּן בִּכְתֻבָּתָהּ שֶׁל זוֹ
שֶׁאִם נִתְאַלְמְנָה אוֹ נִתְגָּרְשָׁה,
וְאִם מֵתָה יִירָשֶׁנָּה בַּעְלָהּ.
מְעִידִין אָנוּ בְּאִישׁ פְּלוֹנִי,
שֶׁהוּא חַיָּב לַחֲבֵרוֹ אֶלֶף זוּז
עַל מְנָת לִתְּנָן לוֹ מִכָּאן וְעַד שְׁלֹשִׁים יוֹם,
וְהוּא אוֹמֵר:
מִכָּאן וְעַד עֶשֶׂר שָׁנִים,
אוֹמְדִין כַּמָּה אָדָם רוֹצֶה לִתֵּן וְיִהְיוּ בְּיָדוֹ אֶלֶף זוּז,
בֵּין נוֹתְנָן מִכָּאן וְעַד שְׁלֹשִׁים יוֹם,
בֵּין נוֹתְנָן מִכָּאן וְעַד עֶשֶׂר שָׁנִים:
(ב)

מְעִידִין אָנוּ בְּאִישׁ פְּלוֹנִי שֶׁחַיָּב לַחֲבֵרוֹ מָאתַיִם זוּז,

וְנִמְצְאוּ זוֹמְמִין,
לוֹקִין וּמְשַׁלְּמִין,
שֶׁלֹּא הַשֵּׁם הַמְּבִיאוֹ לִידֵי מַכּוֹת, מְבִיאוֹ לִידֵי תַּשְׁלוּמִין,
דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים,
כָּל הַמְּשַׁלֵּם אֵינוֹ לוֹקֶה:
(ג)

מְעִידִין אָנוּ בְּאִישׁ פְּלוֹנִי שֶׁהוּא חַיָּב מַלְקוֹת אַרְבָּעִים,

וְנִמְצְאוּ זוֹמְמִין,
לוֹקִין שְׁמוֹנִים,
מִשּׁוּם "לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר" (שמות כ, יב),
וּמִשּׁוּם "וַעֲשִׂיתֶם לוֹ כַּאֲשֶׁר זָמַם" (דברים יט, יט),
דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר;
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים:
אֵינָן לוֹקִין אֶלָּא אַרְבָּעִים.

מְשַׁלְּשִׁין בְּמָמוֹן וְאֵין מְשַׁלְּשִׁין בְּמַכּוֹת.

כֵּיצַד?
הֱעִידוּהוּ שֶׁהוּא חַיָּב לַחֲבֵרוֹ מָאתַיִם זוּז,
וְנִמְצְאוּ זוֹמְמִין,
מְשַׁלְּשִׁין בֵּינֵיהֶם;
אֲבָל אִם הֱעִידוּהוּ שֶׁהוּא חַיָּב מַלְקוֹת אַרְבָּעִים,
וְנִמְצְאוּ זוֹמְמִין,
כָּל אֶחָד וְאֶחָד לוֹקֶה אַרְבָּעִים:
(ד)

אֵין הָעֵדִים נַעֲשִׂים זוֹמְמִין עַד שֶׁיָּזֹמּוּ אֶת עַצְמָן.

כֵּיצַד?
אָמְרוּ: מְעִידִין אָנוּ בְּאִישׁ פְּלוֹנִי שֶׁהָרַג אֶת הַנֶּפֶשׁ,
אָמְרוּ לָהֶן:
הֵיאַךְ אַתֶּם מְעִידִין?
שֶׁהֲרֵי נֶהֱרָג זֶה אוֹ הַהוֹרֵג הָיָה עִמָּנוּ אוֹתוֹ הַיּוֹם בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי,
אֵין אֵלּוּ זוֹמְמִין.
אֲבָל אָמְרוּ לָהֶם:
הֵיאַךְ אַתֶּם מְעִידִין?
שֶׁהֲרֵי אַתֶּם הֱיִיתֶם עִמָּנוּ אוֹתוֹ הַיּוֹם בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי,
הֲרֵי אֵלּוּ זוֹמְמִין,
וְנֶהֱרָגִין עַל פִּיהֶם:
(ה)

בָּאוּ אֲחֵרִים וְהִזִּימוּם,

בָּאוּ אֲחֵרִים וְהִזִּימוּם,
אֲפִלּוּ מֵאָה,
כֻּלָּם יֵהָרְגוּ.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:
אִיסַטָּסִית [נ"א: אִסְטַטִּית, או: אַסְטָנִית] הִיא זוֹ,
וְאֵינָהּ נֶהֱרֶגֶת אֶלָּא כַּת הָרִאשׁוֹנָה בִּלְבַד:
(ו)

אֵין הָעֵדִים זוֹמְמִין נֶהֱרָגִין,

עַד שֶׁיִּגָּמֵר הַדִּין.
שֶׁהֲרֵי הַצָּדוֹקִין אוֹמְרִים:
עַד שֶׁיֵּהָרֵג, שֶׁנֶּאֱמַר:
"נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ" (שמות כא, כג).
אָמְרוּ לָהֶם חֲכָמִים:
וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר (דברים יט, יט):
"וַעֲשִׂיתֶם לוֹ כַּאֲשֶׁר זָמַם לַעֲשׂוֹת לְאָחִיו",
וַהֲרֵי אָחִיו קַיָּם.
וְאִם כֵּן, לָמָּה נֶאֱמַר: "נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ"?
יָכוֹל מִשָּׁעָה שֶׁקִּבְּלוּ עֵדוּתָן יֵהָרְגוּ?
תַּלְמוּד לוֹמַר: "נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ";
הָא אֵינָן נֶהֱרָגִין,
עַד שֶׁיִּגָּמֵר הַדִּין:
(ז)

"עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים אוֹ שְׁלֹשָׁה עֵדִים יוּמַת הַמֵּת" (דברים יז, ו).

אִם מִתְקַיֶּמֶת הָעֵדוּת בִּשְׁנַיִם, לָמָּה פָּרַט הַכָּתוּב בִּשְׁלֹשָׁה?
אֶלָּא לְהַקִּישׁ שְׁלֹשָׁה לִשְׁנַיִם:
מַה שְּׁלֹשָׁה מְזִימִין אֶת הַשְּׁנַיִם,
אַף הַשְּׁנַיִם יָזֹמּוּ אֶת הַשְּׁלֹשָׁה.
וּמִנַּיִן אֲפִלּוּ מֵאָה?
תַּלְמוּד לוֹמַר "עֵדִים".
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר:
מַה שְּׁנַיִם אֵינָן נֶהֱרָגִין עַד שֶׁיְּהוּ שְׁנֵיהֶם זוֹמְמִין,
אַף שְׁלֹשָׁה,
אֵינָן נֶהֱרָגִין, עַד שֶׁיִּהְיוּ שְׁלָשְׁתָּן זוֹמְמִין.
וּמִנַּיִן אֲפִלּוּ מֵאָה?
תַּלְמוּד לוֹמַר "עֵדִים".
רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר:
לֹא בָּא הַשְּׁלִישִׁי אֶלָּא לְהַחֲמִיר עָלָיו,
וְלַעֲשׂוֹת דִּינוֹ כַּיּוֹצֵא בְּאֵלּוּ.
וְאִם כֵּן עָנַשׁ הַכָּתוּב לַנִּטְפָּל לְעוֹבְרֵי עֲבֵרָה כְּעוֹבְרֵי עֲבֵרָה,
עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה יְשַׁלֵּם שָׂכָר לַנִּטְפָּל לְעוֹשֵׂי מִצְוָה כְּעוֹשֵׂי מִצְוָה:
(ח)

מַה שְּׁנַיִם,

נִמְצָא אֶחָד מֵהֶן קָרוֹב אוֹ פָּסוּל – עֵדוּתָן בְּטֵלָה,
אַף שְׁלֹשָׁה,
נִמְצָא אֶחָד מֵהֶן קָרוֹב אוֹ פָּסוּל, עֵדוּתָן בְּטֵלָה.
מִנַּיִן אֲפִלּוּ מֵאָה?
תַּלְמוּד לוֹמַר, עֵדִים.
אָמַר רַבִּי יוֹסֵי:
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים?
בְּדִינֵי נְפָשׁוֹת;
אֲבָל בְּדִינֵי מָמוֹנוֹת,
תִּתְקַיֵּם הָעֵדוּת בַּשְּׁאָר.
רַבִּי אוֹמֵר:
אֶחָד דִּינֵי מָמוֹנוֹת וְאֶחָד דִּינֵי נְפָשׁוֹת.
וְאֵימָתַי?
בִּזְמַן שֶׁהִתְרוּ בָּהֶן;
אֲבָל בִּזְמַן שֶׁלֹּא הִתְרוּ בָּהֶן,
מַה יַּעֲשׂוּ שְׁנֵי אַחִין שֶׁרָאוּ בְּאֶחָד שֶׁהָרַג אֶת הַנֶּפֶשׁ?
(ט)

הָיוּ שְׁנַיִם רוֹאִין אוֹתוֹ מֵחַלּוֹן זֶה,

וּשְׁנַיִם רוֹאִין אוֹתוֹ מֵחַלּוֹן זֶה,
וְאֶחָד מַתְרֶה בּוֹ בָּאֶמְצַע,
בִּזְמַן שֶׁמִּקְצָתָן רוֹאִין אֵלּוּ אֶת אֵלּוּ,
הֲרֵי אֵלּוּ עֵדוּת אַחַת;
וְאִם לָאו,
הֲרֵי אֵלּוּ שְׁתֵּי עֵדֻיּוֹת.
לְפִיכָךְ אִם נִמְצֵאת אַחַת מֵהֶן זוֹמֶמֶת,
הוּא וָהֵן נֶהֱרָגִין,
וְהַשְּׁנִיָּה פְּטוּרָה.
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר:
לְעוֹלָם אֵין נֶהֱרָגִין,
עַד שֶׁיְּהוּ פִּי שְׁנֵי עֵדָיו מַתְרִין בּוֹ,
שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יז, ו):
"עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים".
דָּבָר אַחֵר:
"עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים",
שֶׁלֹּא תְּהֵא סַנְהֶדְרִין שׁוֹמַעַת מִפִּי הַתֻּרְגְּמָן:
(י)

מִי שֶׁנִּגְמַר דִּינוֹ וּבָרַח,

וּבָא לִפְנֵי אוֹתוֹ בֵּית דִּין,
אֵין סוֹתְרִים אֶת דִּינוֹ.
כָּל מָקוֹם שֶׁיַּעַמְדוּ שְׁנַיִם וְיֹאמְרוּ:
מְעִידִין אָנוּ בְּאִישׁ פְּלוֹנִי,
שֶׁנִּגְמַר דִּינוֹ בְּבֵית דִּינוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי,
וּפְלוֹנִי וּפְלוֹנִי עֵדָיו,
הֲרֵי זֶה יֵהָרֵג.

סַנְהֶדְרִין נוֹהֶגֶת בָּאָרֶץ וּבְחוּצָה לָאָרֶץ.

סַנְהֶדְרִין הַהוֹרֶגֶת אֶחָד בַּשָּׁבוּעַ נִקְרֵאת חָבְלָנִית.

רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר:
אֶחָד לְשִׁבְעִים שָׁנָה.
רַבִּי טַרְפוֹן וְרַבִּי עֲקִיבָא אוֹמְרִים:
אִלּוּ הָיִינוּ בַּסַּנְהֶדְרִין,
לֹא נֶהֱרַג אָדָם מֵעוֹלָם.
רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר:
אַף הֵן מַרְבִּין שׁוֹפְכֵי דָּמִים בְּיִשְׂרָאֵל:


נוסח הרמב"ם

(א) כיצד העדים נעשין זוממין?

"מעידים אנו את איש פלוני, שהוא בן גרושה, או בן חלוצה" -
אין אומרין: יעשה זה בן גרושה ובן חלוצה תחתיו - אלא לוקה ארבעים.
"מעידים אנו את איש פלוני, שהוא חייב לגלות" -
אין אומרין: יגלה זה תחתיו - אלא לוקה ארבעים.
"מעידים אנו את איש פלוני, שגירש את אשתו, ולא נתן לה כתובה",
והלא בין היום בין למחר, סופו ליתן לה כתובה -
אומרין: כמה אדם רוצה ליתן בכתובתה של זו, שאם נתאלמנה או נתגרשה.
ואם מתה - יירשנה בעלה.


[ב] *הערה 1: "מעידים אנו את איש פלוני, שהוא חייב לחברו אלף זוז,

על מנת ליתנן, מכאן ועד שלשים יום" -
והוא אומר: מכאן ועד עשר שנים -
אומרין: כמה אדם רוצה ליתן,
ויהא אלף זוז בידו, בין נותנן מכאן ועד שלשים יום, ובין נותנן מכאן ועד עשר שנים.


(ב) "מעידים אנו את איש פלוני, שהוא חייב לחברו מאתים זוז" -

נמצאו זוממין -
לוקין ומשלמין,
שלא השם המביאן לידי מכות, מביאן לידי תשלומין - דברי רבי מאיר.
וחכמים אומרין: כל המשלם - אינו לוקה.


(ג) [ג] "מעידים אנו את איש פלוני, שהוא חייב מלקות ארבעים" -

נמצאו זוממין -
לוקין שמונים,
משום "לא תענה ברעך עד שקר" (שמות כ יב),
ומשום "ועשיתם לו, כאשר זמם לעשות לאחיו" (דברים יט יט) - דברי רבי מאיר.
וחכמים אומרין: אין לוקין - אלא ארבעים.
משלשין בממון - ואין משלשין במכות.
כיצד?
העידוהו שהוא חייב לחברו מאתים זוז -
נמצאו זוממין - משלשין ביניהן.
העידוהו שהוא חייב מלקות ארבעים -
נמצאו זוממין - כל אחד ואחד לוקה ארבעים.


(ד) [ד] אין העדים נעשין זוממין - עד שיזימו את עצמן.

כיצד?
אמרו: מעידים אנו את איש פלוני שהרג את הנפש,
אמרו להן: היאך אתם מעידים,
שהרי הנהרג או ההורג, היה עימנו אותו היום במקום פלוני - אין אלו זוממין.
אבל אם אמרו להן: היאך אתם מעידים,
שהרי אתם, הייתם עימנו באותו היום במקום פלוני - הרי אלו זוממין, ונהרגין על פיהן.


(ה) [ה] באו אחרים - והזימום,

באו אחרים - והזימום,
אפילו מאה - כולם יהרגו.
רבי יהודה אומר: איסטסיס היא זו,
אינה נהרגת - אלא כת הראשונה בלבד.


(ו) [ו] אין העדים הזוממין נהרגין - עד שיגמר הדין.

שהרי הצדוקים אומרין: עד שייהרג,
שנאמר "נפש תחת נפש" (שמות כא כג).
אמרו להם חכמים:
והרי כבר נאמר "ועשיתם לו, כאשר זמם לעשות לאחיו" (דברים יט יט) - והרי אחיו קיים,
אם כן, למה נאמר "נפש תחת נפש"?
יכול משעה שקיבלו עדותן יהרגו?
תלמוד לומר "נפש תחת נפש",
הא אינן נהרגין - עד שיגמר הדין.


(ז) [ז] "על פי שנים עדים, או שלשה עדים, יומת המת" (דברים יז ו),

אם מתקיימת העדות בשנים - למה פרט הכתוב בשלשה?
אלא להקיש שלשה - לשנים,
מה שלשה - מזימין את השנים,
אף השנים - מזימין את השלשה.
מנין אפילו הן מאה? - תלמוד לומר "עדים".
רבי שמעון אומר:
מה שנים אינן נהרגין - עד שיהו שניהם זוממין,
אף השלשה אינן נהרגין - עד שיהו שלשתם זוממין.
מנין אפילו מאה? - תלמוד לומר "עדים".
רבי עקיבה אומר:
לא בא השלישי, אלא להחמיר עליו - ולעשות דינו כיוצא באלו.
אם כך ענש הכתוב, לנטפל לעוברי עבירה - כעוברי עבירה,
על אחת כמה וכמה,
ישלם שכר לנטפל לעושי מצוה - כעושי מצוה.


(ח) [ח] מה השנים -

נמצא אחד מהן קרוב או פסול - עדותן בטילה,
אף השלשה -
נמצא אחד מהן קרוב או פסול - עדותן בטילה.
מנין אפילו מאה? - תלמוד לומר "עדים" (דברים יז ו).
אמר רבי יוסי:
במה דברים אמורים? - בדיני נפשות,
אבל בדיני ממונות - תתקיים העדות בשאר.
רבי אומר:
אחד דיני ממונות, ואחד דיני נפשות - בזמן שהתרו בהן,
אבל בזמן שלא התרו בהן -
מה יעשו שני אחים, שראו כאחת שהרג את הנפש.


(ט) [ט] היו שנים רואין אותו - מחלון זו,

ושנים רואין אותו - מחלון זו,
ואחד מתרה בו באמצע -
בזמן שמקצתן רואין אלו את אלו - הרי אלו עדות אחת,
ואם לאו - הרי אלו שתי עדיות.
לפיכך, אם נמצאת אחת מהן זוממת -
הוא והן - נהרגין,
והשניה - פטורה.
רבי יוסי אומר:
לעולם אינו נהרג - עד שיהיו פי שני עדיו מתרין בו,
שנאמר: "על פי שנים עדים" (דברים יז ו).
דבר אחר,
"על פי שנים עדים" - שלא תהא סנהדרין שומעת מפי התורגמן.


(י) [י] מי שנגמר דינו - וברח,

ובא לפני בית דין -
אין סותרין את דינו, אלא -
כל מקום שיעמדו שנים,
ויאמרו: מעידים אנו את איש פלוני, שנגמר דינו בבית דין של פלוני, ופלוני ופלוני עדיו -
הרי זה ייהרג.


[יא] סנהדרין נוהגת - בארץ, ובחוצה לארץ.

סנהדרין ההורגת אחד בשבוע - נקראת חבלנית.
רבי אלעזר בן עזריה אומר: אחד לשבעים שנה.
רבי טרפון, ורבי עקיבה אומרים:
אילו היינו בסנהדרין - לא נהרג בה אדם לעולם.
רבן שמעון בן גמליאל אומר:
אף הן - מרבים שופכי דמים בישראל.


הערות

  • הערה 1: [] סימון חלוקת משניות בנוסח המשנה להרמב"ם