מעשה שושנה, ע"פ כתב יד מינכן 117.
ויהי איש אחד בארץ בבל ושמו יהויכין ולקח אשה ושמה שושנה יראת ה' בת צדיקים וטובים ויגדלו אותה בדרכי ה' כצווי תורת ה' ביד משה. והאיש הזה יהויכין יחיד ומכובד מכל דורו והיו מתמידים כל היהודים אל ביתו כי לא נמצא כמוהו בעם ה'.
ויהי לו גנת בתן בצד ביתו ואשתו שושנה יוצאת בגן והולכת
בתוכו ורוחצת בצינה. אז מִנו שנים זקנים שופטים אל העם בשנת שיצא דבר ה' על חמס הזקנים ומתדירים בכל יום השכם והערב בבית יהויכין לשפוט את כל העם, וכשראו יפיות שושנה ויבער לבם עליה לרעה ולקחו תקותם משמים וחלקם מן הצדיקים ולא פרסמו זה לזה רוע לבם. וכשהלכו הקהל לביתם נתנו דברים זה לזה והלכו אף הם ומרוב יקוד יצר הרע חזרו באותה שעה ולא יכלו לעצור רוחם יותר. אז הודיעו זה לזה הרהור רוע לבבם ונתנו עצה זה לזה איך להרעותה ונתיאשו מנפשם והיו בכל יום ויום מרבים למעלה ולא שקטו ולא נחו בחטא.
ויהי יום אחד והלכו כל העם בביתם והם נשתיירו כמנהגם ולא סרו רוע לבבם ועיניהם מרבות על הרעה. וכשנכנסה שושנה בגן ושתי אמהותיה עמה לרוח צח מן השרב ותשגר אמהותיה להביא לה שמן לסוך ותאמר להן נעלו הדלת אחריכן.
ותלכנה ותצאנה ונעלו הדלת אחריה. והזקנים נסתרים אל גנת הביתן. וכשפשטה בגדיה לרחוץ יצאו ותפשוה לאמר שכבי עמנו, ואם לא נעיד עליך כי שכבת עם בחור.
ותפחד ותרעד ואמרה מה אעשה, איני יכולה לצאת מידי האנשים האלה. מוטב לי ואפלה ביד ה' הטוב והצדיק הגדול הגבור והנורא מציל ומושיע גואל וחזק ה' צבאות שמו.
מיד צעקה בקול גדול הושיעני אלהי ישראל מיד הרשעים המורדים בך
ואף צעקו והעידו עליה עד שקר. ולקולם באו עבדים ופתחו הדלת ונכנסו בגינת הביתן בין המסדרונה וראו שהזקנים מעידים עליה עזות <עדות?> זה ותמהו הם וכל קרוביה ויודעיה ומכיריה וכל אנשי ביתה כי לא נשמע ולא נראה עליה כזאת.
וביום מחר נתקבצו כל הקהל לבית יהויכין כתמול שלשום והזקנים עמהם ומיד קמו והעידו כי ראינו [האשה] הזאת נכנסת בגנת הביתן ושתי אמהותיה עמה ושלחה אמהותיה ובא בחור ושכב עמה והלכנו ותפסנו וברח הבחור מידינו.
והאמינו העם בדבריהם כי נראו הזקנים לעיניהם טובים ויראי חטא. שלחו והביאו האשה ההיא וקרוביה ומכיריה. והיא היתה מפונקת מאד ומכוסה באה, מיד צעקו בכעס הסירו הבגדים מפניה מרוב הרהורם הרע להשביע עינם הזונה ממנה ודנו עליה משפט מות והיו מוציאים אותה לסקלה ונשאה עיניה למרום ואמרה אי דיין אמת שופט צדק עד נאמן מכיר האמת הושיעני ממיתת שקר ואל אהיה כחוטאת לפני הבריות ואל יתקיימו דברי הרשעים.
מיד וישמע ה' לקולה וישלח לה
מושיע ויער ה' רוח דניאל ויצעק ויאמר ה' אלהי נקני ממיתת הצדקת.
וישמע העם ויאמרו מי קול המדבר דניאל הוא והוא היה נער בבית סריס כשאל מלהתגאל בפת בג המלך. ושאל העם למה אתה מדבר כזאת. ויאמר אליהם כך ממיתים ישראל בלא חקור דין נקי וצדיק להרוג שלא כתורה שובו אלי ואחקור הדבר. וישובו האשה וכל העם ויבואו העדים הזקנים ויאמרו למה ידבר אדוני בלי למית <למות> האשה כזאת וכזאת עשתה.
ויאמר דניאל לכל העם והזקנים שבו פה, וישבו. ויאמר להם הפרידו הזקנים העדים זה מזה.
וישאל האחד לבד ויאמר לו: אמור לי זקן אשמאי האמת וראה שאתה מומת והמלאך עומד לגזרך במגרה באיזה אילן מצאת אותם אמר לו באלון. אמר דניאל לכל העם הרי אתה מת שאין אלון בגן הפרדס הזה.
הביא השני אמר לו זרע קינן שאין אתה מזרע יהודה, שכך הייתם עושים בארצנו לפתות בעדות <בערות> שקרכם הנערות היפות, עד שבאנו הנה לחרפה ולקלס לשבי ובִזה. הרי אתה מת ואין בך נפש, אמור לפני העם באיזה אילן מצאת אותם. אמר לו בתוך דלב.
אמר לו הרי מלאך ה' עומד וחרבו שלופה בידו לגוזרך במגרה במתניך, שאין בגן לא אילן זה ולא זה.
והלכו וראו האמת. אז דניאל הסיתם בחכמתו ויעשו להם כאשר זממו לעשות לאחותם.
ומהיום הזה נתגדל דניאל בעיני העם והודו והללו לה' אלהי אבותם. וכן אלתיאל אבי שושנה ואמה וכל קרוביה וכל יודעיה ומכיריה ובעלה יהויכין נתנו שבח והודיה ופאר רון ועֹז ותגבורת לה' אלהי הצבאות.
השם יראנו נסים ונפלאות אמן.
___________________________