הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


מַסֶּכֶת מַכּוֹת פֶּרֶק רִאשׁוֹן

עריכה

עדים זוממים וענשם

עריכה
(א)
עֵד זוֹמֵם אֵינוֹ נִמְכָּר בְּזוֹמְמוֹ.


אם העידו על גנב, והגנב נמכר לעבד כי לא היה לו לשלם, והעדם נמצאו זוממים - הם אינם נמכרים. המשנה לא הציגה דין זה, אבל הוא מופיע במכילתא דרשב"י כב ב.
ר' עקיבא עוסק בעדים זוממים שברחו מבית הדין שבו הוזמו, והודו בכך בפני בי"ד אחר. במקרה כזה אין להם דין עדים זוממים.



רַבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר: אַף אֵינוֹ מְשַׁלֵּם עַל פִּי עַצְמוֹ,
מִפְּנֵי שֶׁהוּא קְנָס, וְכָל דָּבָר שֶׁהוּא קְנָס, אֵינוֹ מְשַׁלֵּם עַל פִּי עַצְמוֹ.

(ב)

הָעֵדִים שֶׁאָמְרוּ: "מְעִידִין אָנוּ בְּאִישׁ פְּלוֹנִי שֶׁלָּוָה מִפְּלוֹנִי מָאתַיִם זוּז,

בְּיוֹם פְּלוֹנִי, בִּמְקוֹם פְּלוֹנִי",


ראו משנה א, ד.
עדי חתימה על שטר לא ניתנים להזמה.



וּבָאוּ אֲחֵרִים וְאָמְרוּ לָהֶם: "הֵיאָךְ אַתֶּם מְעִידִין,
שֶׁהֲרֵי הַמַּלְוֶה, אוֹ הַלּוֹוֶה, הָיָה עִמָּנוּ אוֹתוֹ הַיּוֹם בִּמְקוֹם פְּלוֹנִי?"
אֵין אֵלּוּ זוֹמְמִין, אֲבָל עֵדוּתָן בְּטֵלָה.
אֲבָל אָמְרוּ לָהֶן: "הֵיאָךְ אַתֶּם מְעִידִין,
שֶׁהֲרֵי אַתֶּם הֱיִיתֶם עִמָּנוּ בִּמְקוֹם פְּלוֹנִי?"
הֲרֵי אֵלּוּ זוֹמְמִין, וּמְשַׁלְּמִין עַל פִּיהֶם.
הָיוּ חֲתוּמִין עַל הַשְּׁטָר בְּאֶחָד בְּנִיסָן בַּשְּׁמִטָּה
וּבָאוּ אֲחֵרִים וְאָמְרוּ לָהֶן: "הֵיאָךְ אַתֶּם חֲתוּמִין עַל הַשְּׁטָר,
שֶׁהֲרֵי אַתֶּם הֱיִיתֶם עִמָּנוּ אוֹתוֹ הַיּוֹם בִּמְקוֹם פְּלוֹנִי?"
עֵדוּתָן כְּשֵׁרָה, וְהַשְּׁטָר כָּשֵׁר, שֶׁאֲנִי אוֹמֵר, שֶׁמָּא אֵחַר זְמַנּוֹ שֶׁלַּשְּׁטָר וּכְתָבוֹ.

(ג)
שְׁטָר שֶׁזְּמַנּוֹ בַּשַּׁבָּת אוֹ בַּעֲשָׂרָה בְּתִשְׁרִי,


ר' יוסי טען שלא הכשיר את השטר שהוא עצמו מעיד על זיופו. אם הכשיר – שינה את דעתו.
הטענה של ר' יהודה דומה להזמת העדים: אתה היית בציפורי...



רַבִּי יְהוּדָה מַכְשִׁיר, וְרַבִּי יוֹסֵי פוֹסֵל.
אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוּדָה: "מַעֲשֶׂה בָּא לְפָנֶיךָ בְּצִפּוֹרִי וְהִכְשַׁרְתָּ!"
אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹסֵי: "אֲנִי לֹא הִכְשַׁרְתִּי, וְאִם הִכְשַׁרְתִּי - הִכְשַׁרְתִּי."

(ד)
הָעֵדִים שֶׁאָמְרוּ: "מְעִידִין אָנוּ שֶׁסִּמָּה פְלוֹנִי אֶת עֵין עַבְדּוֹ,


העבד יצא לחירות בסימוי עינו, והוא זכאי לפיצוי קטן על שבירת שינו. אם הסדר היה הפוך – הוא זכאי ליותר פיצויים. אם סימה את שתי עיניו בבת אחת אין העבד זכאי לפיצויים על כך.
יש ויכוח בינו לבין רבו מה קרה קודם.



וְאַחַר כָּךְ הִפִּיל אֶת שִׁנּוּ, שֶׁכֵּן הָרַב אוֹמֵר." כדברי הרב
נִמְצְאוּ זוֹמְמִין - מְשַׁלְּמִין לָעֶבֶד.
"הִפִּיל אֶת שִׁנּוּ וְאַחַר כָּךְ סִמָּה אֶת עֵינוֹ, שֶׁכֵּן הָעֶבֶד אוֹמֵר."
וְנִמְצְאוּ זוֹמְמִין - מְשַׁלְּמִין לָרַב.
"סִמָּה שְׁתֵּיהֶן כְּאַחַת וְהִפִּיל אֶת שְׁתֵּיהֶן כְּאַחַת"
וּבָאוּ אֲחֵרִים וְאָמְרוּ: "לֹא כִי, אֶלָּא שְׁתֵּיהֶן זוֹ אַחַר זוֹ",
וְנִמְצְאוּ זוֹמְמִין - מְשַׁלְּמִין לָעֶבֶד.

(ה)

"סִמָּה שְׁתֵּיהֶן זוֹ אַחַר זוֹ, וְהִפִּיל שְׁתֵּיהֶן זוֹ אַחַר זוֹ",
וּבָאוּ אֲחֵרִים וְאָמְרוּ: "לֹא כִּי, אֶלָּא שְׁתֵּיהֶן כְּאַחַת",

וְנִמְצְאוּ זוֹמְמִין - מְשַׁלְּמִין לָרַב.


בסוף הברייתא הויכוח הוא האם בכלל סימא את עין עבדו. עוורון של העבד אינו מוכיח שהרב הוא שסימא אותו.
אם נמצאו זוממים אינם משלמים את מחיר העבד הבריא, שהרי העבד הזה הוא סומא.



"סִמָּה אֶת עֵין עַבְדּוֹ, וַהֲרֵי הוּא תַּחְתָּיו וּמְשַׁמְּשִׁין",
וְנִמְצְאוּ זוֹמְמִין - מְשַׁלְּמִין דְּמֵי עֶבֶד הַסּוֹמֵא לָרַב.

(ו)

הָעֵדִים שֶׁאָמְרוּ: "מְעִידִין אָנוּ בְּאִישׁ פְּלוֹנִי שֶׁגֵּרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ,

וְלֹא נָתַן לָהּ כְּתֻבָּתָהּ, שֶׁכֵּן הָאִשָּׁה אוֹמֶרֶת",


ראו משנה א, א. כאן מציגים גם את האפשרות שהעדות המוזמת היא לטובת האשה.
במקרה הראשון גם הבעל מודה שגירש את אשתו והויכוח הוא על סכום הכתובה. במקרה השני, הנדון גם במשנה הנ"ל, הויכוח הוא האם גירש אותה. התשלום הוא מחיר של הימור התלוי בסכום הכתובה ובסיכוי שהיא תיגבה.



וְנִמְצְאוּ זוֹמְמִין - מְשַׁלְּמִין דְּמֵי כְּתֻבָּתָהּ לָאִישׁ.
"שֶׁגֵּרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְנָתַן לָהּ כְּתֻבָּתָהּ, שֶׁכֵּן הָאִישׁ אוֹמֵר",
וְנִמְצְאוּ זוֹמְמִין - מְשַׁלְּמִין כְּתֻבָּתָהּ לָאִשָּׁה.
"שֶׁגֵּרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְלֹא נָתַן לָהּ כְּתֻבָּה, וַהֲרֵי הִיא תַּחְתָּיו וּמְשַׁמְּשַׁתּוּ",
וְנִמְצְאוּ זוֹמְמִין - אֵין אוֹמְרִין יְשַׁלְּמוּ לָהּ כְּתֻבָּתָהּ, אֶלָּא טוֹבַת הֲנָאַת כְּתֻבָּתָהּ.
וְכִי מַה טּוֹבַת הֲנָאַת כְּתֻבָּתָהּ?
אוֹמְדִין כַּמָּה אָדָם רוֹצֶה לִתֵּן בִּכְתֻבָּתָהּ שֶׁלָּזוֹ, שֶׁאִם תָּמוּת בְּחַיֵּי בַעְלָהּ - בַּעְלָהּ יוֹרְשָׁהּ,
לְאַחַר מִיתַת בַּעְלָהּ - תִּירַשׁ כְּתֻבָּתָהּ וְהֵן יוֹרְשִׁין אוֹתָהּ,
לְפִי כָךְ הֵן מְשַׁלְּמִין.

עד זומם ועד שקר

עריכה
(ז)

הָעֵדִים שֶׁאָמְרוּ: "מְעִידִין אָנוּ בְּאִישׁ פְּלוֹנִי, שֶׁגָּנַב חֶלְבּוֹ שֶׁלַּחֲבֵרוֹ וְאֲכָלוֹ",

"גָּנַב נִבְלָתוֹ שֶׁלַּחֲבֵרוֹ וְאֲכָלָהּ",


מי שגנב חלב או נבלה ואכלם משלם על הגניבה ולוקה על האכילה. וכן ענשו של עד זומם. וראו משנה א, ב.
במקרה הזה נראה שגם חכמים מודים שהרי מדובר בשתי עבירות שונות. ר' מאיר מנסה להוכיח מדוגמא זו שניתן ללקות ולשלם, כדבריו במשנה הנ"ל.
מהציטוט של הפסוקים ואילך לפנינו המשך של המשנה, שבה העידו שחייב מאתיים זוז, ולדעת ר' מאיר משלמים וגם לוקים על עדות שקר. במקרה זה חולקים עליו חכמים ומחייבים את העד בתשלום בלבד.
לגבי עדות שהוא בן גרושה וכו', שאין אפשרות לקיים את ההזמה – מודים חכמים שלוקה, וראו משנה א, א.



וְנִמְצְאוּ זוֹמְמִין - לוֹקִין וּמְשַׁלְּמִין,
שֶׁעַל מְנָת כֵּן הֵעִידוּהוּ, עַל מְנָת שֶׁיִּלְקֶה וִישַׁלֵּם.
"גָּנַב חֶלְבּוֹ שֶׁלַּחֲבֵרוֹ וַאֲכָלוֹ", "גָּנַב נִבְלָתוֹ שֶׁלַּחֲבֵרוֹ וַאֲכָלָהּ",
הֲרֵי זֶה לוֹקֶה וְחַיָּב בְּתַשְׁלוּמִין,
שֶׁבְּעִסְקֵי מָמוֹן הוּא אוֹמֵר: (דברים יט יט) "וַעֲשִׂיתֶם לוֹ כַּאֲשֶׁר זָמַם לַעֲשׂוֹת לְאָחִיו".
וּבְעִסְקֵי מַלְקוֹת הוּא אוֹמֵר: (שמות כ יב) "לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר."
דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: "כְּדֵי רִשְׁעָתוֹ": מֵת - אֵינוֹ מְשַׁלֵּם. לוֹקֶה - אֵינוֹ מְשַׁלֵּם.
וּמוֹדִים חֲכָמִים לְרַבִּי מֵאִיר, שֶׁאִם הֵעִידוּהוּ
שֶׁהוּא בֶן גְּרוּשָׁה אוֹ בֶּן חֲלוּצָה, נָתִין אוֹ מַמְזֵר,
שֶׁהֵן לוֹקִין אֶת הָאַרְבָּעִים.

(ח)
מֵאֵמָתַי זוֹמְמִין חַיָּבִין לְשַׁלֵּם? - מִשֶּׁתִּתְפָּרֵשׁ עֵדוּתָן לְבֵית דִּין.


ראו משנה א, ו. שם מדובר על עדות נפשות וכאן על עדות ממון.



נִמְצָא חַיָּב לוֹ מִן הַדִּין - לְפִיכָךְ הוּא מְשַׁלֵּם.

(ט)
מַה שְּׁנַיִם, נִמְצָא אֶחָד מֵהֶם קָרוֹב אוֹ פָסוּל - עֵדוּתָן בְּטֵלָה,

אַף שְׁלֹשָׁה, נִמְצָא אֶחָד מֵהֶן קָרוֹב אוֹ פָסוּל - עֵדוּתָן בְּטֵלָה.
וּמְנַיִן אֲפִלּוּ הֵן מֵאָה? - תִּלְמֹד לוֹמַר "עֵדִים".

(י)

"מְעִידִין אָנוּ בְּאִישׁ פְּלוֹנִי שֶׁהָרַג אֶת הַנֶּפֶשׁ", וּבָאוּ אֲחֵרִים וֶהֱזִימוּם,

הַנִּדּוֹן כָּשֵׁר, פטור כַּת הָרִאשׁוֹנָה חַיֶּבֶת.


אפילו אם הזימו רק שנים מבין מאה עדים בכל כת, כל אנשי הכת הראשונה פטורים. והשוו משנה א, ז.
ר' יהודה אינו מקבל את מזימי המזימים, (הכת השניה), כי הוא חושד שהם תכננו מראש להגן על עדי השקר שהעידו על הרצח.
לדברי ר' יוסי ורבי בסיפא – ראו משנה א, ח.



וּבָאוּ אֲחֵרִים וֶהֱזִימוּם - הַנִּדּוֹן חַיָּב, וְכַת הָרִאשׁוֹנָה פְּטוּרָה, וְכַת הַשְּׁנִיָּה חַיֶּבֶת.
כַּת אַחַת נִכְנֶסֶת וְכַת אַחַת יוֹצְאָה, כשהזימו את הכת הראשונה – אנשיה נכנסו לחיוב מוות והנדון יצא ממנו. כשהזימו את המזימים – מי שהיה חייב הופך לפטור, והפטור הופך לחייב.
אֲפִלּוּ הֵן מֵאָה - כֻּלָּן פְּטוּרִין.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִסְטִיטִית  stasis: עירעור, ריב; מפלגה, כת הִיא זוֹ, וְאֵינָהּ נֶהְרֶגֶת אֶלָּא כַּת הָרִאשׁוֹנָה בִּלְבַד.
אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים? - בְּדִינֵי נְפָשׁוֹת,
אֲבָל בְּדִינֵי מָמוֹנוֹת כשהזימו רק חלק מהעדים - יִתְקַיֵּם עֵדוּת בִּשְׁאָר עֵדִים.
רַבִּי אוֹמֵר: אַף בְּדִינֵי מָמוֹנוֹת, וְהוּא לֹא יָדַע שֶׁיֵּשׁ לָהֶן קָרוֹב אוֹ פָסוּל, גם כשאחד העדים קרוב או פסול, ולא רק כשהוא זומם
תִּתְקַיֵּם עֵדוּת בִּשְׁאָר עֵדִים.
רַבִּי דּוֹסְתַי בֶּן יְהוּדָה אוֹמֵר: עֵדִים זוֹמְמִין שֶׁבָּאוּ אֲחֵרִים וְהֵזִימוּ זוֹמְמֵיהֶן - פְּטוּרִין.

(יא)
עֵד זוֹמֵם פָּסוּל מִכָּל עֵדֻיּוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.


המשנה מוסיפה את העדים הזוממים לרשימת הפסולים שבסנהדרין ג, ג. לדעת ר' יוסי נוסף לרשימה רק עד זומם בדיני נפשות.



אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹסֵי: בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים? - בִּזְמַן שֶׁהוּזַם לְעֵדוּת נְפָשׁוֹת,
אֲבָל לֹא הוּזַם אֶלָּא לְעֵדוּת מָמוֹן - אֵינוֹ פָסוּל אֶלָּא לְאוֹתָהּ עֵדוּת בִּלְבַד.