ביאור:תוספתא/מכות/ה

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

מַסֶּכֶת מַכּוֹת פֶּרֶק חמישיעריכה

האיסור, ההתראה העבירה ומספר המלקותעריכה

(א)

הַחוֹסֵם אֶת הַפָּרָה, עובר על דברים כה ד, אבל עם פרה. וְהַמְּזַוֵּג אֶת הַכִּלְאַיִם אבל לא הרביע אותם - פָּטוּר.

אֵין לָךְ שֶׁהוּא חַיָּב אֶלָּא הַנּוֹהֵג וְהַמַּנְהִיג בִּלְבַד.


ראו כלאים ח, ג. החוסם הוא המקור לכל המלקות על הלאוים, אבל דווקא בשור. ויתכן שהפטור הוא משום שהחוסם לא דש עם הפרה.
לעניין המזווג - לא ברור אם מדובר בכלאי הנהגה או בכלאי הרבעה. מכל מקום המזווג לא הנהיג את הזוג וגם לא הרביע אותם זה בזה.
לדברי ר' אלעזר ראו משנה ג, ז.



רַבִּי לְעָזָר אוֹמֵר: נָזִיר שֶׁהִנִּיחַ פִּיו עַל פִּי חָבִית שֶׁלַּיַּיִן, וּשְׁתָאָהּ כֻּלָּהּ בְּהַתְרָאָה אַחַת,
אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אַחַת.
מַתְרִין בּוֹ וְשׁוֹתֶה, מַתְרִין בּוֹ וְשׁוֹתֶה - חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת.
וְכֵן הָיָה רַבִּי לְעָזָר אוֹמֵר: נָטַל אֶשְׁכֹּל שֶׁלָּעֲנָבִים, אֲכָלוֹ כֻלּוֹ בְהַתְרָאָה אַחַת,
אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אַחַת.
מַתְרִין בּוֹ וְאוֹכֵל, מַתְרִין בּוֹ וְאוֹכֵל - חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת.
אָכַל מִמֶּנּוּ עֲנָבִים לַחִין וִיבֵשִׁין, אָכַל מִמֶּנּוּ שְׁנֵי חַרְצַנִּין וְזוֹגָן,
אוֹ שֶׁסָּחַט מִמֶּנּוּ כַזַּיִת יַיִן וְשָׁתָה - חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת.

(ב)
הַמַּעֲלֶה כַזַּיִת מִשְּׁתֵּי הַלֶּחֶם לָעֲבוֹדָה למזבח אוֹ בַחוּץ - הֲרֵי זֶה חַיָּב,


שתי הלחם היו קרבן חג השבועות והיו נאכלות במקדש ולא עולות על המזבח, כי היה בהם שאור.



שֶׁנֶּאֱמַר: (ויקרא ב יב) "קָרְבַּן רֵאשִׁית תַּקְרִיבוּ אֹתָם לַיי, וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יַעֲלוּ".

(ג)
אֶחָד הַמִּזְבֵּחַ וְאֶחָד הַכֶּבֶשׁ.


המשך הלכה ב. כל המעלה למזבח או לכבש דבר שאמור להיאכל עובר בלאו ולוקה.
ר' יוסי אומר שאם העלה שתי חטאות ביחד – חייב פעם אחת, אבל אם העלה קרבנות שונים – חייב כמספר הקרבנות.



לְכָךְ, הַמַּעֲלֶה מִבְּשַׂר חַטָּאת, מִבְּשַׂר אָשָׁם, מִבְּשַׂר קָדְשֵׁי קֳדָשִׁים, מִבְּשַׂר קֳדָשִׁים קַלִּים,
מִמּוֹתַר הָעֹמֶר, מִשְּׁתֵּי הַלֶּחֶם, מִלֶּחֶם הַפָּנִים, מִשִּׁירֵי מְנָחוֹת, מִשְּׂאֹר וּמִדְּבָשׁ,
עוֹבֵר בְּ'לֹא תַּעֲשֶׂה', שֶׁנֶּאֱמַר: (ויקרא ב יא)
"כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַיי."
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: חַטָּאת, חַטָּאת, עוֹלָה, עוֹלָה, שְׁלָמִים, שְׁלָמִים - אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אַחַת.
אֲבָל אִם חַטָּאת עוֹלָה וּשְׁלָמִים - חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת.

איסורים אחדים בפסוק אחדעריכה

(ד)
הַמַּקְדִּישׁ בַּעַל מוּם לַמִּזְבֵּחַ עוֹבֵר מִשּׁוּם חֲמִשָּׁה לָאוִין:


אין פסוק האוסר לשחוט וכו', אבל יש איסור להקריב החוזר כמה פעמים, שנדרש על השלבים האלו. וראו ספרא אמור ז.
הבהמה שרבעה אשה וכו' נחשבת כבעלת מום, וראו תמורה ו, א-ג לעניינם.



מִשּׁוּם בַּל תִּשְׁחֹט (ויקרא כב כ), וּמִשּׁוּם בַּל תַּקְדִּישׁ, וּבַל תִּזְרֹק אֶת דָּמוֹ,
וּבַל תַּקְטִיר אֶת חֶלְבּוֹ, וּבַל תַּקְטִיר מִקְצָתוֹ,
שֶׁנֶּאֱמַר: (ויקרא כב כא) "תָּמִים יִהְיֶה לְרָצוֹן, כָּל מוּם לֹא יִהְיֶה בּוֹ."
וְרַבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף מִשּׁוּם בַּל תְּקַבֵּל אֶת דָּמוֹ.
הִקְדִּישׁוֹ וְלֹא שְׁחָטוֹ - אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אַחַת.
הִקְדִּישׁוֹ וּשְׁחָטוֹ וְזָרַק אֶת דָּמוֹ - חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת.
הַמַּקְדִּישׁ רוֹבֵעַ וְנִרְבַּע, מֻקְצֶה וְנֶעְבָּד, אֶתְנָן וּמְחִיר, עוֹבֵר מִשּׁוּם כָּל הַשֵּׁמוֹת הַלָּלוּ.
וַהֲרֵי הֵן כְּבַעֲלֵי מוּם שֶׁקָּדַם הֶקְדֵּשָׁן אֶת מוּמָן,
וְאֵין יוֹצְאִין לַחֻלִּין אֶלָּא עַל מוּם קָבוּעַ בִּלְבַד.

(ה)
הַמֵּמֵר בַּמֻּקְדָּשִׁין וְהַגּוֹזֵז בַּמֻּקְדָּשִׁין, וְהָעוֹבֵד בַּמֻּקְדָּשִׁין,


ראו משנה ג ט. בסוף הברייתא יש נסיון לחקות את הדוגמא שם.



אוֹ שֶׁשְּׁחָטָן חוּץ לִזְמַנָּן אוֹ שֶׁשְּׁחָטָן חוּץ לִמְקוֹמָן - עוֹבֵר בְּ'לֹא תַּעֲשֶׂה'.
יֵשׁ תּוֹלֵשׁ שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת עוֹבֵר מִשֵּׁם אַרְבָּעָה דְּבָרִים:
מִשֵּׁם נָזִיר, מִשֵּׁם מְצֹרָע, מִשֵּׁם יוֹם טוֹב, וּמִשֵּׁם מַקִּיף.

(ו)

הַחובר אֶת הָאָדָם וְאֶת הַבְּהֵמָה, אֶת הַחַיָּה וְאֶת הָעוֹף
בֵּין גְּדוֹלִים בֵּין קְטַנִּים, בֵּין זְכָרִים בֵּין נְקֵבוֹת,
אֶחָד חֶבֶר מְרֻבֶּה וְאֶחָד חֶבֶר מוּעָט,
עוֹבֵר בְּ'לֹא תַּעֲשֶׂה', שֶׁנֶּאֱמַר: (דברים יח יא) "וְחֹבֵר חָבֶר".
אֶחָד חוֹבֵר אֶת הַנָּחָשׁ וְאֶת הָעַקְרָב.
וְהַמְסָרֵס אֶת הָאָדָם, וְאֶת הַבְּהֵמָה, וְאֶת הַחַיָּה, וְאֶת הָעוֹפוֹת,
בֵּין גְּדוֹלִים בֵּין קְטַנִּים, בֵּין זְכָרִים בֵּין נְקֵבוֹת - הֲרֵי זֶה חַיָּב.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מְסָרֵס זְכָרִים חַיָּב, מְסָרֵס נְקֵבוֹת פָּטוּר.

(ז)
הָעוֹשֶׂה עֲבוֹדָה זָרָה, הַמְחַתֵּךְ וְהַמַּעֲמִיד, הַסָּךְ וְהַמְּקַנֵּחַ וְהַמְּגָרֵר,

עוֹבֵר בְּ'לֹא תַּעֲשֶׂה'.

(ח)

הַנּוֹתֵץ אֶבֶן אַחַת מִן הַהֵיכָל, מִן הָאוּלָם, מִבֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ וּמִן הַמִּזְבֵּחַ,
עוֹבֵר בְּ'לֹא תַּעֲשֶׂה', שֶׁנֶּאֱמַר: (דברים יב ג-ד) "וְנִתַּצְתֶּם אֶת מִזְבְּחֹתָם וְשִׁבַּרְתֶּם אֶת מַצֵּבֹתָם",

"לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַיי אֱלֹהֵיכֶם."


שתי דרשות שונות לפסוק "לא תעשון כן". ניתוץ במקדש או מחיקה.
וראו ספרי דברים סא.
יתכן שהיה מנהג לשמור בבית הפרטי אבן משרידי המקדש החרב למזל ולברכה. התוספתא אוסרת לעשות כך.



(ט)

רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: הַמּוֹחֵק אוֹת אַחַת מִן הַשֵּׁם - עוֹבֵר בְּ'לֹא תַּעֲשֶׂה',
שֶׁנֶּאֱמַר: (דברים יב ג-ד) "וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא.
לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַיי אֱלֹהֵיכֶם."

איסורים שאין לוקים עליהםעריכה

(י)
הַמְאַחֵר בַּמֻּקְדָּשִׁין וְהַמּוֹתִיר בַּמֻּקְדָּשִׁין, וְהַמְּשַׁיֵּר חָמֵץ בַּפֶּסַח, וְהַמְקַיֵּם כִּלְאַיִם בַּכֶּרֶם,


חייבי לאוים היוצאים מן הכלל. שאינם לוקים: לאו שאין בו מעשה ולאו הניתקן בעשה.



עוֹבֵר בְּ'לֹא תַּעֲשֶׂה', אֲבָל אֵין לוֹקֶה אֶת הָאַרְבָּעִים, לְפִי שֶׁאֵין בָּהֶן מַעֲשֶׂה.
זֶה הַכְּלָל: כָּל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מַעֲשֶׂה - לוֹקֶה, וְכָל שֶׁאֵין בּוֹ מַעֲשֶׂה - אֵינוֹ לוֹקֶה,
חוּץ מִן הַמֵּמֵר וְהַמְּקַלֵּל אֶת חֲבֵרוֹ בַשֵּׁם.

(יא)
הַנּוֹטֵל אֵם עַל הַבָּנִים, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר מִשֵּׁם רַבִּי יוֹסֵי הַגָּלִילִי:


דוגמא ללאו הניתקן בעשה; לדעת ר' יהודה עדיין לוקים אם עברו עליו, אבל לדעת חכמים לא, אלא מתקן ע"י קיום ה'עשה'; וראו משנה ג ד.



כָּל עוֹבְרֵי 'לֹא תַּעֲשֶׂה' שֶׁעָבְרוּ עַל מִצְוַת 'לֹא תַעֲשֶׂה' שֶׁיֵּשׁ בָּהּ 'קוּם וַעֲשֵׂה',
אִם קִיְּמוּ אֶת מִצְוַת 'לֹא תַעֲשֶׂה' שֶׁבָּהּ - פְּטוּרִין, וְאִם לָאו - חַיָּבִין.

(יב)

עָבַר עֲבֵרָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ שְׁנֵי לָאוִין - אֵין עוֹמְדִין אומדים אוֹתוֹ עֹמֶד אֶחָד עַל שְׁנֵיהֶן,

אֶלָּא לוֹקֶה וּמִתְרַפֵּא, חוֹזֵר וְלוֹקֶה.


ראו משנה ג, יא. המכות מעוגלות לכפולת 3 הקרובה מלמטה.



אֲמָדוּהוּ שֶׁאֵין יָכוֹל לְקַבֵּל אֶלָּא אַרְבָּעִים - אֵין מוֹסִיפִין לוֹ אֲפִלּוּ אַחַת,
אֲבָל גּוֹרְעִין מִמֶּנּוּ אַחַת.
עֲמָדוּהוּ שֶׁאֵין יָכוֹל לְקַבֵּל אֶלָּא עֶשְׂרִים - אֵין מוֹסִיפִין לוֹ אֲפִלּוּ אַחַת,
אֲבָל גּוֹרְעִין מִמֶּנּוּ שְׁתַּיִם.
לְפִיכָךְ, אִם הוֹסִיף לוֹ חַזָּן אֲפִלּוּ רְצוּעָה אַחַת וָמֵת - הֲרֵי זֶה גוֹלֶה עַל יָדוֹ.

(יג)
אֲמָדוּהוּ שֶׁאֵין יָכוֹל לְקַבֵּל אֶלָּא שָׁלֹשׁ, אֲפִלּוּ עוֹמֵד וּמַפְרִיץ,


ראו שם, שאין מתקנים אומד למעלה.



אֵין מוֹסִיפִין לוֹ אֲפִלּוּ אַחַת.
לְפִיכָךְ, אִם הוֹסִיף לוֹ חַזָּן רְצוּעָה אַחַת וָמֵת - הֲרֵי זֶה גוֹלֶה עַל יָדוֹ.

(יד)
אֵין עוֹמְדִין אוֹתוֹ יוֹתֵר מֵאַרְבָּעִים. דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.


הלכות קלון: ראו משנה ג, יד: אם נקלה לאחר שהתחיל ללקות - מפסיקים להלקות. אבל אין מחשבים לקלון אם נקלה לפני שהתחילו או אחרי שיסיימו.
אם חייב מלקות פעמיים – מלקים אותו לאחר שנקלה את המלקות הנוספות.



אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים?
בְּעֵדוּת אַחַת וּבְהַתְרָיָה אַחַת,
אֲבָל בִּשְׁתֵּי עֵדִיּוֹת וּבִשְׁתֵּי הַתְרָיוֹת, עוֹמְדִין אוֹתוֹ, אֲפִלּוּ חֲמִשִּׁים וַאֲפִלּוּ מֵאָה.
לְפִיכָךְ, אִם קִלְקֵל אֶחָד מֵהֶן - מַלְקִין אוֹתוֹ.
עֲמָדוּהוּ שֶׁאִם לוֹקֶה יְקִלְקֵל - הֵן מַלְקִין אוֹתוֹ,
שֶׁאִם יָצָא מִבֵּית דִּין וְקִלְקֵל - הֵן מַלְקִין אוֹתוֹ,
קִלְקֵל עַד שֶׁלֹּא לָקָה - מַלְקִין אוֹתוֹ,
שֶׁנֶּאֱמַר: (דברים כה ג) "וְהִכָּהוּ", "וְנִקְלָה",
אִם מִשֶּׁלָּקָה קִלְקֵל - אֵין מַלְקִין אוֹתוֹ.
וּבַמֶּה הוּא קַלְקָלָתוֹ?
אֶחָד הָאִישׁ וְאֶחָד הָאִשָּׁה, בָּרֶעִי. דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הָאִישׁ בָּרֶעִי וְהָאִשָּׁה בַּמַּיִם.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֶחָד הָאִישׁ וְאֶחָד הָאִשָּׁה, בֵּין בָּרֶעִי בֵּין בַּמַּיִם, פָּטוּר.

(טו)
מַכּוֹת בִּשְׁלֹשָׁה: אֶחָד מַכֶּה, וְאֶחָד מוֹנֶה, וְאֶחָד קוֹרֵא.


ראו משנה ג, יב. אם הרצועה נקרעה – לא מחליפים אותה.



לֹא הָיוּ מִתְחַלְּפִין עָלָיו רְצוּעָה.
לֹא הָיְתָה אֲרֻכָּה, אֶלָּא קְצָרָה, כְּדֵי שֶׁלֹּא תַּגִּיעַ לְצִפָּר נַפְשׁוֹ וְיָמוּת.

(טז)
אֵלּוּ הֵן הַלּוֹקִין:


ראו לעיל הלכה י. וראו משנה ג, טו. והשוו ספרי דברים רפו, שם טוענים ההפך: לוקים דווקא על לא תעשה שאין בו 'קום עשה', כגון איסור חסימת שור!
ונראה שהתהפכו המונחים: בלשון התוספתא, 'לא תעשה שיש בו קום עשה' הוא לאו שאם עשה את המעשה עבר עליו, ועל לאו כזה לוקה; ואילו בלשון המדרש והמשנה מכונה לאו כזה 'לאו שאין בו מעשה', כי קיום המצווה הוא במחדל, באי עשיה. וראו גם לעיל הלכה י.



כָּל עוֹבְרֵי 'לֹא תַּעֲשֶׂה' שֶׁעָבְרוּ עַל מִצְוַת 'לֹא תַעֲשֶׂה' שֶׁיֵּשׁ בָּהּ 'קוּם וַעֲשֵׂה',
אַף עַל פִּי שֶׁהֵם חַיָּבִין מִיתָה בִידֵי שָׁמַיִם, וְכָרֵת בִּידֵי שָׁמַיִם - מַלְקִין אוֹתָן.

(יז)
מִיתָה בִידֵי בֵּית דִּין - אֵין מַלְקִין אוֹתָן,


ראו לעיל א, ז. מסגרת למסכת.



שֶׁנֶּאֱמַר: (דברים כה ב) "כְּדֵי רִשְׁעָתוֹ".
מֵת - אֵינוֹ לוֹקֶה, מְשַׁלֵּם - וְאֵינוֹ לוֹקֶה.