פתיחת התפריט הראשי

ביאור:משנה סוכה פרק ה

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


משנה מבוארת        משנה עם מפרשים

מסכת סוכה: א ב ג ד ה

מסכת סוכה עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה

----

שמחת העם ושמחת הכוהניםעריכה

חטיבה I: שמחת העםעריכה

החליל הוזכר לעיל ד, א, וראו תוספתא ד, יד, שר' יוסי בר' יהודה סובר שהוא דוחה את השבת לפעמים.

"בית השואבה" הוא הכינוי לשמחה, הכוללת מחולות והופעות אמנים, שהתרחשה בעזרת הנשים כל הלילה, על שם שאיבת מי השילוח בסופה, כאמור לעיל, ד, ט.

חליל היה גם בין כלי הנגינה הקבועים במקדש, ראו ערכין ב, ג. החליל ההוא היה בשימוש גם בשבת וביו"ט, ולכן מדגישה המשנה שכאן מדובר בחליל של השמחה.

(א) "החליל - חמישה וששה" -

זהו החליל של בית השואבה
שאינו דוחה לא את השבת ולא את יום טוב.

אמרו: כל מי שלא ראה שמחת בית השואבה

לא ראה שמחה מימיו:


לפי התוספתא ד, א התיקון היה הפרדה זמנית בעזרת הנשים, כהכנה למחולות שיתקיימו בלילה. אין שום סימנים להפרדה קבועה, לא במקדש ולא בבית הכנסת.

להרחבה ראה בוויקיפדיה בערך שמחת בית השואבה.

חגיגות ריקודים היו מקובלות בכל המקדשים העתיקים, ולכן הדגישו כאן את ההבדלים: ב"תיקון", וראו גם לקמן משנה ד.

לעניין כוחם של הכוהנים הצעירים השוו תוספתא יומא א, יד.

(ב) במוצאי יום טוב הראשון של חג, ירדו החכמים, ואולי גם הכוהנים והלווים מהעזרה שלהם לעזרת נשים, ומתקנין שם תקון גדול.

ומנורות של זהב היו שם, וארבעה ספלים של זהב בראשיהן,
וארבעה סולמות לכל אחד ואחד,
וארבעה ילדים מפרחי כהונה מצעירי הכוהנים. כנראה לא מדובר בילדים. ובידיהם כדים של שמן של מאה ועשרים לוג 30 לוג בכל כד (כ-15 ליטר),
שהן מטילין לכל ספל וספל:


מסתבר שהשמחה כללה לא רק מים אלא גם אש, ויתכן להסביר זאת בתחילת עונת המסיק של זיתי השמן. בימינו מוכר חג החנוכה המתקיים בסוף המסיק וגם בו מדליקים בשמן.

(ג) מבלאי מכנסי כהנים ומהמיניהן מהאבנטים הבלויים שלהם - מהן היו מפקיעין עושים פתילות, ובהן היו מדליקין,

ולא היתה חצר בירושלים שאינה מאירה מאור בית השואבה:


Jugglingwithfire.jpg
"באבוקות של אור שבידיהן"

בתוספתא (ד, ב-ג) מסופר על השירות והתשבחות של החסידים, אנשי המעשה והלל הזקן.

לשונות מקרא: וְדָוִיד וְכָל יִשְׂרָאֵל מְשַׂחֲקִים לִפְנֵי הָאֱלֹהִים בְּכָל עֹז וּבְשִׁירִים וּבְכִנֹּרוֹת וּבִנְבָלִים וּבְתֻפִּים וּבִמְצִלְתַּיִם וּבַחֲצֹצְרוֹת: (דברי הימים א יג ח), וכן מדות ב, ו.

וראו שם כה ז, שללויים היה מספר, וכאן "בלא מספר". נראה שהכוונה היא לחגיגה דתית עממית כמו בהעלאת הארון מקרית יערים, אבל גדולה יותר, וחורגת מהמספר הרגיל של הלויים.

כאן לא נזכר החליל, כי הוא שימש לתהלוכה בסוף הריקודים ולא במהלכם. וראו גם ביכורים ג, ג-ד.

"השער העליון" נזכר גם ביחזקאל ט ב, המתאר את תהליך הטימוא של המקדש, וכאן הוא מבטא את התיקון שלו (ראו משנה ב).

המשך התיאור מופיע לעיל, ד, ט.

התפיסה הקדומה היתה שהמזרח הוא הצד הקדוש, וראו מכילתא דרשב"י יט ב: "שפני שכינה למזרח". אבל חז"ל שינו את התפיסה הזו וקבעו שצד מערב הוא המקודש יותר, וראו גם יומא ג, ח, ותוספתא מגילה ג, כב.

שוב אנחנו שומעים על הזכרת השם המפורש על ידי ר' יהודה.

המסר של הטקס הוא שהאור אינו בא מהשמש אלא מהמקדש, ומהאור של בית השואבה.

(ד) חסידים ואנשי מעשה היו מרקדים לפניהם

באבוקות של אור שבידיהן היו מלהטטים בג'אגלינג של לפידי אש,
ואומרים לפניהן דברי שירות ותשבחות.
והלוים בכנורות ובנבלים ובמצלתים ובחצוצרות
ובכלי שיר בלא מספר בכמות גדולה שאי אפשר לספור,
על חמש עשרה מעלות מדרגות
היורדות מעזרת ישראל לעזרת נשים,
כנגד חמשה עשר שיר המעלות שבתהלים תהלים קכ-תהלים קלד,
שעליהן לויים עומדין בכלי שיר ואומרים שירה.
ועמדו שני כהנים בשער העליון שער ניקנור
שיורד מעזרת ישראל לעזרת נשים
ושתי חצוצרות בידיהן.
קרא הגבר התרנגול (כשעלה השחר) - תקעו והריעו ותקעו.
הגיעו למעלה עשירית - תקעו והריעו ותקעו.
הגיעו לעזרה לרצפה של עזרת נשים - תקעו והריעו ותקעו.
היו תוקעין והולכין, עד שמגיעין לשער היוצא מזרח מעזרת נשים להר הבית.
הגיעו לשער היוצא ממזרח - הפכו פניהן למערב, ואמרו:
"אבותינו שהיו במקום הזה "אֲחֹרֵיהֶם אֶל הֵיכַל ה' וּפְנֵיהֶם קֵדְמָה מזרחה, לכיוון השמש הזורחת, וְהֵמָּה מִשְׁתַּחֲוִים קֵדְמָה לַשָּׁמֶשׁ" (יחזקאל ח טז)
ואנו ליה כלפי ה' עינינו".
רבי יהודה אומר: היו שונין ואומרין: "אנו ליה מודים לה' על העבר - וליה עינינו אנו מתפללים אליו על העתיד":


(ה) אין פוחתין מעשרים ואחת תקיעות במקדש, ואין מוסיפין על ארבעים ושמונה.

בכל יום היו שם עשרים ואחת תקיעות (במקדש):
שלש - לפתיחת שערים כשהיו פותחים את שערי העזרה בבוקר היו תוקעים תקיעה-תרועה-תקיעה, ותשע לתמיד של שחר, ותשע לתמיד של בין הערבים.

משנה זו מנסה למנות את התקיעות כדי להכניס אותן למסגרת. התלמוד מוסיף שאם חל ערב פסח בשבת היו תוקעים 57 תקיעות, ובכך פורץ את המקסימום שבמשנה.

המשנה אינה מונה את תקיעות ראש השנה ואת תקיעת היובל במוצאי יום הכיפורים.

ראו תוספתא חולין א, כו, להבחנה בין תקיעה רגילה לתקיעת הבדלה.

ובמוספין בימים שיש בהם קורבן מוסף היו מוסיפין עוד תשע.
ובערב שבת היו מוסיפין עוד שש:
שלש להבטיל העם ממלאכה ראשונה שיפסיקו את העבודה בשדות, שנייה (תרועה) שינעלו את החנויות, ושלישית שיסלקו את הקדרות מהאש, ויטמינו את החמין, וידליקו את הנרות, ושלש להבדיל בין קדש לחול.
ערב שבת שבתוך החג - היו שם ארבעים ושמונה: שלש לפתיחת שערים,
שלש לשער העליון כפי שהוסבר במשנה הקודמת, ושלש לשער התחתון השער שבעזרת נשים היוצא לכיוון מזרח להר הבית, ושלש למלוי המים, ושלש על גבי מזבח ראה לעיל ד, ה,
תשע לתמיד של שחר, ותשע לתמיד של בין הערבים, ותשע למוספין,
שלש להבטיל את העם מן המלאכה, ושלש להבדיל בין קדש לחול:


חטיבה II: שמחת הכוהניםעריכה

חג הסוכות מתאפיין בקרבנות רבים (ראו במדבר כט, יב-לד.) עד כאן התעלמה מהם המשנה.

משנה זו מתארת את הכהנים ומשמרותיהם, ואת חלוקת הקרבנות ביניהם. כהן המקריב עולה זכה, בנוסף לכבוד - גם בעור הקרבן, ובמקרה של שלמים - גם באימורים. עשרים וארבע המשמרות היו פועלות כולן בשלושת הרגלים (ראו משנה ז), ובחג הסוכות היו מחלקים את העבודה, את העורות ואת האימורים שהם רכוש הכהנים בין כולם. החלוקה אינה שווה לחלוטין.

המשנה מתארת הגרלה אחת הקובעת את חלוקת הפרים והאילים; והשוו תוספתא ד, טו לדעות נוספות.

(ו) יום טוב הראשון של חג - היו שם שלשה עשר פרים ואילים שנים ושעיר אחד.

נשתירו שם ארבעה עשר כבשים לשמונה משמרות מתוך 24 משמרות הכוהנים, לאחר שיתר המשמרות עסקו בפרים, באילים ובשעיר, נותרו מ24 המשמרות 8.
ביום הראשון - ששה מתוך 8 המשמרות מקריבין שנים שנים כל משמר שני כבשים, בסה"כ 12 ונשארו שני כבשים לשתי משמרות, והשאר - אחד אחד כל משמר כבש אחד.
בשני שיש 12 פרים, ונשארו 9 משמרות לטפל ב-14 הכבשים - חמישה מקריבין שנים שנים, והשאר - אחד אחד.
בשלישי - ארבעה מקריבין שנים שנים, והשאר - אחד אחד.
ברביעי - שלושה מקריבין שנים שנים, והשאר - אחד אחד.
בחמישי - שנים מקריבין שנים שנים, והשאר - אחד אחד.
בששי - אחד מקריב שנים, והשאר - אחד אחד.
בשביעי - כולן שוין כל משמרת הקריבה קורבן אחד.

בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי... פַּר אֶחָד, אַיִל אֶחָד, כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה שִׁבְעָה תְּמִימִם. וּשְׂעִיר חַטָּאת אֶחָד... (במדבר כט לה)

בשמיני - חזרו לפיס להטיל גורל, מי מהמשמרות יזכו להקריב מתוך 10 הקורבנות כברגלים ראה יומא ב, א.

אמרו: כדי שלא משמר מסויים יקריב בימי סוכות יותר פרים ממשמר אחר, דאגו שאם משמר מסויים הקריב פר, למחרת הוא יקריב איל או כבש או שעיר "מי שהקריב פרים היום, לא יקריב למחר, אלא חוזרין חלילה":


לגבי אימורי הרגלים, לחם הפנים ושתי הלחם של חג השבועות היו כל המשמרות מתחלקות שווה בשווה, (משנה ו מתארת את החלוקה בסוכות).

גם ברגל היה אחד המשמרות בתורנות, והוא היה אחראי על כל הקרבנות שאינם קשורים ישירות לרגל.

וראו תוספתא, ד כב-כג, וכן דברי אבא שאול בתוספתא זבחים י, ג, שם הציגו דרכים אחרות לחלוקת הלחם.

וראו אגדות על הלחם בתוספתא סוטה יג, ז.

(ז) בשלשה פרקים בשלש הזדמנויות בשנה היו כל המשמרות שוות:

באֵמוּרי הרגלים בהקרבת הקורבנות האמורים בחג, כגון במוספי החג, בעולות ראיה ובשלמי חגיגה, ובּחִלוּק לחם הפנים כל משמרות הכוהנים היו מקבלות מלחם הפנים של השבוע החולף, ובעצרת בחג השבועות (שחל בשבת) שבנוסף ללחם הפנים היו מחלקים גם את שתי הלחם.
אומרים לו לכל כהן: "הילך מצה חתיכה מלחם הפנים הילך חמץ חתיכה משתי הלחם (שנאמר "לְכָל בְּנֵי אַהֲרֹן תִּהְיֶה אִישׁ כְּאָחִיו" - ויקרא ז י)", "הילך מצה, הילך חמץ".

משמר שזמנו קבוע שבאותו השבוע בו נפל הרגל התקיימה התורנות הקבועה שלו - הוא מקריב תמידין, נדרים ונדבות ושאר קרבנות צבור כגון פר העלם דבר של ציבור,

ומקריב את הכל גם את כל יתר הקורבנות שאינם קשורים לרגל.

יום טוב הסמוך לשבת, בין מלפניה בין מלאחריה, היו כל המשמרות שוות בחלוק לחם הפנים כפי שנאמר בתחילת המשנה לגבי כאשר החג נופל בשבת, כך גם כאשר השבת סמוכה לחג, כיוון שהכוהנים עדיין בסביבת המקדש:


משנה זו מתקנת את החלוקה בין המשמרות כאשר אחד מהם עובד פחות מהרגיל.

כאן ניתן לראות כיצד חכמים משתלטים על ענייני הכהונה ואף על החלוקה של הלחם ושאר הדברים הפנימיים שבין הכוהנים, כביטוי לכך שבחג הסוכות חוגגים את הנצחון של אנשי העם על הכוהנים אפילו במקדש עצמו, ובכך מתבטאת בעלותם על המקדש.

במה חטאה משמרת בלגה? (לגבי המשמרת ראו דברי הימים א כד יד)

לפי התוספתא ד, כח, אחת מבנותיהם המירה את דתה וביזתה את המזבח. יתכן גם שקנסו אותם על שהיו מאחרים למשמרת, אבל הסיבה המשכנעת יותר היא שכנראה הכהן הגדול מנלאוס, שמעל בכספי המקדש, היה מבני בלגה! - ראו מקבים ב ג, ד, ובהערות שם, וכן מקבים ב ד, כג ואילך.

(ח) חל (להיות) יום אחד להפסיק בינתים בין שבת ליום טוב, ואחד המשמרות היה עובד פחות מהרגיל כי רוב השבוע שלו הוא חג

משמר שזמנו קבוע שכל עבודתו בחול היה נוטל עשר חלות, והמתעכב - נוטל שתים.
ובשאר ימות השנה - הנכנס נוטל שש, והיוצא נוטל שש.
רבי יהודה אומר: הנכנס נוטל שבע בשכר נעילת הדלתות בערב, וכן בגלל שנח לו לאדם ליטול מנה יתרה מיד, ולא להמתין, והיוצא - נוטל חמש.

הנכנסין חולקין בצפון בצפון העזרה, שהוא מקום שחיטת קודשי קדשים, כדי שיראה לכל שהם נכנסים לעבודה, והיוצאין - בדרום.

בלגה - לעולם חולקת בדרום, וטבעתה הטבעת בה היו מחברים את בהמות הקורבנות קבועה סגורה, והם נאלצו להשתמש בטבעות של משמרות אחרים, וחלונה ארון בו היו מניחים את סכיני השחיטה סתומה: