יומא פרק ב', ב: משנה תוספתא ירושלמי בבלי


<< · משנה · סדר מועד · מסכת יומא · פרק שני ("בראשונה כל") · >>

פרקי מסכת יומא: א ב ג ד ה ו ז ח

משנה א · משנה ב · משנה ג · משנה ד · משנה ה ·משנה ו ·משנה ז ·

נוסח הרמב"ם · מנוקד · מפרשים
פרק זה במהדורה המבוארת | במהדורה המנוקדת

לצפייה בכתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית לחצו כאן


משנה א

בראשונה, כל מי שרוצה לתרום את המזבח, תורם.

ובזמן שהן מרובין, רצין ועולין בכבש, וכל הקודם את חברו בארבע אמות זכה.

ואם היו שניהם שוין, הממונה אומר להם הצביעו.

ומה הן מוציאין, אחת או שתים, ואין מוציאין אגודל במקדש.

משנה ב

מעשה שהיו שניהם שוין ורצין ועולין בכבש, ודחף אחד מהן את חברו, (ונפל) ונשברה רגלו.

וכיון שראו בית דין שבאין לידי סכנה, התקינו שלא יהו תורמין את המזבח אלא בפייס.

ארבעה פייסות היו שם, וזה הפייס הראשון.

משנה ג

הפייס השני, מי שוחט, מי זורק, ומי מדשן מזבח הפנימי, ומי מדשן את המנורה, ומי מעלה אברים לכבש, הראש והרגל, ושתי הידים, העוקץ והרגל, החזה והגרה, ושתי הדפנות, והקרביים, והסולת, והחביתין, והיין.

שלשה עשר כהנים זכו בו.

אמר בן עזאי לפני רבי עקיבא משום רבי יהושע, דרך הילוכו היה קרב.

משנה ד

הפייס השלישי, חדשים לקטורת באו והפיסו.

והרביעי, חדשים עם ישנים, מי מעלה אברים מן הכבש ולמזבח.

משנה ה

תמיד קרב בתשעה, בעשרה, באחד עשר, בשנים עשר, לא פחות ולא יותר.

כיצד?

עצמו בתשעה.

בחג, ביד אחד צלוחית של מים, הרי כאן עשרה.

בין הערבים, באחד עשר, הוא עצמו בתשעה, ושנים בידם שני גזירי עצים.

ובשבת באחד עשר, הוא עצמו בתשעה, ושנים בידם שני בזיכי לבונה של לחם הפנים.

ובשבת שבתוך החג, ביד אחד צלוחית של מים.

משנה ו

איל קרב באחד עשר, הבשר בחמישה, הקרביים והסולת והיין בשנים שנים.

משנה ז

פר קרב בעשרים וארבעה, הראש והרגל, הראש באחד, והרגל בשנים.

העוקץ והרגל, העוקץ בשנים, והרגל בשנים.

החזה והגרה, החזה באחד, והגרה בשלשה.

שתי ידים בשנים.

שתי דפנות בשנים.

הקרביים והסולת והיין בשלשה שלשה.

במה דברים אמורים? בקרבנות ציבור; אבל בקרבן יחיד, אם רצה להקריב, מקריב.

הפשטן וניתוחן של אלו ואלו שוין.

(א)

בָּרִאשׁוֹנָה, כָּל מִי שֶׁרוֹצֶה לִתְרֹם אֶת הַמִּזְבֵּחַ, תּוֹרֵם.

וּבִזְמַן שֶׁהֵן מְרֻבִּין, רָצִין וְעוֹלִין בַּכֶּבֶשׁ,
וְכָל הַקּוֹדֵם אֶת חֲבֵרוֹ בְּאַרְבַּע אַמּוֹת זָכָה.
וְאִם הָיוּ שְׁנֵיהֶם שָׁוִין, הַמְּמֻנֶּה אוֹמֵר לָהֶם הַצְבִּיעוּ.
וּמַה הֵן מוֹצִיאִין? אַחַת אוֹ שְׁתַּיִם.
וְאֵין מוֹצִיאִין אֲגוּדָל בַּמִּקְדָּשׁ:
(ב)

מַעֲשֶׂה שֶׁהָיוּ שְׁנֵיהֶם שָׁוִין וְרָצִין וְעוֹלִין בַּכֶּבֶשׁ,

וְדָחַף אֶחָד מֵהֶן אֶת חֲבֵרוֹ וְנָפַל,
וְנִשְׁבְּרָה רַגְלוֹ.
וְכֵיוָן שֶׁרָאוּ בֵּית דִּין שֶׁבָּאִין לִידֵי סַכָּנָה,
הִתְקִינוּ שֶׁלֹּא יְהוּ תּוֹרְמִין אֶת הַמִּזְבֵּחַ אֶלָּא בְּפַיִס.

אַרְבָּעָה פְּיָסוֹת הָיוּ שָׁם, וְזֶה הַפַּיִס הָרִאשׁוֹן:

(ג)

הַפַּיִס הַשֵּׁנִי,

מִי שׁוֹחֵט,
מִי זוֹרֵק,
וּמִי מְדַשֵּׁן מִזְבֵּחַ הַפְּנִימִי,
וּמִי מְדַשֵּׁן אֶת הַמְּנוֹרָה,
וּמִי מַעֲלֶה אֵבָרִים לַכֶּבֶשׁ.
הָרֹאשׁ וְהָרֶגֶל,
וּשְׁתֵּי הַיָּדַיִם,
הָעֹקֶץ וְהָרֶגֶל,
הֶחָזֶה וְהַגֵּרָה,
וּשְׁתֵּי הַדְּפָנוֹת,
וְהַקְּרָבַיִם,
וְהַסֹּלֶת, וְהַחֲבִתִּין, וְהַיַּיִן.
שְׁלֹשָׁה עֶשֶׂר כֹּהֲנִים זָכוּ בּוֹ.
אָמַר בֶּן עַזַּאי לִפְנֵי רַבִּי עֲקִיבָא מִשּׁוּם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ:
דֶּרֶךְ הִלּוּכוֹ הָיָה קָרֵב:
(ד)

הַפַּיִס הַשְּׁלִישִׁי, חֲדָשִׁים לַקְּטֹרֶת בֹּאוֹ וְהָפִיסוּ.

וְהָרְבִיעִי, חֲדָשִׁים עִם יְשָׁנִים,
מִי מַעֲלֶה אֵבָרִים מִן הַכֶּבֶשׁ וְלַמִּזְבֵּחַ:
(ה)

תָּמִיד קָרֵב בְּתִשְׁעָה, בַּעֲשָׂרָה, בְּאַחַד עָשָׂר, בִּשְׁנֵים עָשָׂר,

לֹא פָּחוֹת וְלֹא יוֹתֵר.
כֵּיצַד?
עַצְמוֹ בְּתִשְׁעָה.
בֶּחָג, בְּיַד אֶחָד צְלוֹחִית שֶׁל מַיִם,
הֲרֵי כָּאן עֲשָׂרָה.
בֵּין הָעַרְבָּיִם, בְּאַחַד עָשָׂר;
הוּא עַצְמוֹ בְּתִשְׁעָה,
וּשְׁנַיִם בְּיָדָם שְׁנֵי גְּזִירֵי עֵצִים.
וּבְשַׁבָּת בְּאַחַד עָשָׂר;
הוּא עַצְמוֹ בְּתִשְׁעָה,
וּשְׁנַיִם בְּיָדָם שְׁנֵי בָּזִיכֵי לְבוֹנָה שֶׁל לֶחֶם הַפָּנִים.
וּבְשַׁבָּת שֶׁבְּתוֹךְ הַחַג, בְּיַד אֶחָד צְלוֹחִית שֶׁל מַיִם:
(ו)

אַיִל קָרֵב בְּאַחַד עָשָׂר;

הַבָּשָׂר בַּחֲמִשָּׁה,
הַקְּרָבַיִם וְהַסֹּלֶת וְהַיַּיִן בִּשְׁנַיִם שְׁנַיִם.
(ז)

פָּר קָרֵב בְּעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה;

הָרֹאשׁ וְהָרֶגֶל, הָרֹאשׁ בְּאֶחָד, וְהָרֶגֶל בִּשְׁנַיִם.
הָעֹקֶץ וְהָרֶגֶל, הָעֹקֶץ בִּשְׁנַיִם, וְהָרֶגֶל בִּשְׁנַיִם.
הֶחָזֶה וְהַגֵּרָה, הֶחָזֶה בְּאֶחָד, וְהַגֵּרָה בִּשְׁלֹשָׁה.
שְׁתֵּי יָדַיִם בִּשְׁנַיִם, שְׁתֵּי דְּפָנוֹת בִּשְׁנַיִם.
הַקְּרָבַיִם וְהַסֹּלֶת וְהַיַּיִן בִּשְׁלֹשָׁה שְׁלֹשָׁה.
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּקָרְבָּנוֹת צִבּוּר;
אֲבָל בְּקָרְבַּן יָחִיד, אִם רָצָה לְהַקְרִיב, מַקְרִיב.

הֶפְשֵׁטָן וְנִתּוּחָן שֶׁל אֵלּוּ וָאֵלּוּ שָׁוִין.



נוסח הרמב"ם

(א) בראשונה -

כל מי שהוא רוצה -
לתרום את המזבח - תורם.
בזמן שהן מרובין -
רצין ועולים בכבש,
וכל הקודם את חברו,
לתוך ארבע אמות - זכה.
ואם היו שניהם שווין -
הממונה אומר להן: "הצביעו".
מה הן מוציאין?
אחת, או שתים.
אין מוציאין גודל - במקדש.


(ב) מעשה - שהיו שנים שווים,

רצים, ועולים בכבש.
ודחף אחד מהן - את חברו,
ונפל - ונשברה רגלו.
וכשראו בית דין,
שהן באין - לידי סכנה,
התקינו -
שלא יהו תורמין את המזבח - אלא בפיס.
ארבעה פייסות - היו שם,
זה הוא - הפיס הראשון.


(ג) הפיס השני -

מי זורק, מי שוחט,
מי מדשן - את המזבח הפנימי,
מי מדשן - את המנורה,
מי מעלה איברים - לכבש,
הראש, והרגל,
ושתי הידים,
והעוקץ והרגל,
והחזה והגרה,
ושתי הדפנות,
והקרביים,
והסולת, והחביתים,
והיין,
שלשה עשר זכים בו.
אמר בן עזאי, לפני רבי עקיבה, משם רבי יהושע:
כדרך הילוכו - היה קרב.


(ד) הפיס השלישי -

"חדשים לקטורת - בואו והפיסו".
הרביעי -
"חדשים עם ישנים - מי מעלה איברים מן הכבש למזבח".


(ה) תמיד קרב -

בתשעה, בעשרה, באחד עשר, בשנים עשר,
לא פחות, ולא יתר.
כיצד?
עצמו - בתשעה.
בחג -
ביד אחד צלוחית של מים - הרי עשרה.
בין הערבים - באחד עשר,
עצמו - בתשעה,
ושנים - בידם שני גזרי עצים,
לרבות את העצים.
בשבת - באחד עשר,
עצמו - בתשעה,
ושנים - בידם שני בזיכי לבונה של לחם הפנים,
ובשבת שבתוך החג -
ביד אחד - צלוחית של מים.


(ו) איל קרב - באחד עשר.

הבשר - בחמישה.
והקרבים, והסולת, והיין - בשנים, שנים.


(ז) פר קרב - בעשרים וארבעה.

הראש, והרגל -
הראש באחד, והרגל בשנים.
העוקץ, והרגל -
העוקץ בשנים, והרגל בשנים.
החזה, והגרה -
החזה באחד, והגרה בשלשה.
שתי הידות - בשנים.
ושתי הדפנות - בשנים.
הקרבים, והסולת, והיין - בשלשה, שלשה.
במה דברים אמורים?
בקרבנות הציבור.
אבל - בקרבנות היחיד,
אם רצה להקריב - מקריב.
הפשיטן, וניתוחן -
של אלו ואלו - שווין.


פירושים