ביאור:תוספתא/יומא/א

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

תּוֹסֶפְתָּא מַסֶּכֶת יוֹמָא (כִּפּוּרִים) פֶּרֶק א

הכהן הגדול

(א)

לָמָּה מַפְרִישִׁין כֹּהֵן גָּדוֹל מִבֵּיתוֹ לְלִשְׁכַּת פַּרְהֶדְרִין? próedroi: ראשי מועצת העיר

פֵּרַשׁ רַבִּי יְהוּדָה בֶּן פְּתֵירָה:

ראו משנה א, א. אמנם שם נאמר "שמא יארע בו פסול", אבל הפסול אינו רק קרי, שהרי קרי אינו פוסל לשבעה ימים.

שֶׁמָּא תִּמָּצֵא אִשְׁתּוֹ סָפֵק נִדָּה וְיָבֹא כשיבוא עָלֶיהָ, נִמְצָא טָמֵא "שִׁבְעַת יָמִים". (ויקרא טו, כד)
רַבִּי יְהוּדָה הָיָה קוֹרֵא אוֹתָהּ: 'לִשְׁכַּת בּוּלֶוְטִין'. bouleutaí: חברי מועצת העיר

(ב)

כָּל הַלְּשָׁכוֹת שֶׁבַּמִּקְדָּשׁ פְּטוּרוֹת מִן הַמְּזוּזָה, חוּץ מִלִּשְׁכַּת פַּרְהֶדְרִין,

מִפְּנֵי שֶׁהִיא בֵּית דִּירָה לַכֹּהֵן גָּדוֹל שִׁבְעַת יָמִים בַּשָּׁנָה.

אמנם שבעה ימים בשנה אינם נחשבים דירה, אלא מדרבנן; וכך גם בית המוקד, שבו היו הכהנים ישנים בלילה, ראו תמיד א, א.

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: וְכִי לֹא הָיָה שָׁם בֵּית דִּירָה אֶלָּא זוֹ בִּלְבַד?
אֶלָּא כָּל שֶׁהוּא בֵּית דִּירָה חַיֶּבֶת, כָּל שֶׁאֵינָהּ בֵּית דִּירָה פְּטוּרָה.

(ג)

כָּל הַלְּשָׁכוֹת שֶׁבַּמִּקְדָּשׁ רְשׁוּת הַיָּחִיד לַשַּׁבָּת, וּרְשׁוּת הַיָּחִיד לַטֻּמְאָה,

חוּץ מִלִּשְׁכַּת יַיִן וְשֶׁמֶן, שֶׁיֵּשׁ לָהּ שְׁנֵי פְּתָחִים זֶה נֶגֶד זֶה,

ר' יהודה מערער על הייחוד של לשכת השמנים, כשם שערער על הייחוד של לשכת פרהדרין.
וראו גם מידות ב, ה.

שֶׁהִיא רְשׁוּת הַיָּחִיד לַשַּׁבָּת, וּרְשׁוּת הָרַבִּים לַטֻּמְאָה.
אַבָּא שָׁאוּל הָיָה קוֹרֵא אוֹתָהּ 'לִשְׁכַּת בֵּית שַׁמְנַיָּא'.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כָּל לִשְׁכָּה שֶׁבַּמִּקְדָּשׁ שֶׁיֵּשׁ לָהּ שְׁנֵי פְּתָחִים זֶה כְּנֶגֶד זֶה,
כְּגוֹן שַׁעֲרֵי עֲזָרָה,
רְשׁוּת הַיָּחִיד לַשַּׁבָּת, וּרְשׁוּת הָרַבִּים לַטֻּמְאָה.

(ד)

לָמָּה מַפְרִישִׁין כֹּהֵן אַחֵר תַּחְתָּיו? שֶׁמָּא יְאָרַע בּוֹ פְסוּל, יְשַׁמֵּשׁ תַּחְתָּיו.

רַבִּי חֲנַנְיָה סֶגֶן הַכֹּהֲנִים אוֹמֵר: לְכָךְ הָיָה סֶגֶן מְמֻנֶּה:

הסגן וגם הכה"ג עצמו מונו ע"י המלך, כמו בסיפור שמביא ר' יוסי.
סגן הכהנים מספר מה תפקידו של סגן הכהנים.
יוסף בן אלם ציפה שימונה לכהן גדול קבוע כששאל, אבל תקוותו נכזבה.

כֹּהֵן שֶׁנִּמְצָא בוֹ פְסוּל, יְשַׁמֵּשׁ תַּחְתָּיו,
וְכֹהֵן גָּדוֹל חוֹזֵר לַכְּהֻנָּה,
וְזֶה שֶׁשִּׁמֵּשׁ תַּחְתָּיו, כָּל מִצְווֹת כְּהֻנָּה גְּדוֹלָה כגון איסורי נישואין וטומאה עָלָיו. דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.
רַבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר: אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ "כָּל מִצְווֹת כְּהֻנָּה עָלָיו",
אֵינוֹ כָשֵׁר לֹא לְכֹהֵן גָּדוֹל וְלֹא לְכֹהֵן הֶדְיוֹט.
אָמַר רַבִּי יוֹסֵה: מַעֲשֵׂה הָיָה בְּיוֹסֵף בֶּן אִלֵּם מִצִּפּוֹרִי,
שֶׁשִּׁמֵּשׁ תַּחַת כֹּהֵן גָּדוֹל שָׁעָה אַחַת,
וְלֹא הָיָה כָשֵׁר אחר כך לֹא לְכֹהֵן גָּדוֹל וְלֹא לְכֹהֵן הֶדְיוֹט.
כְּיָצָא, אָמַר לַמֶּלֶךְ: כשיצא, אמר להורדוס
"פַּר וְשָׂעִיר אולי: פר ועשירית שֶׁקָּרְבוּ הַיּוֹם, מִשֶּׁלְּמִי הָיוּ?
מִשֶּׁלִּי אוֹ מִשֶּׁלְּכֹהֵן גָּדוֹל?"
יָדַע הַמֶּלֶךְ עַל מָה אָמַר לוֹ. אָמַר לוֹ: "מַה זֶּה, בֶּן אִלֵּם?
לֹא דַּיֶּיךָ שֶׁשִּׁמַּשְׁתָּ תַּחַת כֹּהֵן גָּדוֹל שָׁעָה אַחַת לִפְנֵי מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם,
אֶלָּא שֶׁאַתָּה מְבַקֵּשׁ לִטּוֹל לָךְ כְּהֻנָּה גְּדוֹלָה?"
בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, יָדַע בֶּן אִלֵּם שֶׁהֻסַּע מִן הַכְּהֻנָּה. שהרי אינו כשר לא לכה"ג ולא לכהו הדיוט.

(ה)
כֵּיצַד "כֹּהֵן גָּדוֹל נוֹטֵל חֵלֶק מֵרֹאשׁ"?

ראו משנה א, ב.
רבי מגביל את הכהן הגדול למחצית מקרבנות המקדש לכל היותר.
את רשימת קדשי המקדש ראו בספרי במדבר קיט.

אוֹמֵר: "זוֹ חַטָּאת - שֶׁלִּי, זֶה אָשָׁם - שֶׁלִּי".
חַלָּה אַחַת מִשְּׁתֵּי חַלּוֹת, אַרְבַּע וְחָמֵשׁ חַלּוֹת מִלֶּחֶם הַפָּנִים.
רַבִּי אוֹמֵר: אוֹמֵר אֲנִי שֶׁיְּהֵא זֶה נוֹטֵל מֶחֱצָה,
שֶׁנֶּאֱמַר: (ויקרא ב, ג) "וְהַנּוֹתֶרֶת מִן הַמִּנְחָה, לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו",
שֶׁיְּהֵא אַהֲרֹן שָׁקוּל כְּנֶגֶד בָּנָיו.
בַּמֵּי דְבָרִים אֲמוּרִים? בְּקָדְשֵׁי מִקְדָּשׁ,
אֲבָל בְּקָדְשֵׁי הַגְּבוּל, אֶחָד כֹּהֵן גָּדוֹל וְאֶחָד כֹּהֵן הֶדְיוֹט, חוֹלְקִין בְּשָׁוֶה.

(ו)

מִצְוַת כֹּהֵן גָּדוֹל לִהְיוֹת גָּדוֹל מֵאֶחָיו בַּנּוֹי, בַּכֹּחַ, בָּעֹשֶׁר, בַּחָכְמָה וּבַמַּרְאֶה.
אֵין לוֹ, מְנַיִן שֶׁיְּגַדְּלוּהוּ אֶחָיו?
שֶׁנֶּאֱמַר: (ויקרא כא, י) "וְהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל מֵאֶחָיו", שֶׁיְּגַדְּלוּהוּ אֶחָיו.
אָמְרוּ עָלָיו עַל פִּינְחָס אִישׁ חַבְתָה, שֶׁעָלָה גּוֹרָלוֹ לִהְיוֹת כֹּהֵן גָּדוֹל,
וְהָלְכוּ אַחֲרָיו גִזְבָּרִין וַאֲמַרְכֻּלִין, ממונים על כספי המקדש
מְצָאוּהוּ כְּשֶׁהוּא חוֹצֵב, וּמִלּאוּ עָלָיו אֶת הַמַּחְצֵב דֵּינָרֵי זָהָב.
אָמַר רַבִּי חֲנִינָא בֶּן גַּמְלִיאֵל: לֹא סַתָּת הָיָה, וַהֲלֹא חֲתָנֵנוּ הָיָה!
וּמְצָאוּהוּ כְּשֶׁהוּא חוֹרֵשׁ, כְּמַה שֶּׁנֶּאֱמַר בֶּאֱלִישָׁע: (מלכים א יט, יט)
"וְהוּא חֹרֵשׁ, שְׁנֵים עָשָׂר צְמָדִים לְפָנָיו, וְהוּא בִּשְׁנֵים הֶעָשָׂר".

כהן גדול צדוקי

(ז)
מִשֶּׁרַבּוּ מְלָכִים, הִתְקִינוּ לִהְיוֹת מַעֲמִידִין כֹּהֲנִים הֶדְיוֹטוֹת,

המלכים השליטים (מימי שושלת תלמי וסלווקוס עד החורבן) היו קובעים בכל שנה מי יהיה הכהן הגדול, בדרך כלל תמורת שוחד רב.

וְהָיוּ מַעֲמִידִין אוֹתָן בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה.

(ח)
לָמָּה פּוֹרֵשׁ וּבוֹכֶה? מִפְּנֵי שֶׁצָּרִיךְ לְהַשְׁבִּיעוֹ. שחושדים בו

ראו משנה א, ה.
הצדוקים ראו את הענן כמגן על חיי הכה"ג, ולכן הדליקו אותה לפני שנכנסו לקה"ק. הפרושים טענו שזו עבודה שצריכה להיעשות שם.
אין אפשרות לראות היכן הכהן מדליק את הקטורת, כי הוא היחיד בהיכל באותו זמן.
הסיפור משקף מצב שהצדוקים לא מעיזים לקיים את תורתם שלהם.

לָמָּה פּוֹרְשִׁין וּבוֹכִין? מִפְּנֵי שֶׁצָּרְכוּ לְהַשְׁבִּיעוֹ.
וְלָמָּה צָרְכוּ לְהַשְׁבִּיעוֹ? שֶׁכְּבָר הָיָה מַעֲשֶׂה בְּבֵיתָסִי אֶחָד,
שֶׁהִקְטִיר עַד שֶׁהוּא בַּחוּץ, וְיָצָא עֲנַן הַקְּטֹרֶת וְהִרְתִּיעַ אֶת כָּל הַבַּיִת.
שֶׁהָיוּ בֵּיתָסִין אוֹמֵרים: יַקְטִיר עַד שֶׁהוּא בַּחוּץ,
שֶׁנֶּאֱמַר: (ויקרא טז, יג) "וְכִסָּה עֲנַן הַקְּטֹרֶת אֶת הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדוּת,
וְלֹא יָמוּת."
אָמְרוּ לָהֶם חֲכָמִים: וַהֲלֹא כְבָר נֶאֱמַר: (ויקרא טז, יג)
"וְנָתַן אֶת הַקְּטֹרֶת עַל הָאֵשׁ לִפְנֵי יי"?
הָא כָּל הַמַּקְטִיר, אֵין מַקְטִיר אֶלָּא בִּפְנִים.
אִם כֵּן לָמָּה נֶאֱמַר "וְכִסָּה עֲנַן הַקְּטֹרֶת"?
מְלַמֵּד שֶׁנּוֹתֵן בָּהֶן מַעֲלֶה עָשָׁן. עשב המרבה את העשן.
הָא אִם לֹא נָתַן בָּהּ מַעֲלֶה עָשָׁן, חַיָּב מִיתָה.
כְּשֶׁיָּצָא, אָמַר לְאָבִיו: "כָּל יְמֵיכֶם הֱיִיתֶם דּוֹרְשִׁין, וְלֹא הֱיִיתֶם עוֹשִׂין!
עַד שֶׁעָמַדְתִּי וְעָשִׂיתִי אָנִי."
אָמַר לוֹ: "אַף עַל פִּי שֶׁאָנוּ דּוֹרְשִׁין אֵין אָנוּ עוֹשִׂין, שׁוֹמְעִין אָנוּ לְדִבְרֵי חֲכָמִים.
תְּמֵהַנִי עָלֶיךָ אִם תַּאֲרִיךְ יָמִים!"
לֹא שָׁהָה שְׁלֹשָׁה יָמִים עַד שֶׁנְּתָנוּהוּ בְּקִבְרוֹ.

(ט)
אֵי זֶהוּ "אֶצְבַּע צְרַדָּה"? זוֹ אֶצְבַּע גְּדוֹלָה שֶׁלַּיָּמִין.

ראו משנה א, ז.
הנסיון להמשיך את המסורת ולהרחיבה לגבולין אחרי החורבן לא עלה יפה, והביא לחולשה ביום הצום ולחטא ולכן הופסק.

בַּפֶּה, לֹא בַנֵּבֶל וְלֹא בַכִּנּוֹר.
מַה הָיוּ אוֹמֵרים? (תהלים קכז, א) "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לִשְׁלֹמֹה,
אִם יי לֹא יִבְנֶה בַיִת, שָׁוְא עָמְלוּ בוֹנָיו בּוֹ.
אִם יי לֹא יִשְׁמָר עִיר, שָׁוְא שָׁקַד שׁוֹמֵר."
לֹא הָיוּ יְשֵׁנִין כָּל הַלַּיְלָה, אֶלָּא שׁוֹקְדִין כְּנֶגֶד כֹּהֵן גָּדוֹל, כְּדֵי לְעַסְּקוֹ בַהֲבָרָא.
כָּךְ לא לישון כל הלילה הָיוּ נוֹהֲגִין בַּגְּבוּלִין אַחַר חָרְבַּן הַבַּיִת, זֵכֶר לַמִּקְדָּשׁ.
אֲבָל חוֹטְאִין הָיוּ.

פיס ראשון ושני

(י)
כֵּיצַד מְפַיֵּס? מטיל את הפיס נִכְנָסִין לְלִשְׁכַּת הַגָּזִית, וּמַקִּיפִין וְעוֹמְדִין כַּכָּכְלִיאָר. kokhliárion: חילזון

ראו משנה ב, ב.
הכהנים מוציאים אצבע אחת, ביד אחת או בשתי הידיים. הממונה קובע מספר וסופר את האצבעות (אחת או שתים לכל כהן).
אם הכהן הוציא שתי אצבעות באותה היד לא היו סופרים אלא אחת.

הַמְּמֻנֶּה בָּא וְנוֹטֵל מִצְנַפְתּוֹ שֶׁלְּאֶחָד מֵהֶן, וְיוֹדְעִין שֶׁמִּמֶּנּוּ הַפַּיִס מַתְחִיל.
לֹא הָיוּ מוֹצִיאִין שְׁתַּיִם שְׁתַּיִם, אֶלָּא אַחַת אַחַת.
הַיְּחִידִים שֶׁבָּהֶן מוֹצִיאִין שְׁתַּיִם שְׁתַּיִם, וְלֹא הָיוּ מוֹנִין אֶת הַיְּתֵרָה.

(יא)
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לֹא הָיָה פַּיִס לַמַּחְתָּה,

ראו משנה תמיד ה, ב-ה: נזכר הפיס של הקטורת, ואחר כך מופיע "מי שזכה במחתה". ר' יהודה מסביר את הסתירה הזו. ר' אליעזר בן יעקב טוען שלא היה פיס רביעי, ראו שם.

אֶלָּא מִי שֶׁזָּכָה בַּקְּטֹרֶת אוֹמֵר לַזֶּה שֶׁעִמּוֹ: "אַף אַתְּ לַמַּחְתָּה."
רַבִּי לִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: לֹא הָיָה פַּיִס לְחֶלְבֵי שָׂעִיר,
אֶלָּא מִי שֶׁהָיָה מַעֲלֶה אֵבָרִים לַכֶּבֶשׁ מַעֲלֶה אוֹתָן לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ.

(יב)
מַעֲשֶׂה בִּשְׁנַיִם כֹּהֲנִים שֶׁהָיוּ שָׁוִים, רָצִים וְעוֹלִין בַּכֶּבֶשׁ.

ראו ספרי במדבר קסא, שמביאים את הסיפור הזה כראיה לכך ששפיכות דמים גרמה לחורבן המקדש.
הסיפור מופיע גם בתוספתא שבועות א ג. וראו משנה ב, ב, נוסח מרוכך של הסיפור, שמסביר רק את הצורך בפיס לדישון המזבח.
מקור הלהט הוא רצונם של הכהנים לקיים את מצוות דישון המזבח, אבל הוא מבעיר את אש התחרות וגורם למוות.
ר' צדוק מרמז שיתכן ויש להביא עגלה על ההיכל, כלומר האחריות לרצח מוטלת אולי על הקב"ה, ולא בהכרח על העזרות – הכהנים.
אביו של ההרוג מתנהג כמו ההורג, ומדגיש את טהרת הסכין ולא את מות בנו. הוא רואה באובססיה הזו לשמירת טהרת הסכין מצווה הגוברת על חיי בנו. ר' צדוק מנסה בחוסר הצלחה להעמיד אותו על טעותו.
יתכן שמקורו של הסיפור, ובמיוחד של הסיכום שלו "בעוון שפיכות דמים" וכו', במלחמות האחים שהיו בהר הבית בזמן המרד הגדול, ראו מלחמות היהודים ה, ג.

דָּחַף אֶחָד מֵהֶן אֶת חֲבֵרוֹ בְּתוֹךְ אַרְבַּע אַמּוֹת,
נָטַל סַכִּין וְתָקַע לוֹ בְלִבּוֹ.
בָּא רַבִּי צָדוֹק וְעָמַד עַל מַעֲלוֹת הָאוּלָם וְאָמַר: "שְׁמָעוּנִי בֵּית יִשְׂרָאֵל אַחֵינוּ!
הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: (דברים כא, א) "כִּי יִמָּצֵא חָלָל,
בָּאֲדָמָה אֲשֶׁר יי אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ, נֹפֵל בַּשָּׂדֶה, לֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ.
וְיָצְאוּ זְקֵנֶיךָ וְשֹׁפְטֶיךָ, וּמָדְדוּ אֶל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבֹת הֶחָלָל."
בֹּאוּ וְנִמְדֹּד, עַל מִי רָאוּי לְהָבִיא עֶגְלָה? עַל הַהֵיכָל אוֹ עַל הָעֲזָרוֹת?"
גָּעוּ כֻלָּם אַחֲרָיו בִּבְכִיָּה.
וְאַחַר כָּךְ בָּא אָבִיו שֶׁל תִּינוֹק, אָמַר לָהֶם: "אַחֵינוּ! אֲנִי כַפָּרַתְכֶם!
עֲדַיִן בְּנוֹ מְפַרְפֵּר וְסַכִּין לֹא נִטְמֵת."
לְלַמְּדָךְ שֶׁטֻּמְאַת סַכִּין קָשָׁה לָהֶן לְיִשְׂרָאֵל יוֹתֵר מִשְּׁפִיכוּת דָּמִים.
וְכֵן הוּא אוֹמֵר: (מלכים ב כא, טז) "וְגַם דָּם נָקִי שָׁפַךְ מְנַשֶּׁה הַרְבֵּה מְאֹד,
עַד אֲשֶׁר מִלֵּא אֶת יְרוּשָׁלִַם פֶּה לָפֶה".
מִכָּן אָמְרוּ: בַּעֲוֹן שְׁפִיכוּת דָּמִים, שְׁכִינָה נֶעֱלֵית וּמִקְדָּשׁ נִטְמָא.

(יג)
אָמַר לָהֶן הַמְּמֻנֶּה: "בֹּאוּ וְהָפִיסוּ!

ראו משנה ב, ג.
כאן חולקים תנאים בסדר הבאת חלקי התמיד לכבש.
וראו משנה ב, ד, המסבירה כי בחג היו זוכים בפיס ארבעה עשר, ובין הערביים – חמישה עשר כהנים.
אחד עשר הזוכים באיל, ועשרים וארבעה הזוכים בפר מפורטים במשנה ב, ו-ז.
כבשי ציבור של חג השבועות היו מובלים ע"י שמונה כהנים כל אחד, כמו התמיד – למעט החביתין.

מִי שׁוֹחֵט, מִי זוֹרֵק, מִי מְדַשֵּׁן אֶת הַמִּזְבֵּחַ הַפְּנִימִי,
מִי מְדַשֵּׁן אֶת הַמְּנוֹרָה, מִי מַעֲלֶה אֵבָרִים לַכֶּבֶשׁ,
הָרֹאשׁ וְהָרֶגֶל וּשְׁתֵּי הַיָּדַיִם, הָעֹקֶץ וְהָרֶגֶל, הֶחָזֶה וְהַגֵּרָה,
וּשְׁתֵּי דְפָנוֹת, הַקְּרָבַיִם, וְהַסֹּלֶת, וְהַחֲבִתִּים, וְהַיַּיִן."
אֵלּוּ דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן אִישׁ הַמִּצְפָּה.
רַבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר: הָרֹאשׁ וְהָרֶגֶל וּשְׁתֵּי הַיָּדַיִם,
הֶחָזֶה וְהַגֵּרָה וּשְׁתֵּי דְפָנוֹת, הָעֹקֶץ וְהָרֶגֶל.
אָמַר בֶּן עַזַּי לְרַבִּי עֲקִיבָה מִשֵּׁם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ:
דֶּרֶךְ הִלּוּכוֹ הָיָה קָרֵב: הָרֹאשׁ וְהָרֶגֶל, הֶחָזֶה וְהַגֵּרָה,
שְׁתֵּי יָדַיִם וּשְׁתֵּי דְפָנוֹת, הָעֹקֶץ וְהָרֶגֶל.
שְׁלֹשָׁה עָשָׂר זָכִין בּוֹ.
פְּעָמִים שְׁלֹשָׁה עָשָׂר זָכִין בּוֹ, פְּעָמִים אַרְבָּעָה עָשָׂר,
פְּעָמִים חֲמִשָּׁה עָשָׂר.
אַיִל קָרֵב בְּאַחַד עָשָׂר, כִּבְשֵׂי צִבּוּר בִּשְׁמֹנָה, שֶׁאֵין עִמָּהֶם חֲבִתִּים.
פַּר קָרֵב בְּעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה: הָרֹאשׁ וְהָרֶגֶל,
שְׁנַיִם אוֹחֲזִין בָּרֶגֶל וּמַעֲלִין אוֹתָהּ לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ,
שְׁלֹשָׁה אוֹחֲזִין בַּבֵּיסָּה, bêssa: בזך, קערה וּמַקְרִיבִין אוֹתָהּ לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ.
בַּמֵּי דְבָרִים אֲמוּרִים? בְּקָרְבְּנוֹת צִבּוּר,
אֲבָל קָרְבְּנוֹת יָחִיד, כָּל הָרוֹצֶה לְהַקְרִיב מַקְרִיב.

(יד)
מַעֲשֶׂה בְּבָנֶיהָ שֶׁלְּמַרְתָה בַּת בַּיְתוֹס,

הדגמה של הכלל "קרבנות יחיד כל הרוצה להקריב מקריב": הכהן הצליח לאחוז בשתי אצבעותיו משקל שבקרבן ציבור היה נישא ע"י ארבעה כהנים. וראו סיפורים דומים במשנה סוכה, ה, ב.
לעניין ההליכה המכובדת 'עקב בצד גודל', הקשה במיוחד בגלל המשקל הגדול, השוו מכילתא בחדש יא, בדברי ר' ישמעאל על פס' כב, שהליכה כזאת מבטיחה שלא תגלה ערוות הכהן על הכבש של המזבח.

שֶׁהָיָה אֶחָד מֵהֶן נוֹטֵל שְׁתֵּי יְרֵכוֹת בִּשְׁתֵּי אֶצְבְּעוֹתָיו,
מִשּׁוֹר לָקוּחַ בְּאֶלֶף דֵּינָרִין,
וְהָיָה מְהַלֵּךְ עָקֵב בְּצַד גּוּדָל, וּמַעֲלֶה אוֹתָן לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ.

(טו)
מַהוּ אוֹמֵר? "עַל פְּנֵי כָּל הַמִּזְרָח, עַד שֶׁבְּחֶבְרוֹן."

ראו משנה ג, א.
הלבנה עשויה לעלות בסוף החודש בכל מקום במזרח, אבל רק תימור החמה מאיר את כל המזרח כולו.

פְּעָמִים שֶׁתִּמּוֹר חַמָּה עוֹלֶה כְּדַרְכּוֹ, תִּמּוֹר לְבָנָה פּוֹצֶה. עַל פְּנֵי כָּל הַמִּזְרָח.
אַבָּא יוֹסֵי בֶּן חָנָן אוֹמֵר: "בָּרָק בֻּרְקִי!" הרחבת הביטוי "ברקאי" שבמשנה.

טהרת הכהן הגדול והכהנים

(טז)
כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁיּוֹצֵא מִן הָעֲזָרָה לְדַבֵּר עִם חֲבֵרוֹ, וְהִפְלִיג, טָעוּן טְבִילָה.

המשך המגמה שבמשנה ג, ג: הרחבת החובה לטבול גם מחוץ ליום הכיפורים: אפילו כהן גדול, שהוא טהור – אם הסיח את דעתו חייב לטבול. והשוו משנה חגיגה ב, ה-ו
בן זומא משווה את החובה הזאת לטבילות יום הכיפורים, שגם הן אינן מוסיפות טהרה, ולכן נראות מיותרות: הכהן הגדול לא יצא מהעזרה, ובכל זאת טבל חמש פעמים. הסיבה המשכנעת ביותר היא סימון מה שעומד הכהן לעשות כשלב חשוב והשוו ברכות ד ב, ששאלו את ר' נחוניה בן הקנה "מה מקום לתפילה זו", כלומר טענו שאין לה מקום, וראו שם.
ר' יהודה טוען שהטבילה היא לטהרה, כפי שהוא מסביר.

שָׁאֲלוּ אֶת בֶּן זוֹמָא: "מַה טַעַם לִטְבִילָה זוֹ?"
אָמַר לָהֶם: אִם הַנִּכְנָס מִקֹּדֶשׁ לַקֹּדֶשׁ, מָקוֹם שֶׁאֵין עָנוּשׁ כָּרֵת, טָעוּן טְבִילָה,
הַנִּכְנָס מֵחוֹל לַקֹּדֶשׁ, מָקוֹם שֶׁעָנוּשׁ כָּרֵת, אֵינוֹ דִּין שֶׁיִּטָּעֵן טְבִילָה?
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לֹא הָיְתָה טְבִילָה זוֹ אֶלָּא מִפְּנֵי הַצֹּרֶךְ: הסרך
פְּעָמִים שֶׁטֻּמְאָה יְשָׁנָה בְיָדוֹ. מִתּוֹךְ שֶׁהוֹלֵךְ לִטְבֹּל, נִזְכָּר שֶׁהוּא טָמֵא,
וְהוֹלֵךְ וּבָא לוֹ.

(יז)
כֹּהֲנִים שֶׁלֹּא טָבְלוּ וְלֹא קִדְּשׁוּ יְדֵיהֶם וְרַגְלֵיהֶם,

למעשה החובה היא לטבול וליטול ידים לפחות פעם ביום, בבקר; אבל כאמור היה מקובל לעשות זאת הרבה יותר.

וְכֵן כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁלֹּא טָבַל, וְלֹא קִדֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו
בֵּין עֲבוֹדָה לַעֲבוֹדָה וּבֵין בְּגָדִים לִבְגָדִים
וְעָבָדוּ, עֲבוֹדָתָן כְּשֵׁרָה.
אֲבָל כֹּהֲנִים שֶׁלֹּא טָבְלוּ, וְלֹא קִדְּשׁוּ יְדֵיהֶם וְרַגְלֵיהֶם,
וְכֵן כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁלֹּא טָבַל, וְלֹא קִדֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו מִן הַבֹּקֶר
וְעָבַד, עֲבוֹדָתוֹ פְסוּלָה.

(יח)

אֶחָד כֹּהֵן גָּדוֹל וְאֶחָד כֹּהֵן הֶדְיוֹט
שֶׁשִּׁמְּשׁוּ שַׁחְרִית שֶׁלֹּא רָחֲצוּ יָדַיִם וְרַגְלַיִם, חַיָּבִין מִיתָה, שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות ל, כ)
"בְּבֹאָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד, יִרְחֲצוּ מַיִם וְלֹא יָמֻתוּ".

(יט)
הָיָה עוֹמֵד וּמַקְרִיב כָּל הַלַּיְלָה, לְאוֹרָה טָעוּן קִדּוּשׁ יָדַיִם וְרַגְלַיִם.

למרות שכל הלילה עסק בעבודה ולא ישן – עליו ליטול ידים בבקר. רבי מנסח זאת בביטוי "הלינה פוסלת", כלומר הלילה פוסל.
ראב"ש חולק על כך.

רַבִּי אוֹמֵר: הַלִּינָה פוֹסֶלֶת בְּקִדּוּשׁ יָדַיִם וְרַגְלַיִם.
רַבִּי לְעָזָר בֵּי רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אֲפִלּוּ עוֹסֵק בָּעֲבוֹדָה כָּל שִׁבְעַת הַיָּמִים,
אֵין הַלִּינָה פוֹסֶלֶת בְּקִדּוּשׁ יָדַיִם וְרַגְלַיִם.

(כ)
חָמֵשׁ טְבִילוֹת הָיוּ שָׁם בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם, כֻּלָּם בַּקֹּדֶשׁ בְּבֵית הַפַּרְוָה,

ראו משנה ג, ג -ה.
ר' יהודה מסביר איך היו מחממים את המים: לא במים חמים, שלא יסברו הרואים שהוא טובל במים שאובים, אלא ע"י ברזל חם.

חוּץ מִן הָרִאשׁוֹנָה, שֶׁהָיְתָה בַּחֹל עַל שַׁעַר הַמַּיִם, וּבְצַד לִשְׁכָּתוֹ הָיְתָה.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עֲשָׁשִׁית שֶׁלַּבַּרְזֵל הָיוּ מַרְתִּיחִין מֵעֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים,
וּמְטִילִין לְתוֹךְ הַצּוֹנֵן, בִּשְׁבִיל שֶׁתָּפוּג צִנָּתָן.

בגדי הכהן הגדול

(כא)
הַכֹּל שְׁלֹשִׁים מָנֶה. אֵלּוּ נוֹטֵל מִן הַהֶקְדֵּשׁ.

ראו משנה ג, ז.

רָצָה לְהוֹסִיף, מוֹסִיף מִשֶּׁלּוֹ.
מַעֲשֶׂה בְיִשְׁמָעֵאל בֶּן פִּיאֲבִי, שֶׁעָשְׂתָה לוֹ אִמּוֹ כְּתֹנֶת מִמֵּאָה מָנֶה,
וְהָיָה עוֹמֵד וּמַקְרִיב עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ.

(כב)

שׁוּב מַעֲשֶׂה בְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן חַרְסוּם, שֶׁעָשְׂתָה לוֹ אִמּוֹ כְּתֹנֶת מִשְּׁתֵּי רִבּוֹא,

וְהָיָה עוֹמֵד וּמַקְרִיב עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ,

לא כל בגד יקר מתאים לעבודת המזבח.

וְהוֹרִידוּהוּ אָחִיו הַכֹּהֲנִים, מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה מִתּוֹכָהּ עָרוֹם.

(כג)
הָאִשָּׁה שֶׁעָשְׂתָה כְּתֹנֶת לְבָנָה, כְּשֵׁרָה, וּבִלְבַד שֶׁתִּמְסְרֶנָּה לַצִּבּוּר.

הבגדים צריכים להיות רכוש הציבור, למרות שלמעשה רק הכהן הגדול לובש אותם.

אֶחָד בִּגְדֵי כֹהֵן גָּדוֹל וְאֶחָד בִּגְדֵי כֹהֵן הֶדְיוֹט, בָּאִין מִתְּרוּמַת הַלִּשְׁכָּה.