פתיחת התפריט הראשי
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


משנה מבוארת        משנה עם מפרשים

מסכת תמיד: א ב ג ד ה ו ז

מסכת תמיד עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו ז

----

עבודת הבוקרעריכה

חטיבה I: הכנות לעבודת הבוקרעריכה

(א) אמר להם הממונה: בואו והפיסו

הממונה היה מתתיה בן שמואל, לפי שקלים ה, א.

ראו יומא ב, ג: העבודה התחלקה ל13 כהנים: 4 בעבודות ו9 בנשיאת חלקי הקרבן והנסכים.

הלשון דומה לזו דלעיל א, ג.

וראו תוספתא יומא א, יא, שלדעת ר' אליעזר בן יעקב הפיס "מי מעלה איברים לכבש" כלל גם את העלאת חלבי השעיר, בימים שהיה שעיר חטאת; ולקמן ה, ב, שלדעתו אותם כהנים גם העלו את האיברים למזבח.

מי שוחט? מי זורק? מי מדשן מזבח הפנימי? מי מדשן את המנורה?
מי מעלה אברים לכבש: הראש והרגל, ושתי הידים,
העוקץ והרגל, החזה והגרה, ושתי דפנות, הקרבים,
והסלת, והחביתים, והיין.

הפיסו. זכה מי שזכה:


(ב) אמר להם הממונה: "צאו וראו אם הגיע זמן השחיטה".

אם הגיע, הרואה אומר: "ברקאי!"
מתיא בן שמואל אומר: "האיר פני כל המזרח, עד שהוא בחברון?", והוא אומר, "הין":


(ג) אמר להם: "צאו מלשכת הגזית והביאו טלה מלשכת הטלאים".

לעניין לשכת החותמות ראו שקלים ה, ג. בית המוקד - ראו בתחילת המסכת. בלשכת לחם הפנים היו אנשי בית גרמו - ראו יומא ג, יא.

והרי לשכת הטלאים היתה במקצוע צפונית מערבית,

וארבע לשכות היו שם, בפינה הצפון-מערבית
אחת לשכת הטלאים, ואחת לשכת החותמות, ואחת לשכת בית המוקד, ואחת לשכה שהיו עושין בה לחם הפנים:


(ד) נכנסו ללשכת הכלים, והוציאו משם תשעים ושלשה כלי כסף וכלי זהב.

השקו את התמיד בכוס של זהב.

אף על פי שהוא מבוקר בדוק מבערב, מבקרין אותו לאור האבוקות:


חטיבה II: עבודת הבוקרעריכה

(ה) מי שזכה בתמיד - מושכו והולך לבית המטבחים

ומי שזכו באברים - הולכין אחריו.

השוו שיר השירים א ד: מָשְׁכֵנִי אַחֲרֶיךָ נָּרוּצָה הֱבִיאַנִי הַמֶּלֶךְ חֲדָרָיו.

בית המטבחים היה לצפונו של מזבח, ועליו שמונה עמודים ננסין

ורביעית של ארז על גביהן, ואונקליות של ברזל היו קבועין בהן,
ושלושה סדרים היה לכל אחד ואחד, שבהן תולין,
ומפשיטין - על שלחנות של שיש שבין העמודים:


(ו) מי שזכה בדשון מזבח הפנימי והמנורה היו מקדימין, וארבעה כלים בידם: הטני והכוז ושתי מפתחות.

הטני - דומה לתרקב גדול של זהב, מחזיק קבין וחצי, והכוז - דומה לקיתון גדול של זהב.

ושתי מפתחות, אחד יורד לאמת השחי, ואחד פותח כיון:


(ז) בא לו לפשפש הצפוני.

ושני פשפשין היו לו לשער הגדול: אחד בצפון ואחד בדרום.

שבדרום - לא נכנס בו אדם מעולם,
ועליו הוא מפורש על ידי יחזקאל:
(יחזקאל מד ב), ויאמר אלי ה': השער הזה סגור יהיה, לא יפתח, ואיש לא יבא בו,
כי ה' אלהי ישראל בא בו, והיה סגור.

השוו שיר השירים ה ד-ה: דּוֹדִי שָׁלַח יָדוֹ מִן הַחֹר וּמֵעַי הָמוּ עָלָיו: קַמְתִּי אֲנִי לִפְתֹּחַ לְדוֹדִי וְיָדַי נָטְפוּ מוֹר וְאֶצְבְּעֹתַי מוֹר עֹבֵר עַל כַּפּוֹת הַמַּנְעוּל.

לעניין התאים ראו מידות ד, ב-ג.

נטל את המפתח ופתח את הפשפש,

נכנס לתא, ומן התא אל ההיכל, עד שהוא מגיע לשער הגדול.

הגיע לשער הגדול - העביר את הנגר ואת הפותחות, ופתחו.

לא היה שוחט השוחט - עד ששומע קול שער הגדול שנפתח:


(ח) מיריחו היו שומעין קול שער הגדול שנפתח.

קולות העבודה וסימניה ניכרו עד יריחו, וכל שכן בכל העיר ירושלים. והשוו לעיל משנה ב "עד שבחברון": האור הגיע עד חברון, והקול - עד יריחו.

המוכני של בן קטין - ראו לעיל א, ד.

גביני הכרוז - ראו שקלים ה, א.

המגרפה, החליל והצלצל הם כלי נגינה, ראו לקמן ה, ו, ערכין ב, ג, ולקמן ז, ג.

השופר - ראו סוכה ה, ה.

הכהן הגדול - ראו יומא ו, ב.

את הקטורת היו מריחים למרחוק, וכמובן ההרחה לא חייבה מעילה, למרות האמור בתוספתא מכות ד, ב.

מיריחו היו שומעין קול המגרפה.
מיריחו היו שומעין קול העץ שעשה בן קטין מוכני לכיור.
מיריחו היו שומעין קול גביני כרוז.
מיריחו היו שומעין קול החליל.
מיריחו היו שומעין קול הצלצל.
מיריחו [ היו ] שומעין קול השיר.
מיריחו היו שומעים קול השופר.
ויש אומרים, אף קול של כהן גדול בשעה שהוא מזכיר את השם ביום הכפורים.
מיריחו היו מריחים ריח פטום הקטרת.
אמר רבי אליעזר בן דגלאי, עזים היו לבית אבא בהר מכוור, והיו מתעטשות מריח פיטום הקטרת:


(ט) מי שזכה בדשון מזבח הפנימי נכנס, כשנפתח שער ההיכל (לעיל משנה ז). ונטל הטני והניחו לפניו,

את הטני והכוז יוציאו מאוחר יותר מההיכל, ראו לקמן ו, א.

והיה חופן - ונותן לתוכו, ובאחרונה - כבד את השאר לתוכו, כשלא נשאר אפר בכמות של חופן - טאטא את מה שנותר לתוך הטני. והניחו ויצא.

מי שזכה בדשון המנורה,

נכנס ומצא שתי נרות מזרחיות דולקים - מדשן מנקה לתוך הכוז את השאר, ומניח את אלו דולקין במקומן.
מצאן שכבו - מדשנן, ומדליקן מן הדולקים, ואחר כך מדשן את השאר.
ואבן היתה לפני המנורה ובה שלש מעלות, שעליה הכהן עומד ומטיב את הנרות
והניח את הכוז על מעלה שניה, ויצא: