ביאור:משנה שקלים פרק ה

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


משנה מבוארת        משנה עם מפרשים

מסכת שקלים: א ב ג ד ה ו ז ח

מסכת שקלים עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו ז ח

----

ניהול הכספים במקדשעריכה

חטיבה I: הנהלת המקדשעריכה

(א) אלו הן הממונין שהיו במקדש:

לגבי נחוניא ראו האגדה בבבא קמא נ א, הרי שהיה בסוף ימי הבית. את הבורות היה מוכר לציבור - ראו לעיל ד, ב.

בתוספתא ב, יד נאמר שהממונה על השערים היה יוחנן בן גודגדא. וראו שם כמה משרות נוספות.

לגבי מתתיה, הוגרס בן לוי ובית אבטינס, ראו יומא ג, משנה א ומשנה יא.

המשנה דורשת את שמו של פתחיה.

הרופא במקדש טיפל בכוהנים שאכלו הרבה בשר, וגם בציבור ש"קבלו אותו עליהם" (משנה ב). וראו כלים יז, יב, שבמקדש גם קדחו בגולגלות כדי לרפא כאבי ראש.

נעילת השערים היתה הזדמנות לתפילה, ראו תוספתא ברכות ג, ב.

הצלצל היה כנראה כלי הקשה, וראו ערכין ב, ה.

בית גרמו ובית אבטינס מכרו למקדש את הלחם ואת הקטורת, ולא היוו שכירים במקדש, ראו לעיל ד, ה.

יוחנן בן פנחס - על החותמות, אחיה - על הנסכים,
מתתיה בן שמואל - על הפייסות, פתחיה - על הקינין. קרבנות יולדת, והנשים לא ידעו עברית.
למה נקרא שמו פתחיה? - שהיה פותח בדברים ודורשן, ויודע שבעים לשון.
בן אחיה - על חולי מעיים רופא, נחוניא - חופר שיחין, שיהיו מים לעולי רגלים
גביני - כרוז, בן גבר - על נעילת שערים,
בן בבי - על הפקיע, פתילות של נרות בן ארזה - על הצלצל, הוגרס בן לוי - על השיר,
בית גרמו - על מעשה לחם הפנים, בית אבטינס - על מעשה הקטורת,
אלעזר - על הפרוכות, ופנחס - על המלבוש:


(ב) אין פוחתין משלשה גזברין ומשבעה אמרכלין,

לפי תוספתא ב, טו, האמרכלים לא תמיד היו כהנים. הם החזיקו במפתחות המקדש והיו אחראים עליו.

ואין עושין שררה על הצבור בממון - פחות משנים,

חוץ מבן אחיה שעל חולי מעיים ואלעזר שעל הפרוכות, שאותן קבלו רוב הצבור עליהן:


חטיבה II: מערכת הכספים של הנסכיםעריכה

(ג) ארבעה חותמות היו במקדש, וכתוב עליהן "עגל", "זכר", "גדי", "חוטא".

לפי חלק מדעות החוקרים נמצאה חותמת שכזאת בחפירות ליד הר הבית[1]

לדעת בן עזאי החותם של "חוטא דל" היה עישרון סולת, 1/3 הין שמן ו1/4 הין יין. לדעת חכמים היה המצורע העני משתמש בחותם של "גדי", ומשלים את השמן החסר מביתו.

הכתובות בארמית מתורגמות כאן לעברית.

הכינוי "חוטא" למצורע מניח שהצרעת היא עונש על חטא, וראו גם תוספתא סוטה א, ז, וכן במבוא למסכת נגעים.

בן עזאי אומר: חמישה היו,
וארמית כתוב עליהן "עגל", "זכר", "גדי", "חוטא דל", ו"חוטא עשיר".
"עגל" משמש עם נסכי בקר ערכו הוא 3 עשרונים סולת, 1/2 הין שמן ו1/2 הין יין גדולים וקטנים, זכרים ונקבות.
"גדי" משמש עם נסכי צאן ערכו הוא עישרון סולת, 1/4 הין שמן ו1/4 הין יין. גדולים וקטנים, זכרים ונקבות, חוץ משל אילים.
"זכר" משמש עם נסכי אילים ערכו הוא 2 עשרונים סולת, 1/3 הין שמן ו1/3 הין יין. בלבד.
"חוטא" משמש עם נסכי שלוש בהמות של מצורעין: ערכו הוא 3 עשרונים סולת, 5/6 הין שמן ו3/4 הין יין.


(ד) מי שהוא מבקש נסכים - הולך לו אצל יוחנן, שהוא ממונה על החותמות,

נותן לו מעות - ומקבל ממנו חותם.
בא לו אצל אחיה, שהוא ממונה על הנסכים, ונותן לו חותם - ומקבל ממנו נסכים.

ולערב באין זה אצל זה, ואחיה מוציא את החותמות ומקבל כנגדן מעות.

ראו הדיון על מותר הנסכים לעיל ד, ד.

ואם הותירו - הותירו להקדש.
ואם פחתו - היה משלם יוחנן מביתו, שיד הקדש על העליונה:


(ה) מי שאבד ממנו חותמו - ממתינין לו עד הערב. לפני השקיעה, כדי שיספיק להקריב באותו היום.

אם מוצאין לו כדי חותמו ונשאר ליוחנן כסף מיותר - נותנין לו.
ואם לאו - לא היה לו.
ושם היום כתוב עליהן, מפני הרמאין:


חטיבה III: מערכות כספים נוספותעריכה

שתי המטרות של התרומות: עבודת המקדש והצדקה - נחשבות כאן שוות ערך.

"עניים בני טובים" היא תופעה הכרוכה בחילופי האליטות ע"י הורדוס וממשיכיו. בתוספתא ב, טז מוסיפים שלשכת חשאין היתה בכל עיר ועיר.

היה ניתן לתרום כלים לשימוש המקדש, למרות שהיו קונים כלים גם ממותר התרומה, ראו לעיל ד, ד.

(ו) שתי לשכות היו במקדש: אחת לשכת חשאים, ואחת לשכת הכלים,

לשכת חשאים - יראי חטא נותנים לתוכה בחשאי, ועניים בני טובים מתפרנסים מתוכה בחשאי.
לשכת הכלים - כל מי שהוא מתנדב כלי - זורקו לתוכה.
ואחת לשלושים יום גזברין פותחין אותה.
וכל כלי שמוצאין בו צרך לבדק הבית - מניחין אותו.
והשאר - נמכרין בדמיהן ונופלין ללשכת בדק הבית: