קטגוריה:משלי י ז

נהוג לכתוב, ליד שמו של צדיק שנפטר, את האותיות זצ"ל = זכר צדיק לברכה; וליד שמו של רשע - את האותיות שר"י = שם רשעים ירקב. שני ביטויים אלה נובעים מאותו פסוק. ניתן לפרש את הפסוק בשתי דרכים:

הפסוק ממשיך את קודמו, (משלי י ו): "בְּרָכוֹת לְרֹאשׁ צַדִּיק, וּפִי רְשָׁעִים יְכַסֶּה חָמָס": הפסוק הקודם לימד שכולם מברכים את הצדיק, ופיו של הרשע מתכסה בחמס והשחתה*; והפסוק הזה מלמד, שגם לאחר המוות, אנשים זוכרים לטובה ומברכים את זכרו של הצדיק, אך שמו של הרשע נרקב. ריקבון הוא תהליך הדרגתי של בלייה והרס המאפיין עצים (ישעיהו מ20, איוב מא19). והוא משל:

1. משל לשיכחה - כמו עץ הנשכח בחוץ, נרטב ומתפורר: "ריקבון עולה בשמם, שאין אדם חפץ להזכיר שמו והוא משתכח מאליו" (רש"י, וכן מצודות), "שם רשעים לא ייתכן בו הזיכרון ברוב הימים, כמו שתולדת העץ לריקבון" (ר' יונה פירוש ראשון).

2. משל לגנאי - כמו עץ רקוב המעורר גועל בכל הרואה אותו: "הגנות מחוייב ומוכרח מהזכרת שמו" (ר' יונה פירוש שני).

הפסוק מלמדנו איך ראוי להתייחס לצדיקים ולרשעים: בכל פעם שמזכירים את שמו של צדיק, גם בחייו וגם לאחר מותו צריך לברכו ולספר בשבחו; ויש לדאוג ששמו של הרשע יירקב - לפי שני הנמשלים של הריקבון:

3. משל לשיכחה - ראוי שלא להזכיר כלל את שמו של הרשע, עד שיירקב וייעלם במרתפי ההסטוריה (ויש אנשים שעבורם התעלמות היא עונש גדול יותר ממוות...);

4. משל לגנאי - אם כבר מזכירים את שמו של הרשע, יש להזכיר את גנותו, כדי שתהיה לו תדמית שלילית ואנשים לא ילמדו ממעשיו: "והודיענו, כי זיכרון המום ברשעים - חובה" (ר' יונה, פירוש שני; וכן שערי תשובה ג קפט).

אם כך, מי שכותב זצ"ל (או בקיצור ז"ל) ליד שמו של אדם צדיק שנפטר, מקיים מצוה; וכן מי שכותב שר"י ליד שמו של רשע שנפטר.

-

לשני הפירושים ישנם מקורות בדברי חז"ל (ראו בראשית רבה מט א):

1. 3. "אמר רבי שמואל בר נחמן: שמותן של רשעים דומים לכלי קורייס, מה כלי קורייס - כל מה שאת משתמש בהם הם עומדים הנחתם הם מתרפים, כך, שמעת מימיך אדם קורא שם בנו פרעה סיסרא סנחריב? אלא אברהם יצחק יעקב ראובן שמעון" - עונשו של הרשע הוא ההתעלמות - להתעלם ממנו עד ששמו יישכח.

2. 4. "אמר רבי יצחק: כל מי שהוא מזכיר את הצדיק ואינו מברכו - עובר בעשה. מה טעמיה? זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה. וכל מי שהוא מזכיר את הרשע ואינו מקללו - עובר בעשה. מה טעמיה? וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב" - מי שמזכיר את הצדיק חייב לברכו ומי שמזכיר את הרשע חייב לקללו. חז"ל אף קיימו מצווה זו בכך שסיפרו על מעשיהם הטובים של צדיקים וגינו את מעשיהם הרעים של רשעים (לדוגמה ראובבלי תענית כח א, משנה יומא ג).

הביטויים צדיק, חמס, שם, בפסוקים 6-7, רומזים כולם לדור המבול (ע"פ מבוא דעת מקרא לספר משלי):

• (בראשית ו ד): "הַנְּפִלִים הָיוּ בָאָרֶץ בַּיָּמִים הָהֵם וְגַם אַחֲרֵי כֵן, אֲשֶׁר יָבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים אֶל בְּנוֹת הָאָדָם וְיָלְדוּ לָהֶם; הֵמָּה הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר מֵעוֹלָם, אַנְשֵׁי הַשֵּׁם".
• (בראשית ו ט): "אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ: נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו, אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ" - נוח הוא האיש הראשון שנקרא צדיק.
• (בראשית ו יא): "וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים, וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס".

לפי זה, ניתן לפרש את כל הפסוקים 2-7 על דור המבול: "לא יועילו אוצרות רשע שאגרו אנשי דור המבול, וצדקה צדקתו של נוח תציל אותו ממוות. לא ירעיב ה' נפש צדיק נוח בתיבה, והוות רשעים - הווייתם וקיומם בעולם - יהדוף אל האין. ראש עושה כף רמיה - דור המבול הרמאים, ויד חרוצים - נוח הישר - תעשיר. אוגר בקיץ בן משכיל - נוח, שאגר מזון בתיבה לפני המבול; נרדם בקציר בן מביש - אנשי דור המבול שראו אותו וישנו, ולא התכוננו למבול. ברכות לראש צדיק - נוח, ופי רשעים - דור המבול - יכסה חמס - כיסו את העולם בחמס, ולכן נגזר גורלם לכליה. זכר צדיק - נוח - לברכה, ושם רשעים - אנשי השם של דור המבול - ירקב - כמו שהם עצמם טבעו במבול ונרקבו".

ואכן, רש"י מזכיר את פסוקנו בפירושו על בראשית ו9: "אלה תולדות נח, נח איש צדיק - הואיל והזכירו סיפר בשבחו, שנאמר זכר צדיק לברכה". אחרי המילים "אלה תולדות נוח", היינו מצפים שהכתוב יתאר את הבנים שנוח הוליד, אבל הם מתוארים רק בפסוק הבא, ולפני כן נאמר ש"נוח איש צדיק"! רש"י מסביר, שהמילים "נוח איש צדיק..." הן מאמר מוסגר: מכיוון שה' הזכיר את נוח, הוא כביכול "חייב" לברך אותו, כמו שנאמר בפסוקנו "זכר צדיק - לברכה", ורק אחר-כך הוא ממשיך לתאר את תולדותיו.

הראשון שהביטוי "זכר צדיק לברכה" נזכר בהקשר למותו היה משה רבנו, ראו בסוף מדרש דברים רבה יא י.