משנה יומא א

יומא פרק א', ב: משנה • תוספתא • ירושלמי • בבלי

<< · משנה · סדר מועד · מסכת יומא · פרק ראשון ("שבעת ימים") · >>

פרקי מסכת יומא: א ב ג ד ה ו ז ח

משנה א · משנה ב · משנה ג · משנה ד · משנה ה ·משנה ו ·משנה ז ·משנה ח ·

נוסח הרמב"ם · מנוקד · מפרשים
פרק זה במהדורה המבוארת | במהדורה המנוקדת

לצפייה בכתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית לחצו כאן

משנה א

שבעת ימים קודם יום הכיפורים מפרישין כהן גדול מביתו ללשכת פלהדרין, ומתקינין לו כהן אחר תחתיו, שמא יארע בו פסול.

רבי יהודה אומר, אף אשה אחרת מתקינין לו, שמא תמות אשתו, שנאמר (ויקרא טז) וכפר בעדו ובעד ביתו - ביתו, זו אשתו.

אמרו לו, אם כן, אין לדבר סוף.

משנה ב

כל שבעת הימים הוא זורק את הדם ומקטיר את הקטורת ומיטיב את הנרות ומקריב את הראש ואת הרגל.

ושאר כל הימים, אם רצה להקריב, מקריב, שכהן גדול מקריב חלק בראש ונוטל חלק בראש.

משנה ג

מסרו לו זקנים מזקני בית דין וקורין לפניו בסדר היום, ואומרים לו, אישי כהן גדול, קרא אתה בפיך, שמא שכחת או שמא לא למדת.

ערב יום הכיפורים שחרית, מעמידין אותו בשער המזרח ומעבירין לפניו פרים ואילים וכבשים, כדי שיהא מכיר ורגיל בעבודה.

משנה ד

כל שבעת הימים לא היו מונעין ממנו מאכל ומשתה.

ערב יום הכיפורים עם חשיכה, לא היו מניחים אותו לאכול הרבה, מפני שהמאכל מביא את השינה.

משנה ה

מסרוהו זקני בית דין לזקני כהונה, והעלוהו לעליית בית אבטינס, והשביעוהו ונפטרו והלכו להם.

ואמרו לו: אישי כהן גדול, אנו שלוחי בית דין, ואתה שלוחנו ושליח בית דין, משביעין אנו עליך במי ששיכן שמו בבית הזה, שלא תשנה דבר מכל מה שאמרנו לך.

הוא פורש ובוכה, והן פורשין ובוכין.

משנה ו

אם היה חכם, דורש.

ואם לאו, תלמידי חכמים דורשין לפניו.

ואם רגיל לקרות, קורא.

ואם לאו, קורין לפניו.

ובמה קורין לפניו?

באיוב ובעזרא ובדברי הימים.

זכריה בן קבוטל אומר, פעמים הרבה קריתי לפניו בדניאל.

משנה ז

ביקש להתנמנם, פרחי כהונה מכין לפניו באצבע צרידה, ואומרים לו: אישי כהן גדול, עמוד והפג אחת על הרצפה.

ומעסיקין אותו עד שיגיע זמן השחיטה.

משנה ח

בכל יום תורמין את המזבח בקריאת הגבר או סמוך לו, בין לפניו בין לאחריו.

ביום הכיפורים מחצות, וברגלים מאשמורה הראשונה.

ולא היתה קריאת הגבר מגעת עד שהיתה עזרה מלאה מישראל.

משנה מנוקדת

(א)

שִׁבְעַת יָמִים קֹדֶם יוֹם הַכִּפּוּרִים,

מַפְרִישִׁין כֹּהֵן גָּדוֹל מִבֵּיתוֹ לְלִשְׁכַּת פַּלְהֶדְרִין.

וּמַתְקִינִין לוֹ כֹּהֵן אַחֵר תַּחְתָּיו, שֶׁמָּא יֶאֱרַע בוֹ פְּסוּל.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:

אַף אִשָּׁה אַחֶרֶת מַתְקִינִין לוֹ, שֶׁמָּא תָּמוּת אִשְׁתּוֹ,

שֶׁנֶּאֱמַר (וַיִּקְרָא טז, יז): "וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ";

"בֵּיתוֹ", זוֹ אִשְׁתּוֹ.

אָמְרוּ לוֹ: אִם כֵּן, אֵין לַדָּבָר סוֹף:

(ב)

כָּל שִׁבְעַת הַיָּמִים הוּא זוֹרֵק אֶת הַדָּם,

וּמַקְטִיר אֶת הַקְּטֹרֶת,

וּמֵיטִיב אֶת הַנֵּרוֹת,

וּמַקְרִיב אֶת הָרֹאשׁ וְאֶת הָרֶגֶל.

וּשְׁאָר כָּל הַיָּמִים,

אִם רָצָה לְהַקְרִיב, מַקְרִיב;

שֶׁכֹּהֵן גָּדוֹל מַקְרִיב חֵלֶק בָּרֹאשׁ וְנוֹטֵל חֵלֶק בָּרֹאשׁ:

(ג)

מָסְרוּ לוֹ זְקֵנִים מִזִּקְנֵי בֵּית דִּין,

וְקוֹרִין לְפָנָיו בְּסֵדֶר הַיוֹם,

וְאוֹמְרִים לוֹ:

אִישִׁי כֹּהֵן גָּדוֹל, קְרָא אַתָּה בְּפִיךָ,

שֶׁמָּא שָׁכַחְתָּ,

אוֹ שֶׁמָּא לֹא לָמַדְתָּ.

עֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים שַׁחֲרִית,

מַעֲמִידִין אוֹתוֹ בְּשַׁעַר הַמִּזְרָח,

וּמַעֲבִירִין לְפָנָיו פָּרִים וְאֵילִים וּכְבָשִׂים,

כְּדֵי שֶׁיְּהֵא מַכִּיר וְרָגִיל בַּעֲבוֹדָה:

(ד)

כָּל שִׁבְעַת הַיָּמִים לֹא הָיוּ מוֹנְעִין מִמֶּנּוּ מַאֲכָל וּמִשְׁתֶּה.

עֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים עִם חֲשֵׁכָה,

לֹא הָיוּ מַנִּיחִים אוֹתוֹ לֶאֶכֹל הַרְבֵּה,

מִפְּנֵי שֶׁהַמַּאֲכָל מֵבִיא אֶת הַשֵּׁינָה:

(ה)

מְסָרוּהוּ זִקְנֵי בֵּית דִּין לְזִקְנֵי כְּהֻנָּה,

וְהֶעֱלוּהוּ לַעֲלִיַּת בֵּית אַבְטִינָס,

וְהִשְׁבִּיעוּהוּ,

וְנִפְטְרוּ וְהָלְכוּ לָהֶם.

וְאָמְרוּ לוֹ:

אִישִׁי כֹּהֵן גָּדוֹל,

אָנוּ שְׁלוּחֵי בֵּית דִּין, וְאַתָּה שְׁלוּחֵנוּ וּשְׁלִיחַ בֵּית דִּין.

מַשְׁבִּיעִין אָנוּ עָלֶיךָ בְּמִי שֶׁשִּׁכֵּן שְׁמוֹ בַּבַּיִת הַזֶּה,

שֶׁלֹּא תְּשַׁנֶּה דָּבָר מִכָּל מַה שֶּׁאָמַרְנוּ לְךָ.

הוּא פּוֹרֵשׁ וּבוֹכֶה, וְהֵן פּוֹרְשִׁין וּבוֹכִין:

(ו)

אִם הָיָה חָכָם, דּוֹרֵשׁ.

וְאִם לָאו, תַּלְמִידֵי חֲכָמִים דּוֹרְשִׁין לְפָנָיו.

וְאִם רָגִיל לִקְרוֹת, קוֹרֵא.

וְאִם לָאו, קוֹרִין לְפָנָיו.

וּבַמֶּה קוֹרִין לְפָנָיו?

בְּאִיּוֹב, וּבְעֶזְרָא, וּבְדִבְרֵי הַיָּמִים.

זְכַרְיָה בֶּן קְבוּטָל אוֹמֵר:

פְּעָמִים הַרְבֵּה קָרִיתִי לְפָנָיו בְּדָנִיֵּאל:

(ז)

בִּקֵּשׁ לְהִתְנַמְנֵם,

פִּרְחֵי כְּהֻנָּה מַכִּין לְפָנָיו בְּאֶצְבַּע צְרֵדָה, וְאוֹמְרִים לוֹ:

אִישִׁי כֹּהֵן גָּדוֹל,

עֲמֹד וְהָפֵג אַחַת עַל הָרִצְפָה.

וּמַעֲסִיקִין אוֹתוֹ עַד שֶׁיַּגִּיעַ זְמַן הַשְּׁחִיטָה:

(ח)

בְּכָל יוֹם תּוֹרְמִין אֶת הַמִּזְבֵּחַ בִּקְרִיאַת הַגֶּבֶר אוֹ סָמוּךְ לוֹ, בֵּין לְפָנָיו בֵּין לְאַחֲרָיו.

בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים מֵחֲצוֹת,

וּבָרְגָלִים מֵאַשְׁמוּרָה הָרִאשׁוֹנָה.

וְלֹא הָיְתָה קְרִיאַת הַגֶּבֶר מַגַּעַת עַד שֶׁהָיְתָה עֲזָרָה מְלֵאָה מִיִּשְׂרָאֵל:

נוסח הרמב"ם

(א) שבעת ימים - קודם ליום הכיפורים,

מפרישין כוהן גדול, מביתו - ללשכת פלהדרין.

ומתקינין לו כוהן אחר - תחתיו,

שמא יארע בו פסול.

רבי יהודה אומר:

אף אישה אחרת - מתקינין לו,

שמא תמות אשתו,

שנאמר: "וכיפר בעדו ובעד ביתו" (ויקרא טז ו ויקרא טז יא ויקרא טז יז),

ביתו - היא אשתו.

אמרו חכמים:

אם כן - אין לדבר סוף.

(ב) כל שבעת הימים -

זורק - את הדם,

ומקטיר - את הקטורת,

ומטיב - את הנרות,

ומקריב - את הראש, ואת הרגל.

ושאר כל הימים -

אם רצה להקריב - מקריב,

שכוהן גדול מקריב - חלק בראש,

ונוטל - חלק בראש.

(ג) מסרו לו זקנים - מזקני בית דין,

וקורים לפניו - בסדר היום.

ואומרין לו: "אישי כוהן גדול -

קרא אתה בפיך,

שמא שכחת,

או שמא לא למדת".

ערב יום הכיפורים - בשחרית,

מעמידין אותו - בשערי המזרח,

ומעבירין לפניו - פרים, ואילים, וכבשים,

כדי שיהא מכיר, ורגיל - בעבודה.

(ד) כל שבעת הימים -

לא היו מונעין ממנו - מאכל ומשתה.

ערב יום הכיפורים - עם חשיכה,

לא היו מניחין אותו - לאכל הרבה,

שהמאכל - מביא את השינה.

(ה) מסרוהו זקני בית דין - לזקני כהונה,

והוליכוהו - לעלית בית אבטינס,

השביעוהו - ונפטרו, והלכו להם.

ואומרין לו: "אישי כוהן גדול -

אנו שלוחי בית דין,

ואתה שלוחנו - ושלוח בית דין,

משביעין אנו עליך - במי ששיכן את שמו בבית הזה,

שלא תשנה דבר - מכל מה שאמרנו לך".

הוא פורש - ובוכה,

והן פורשין - ובוכין.

(ו) אם חכם הוא - דורש.

ואם תלמיד חכמים הוא - דורשין לפניו.

אם רגיל לקרות - קורא.

ואם לאו - קוראים לפניו.

ובמה קוראים לפניו?

באיוב, ובעזרא, ובדברי הימים.

זכריה בן קבוטר אומר:

פעמים הרבה, קראתי לפניו - בדניאל.

(ז) ביקש להתנמנם -

פרחי לויה, מכין לפניו - באצבע צרדה,

ואומרין לו: "אישי כוהן גדול -

עמוד - והפג אחת על הרצפה".

ומעסקין אותו,

עד שמגיע - זמן השחיטה.

(ח) בכל יום -

תורמין - את המזבח,

מקריאת הגבר,

או סמוך לו, בין מלפניו, בין מאחריו.

ביום הכיפורים - מחצות.

וברגלים - מאשמורת הראשונה.

לא הייתה קריאת הגבר - מגעת,

עד שהייתה העזרה - מלאה מישראל.

פירושים

משנה יומא, פרק א':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב