משנה זבחים ט


זבחים פרק ט', ב: משנה תוספתא בבלי


<< · משנה · סדר קדשים · מסכת זבחים · פרק תשיעי ("המזבח מקדש") · >>

פרקי מסכת זבחים: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד

משנה א · משנה ב · משנה ג · משנה ד · משנה ה ·משנה ו ·משנה ז ·

נוסח הרמב"ם · מנוקד · מפרשים
פרק זה במהדורה המבוארת | במהדורה המנוקדת

לצפייה בכתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית לחצו כאן


משנה א

המזבח מקדש את הראוי לו.

רבי יהושע אומר, כל הראוי לאישים – אם עלה לא ירד, שנאמר (ויקרא ו), היא העולה על מוקדה [על המזבח].

מה עולה שהיא ראויה לאישים – אם עלתה לא תרד, אף כל דבר שהוא ראוי לאישים, אם עלה לא ירד.

רבן גמליאל אומר, כל הראוי למזבח, אם עלה לא ירד, שנאמר, היא העולה על מוקדה על המזבח.

מה עולה שהיא ראויה למזבח – אם עלתה לא תרד, אף כל דבר שהוא ראוי למזבח, אם עלה לא ירד.

אין בין דברי רבן גמליאל לדברי רבי יהושע אלא הדם והנסכים, שרבן גמליאל אומר לא ירדו, ורבי יהושע אומר ירדו.

רבי שמעון אומר, הזבח כשר והנסכים פסולים, הנסכים כשרין והזבח פסול, אפילו זה וזה פסולין, הזבח לא ירד, והנסכים ירדו.

משנה ב

ואלו אם עלו, לא ירדו.

הלן, והטמא, והיוצא, והנשחט חוץ לזמנו, וחוץ למקומו, ושקיבלו פסולים וזרקו את דמו.

רבי יהודה אומר, שנשחטה בלילה, ושנשפך דמה, ושיצא דמה חוץ לקלעים, אם עלתה, תרד.

רבי שמעון אומר, לא תרד, שהיה רבי שמעון אומר, כל שפסולו בקודש, הקודש מקבלו.

לא היה פסולו בקודש, אין הקודש מקבלו.

משנה ג

אלו לא היה פסולן בקודש: הרובע, והנרבע, והמוקצה, והנעבד, והאתנן, והמחיר, והכלאים, והטריפה, והיוצא דופן, ובעלי מומין.

רבי עקיבא מכשיר בבעלי מומין.

רבי חנינא סגן הכהנים אומר: דוחה היה אבא את בעלי מומין מעל גבי המזבח.

משנה ד

כשם שאם עלו לא ירדו, כך אם ירדו לא יעלו.

וכולן שעלו חיים לראש המזבח, ירדו.

עולה שעלתה חיה לראש המזבח, תרד.

שחטה בראש המזבח, יפשיט וינתח במקומה.

משנה ה

ואלו אם עלו ירדו: בשר קדשי קדשים, ובשר קדשים קלים, ומותר העומר, ושתי הלחם, ולחם הפנים, ושיירי המנחות, והקטורת.

הצמר שבראשי כבשים, והשער שבזקן תיישים, והעצמות, והגידים, והקרנים, והטלפים, בזמן שהן מחוברין, יעלו, שנאמר (ויקרא א), והקטיר הכהן את הכל המזבחה.

פרשו, לא יעלו, שנאמר (דברים יב), ועשית עולותיך הבשר והדם.

משנה ו

וכולם שפקעו מעל גבי המזבח, לא יחזיר.

וכן גחלת שפקעה מעל גבי המזבח.

איברים שפקעו מעל גבי המזבח, קודם לחצות, יחזיר, ומועלין בהן.

לאחר חצות, לא יחזיר, ואין מועלין בהן.

משנה ז

כשם שהמזבח מקדש את הראוי לו, כך הכבש מקדש.

כשם שהמזבח והכבש מקדשין את הראוי להן, כך הכלים מקדשים.

כלי הלח מקדשין את הלח, ומידות היבש מקדשות את היבש.

אין כלי הלח מקדשין את היבש, ולא מידות היבש מקדשות את הלח.

כלי הקודש שניקבו, אם עושים הם מעין מלאכתן שהיו עושין והם שלמים, מקדשין.

ואם לאו, אין מקדשים.

וכולן אין מקדשים אלא בקודש.

(א) הַמִּזְבֵּחַ מְקַדֵּשׁ אֶת הָרָאוּי לוֹ.
רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר:
כָּל הָרָאוּי לָאִשִּׁים,
אִם עָלָה לֹא יֵרֵד,
שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ו, ב):
"הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה (עַל הַמִּזְבֵּחַ)";
מַה עוֹלָה,
שֶׁהִיא רְאוּיָה לָאִשִּׁים,
אִם עָלְתָה לֹא תֵּרֵד,
אַף כָּל דָּבָר שֶׁהוּא רָאוּי לָאִשִּׁים,
אִם עָלָה לֹא יֵרֵד.
רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר:
כָּל הָרָאוּי לַמִּזְבֵּחַ,
אִם עָלָה לֹא יֵרֵד,
שֶׁנֶּאֱמַר: "הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ";
מַה עוֹלָה,
שֶׁהִיא רְאוּיָה לַמִּזְבֵּחַ,
אִם עָלְתָה לֹא תֵּרֵד,
אַף כָּל דָּבָר שֶׁהוּא רָאוּי לַמִּזְבֵּחַ,
אִם עָלָה לֹא יֵרֵד.
אֵין בֵּין דִּבְרֵי רַבָּן גַּמְלִיאֵל לְדִבְרֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אֶלָּא הַדָּם וְהַנְּסָכִים,
שֶׁרַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: לֹא יֵרְדוּ,
וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: יֵרְדוּ.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר:
הַזֶּבַח כָּשֵׁר וְהַנְּסָכִים פְּסוּלִים,
הַנְּסָכִים כְּשֵׁרִין וְהַזֶּבַח פָּסוּל,
אֲפִלּוּ זֶה וְזֶה פְּסוּלִין,
הַזֶּבַח לֹא יֵרֵד, וְהַנְּסָכִים יֵרְדוּ:
(ב) וְאֵלּוּ אִם עָלוּ, לֹא יֵרְדוּ.
הַלָּן, וְהַטָּמֵא, וְהַיּוֹצֵא,
וְהַנִּשְׁחָט חוּץ לִזְמַנּוֹ, וְחוּץ לִמְקוֹמוֹ,
וְשֶׁקִּבְּלוּ פְּסוּלִים, וְזָרְקוּ אֶת דָּמוֹ.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:
שֶׁנִּשְׁחֲטָה בַּלַּיְלָה,
וְשֶׁנִּשְׁפַּךְ דָּמָהּ,
וְשֶׁיָּצָא דָּמָהּ חוּץ לַקְּלָעִים,
אִם עָלְתָה, תֵּרֵד.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: לֹא תֵּרֵד;
שֶׁהָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר:
כֹּל שֶׁפְּסוּלוֹ בַּקֹּדֶשׁ, הַקֹּדֶשׁ מְקַבְּלוֹ;
לֹא הָיָה פְּסוּלוֹ בַּקֹּדֶשׁ, אֵין הַקֹּדֶשׁ מְקַבְּלוֹ:
(ג) אֵלּוּ לֹא הָיָה פְּסוּלָן בַּקֹּדֶשׁ:
הָרוֹבֵעַ, וְהַנִּרְבָּע,
וְהַמֻּקְצֶה, וְהַנֶּעֱבָד,
וְהָאֶתְנָן, וְהַמְּחִיר,
וְהַכִּלְאַיִם, וְהַטְּרֵפָה,
וְהַיּוֹצֵא דֹּפֶן, וּבַעֲלֵי מוּמִין.
רַבִּי עֲקִיבָא מַכְשִׁיר בְּבַעֲלֵי מוּמִין.
רַבִּי חֲנִינָא סְגַן הַכֹּהֲנִים אוֹמֵר:
דּוֹחֶה הָיָה אַבָּא אֶת בַּעֲלֵי מוּמִין מֵעַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ:
(ד) כְּשֵׁם שֶׁאִם עָלוּ לֹא יֵרְדוּ,
כָּךְ אִם יָרְדוּ לֹא יַעֲלוּ.
וְכֻלָּן שֶׁעָלוּ חַיִּים לְרֹאשׁ הַמִּזְבֵּחַ,
יֵרְדוּ.
עוֹלָה שֶׁעָלְתָה חַיָּה לְרֹאשׁ הַמִּזְבֵּחַ,
תֵּרֵד.
שְׁחָטָהּ בְּרֹאשׁ הַמִּזְבֵּחַ,
יַפְשִׁיט וִינַתֵּחַ בִּמְקוֹמָהּ:
(ה) וְאֵלּוּ אִם עָלוּ יֵרְדוּ:
בְּשַׂר קָדְשֵׁי קָדָשִׁים,
וּבְשַׂר קָדָשִׁים קַלִּים,
וּמוֹתַר הָעֹמֶר, וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם,
וְלֶחֶם הַפָּנִים, וּשְׁיָרֵי הַמְּנָחוֹת,
וְהַקְּטֹרֶת.
הַצֶּמֶר שֶׁבְּרָאשֵׁי כְּבָשִׂים,
וְהַשֵּׂעָר שֶׁבִּזְקַן תְּיָשִׁים,
וְהָעֲצָמוֹת, וְהַגִּידִים,
וְהַקַּרְנַיִם, וְהַטְּלָפַיִם,
בִּזְמַן שֶׁהֵן מְחֻבָּרִין, יַעֲלוּ,
שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא א, ט): "וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת הַכֹּל הַמִּזְבֵּחָה".
פָּרְשׁוּ,
לֹא יַעֲלוּ,
שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יב, כז): "וְעָשִׂיתָ עֹלֹתֶיךָ הַבָּשָׂר וְהַדָּם":
(ו) וְכֻלָּם שֶׁפָּקְעוּ מֵעַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ,
לֹא יַחֲזִיר;
וְכֵן גַּחֶלֶת שֶׁפָּקְעָה מֵעַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ.
אֵבָרִים שֶׁפָּקְעוּ מֵעַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ,
קֹדֶם לַחֲצוֹת,
יַחֲזִיר, וּמוֹעֲלִין בָּהֶן;
לְאַחַר חֲצוֹת,
לֹא יַחֲזִיר,
וְאֵין מוֹעֲלִין בָּהֶן:
(ז) כְּשֵׁם שֶׁהַמִּזְבֵּחַ מְקַדֵּשׁ אֶת הָרָאוּי לוֹ,
כָּךְ הַכֶּבֶשׁ מְקַדֵּשׁ.
כְּשֵׁם שֶׁהַמִּזְבֵּחַ וְהַכֶּבֶשׁ מְקַדְּשִׁין אֶת הָרָאוּי לָהֶן,
כָּךְ הַכֵּלִים מְקַדְּשִׁים.
כְּלֵי הַלַּח מְקַדְּשִׁין אֶת הַלַּח,
וּמִדּוֹת הַיָּבֵשׁ מְקַדְּשׁוֹת אֶת הַיָּבֵשׁ;
אֵין כְּלֵי הַלַּח מְקַדְּשִׁין אֶת הַיָּבֵשׁ,
וְלֹא מִדּוֹת הַיָּבֵשׁ מְקַדְּשׁוֹת אֶת הַלַּח.
כְּלֵי הַקֹּדֶשׁ שֶׁנִּקְּבוּ,
אִם עוֹשִׂים הֵם מֵעֵין מְלַאכְתָּן שֶׁהָיוּ עוֹשִין וְהֵם שְׁלֵמִים,
מְקַדְּשִׁין;
וְאִם לָאו, אֵין מְקַדְּשִׁים.
וְכֻלָּן אֵין מְקַדְּשִׁים אֶלָּא בַּקֹּדֶשׁ:


נוסח הרמב"ם

(א) המזבח - מקדש את הראוי לו.

רבי יהושע אומר:
כל הראוי לאישים - אם עלה לא ירד,
שנאמר: "היא העולה על מוקדה" (ויקרא ו ב),
מה עולה, שהיא ראויה לאישים - אם עלת לא תרד,
אף כל דבר שהוא ראוי לאישים - אם עלה לא ירד.
רבן גמליאל אומר:
כל הראוי למזבח - אם עלה לא ירד,
שנאמר: "היא העולה על מוקדה על המזבח" (שם),
מה עולה, שהיא ראויה למזבח - אם עלת לא תרד,
אף כל דבר שהוא ראוי למזבח - אם עלה לא ירד.
אין בין דברי רבן גמליאל, לדברי רבי יהושע - אלא הדם, והנסכים,
שרבן גמליאל אומר: לא ירדו,
ורבי יהושע אומר: ירדו.
רבי שמעון אומר:
הזבח כשר, והנסכים פסולין,
הנסכים כשרים, והזבח פסול,
אפילו זה וזה פסול -
הזבח - לא ירד,
והנסכים - ירדו.


(ב) אלו אם עלו לא ירדו -

הלן, והיוצא, והטמא,
ושנשחט חוץ לזמנו, וחוץ למקומו,
ושקיבלו הפסולין - וזרקו את דמו.
רבי יהודה אומר:
אף שנשחטה בלילה,
ושנשפך דמה,
ושיצא דמה חוץ לקלעים - אם עלת תרד.
רבי שמעון אומר: לא תרד - שהיה פסולה בקודש,
שרבי שמעון אומר,
כל שפסולו בקודש - הקודש מקבלו,
לא היה פסולו בקודש - אין הקודש מקבלו.


(ג) אלו שלא היה פסולן בקודש -

הרובע, והנרבע,
והמוקצה, והנעבד,
והאתנן, והמחיר,
והכלאים, והטריפה,
ויוצא דופן, ובעלי מומין.
רבי עקיבה - מכשיר בבעלי מומין.
רבי חנניה סגן הכהנים אומר:
דוחה היה אבא - את בעלי מומין, מעל גבי המזבח.


(ד) כשם שאם עלו לא ירדו - כך אם ירדו לא יעלו.

וכולם -
שעלו חיים לראש המזבח - ירדו.
עולה -
שעלת חיה לראש המזבח - תרד.
שחטה בראש המזבח - יפשיט, וינתח במקומה.


(ה) אלו אם עלו ירדו -

בשר קודשי קדשים, ובשר קדשים קלים,
ומותר העומר, ושתי הלחם,
ולחם הפנים, ושירי מנחות, והקטורת,
וצמר שבראשי כבשים, ושיער שבזקן התישים,
והעצמות, והגידים, והקרניים, והטלפים.
ובזמן שהן מחוברין - יעלו,
שנאמר: "והקטיר הכוהן את הכל המזבחה" (ויקרא א ט).
פרשו - לא יעלו,
שנאמר: "ועשית עולותיך הבשר והדם, על מזבח ה' אלוהיך" (דברים יב כז).


(ו) וכולם -

שפקעו מעל גבי המזבח - לא יחזיר.
וכן גחלת שפקעה מעל גבי המזבח.
איברים שפקעו מעל גבי המזבח -
קודם לחצות - יחזיר, ומועלין בהן,
לאחר חצות - לא יחזיר, ואין מועלין בהן.


(ז) כשם שהמזבח מקדש את הראוי לו - כך הכבש מקדש.

כשם שהמזבח והכבש מקדשין את הראוי להן - כך הכלים מקדשין.
כלי הלח - מקדשין את הלח,
ומדות היבש - מקדשות את היבש.
אין כלי לח - מקדשין את היבש,
ולא מדות היבש - מקדשות את הלח.
כלי הקודש שניקבו -
אם עושין הן מעין מלאכתן שהיו עושין, והן שלמים - מקדשין,
ואם לאו - אין מקדשין.
וכולן -
אין מקדשין - אלא בקודש.


פירושים