ביאור:תוספתא/תרומות/ט

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

תוספתא מסכת תרומות פרק תשיעי

כבשים

(א)

דג טמא שכבשו עם דג טהור,

וכן גרב שמחזיק סאתים, שבו משקל עשרה זוז ביהודה - שהן חמש סלעים בגליל

ראו משנה י, ח, וראו גם ספרא שמיני פרשה ג.
ציר שיצא משני דגים שאחד מהם טמא, וכן ציר בגרב של סאתיים שיש בו דגים טמאים במשקל של עשרה סלעים ביהודה – טמאים. אבל הדגים הטהורים נשארים טהורים (הלכה ב).
ר' יהודה נותן שיעור בציר המעיד על נוכחות דגים טמאים בכמות האוסרת.
ר' יוסי מוסיף שאם זרק את הדגים הטמאים שכל אחד מהם שקל פחות מעשרה סלעים – הציר שנשאר טהור.

דג טמא - צירו אסור. רבי יהודה אומר: רביעית בסאתים. אם 1/192 מהגרב הוא ציר טמא – כל הציר טמא ר' יוסי אומר: א' מששה עשר בו.
א"ר שמעון בן מנסיא: אין לך גרב שמחזיק סאתים,
שאין בו משקל עשרה זוז ביהודה, שהן ה' סלעים בגליל דג טמא - שאין בו רביעית
א"ר יוסי בר יהודה: בד"א? בזמן ששולה ומניח לפניו, ומצא בו כשיעור הזה
אבל אם היה נוטל וזורק ראשון, אע"פ שמצא בו יתר מכשיעור הזה - מותר משום עלילה.

(ב)

דג טמא שכבשו עם דג טהור - מדיחו ומותר
דג טמא מליח ודג טהור תפל - אסור
דג טהור מליח ודג טמא תפל - מותר
דג טמא שבשלו עם דג טהור שאי אפשר להפריד ביניהם רואין אותו כאילו הוא קפלוט מין ירק אם יש נותן טעם – אסור, ואם לאו - מותר.

(ג)
אלו הן מיני חסיות: הלוף והשום והבצלים והקפלוטות

ראו משנה י, י. ר' יהודה מתיר חסית שהתבשלה עם מינה חוץ מקפלוטות תרומה שהתבשלו עם קפלוטות חולין.

ר' יהודה אומר: אין לך מיני חסיות אלא קפלוט בלבד.

(ד)
ר' יוסי אומר: כובשין בצלין של תרומה בחומץ של חולין,

ראו משנה י, יא. תערובת של ירקות תרומה עם בשר מותר או ההפך – אסורה.
ר' אליעזר מתיחס לכבד כמו שר' עקיבא התיחס לבשר, אבל ר' יוחנן בן נורי במשנה ור' ישמעאל כאן מסייגים את דבריו.

ואין כובשין בצלין של תרומה בחומץ של תרומה, ואין צריך לומר בצלים של חולין בחומץ של תרומה
ר' עקיבה אומר: כל המתבשלין זה עם זה – מותרין, אלא עם הבשר. בשר בבשר - אסור
וכולן שנתבשלו זה עם זה - הרי אלו אסורין
רבי אליעזר אומר: כבד - אוסרת ונאסרת
רבי ישמעאל בר' יוחנן בן ברוקה אומר: שלוקה - אוסרת ואינה נאסרת. מתובלת - אוסרת ונאסרת.

(ה)
ביצים טהורות ששלקן עם ביצים טמאות, אם יש בהן בנותן טעם – אסורות, ואם לאו - מותרות

בספר התרומה החמיר בביצים ואסר אותן גם אם לא נתנו טעם.

ביצים ששלקן, ומצא באחת מהן אפרוח. אם יש בהן בנותן טעם – אסורות, ואם לאו - מותרות
גיעולי ביצים ביצים שנולדו לפני זמנן ואין להן קליפה. - מותרין באכילה. ביצים מוזרות מקולקלות, שעבר תאריך התוקף שלהן - נפש יפה תאכל
מצא באחת מהן דם - זורק את הדם ואוכל את השאר.

(ו)
אוכל אדם דגים וחגבים, בין חיין ובין מתים, ואינו חושש אינו צריך לשחטם.

ראו משנה יא, א. ר' אליעזר טוען שהיין מתבטל ותפקידו הוא רק לנטרל את הסירחון של הדגים במורייס.

יין של תרומה שנפל לתוך המורייס - אסור לזרים. ר' אליעזר בר' ישמעאל מתיר לזרים.

(ז)
נותן אדם דבילה וגרוגרות של תרומה לתוך המורייס, כדרך שנותן את התבלין

ראו משנה יא א. הברייתא הזו חולקת עליה.
בנתינה של דבלים וגרוגרות לתבלין מותר לסחוט אותן.
אם הדבלה או התבלין נתנו טעם - התבשיל מדומע ומותר רק לכהנים.

לא יסחטם להוציא מהן משקין. בתבלין - מותר מפני שהן מלאכתן
צורר את התבלין ונותנן לתוך התבשיל. אם בטל טעמן – מותרין, ואם לאו - אסורין.

שמוש בתרומה

(ח)
אין עושין את היין אלונתית, תערובת של יין מים ואפרסמון לשתיה ולסיכה, לחולים ולרוחצים ואת השמן ערב

ראו משנה יא, א. האלונתית מיועדת לחולים או לרוחצים במרחץ, ואילו היינומלין שבמשנה מיועד לכל אדם.

ואם עשה את היין אלונתית ואת השמן ערב - סך את השמן, ואין סך יין וחומץ
השמן - דרכו לסיכה. יין וחומץ - אין דרכן לסיכה.

(ט)
דבש תמרים - ר' אליעזר אומר: חייב במעשרות

ראו משנה יא, ב. ר' נתן מסביר שהדבש (סילאן) פטור ממעשרות, אבל ר' אליעזר מחייב להפריש מהתמרים גם עליו, אפילו שלא מהמוקף.
ר' נתן מסביר שגם בעניין המשקה וקבלת הטומאה מודה ר' אליעזר שאין הסילאן כדבש אלא אם ערבב בו מעט מים.

א"ר נתן: מודה ר' אליעזר שפטור מן המעשרות
אבל אומר היה ר' אליעזר, שלא יאכל מן הדבש עד שיתקן את התמרים
מודה ר' אליעזר שאם תקן התמרים, ודובשן באספמיא - שמותר
דבש תמרים ר' אליעזר מטמא משום משקה
א"ר נתן: מודה ר' אליעזר שאין זה מטמא משקה
על מה נחלקו? - על שנתן לתוכו מים; שר"א מטמא משום משקה, וחכ"א: הולכין אחר הרוב.

(י)

זיתים של תרומה; טהורים - יעשו שמן, טמאים - לא יעשו שמן

ענבים; בין טמאות בין טהורות - לא יעשו, דברי ר' מאיר

ראו משנה יא, ג. ר' מאיר מתיר להפריש רק שמן טהור. בשאר המקרים הוא מעדיף להפריש זיתים או ענבים.
לדעת ר' יעקב לפי ר' יהושע מפרישים משמן ולא מזיתים, וכן מיין טהור, אבל לא מיין מענבים טמאים.
בשיטת ר' יהושע לפי ר' יהודה עושים מהכל משקים, וזו שיטת המשנה.
רבי מסכים עם ר' יעקב בשיטת ר' יהושע וחולק עליו לגבי שיטת ר' אליעזר בעניין הענבים הטהורים.

ר' יעקב אומר: מודה ר"א לר' יהושע בזיתים טהורין, שיעשו שמן
על מה נחלקו? - על זיתים טמאים; שר' אליעזר אומר: לא יעשו, ור' יהושע אומר: יעשו
וענבים; טהורות – יעשו, וטמאות - לא יעשו
א"ר יהודה: מודה ר' יהושע ור' אליעזר בזיתים טהורים ובענבים טהורות, שיעשו
על מה נחלקו? - על הטמאים; שר"א אומר: לא יעשו, ורבי יהושע אומר: יעשו
אמר רבי: לא נחלקו ר"א ורבי יהושע על זיתים טהורין שיעשו, ועל ענבים טמאים שלא יעשו
על מה נחלקו? - על זיתים טמאים ועל ענבים טהורות, שר"א אומר: לא יעשו.

(יא)

תרומה ניתנה לאכילה ולשתיה ולסיכה.
לאכול - דבר שדרכו לאכול, ולשתות - דבר שדרכו לשתות, ולסוך - דבר שדרכו לסוך

כיצד "לאכול דבר שדרכו לאכול"? - אין מחייבין אותו לאכול קנובות של ירק

ראו שביעית ח, ב.
לדברי ר' חנינא השוו פסחים א, ו.
לעניין הרפואה השוו שבת יד, ד.

ולא פת שעיפשה ולא תבשיל שעברה צורתו
ר' חנינא סגן הכהנים אומר: תרומה שנפסלה מלאכול אדם והכלב יכול לאכלה
מטמא טומאת אוכלין, ושורפין אותה במקומה
כיצד "לשתות דבר שדרכו לשתות"? - אין מחייבין אותו להיות גומע אניגרון וסניגרון יין וחומץ מתובלים מאד
ולשתות יין בשמריו.
החושש בשיניו - לא יגמע בהן את החומץ ויהא פולט, אבל מגמע ובולע
ומטבל כדרכו ואינו חושש.
החושש בגרונו - לא יערענו בשמן, יגרגר בשמן ויפלוט אותו אבל נותן שמן הרבה לתוך אניגרון ובולע מגרגר ובולע
כיצד "לסוך דבר שדרכו לסוך"? - סך אדם שמן ע"ג מכתו
ובלבד שלא יטול במוך ובמטלית ויתן על גבי מכתו
החושש בראשו וכל מי שעלו לו חטטין - סך את השמן ואינו סך יין וחומץ
שהשמן - דרכו לסיכה; יין וחומץ - אין דרכן לסיכה.

(יב)
יין של תרומה - אין עושין אותו אלונתית, ואין עושין אותו אנומלין

סיכום איסורי השחתת התרומה: ראו לעיל הלכה ח, והברייתא חולקת על משנה יא, א, שמתירה את האנומלין.
למרות שאין שותים בדרך כלל את שיירי הכוס ביין של תרומה שותים אותם, וכן אין לרחוץ את הקטן ביין תרומה. אבל אם התגלה או נטמא – שופכים אותו.

ולא יתן משירי הכוס בידיו, והאשה לא תדיח בו את בנה
רשב"ג אומר: יין של תרומה שנטמא או שנתגלה - שופך ושונה, ואינו חושש.