ביאור:תוספתא/תרומות/ח

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


תוספתא מסכת תרומות פרק שמיני

עריכה

גידולי תרומה

עריכה
(א)
הזורע פשתן של תרומה, עד שלא הביא שליש – יופך; משהביא שליש – יקיים, דברי ר"מ


ראו משנה ט, א. ר' מאיר מאפשר גם למזיד לקיים פשתן אם הביא שליש. יש שפירשו את המשנה כר' יהודה, ויש שפרשו בה שהזורע פשתן בשוגג יהפוך אפילו אם הביאה שליש.



ר' יהודה אומר: בשוגג, עד שלא הביא – יופך, משהביא שליש – יקיים; במזיד - זה וזה יופך.

(ב)
הזורע תוספת של תרומה, וסאה עולה מתוך מאה או סאה שקדושתה בטלה במאה אבל היה צריך לתת אותה לכהן - גדוליהן חולין


תוספת תרומה - ראו משנה ד, ג. ראו משנה ט, ד. בתוספת תרומה לא גזרו על הגידולים. הסאה שעלתה אינה חייבת בגידולים אפילו לפי ר' אליעזר (ראו משנה ה, ב,) ולפי חכמים המדומע פטור מהגידולים אם אין בו מחצית תרומה.
טומאת ידים וטומאת טבול יום אינה חלה על גדולי הקדש כשם שאינה חלה על החולין.
וראו משנה ט, ג. ר' שמעון מתיר לתת לבהמה כרשינים אפילו אם דשה גידול אחר, כי זה עדיף לבהמה.



גדולי הקדש אין חייבין עליהן קרן וחומש
ואין משלמים מהן קרן וחומש על מקום אחר, אלא לפי חשבון, וחייבין בחלה
הידים והטבול יום אין פוסלין בהן כדרך שפוסלין בחולין
הדש כיצד יעשה? מביא קפיפה ותולה בצואר בהמה, ונותן לתוכה חולין
ר"ש אומר: נותן לתוכה כרשינין והן יפות לה מהכל.

(ג)
מאה לגינין של תרומה ואחד של חולין - כולן מותרין בדבר שזרעו כלה


ראו משנה ט, ה. לעניין התלישה השוו ערלה א, ו



אבל בדבר שאין זרעו כלה - לא יעלה, שאין קרקע עולה באחד ומאה
תלש – יעלה, ובלבד שלא יתכוין ויתלוש
ר' שמעון אומר: אף יתכוין ויתלוש, ויעלה באחד ומאה.

(ד)
ליטרא מעשר ראשון שנטעה, והרי בה כעשר לטרין


אם לא הפריש תרומת מעשר לפני שנטע, צריך להפריש אותה מהיבול, ולכן יפריש פעמיים תרומת מעשר.



חייבת בתרומה במעשר ראשון ובמעשר שני
ובמעשר ראשון שבה - עושה אותה תרומת מעשר על מעשר ראשון שנטע
ליטרא מ"ש שנטעה, והרי בה כעשר לטרין
חייבת בתרומה ובמעשר ראשון ובמעשר שני
חוזר ופודה את מעשר שני שנטע.

(ה)
המנכש עם הכותי בחסית, שפירותיו טבל, לא יאכל מפירותיהן עראי


ראו משנה ט, ז. הברייתא משלימה את המשנה למקרה שבעל השדה הוא כותי.



ר"ש בן אלעזר אומר: במוצאי שביעית עם ישראל - מותר.

(ו)
רבי נתן בר יוסף אומר: שתילי בצלים, שאין זרעם כלה עד ג' שנים - אסורין, מכאן ואילך - מותרין.


ראו משנה י, ה, לעניין התלתן. כאן מדובר על מעשר שני.



המפריש חבילי תלתן של מעשר - הרי זה פודה את העץ ואת הזרע

תערובות וספקות

עריכה
(ז)
תלתן שנפלה בבור של מים, ר"מ אוסר ור' יהודה מתיר


ראו משנה י, ה, בהנחה שהזרע אינו נותן טעם במים. ר' שמעון עוסק במשנה הנ"ל ומגביל אותה, שאם לא שקעה החבילה במים אפילו אם יש בזרע כדי ללתת טעם מותר, כי יכול להוציא אותה מהבור.



אר"ש: בד"א? בזמן ששקעה, אבל לא שקעה - הרי זו מותרת.

(ח)

תפוח שרסקו ונתנו תוך העיסה וחימצה

ר' יוסי אומר אין חימוצו חמץ


ראו משנה י, ב.
החומץ והגריסים ראו ע"ז ה, ב, שאינו נותן טעם.
התמרים רכים והגרוגרות מבוקעות, אחרת ידיחם במים, ראו לקמן הלכה י.



אחד נותן טעם לשבח וא' נותן טעם לפגם - זה וזה אסור, דר"מ
רש"א: לשבח אסור, לפגם מותר
כגון החומץ שנפל לגריסין, וגריסין שנפלו לתוך הבור של מים
תמרים שנפל על גביהן יין, גרוגרות שנפל על גביהן שמן - הרי זה אסור, ור"ש מתיר.

(ט)
שאור של תרומה שנפל לתוך העיסה והגביהו, ואח"כ נתחמץ - מותר


השאור התבטל במאה והוגבה, ולמרות שחימץ את העיסה הוא מבוטל.
אבל שאור של שביעית לא מוגבה ולכן חימוץ אוסר את כל העיסה.
לגבי ההצטרפות של השאורים ראו ערלה ב, יד.



שאור של שביעית שנפל לתוך העיסה, ידע בו ואח"כ נתחמץ - אסור
שאור של תרומה ושל שביעית שנפל לתוך העיסה, לא בזה כדי לחמץ ולא בזה כדי לחמץ
ונצטרפו וחימצו - אסור לזרים. ר' אליעזר בר' שמעון מתיר לזרים
היה בזה כדי לחמץ ובזה כדי לחמץ, ונצטרפו וחימצו - אסור לכהנים
ר' אליעזר בר' שמעון מתיר לכהנים.

(י)
יין של תרומה שנפל על גבי פירות, ידיחן – והן מותרים

וכן שמן של תרומה שנפל על הפירות שאינם מבוקעים, ידיחן - והן מותרין.
וכן שמן של תרומה על גבי יין, יקפה אותו - והיין מותר
נפל על גבי ציר – יקפנו, כדי שיבטל טעם שומן שבו.

(יא)
כלים שסכן בשמן טמא, וחזר וסכן בשמן טהור


ראו ערלה ב, יג.
ר' אליעזר ממליץ לסוך בשמן תרומה טמא ואחר כך בשמן טהור רגיל, כך שהשמן הטמא ייפלט וינוגב לפני הטבילה. חכמים ממליצים לסוך בשמן טהור ואחר כך בשמן טמא כדי שהשמן הטמא ייפלט. וראו לקמן י, יא.



או שסכן בשמן טהור, וחזר וסכן בשמן טמא
ר' אליעזר אומר: אחר הראשון אני בא; וחכ"א: אחר האחרון
שר' אליעזר אומר: יהא אדם סך את כליו שמן טמא, וחוזר וסכן בשמן טהור
כשהן מוציאין - אין מוציאין אלא מן הראשון
וחכ"א: יהא אדם סך את כליו שמן טהור, וחוזר וסך שמן טמא
כשהן מוציאין - אין מוציאין אלא מן האחרון
כלים שסכן שמן טמא ונגבם - משתמש בהן בטהרה. חזרו ויצאו מהן משקין - טמאין.

(יב)
קדירה שבשל בה בשר - לא יבשל בה חלב


האיסור בדיעבד הוא רק אם יש טעם של בשר בתבשיל החלבי וההיפך. היום מחמירים.



בישל בה בשר חולין - לא יבשל בה תרומה; תרומה - לא יבשל בה חולין
ואם בשלן - ה"ז בנותן טעם.

(יג)
היו לפניו שתי קדירות, אחת של תרומה ואחת של חולין ולפניו מדוכה אחת מלאה בתבלין של תרומה


בניגוד לאמור במשנה ז, ה, כאן לא תולים להקל כי מדובר בתיבול האוסר בנותן טעם, ואי אפשר לתלות בספק כי הוא יתברר מיד כשיטעם את התבשיל.
אבל במקרים השני והשלישי יש ספק במקור התבלין ואפשר לתלות שהשתמש בתבלין החולין לתיבול החולין.
במקרה השלישי יש ספק ספיקא ולכן יכול לטעום את תבשיל החולין כדי לבדוק אם תיבל אותו.
לגבי הסיום – ראו לעיל ו, טו.



נתן לתוך אחת מהן, ואין ידוע לאיזה מהן נתן - הרי אני אומר לתוך של חולין נתן
היו לפניו שתי מדוכות, אחת של חולין ואחת של תרומה, ולפניו קדירה אחת של חולין
נתן מאחת מהן, ואין ידוע מאיזה מהן נתן - הריני אומר מתוך של חולין נתן
היו לפניו שתי קדירות, אחת של חולין ואחת של תרומה
ולפניהן שתי מדוכות, אחת של תרומה וא' של חולין
נתן משתיהן, ואינו יודע אם מזו לתוך זו ואם זו לתוך זו
הריני אומר תרומה לתוך תרומה נתן, וחולין לתוך חולין נתן
ואם היה טבל מעשר ראשון ומעשר שני - הרי זה אסור
שלא התירו ספק דמוע אלא בדבר שיש לו מתירין.

(יד)
חתיכה של בשר אסורה שנתערבה בחתיכות, אפילו הן אלף - כולן אסורות


ראו חולין ז, ה.
ת"ק מחמיר בחתיכות של בשר ונראה שהוא בשיטת ר' מאיר בערלה ג, ז. ר' יהודה כר' עקיבא שם, והמתיר את הבשר ואת הפרוסה במאה – כחכמים, ונראה שהם האומרים "ואם נמחית בנותן טעם".



הרוטב - בנותן טעם.
אם נמחית החתיכה, ואי אפשר להוציאה - ה"ז בנותן טעם
חתיכה של חטאת שנתערבה במאה חתיכות של חולין
וכן פרוסה של לחם הפנים שנתערבה בק' פרוסות של חולין - הרי אלו יעלו. ר' יהודה אומר לא יעלו
חתיכה של חטאת טמאה שנתערבה בק' חתיכות של חטאת טהורה,
וכן פרוסה של לחם הפנים טמא שנתערבה בק' פרוסות של לחם הפנים טהור - הרי אלו יעלו
רבי יהודה אומר: לא יעלו
וכן בחלות תודה טבל, ויין נסך: מין במינו - כל שהוא, ושלא במינו - בנותן טעם
ושאר כל האיסורין, בין במינן בין שלא במינן - בנותן טעם.