משנה עדויות א

(הופנה מהדף משנה עדיות א)


עדויות פרק א', ב: משנה תוספתא ירושלמי בבלי


<<משנהסדר נזיקיןמסכת עדויותפרק ראשון ("שמאי אומר")>>

פרקי מסכת עדויות: א ב ג ד ה ו ז ח

משנה אמשנה במשנה ג •  משנה ד •  משנה ה • משנה ו • משנה ז • משנה ח • משנה ט • משנה י • משנה יא • משנה יב • משנה יג • משנה יד • 

נוסח הרמב"םמנוקדמפרשים
פרק זה במהדורה המבוארת | במהדורה המנוקדת

לצפייה בכתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית לחצו כאן


שמאי אומר, כל הנשים דיין שעתן.

והלל אומר, מפקידה לפקידה, אפילו לימים הרבה.

וחכמים אומרים, לא כדברי זה ולא כדברי זה, אלא מעת לעת ממעטת על יד מפקידה לפקידה, ומפקידה לפקידה ממעטת על יד מעת לעת.

כל אשה שיש לה וסת, דיה שעתה.

המשמשת בעדים, הרי זו כפקידה, ממעטת על יד מעת לעת ועל יד מפקידה לפקידה.

שמאי אומר, מקב לחלה.

והלל אומר, מקביים.

וחכמים אומרים, לא כדברי זה ולא כדברי זה, אלא קב ומחצה חייבים בחלה.

ומשהגדילו המדות אמרו, חמשת רבעים חייבין.

רבי יוסי אומר, חמשה פטורין, חמשה ועוד, חייבין.

הלל אומר, מלא הין מים שאובין פוסלין את המקוה, [ אלא ] שאדם חייב לומר בלשון רבו.

ושמאי אומר, תשעה קבין.

וחכמים אומרים, לא כדברי זה ולא כדברי זה, אלא עד שבאו שני גרדיים משער האשפות שבירושלים והעידו משום שמעיה ואבטליון, שלשת לוגין מים שאובין פוסלין את המקוה, וקיימו חכמים את דבריהם.

ולמה מזכירין את דברי שמאי והלל לבטלה, ללמד לדורות הבאים שלא יהא אדם עומד על דבריו, שהרי אבות העולם לא עמדו על דבריהם.

ולמה מזכירין דברי היחיד בין המרובין הואיל ואין הלכה אלא כדברי המרובין, שאם יראה בית דין את דברי היחיד ויסמוך עליו, שאין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חברו עד שיהיה גדול ממנו בחכמה ובמנין.

היה גדול ממנו בחכמה אבל לא במנין, במנין אבל לא בחכמה, אינו יכול לבטל דבריו, עד שיהיה גדול ממנו בחכמה ובמנין.

אמר רבי יהודה, אם כן למה מזכירין דברי היחיד בין המרובין לבטלה, שאם יאמר האדם כך אני מקובל, יאמר לו כדברי איש פלוני שמעת.

בית שמאי אומרים, רובע עצמות מן העצמים, בין משנים בין משלשה.

ובית הלל אומרים, רובע עצמות מן הגויה, מרוב הבנין או מרוב המנין.

שמאי אומר, אפלו מעצם אחד.

כרשיני תרומה, בית שמאי אומרים, שורין ושפין בטהרה, ומאכילין בטומאה.

בית הלל אומרים, שורין בטהרה, ושפין ומאכילין בטומאה.

שמאי אומר, יאכלו צריד.

רבי עקיבא אומר, כל מעשיהם בטומאה.

הפורט סלע ממעות מעשר שני, בית שמאי אומרים בכל הסלע מעות, ובית הלל אומרים בשקל כסף ובשקל מעות.

[ רבי מאיר אומר ] אין מחללין כסף ופירות על הכסף.

וחכמים מתירין.

הפורט סלע של מעשר שני בירושלים, בית שמאי אומרים בכל הסלע מעות, ובית הלל אומרים בשקל כסף ובשקל מעות.

הדנים לפני חכמים אומרים, בשלשה דינרים כסף ובדינר מעות.

רבי עקיבא אומר, בשלשה דינרים כסף וברביעית [ כסף ברביעית ] מעות.

ורבי טרפון אומר, ארבעה אספרי כסף.

שמאי אומר, יניחנה בחנות ויאכל כנגדה.

כסא של כלה שנטלו חפוייו, בית שמאי מטמאין, ובית הלל מטהרין.

שמאי אומר, אף מלבן של כסא, טמא.

כסא שקבעו בעריבה, בית שמאי מטמאין, ובית הלל מטהרין.

שמאי אומר, אף העשוי בה.

אלו דברים שחזרו בית הלל להורות כדברי בית שמאי.

האשה שבאה ממדינת הים ואמרה מת בעלי, תינשא. מת בעלי, תתיבם.

ובית הלל אומרים, לא שמענו אלא בבאה מן הקציר בלבד.

אמרו להם בית שמאי, אחת הבאה מן הקציר ואחת הבאה מן הזיתים ואחת הבאה ממדינת הים, לא דברו בקציר אלא בהווה.

חזרו בית הלל להורות כבית שמאי.

בית שמאי אומרים, תינשא ותיטול כתובתה.

ובית הלל אומרים, תינשא ולא תיטול כתובתה.

אמרו להם בית שמאי, התרתם את הערוה החמורה, לא תתירו את הממון הקל.

אמרו להם בית הלל, מצינו שאין האחים נכנסין לנחלה על פיה.

אמרו להם בית שמאי, והלא מספר כתובתה נלמוד, שהוא כותב לה, שאם תינשאי לאחר תיטלי מה שכתוב ליך.

חזרו בית הלל להורות כדברי בית שמאי.

מי שחציו עבד וחציו בן חורין, עובד את רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד, דברי בית הלל.

אמרו להם בית שמאי, תקנתם את רבו, ואת עצמו לא תקנתם. לישא שפחה, אינו יכול. בת חורין, אינו יכול. ליבטל, והלא לא נברא העולם אלא לפריה ורביה, שנאמר (ישעיה מה, יח) לא תהו בראה, לשבת יצרה.

אלא, מפני תקון העולם, כופין את רבו ועושה אותו בן חורין וכותב שטר על חצי דמיו.

חזרו בית הלל להורות כבית שמאי.

כלי חרס מציל על הכל, כדברי בית הלל.

ובית שמאי אומרים, אינו מציל אלא על האוכלין ועל המשקין ועל כלי חרס.

אמרו להם בית הלל, מפני מה.

אמרו להם בית שמאי, מפני שהוא טמא על גב עם הארץ, ואין כלי טמא חוצץ.

אמרו להם בית הלל, והלא טהרתם אוכלים ומשקין שבתוכו.

אמרו להם בית שמאי, כשטהרנו אוכלים ומשקים שבתוכו, לעצמו טהרנו.

אבל כשטהרת את הכלי, טהרת לך ולו.

חזרו בית הלל להורות כדברי בית שמאי.

(א)

שַׁמַּאי אוֹמֵר:

כָּל הַנָּשִׁים דַּיָּן שַׁעְתָּן;
וְהִלֵּל אוֹמֵר:
מִפְּקִידָה לִפְקִידָה,
אֲפִלּוּ לְיָמִים הַרְבֵּה.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים:
לֹא כְּדִבְרֵי זֶה וְלֹא כְּדִבְרֵי זֶה;
אֶלָּא מֵעֵת לְעֵת – מְמַעֶטֶת עַל יַד מִפְּקִידָה לִפְקִידָה,
וּמִפְּקִידָה לִפְקִידָה מְמַעֶטֶת עַל יַד מֵעֵת לְעֵת.
כָּל אִשָּׁה שֶׁיֵּשׁ לָהּ וֶסֶת, דַּיָּהּ שַׁעְתָּהּ.
הַמְּשַׁמֶּשֶׁת בְּעִדִּים,
הֲרֵי זוֹ כִּפְקִידָה:
מְמַעֶטֶת עַל יַד מֵעֵת לְעֵת, וְעַל יַד מִפְּקִידָה לִפְקִידָה:
(ב)

שַׁמַּאי אוֹמֵר, מִקַּב לַחַלָּה;

וְהִלֵּל אוֹמֵר: מִקַּבַּיִים.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים:
לֹא כְּדִבְרֵי זֶה וְלֹא כְּדִבְרֵי זֶה,
אֶלָּא קַב וּמֶחֱצָה חַיָּבִים בַּחַלָּה.
וּמִשֶּׁהִגְדִּילוּ הַמִּדּוֹת, אָמְרוּ:
חֲמֵשֶׁת רְבָעִים חַיָּבִין.
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר:
חֲמִשָּׁה, פְּטוּרִין;
חֲמִשָּׁה וְעוֹד, חַיָּבִין:
(ג)

הִלֵּל אוֹמֵר:

מְלֹא הִין מַיִם שְׁאוּבִין פּוֹסְלִין אֶת הַמִּקְוֶה,
אֶלָּא שֶׁאָדָם חַיָּב לוֹמַר בִּלְשׁוֹן רַבּוֹ;
וְשַׁמַּאי אוֹמֵר: תִּשְׁעָה קַבִּין.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים:
לֹא כְּדִבְרֵי זֶה וְלֹא כְּדִבְרֵי זֶה,
אֶלָּא עַד שֶׁבָּאוּ שְׁנֵי גַּרְדִּיִּים מִשַּׁעַר הָאַשְׁפּוֹת שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם,
וְהֵעִידוּ מִשּׁוּם שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן:
שְׁלֹשֶׁת לֻגִּין מַיִם שְׁאוּבִין פּוֹסְלִין אֶת הַמִּקְוֶה;
וְקִיְּמוּ חֲכָמִים אֶת דִּבְרֵיהֶם:
(ד)

וְלָמָּה מַזְכִּירִין אֶת דִּבְרֵי שַׁמַּאי וְהִלֵּל לְבַטָּלָה?

לְלַמֵּד לַדּוֹרוֹת הַבָּאִים,
שֶׁלֹּא יְהֵא אָדָם עוֹמֵד עַל דְּבָרָיו;
שֶׁהֲרֵי אֲבוֹת הָעוֹלָם לֹא עָמְדוּ עַל דִּבְרֵיהֶם:
(ה)

וְלָמָּה מַזְכִּירִין דִּבְרֵי הַיָּחִיד בֵּין הַמְּרֻבִּין,

הוֹאִיל וְאֵין הֲלָכָה אֶלָּא כְּדִבְרֵי הַמְּרֻבִּין?
שֶׁאִם יִרְאֶה בֵּית דִּין אֶת דִּבְרֵי הַיָּחִיד וְיִסְמֹךְ עָלָיו,
שֶׁאֵין בֵּית דִּין יָכוֹל לְבַטֵּל דִּבְרֵי בֵּית דִּין חֲבֵרוֹ,
עַד שֶׁיִּהְיֶה גָּדוֹל מִמֶּנּוּ בְּחָכְמָה וּבְמִנְיָן.
הָיָה גָּדוֹל מִמֶּנּוּ בְּחָכְמָה אֲבָל לֹא בְּמִנְיָן,
בְּמִנְיָן אֲבָל לֹא בְּחָכְמָה,
אֵינוֹ יָכוֹל לְבַטֵּל דְּבָרָיו,
עַד שֶׁיִּהְיֶה גָּדוֹל מִמֶּנּוּ בְּחָכְמָה וּבְמִנְיָן:
(ו)

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה:

אִם כֵּן,
לָמָּה מַזְכִּירִין דִּבְרֵי הַיָּחִיד בֵּין הַמְּרֻבִּין לְבַטָּלָה?
שֶׁאִם יֹאמַר הָאָדָם:
כָּךְ אֲנִי מְקֻבָּל,
יֹאמַר לוֹ:
כְּדִבְרֵי אִישׁ פְּלוֹנִי שָׁמַעְתָּ:
(ז)

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים:

רֹבַע עֲצָמוֹת מִן הָעֲצָמִים,
בֵּין מִשְּׁנַיִם, בֵּין מִשְּׁלֹשָׁה;
וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים:
רֹבַע עֲצָמוֹת מִן הַגְּוִיָּה,
מֵרֹב הַבִּנְיָן, אוֹ מֵרֹב הַמִּנְיָן.
שַׁמַּאי אוֹמֵר:
אֲפִלּוּ מֵעֶצֶם אֶחָד:
(ח)

כַּרְשִׁינֵי תְּרוּמָה,

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים:
שׁוֹרִין וְשָׁפִין בְּטָהֳרָה,
וּמַאֲכִילִין בְּטֻמְאָה;
בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים:
שׁוֹרְין בְּטָהֳרָה,
וְשָׁפִין וּמַאֲכִילִין בְּטֻמְאָה.
שַׁמַּאי אוֹמֵר:
יֵאָכְלוּ צָרִיד.
רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר:
כָּל מַעֲשֵׂיהֶם בְּטֻמְאָה:
(ט)

הַפּוֹרֵט סֶלַע מִמְּעוֹת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי,

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים:
בְּכָל הַסֶּלַע מָעוֹת;
וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים:
בְּשֶׁקֶל כֶּסֶף, וּבְשֶׁקֶל מָעוֹת.
רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר:
אֵין מְחַלְּלִין כֶּסֶף וּפֵרוֹת עַל הַכֶּסֶף;
וַחֲכָמִים מַתִּירִין:
(י)

הַפּוֹרֵט סֶלַע שֶׁל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בִּירוּשָׁלַיִם,

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים:
בְּכָל הַסֶּלַע מָעוֹת;
וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים:
בְּשֶׁקֶל כֶּסֶף, וּבְשֶׁקֶל מָעוֹת.
הַדָּנִים לִפְנֵי חֲכָמִים אוֹמְרִים:
בִּשְׁלֹשָׁה דִּינָרִים כֶּסֶף, וּבְדִינָר מָעוֹת.
רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: בִּשְׁלֹשָׁה דִּינָרִים כֶּסֶף,
וּבִרְבִיעִית כֶּסֶף, בִּרְבִיעִית מָעוֹת.
וְרַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר:
אַרְבָּעָה אַסְפְּרֵי כֶּסֶף.
שַׁמַּאי אוֹמֵר:
יַנִּיחֶנָּה בַּחֲנוּת, וְיֹאכַל כְּנֶגְדָּהּ:
(יא)

כִּסֵּא שֶׁל כַּלָּה שֶׁנִּטְּלוּ חִפּוּיָיו,

בֵּית שַׁמַּאי מְטַמְּאִין,
וּבֵית הִלֵּל מְטַהֲרִין.
שַׁמַּאי אוֹמֵר:
אַף מַלְבֵּן שֶׁל כִּסֵּא, טָמֵא.
כִּסֵּט שֶׁקְּבָעוֹ בַּעֲרֵבָה,
בֵּית שַׁמַּאי מְטַמְּאִין,
וּבֵית הִלֵּל מְטַהֲרִין.
שַׁמַּאי אוֹמֵר:
אַף הֶעָשׂוּי בָּהּ:
(יב)

אֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁחָזְרוּ בֵּית הִלֵּל לְהוֹרוֹת כְּדִבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי.

הָאִשָּׁה שֶׁבָּאָה מִמְּדִינַת הַיָּם,
וְאָמְרָה: מֵת בַּעְלִי,
תִּנָּשֵׂא.
מֵת בַּעְלִי,
תִּתְיַבֵּם.
וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים:
לֹא שָׁמַעְנוּ אֶלָּא בְּבָאָה מִן הַקָּצִיר בִּלְבַד.
אָמְרוּ לָהֶם בֵּית שַׁמַּאי:
אַחַת הַבָּאָה מִן הַקָּצִיר,
וְאַחַת הַבָּאָה מִן הַזֵּיתִים,
וְאַחַת הַבָּאָה מִמְּדִינַת הַיָּם;
לֹא דִבְּרוּ בַּקָּצִיר, אֶלָּא בַהוֹוֶה.
חָזְרוּ בֵּית הִלֵּל לְהוֹרוֹת כְּבֵית שַׁמַּאי.
בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים:
תִּנָּשֵׂא וְתִטֹּל כְּתֻבָּתָהּ;
וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים:
תִּנָּשֵׂא וְלֹא תִּטֹּל כְּתֻבָּתָהּ.
אָמְרוּ לָהֶם בֵּית שַׁמַּאי:
הִתַּרְתֶּם אֶת הָעֶרְוָה הַחֲמוּרָה,
לֹא תַּתִּירוּ אֶת הַמָּמוֹן הַקַּל?
אָמְרוּ לָהֶם בֵּית הִלֵּל:
מָצִינוּ שֶׁאֵין הָאַחִים נִכְנָסִין לַנַּחֲלָה עַל פִּיהָ.
אָמְרוּ לָהֶם בֵּית שַׁמַּאי:
וַהֲלֹא מִסֵּפֶר כְּתֻבָּתָהּ נִלְמֹד,
שֶׁהוּא כּוֹתֵב לָהּ,
שֶׁאִם תִּנָּשְׂאִי לְאַחֵר,
תִּטְּלִי מַה שֶּׁכָּתוּב לִיךְ.
חָזְרוּ בֵּית הִלֵּל לְהוֹרוֹת כְּדִבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי:
(יג)

מִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶּן חוֹרִין,

עוֹבֵד אֶת רַבּוֹ יוֹם אֶחָד,
וְאֶת עַצְמוֹ יוֹם אֶחָד,
דִּבְרֵי בֵּית הִלֵּל.
אָמְרוּ לָהֶם בֵּית שַׁמַּאי:
תִּקַּנְתֶּם אֶת רַבּוֹ,
וְאֶת עַצְמוֹ לֹא תִּקַּנְתֶּם.
לִשָּׂא שִׁפְחָה, אֵינוֹ יָכוֹל;
בַּת חוֹרִין, אֵינוֹ יָכוֹל.
לִבָּטֵל?
וַהֲלֹא לֹא נִבְרָא הָעוֹלָם אֶלָּא לִפְרִיָּה וּרְבִיָּה, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו מה, יח):
"לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ, לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ".
אֶלָּא, מִפְּנֵי תִּקּוּן הָעוֹלָם,
כּוֹפִין אֶת רַבּוֹ,
וְעוֹשֶׂה אוֹתוֹ בֶּן חוֹרִין,
וְכוֹתֵב שְׁטָר עַל חֲצִי דָּמָיו.
חָזְרוּ בֵּית הִלֵּל לְהוֹרוֹת כְּבֵית שַׁמַּאי:
(יד)

כְּלִי חֶרֶס מַצִּיל עַל הַכֹּל,

כְּדִבְרֵי בֵּית הִלֵּל.
וּבֵית שַׁמַּאי אוֹמְרִים:
אֵינוֹ מַצִּיל אֶלָּא עַל הָאֳכָלִין וְעַל הַמַּשְׁקִין וְעַל כְּלֵי חֶרֶס.
אָמְרוּ לָהֶם בֵּית הִלֵּל:
מִפְּנֵי מָה?
אָמְרוּ לָהֶם בֵּית שַׁמַּאי:
מִפְּנֵי שֶׁהוּא טָמֵא עַל גַּב עַם הָאָרֶץ,
וְאֵין כְּלִי טָמֵא חוֹצֵץ.
אָמְרוּ לָהֶם בֵּית הִלֵּל:
וַהֲלֹא טִהַרְתֶּם אֳכָלִים וּמַשְׁקִין שֶׁבְּתוֹכוֹ.
אָמְרוּ לָהֶם בֵּית שַׁמַּאי:
כְּשֶׁטִּהַרְנוּ אֳכָלִים וּמַשְׁקִים שֶׁבְּתוֹכוֹ, לְעַצְמוֹ טִהַרְנוּ;
אֲבָל כְּשֶׁטִּהַרְתָּ אֶת הַכְּלִי, טִהַרְתָּ לְךָ וְלוֹ.
חָזְרוּ בֵּית הִלֵּל לְהוֹרוֹת כְּדִבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי:


נוסח הרמב"ם

(א) שמאי אומר: כל הנשים - דיין שעתן.

הלל אומר: מפקידה לפקידה - אפילו לימים הרבה.
וחכמים אומרין: לא כדברי זה, ולא כדברי זה, אלא -
מעת לעת - ממעטת על יד מפקידה לפקידה,
ומפקידה לפקידה - ממעטת על יד מעת לעת.
כל אשה שיש לה וסת - דייה שעתה.
והמשמשת בעדים - הרי זו כפקידה,
וממעטת על יד מעת לעת, ועל יד מפקידה לפקידה.


(ב) שמאי אומר: מקב חלה.

הלל אומר: מקביים.
וחכמים אומרין: לא כדברי זה, ולא כדברי זה, אלא - קב ומחצה חייבין בחלה.
משהגדילו המידות אמרו: חמשת רבעים חייבין.
רבי יוסי אומר: חמישה - פטורין,
חמישה ועוד - חייבין.


(ג) הלל אומר: מלא הין מים שאובין - פוסלין את המקוה,

שאדם חייב לומר כלשון רבו.
שמאי אומר: תשעת קבין.
וחכמים אומרין: לא כדברי זה, ולא כדברי זה,
עד שבאו שני גרדיים משער האשפות שבירושלים,
והעידו משם שמעיה ואבטליון,
ששלשת לוגין מים שאובין - פוסלין את המקוה,
וקיימו את דבריהם.


(ד) ולמה מזכירין דברי שמאי והלל לבטלן?

ללמד לדורות הבאין,
שלא יהא אדם - עומד על דברו,
שהרי אבות העולם - לא עמדו על דבריהם.


(ה) ולמה מזכירין דברי היחיד בין המרובים?

הואיל ואין הלכה - אלא כדברי המרובין,
שאם יראה בית דין את דברי היחיד, ויסמוך עליו -
שאין בית דין, יכול לבטל את דברי בית דין חברו - עד שיהא גדול ממנו בחכמה ובמנין.
היה גדול ממנו בחכמה - אבל לא במנין,
במנין - אבל לא בחכמה,
אינו יכול לבטל את דברו - עד שיהא גדול ממנו בחכמה ובמנין.


(ו) אמר רבי יהודה:

אם כן, למה מזכירין דברי היחיד בין המרובין לבטלן?
שאם יאמר אדם: כך אני מקובל,
יאמר לו: כדברי איש פלוני - שמעת.


(ז) בית שמאי אומרין:

רובע עצמות מן העצמים - בין משנים, ובין משלשה.
בית הלל אומרין:
רובע עצמות מן הגוויה - מרוב הבניין, או מרוב המנין.
שמאי אומר: אפילו מעצם אחד.


(ח) כרשיני תרומה -

בית שמאי אומרין:
שורין ושפין - בטהרה,
ומאכילין - בטומאה.
בית הלל אומרין:
שורין - בטהרה,
ושפין ומאכילין - בטומאה.
שמאי אומר: יאכלו צריד.
רבי עקיבה אומר: כל מעשיהם - בטומאה.


(ט) הפורט סלע ממעות מעשר שני -

בית שמאי אומרין: בכל הסלע מעות.
ובית הלל אומרין: בשקל כסף, ובשקל מעות.
רבי מאיר אומר: אין מחללין כסף ופירות - על הכסף.
וחכמים - מתירין.


(י) הפורט סלע של מעשר שני בירושלים -

בית שמאי אומרין: בכל הסלע מעות.
ובית הלל אומרין: בשקל כסף, ובשקל מעות.
הדנים לפני חכמים אמרו: בשלשה דינרים כסף, ובדינר מעות.
רבי עקיבה אומר: בשלשה דינרים כסף, וברבעת כסף, וברבעת מעות.
רבי טרפון אומר: ארבעה אספרי כסף.
שמאי אומר: יניחנה בחנות - ויאכל כנגדה.


(יא) כיסא של כלה שניטלו חיפויו -

בית שמאי - מטמאין.
ובית הלל - מטהרין.
שמאי אומר: אף מלבן של כיסא - טמא.
כיסא שקבעו בעריבה -
בית שמאי - מטמאין.
ובית הלל - מטהרין.
שמאי אומר: אף העשוי בה.


(יב) אלו דברים - שחזרו בית הלל להורות כדברי בית שמאי.

האשה שבאה ממדינת הים,
ואמרה: מת בעלי - תינשא,
מת בעלי - תתיבם.
ובית הלל אומרין: לא שמענו - אלא בבאה מן הקציר בלבד.
אמרו להן בית שמאי:
אחת הבאה מן הקציר,
ואחת הבאה מן הזיתים,
ואחת הבאה ממדינת הים,
לא דברו בקציר - אלא בהווה.
חזרו בית הלל - להורות כדברי בית שמאי.
בית שמאי אומרין: תינשא - ותיטול כתובה.
ובית הלל אומרין: תינשא - ולא תיטול כתובה.
אמרו להן בית שמאי לבית הלל:
התרתם את הערוה החמורה - לא תתירו את הממון הקל?
אמרו להן בית הלל:
מצינו, שאין האחין נכנסין לנחלה על פיה.
אמרו להן בית שמאי:
והלוא מספר כתובתה נלמוד,
שהוא כותב לה, שאם תינשאי לאחר - תיטלי מה שכתוב ליך.
חזרו בית הלל - להורות כדברי בית שמאי.


(יג) מי שחציו עבד, וחציו בן חורין -

עובד את עצמו יום אחד, ואת רבו יום אחד - כדברי בית הלל.
בית שמאי אומרין:
תיקנתם את רבו - ואת עצמו לא תיקנתם,
לישא שפחה - אינו יכול,
בת חורין - אינו יכול,
יבטל?
והלוא לא נברא העולם - אלא לפריה ורביה,
שנאמר: "לא תוהו בראה, לשבת יצרה" (ישעיהו מה יח),
אלא, מפני תיקון העולם - כופין את רבו,
ועושה אותו בן חורין,
וכותב שטר - על חצי דמיו.
חזרו בית הלל - להורות כדברי בית שמאי.


(יד) כלי חרס - מציל על הכל, כדברי בית הלל.

בית שמאי אומרין: אינו מציל, אלא - על האוכלים, ועל המשקין, ועל כלי חרס.
אמרו להם בית הלל: מפני מה?
אמרו להם בית שמאי: מפני שהוא טמא על גב עם הארץ,
ואין כלי טמא - חוצץ.
אמרו להם בית הלל: והלוא טיהרתם אוכלין ומשקין שבתוכו?
אמרו להם בית שמאי: כשטיהרנו אוכלין ומשקין שבתוכו - לעצמו טיהרנו,
אבל כשטיהרת את הכלי - טיהרת לך, ולו.
חזרו בית הלל - להורות כדברי בית שמאי.