משנה עדויות ב

(הופנה מהדף משנה עדיות ב)


עדויות פרק ב', ב: משנה תוספתא ירושלמי בבלי


<<משנהסדר נזיקיןמסכת עדויותפרק שני ("רבי חנינה")>>

פרקי מסכת עדויות: א ב ג ד ה ו ז ח

משנה אמשנה במשנה ג •  משנה ד •  משנה ה • משנה ו • משנה ז • משנה ח • משנה ט • משנה י • 

נוסח הרמב"םמנוקדמפרשים
פרק זה במהדורה המבוארת | במהדורה המנוקדת

לצפייה בכתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית לחצו כאן


רבי חנינא סגן הכהנים העיד ארבעה דברים.

מימיהם של כהנים לא נמנעו מלשרוף את הבשר שנטמא בולד הטומאה עם הבשר שנטמא באב הטומאה אף על פי שמוסיפין טומאה על טומאתו.

הוסיף רבי עקיבא, מימיהם של כהנים לא נמנעו מלהדליק את השמן שנפסל בטבול יום בנר שנטמא בטמא מת אף על פי שמוסיפין טומאה על טומאתו.

אמר רבי חנינא סגן הכהנים, מימי לא ראיתי עור יוצא לבית השרפה.

אמר רבי עקיבא מדבריו למדנו, שהמפשיט את הבכור ונמצא טרפה, שיאותו הכהנים בעורו.

וחכמים אומרים, לא ראינו אינו ראיה, אלא יוצא לבית השרפה.

אף הוא העיד על כפר קטן שהיה בצד ירושלים, והיה בו זקן אחד והיה מלוה לכל בני הכפר וכותב בכתב ידו ואחרים חותמים, ובא מעשה לפני חכמים והתירו.

לפי דרכך אתה למד, שהאשה כותבת את גיטה והאיש כותב את שוברו, שאין קיום הגט אלא בחותמיו.

ועל מחט שנמצאת בבשר, שהסכין והידים טהורות והבשר טמא.

ואם נמצאת בפרש, הכל טהור.

שלשה דברים אמר רבי ישמעאל לפני חכמים בכרם ביבנה.

על ביצה טרופה שהיא נתונה על גבי ירק של תרומה, שהיא חבור. ואם היתה כמין כובע, אינה חבור.

ועל שבולת שבקציר וראשה מגיע לקמה. אם נקצרת עם הקמה, הרי היא של בעל הבית. ואם לאו הרי היא של עניים.

ועל גנה קטנה שהיא מוקפת עריס. אם יש בה כמלא בוצר וסלו מכאן ומלא בוצר וסלו מכאן, תזרע. ואם לאו, לא תזרע.

שלשה דברים אמרו לפני רבי ישמעאל, ולא אמר בהם לא איסור והיתר, ופירשן רבי יהושע בן מתיא.

המפיס מורסא בשבת, אם לעשות לה פה, חייב, ואם להוציא ממנה לחה, פטור.

ועל הצד נחש בשבת, אם מתעסק שלא ישכנו, פטור. ואם לרפואה, חייב.

ועל לפסין אירוניות, שהם טהורות באהל המת וטמאות במשא הזב.

רבי אלעזר בן צדוק אומר, אף במשא הזב, טהורות, מפני שלא נגמרה מלאכתן.

שלשה דברים אמר רבי ישמעאל ולא הודה לו רבי עקיבא.

השום והבוסר והמלילות שריסקן מבעוד יום,

שרבי ישמעאל אומר יגמור משתחשך ורבי עקיבא אומר לא יגמור.

שלשה דברים אמרו לפני רבי עקיבא, שנים משום רבי אליעזר ואחד משום רבי יהושע.

שנים משום רבי אליעזר, יוצאת אשה בעיר של זהב, ומפריחי יונים פסולים לעדות.

ואחד משום רבי יהושע, השרץ בפי חולדה ומהלכת על גבי ככרות של תרומה, ספק נגע ספק לא נגע ספקו טהור.

שלשה דברים אמר רבי עקיבא, על שנים הודו לו ועל אחד לא הודו לו.

על סנדל של סיידים, שהוא טמא מדרס.

ועל שירי תנור ארבעה, שהיו אומרים שלשה.

והודו לו.

ועל אחד לא הודו לו, על כסא שנטלו שנים מחפוייו זה בצד זה, שרבי עקיבא מטמא וחכמים מטהרין.

הוא היה אומר, האב זוכה לבן: בנוי, ובכח, ובעושר, ובחכמה, ובשנים ובמספר הדורות לפניו והוא הקץ, שנאמר (ישעיה מא, ד) "קורא הדורות מראש", אף על פי שנאמר (בראשית טו, יג) "ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה", ונאמר (בראשית טו, טז) "ודור רביעי ישובו הנה".

אף הוא היה אומר חמשה דברים של שנים עשר חדש.

משפט דור המבול, שנים עשר חדש.

משפט איוב, שנים עשר חדש.

משפט המצריים, שנים עשר חדש.

משפט גוג ומגוג לעתיד לבוא, שנים עשר חדש.

משפט רשעים בגיהנם, שנים עשר חדש, שנאמר (ישעיה סו, כג) והיה מדי חדש בחדשו.

רבי יוחנן בן נורי אומר, מן הפסח ועד העצרת, שנאמר ומדי שבת בשבתו (שם סו, כג).

(א)

רַבִּי חֲנִינָא סְגַן הַכֹּהֲנִים הֵעִיד אַרְבָּעָה דְּבָרִים.

מִימֵיהֶם שֶׁל כֹּהֲנִים
לֹא נִמְנְעוּ מִלִּשְׂרֹף אֶת הַבָּשָׂר שֶׁנִּטְמָא בִּוְלַד הַטֻּמְאָה
עִם הַבָּשָׂר שֶׁנִּטְמָא בְּאַב הַטֻּמְאָה,
אַף עַל פִּי שֶׁמּוֹסִיפִין טֻמְאָה עַל טֻמְאָתוֹ.
הוֹסִיף רַבִּי עֲקִיבָא:
מִימֵיהֶם שֶׁל כֹּהֲנִים
לֹא נִמְנְעוּ מִלְּהַדְלִיק אֶת הַשֶּׁמֶן שֶׁנִּפְסַל בִּטְבוּל יוֹם
בְּנֵר שֶׁנִּטְמָא בִּטְמֵא מֵת,
אַף עַל פִּי שֶׁמּוֹסִיפִין טֻמְאָה עַל טֻמְאָתוֹ:
(ב)

אָמַר רַבִּי חֲנִינָא סְגַן הַכֹּהֲנִים:

מִיָּמַי לֹא רָאִיתִי עוֹר יוֹצֵא לְבֵית הַשְּׂרֵפָה.
אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא:
מִדְּבָרָיו לָמַדְנוּ,
שֶׁהַמַּפְשִׁיט אֶת הַבְּכוֹר וְנִמְצָא טְרֵפָה,
שֶׁיֵּאוֹתוּ הַכֹּהֲנִים בְּעוֹרוֹ.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים:
לֹא רָאִינוּ אֵינוֹ רְאָיָה,
אֶלָּא יוֹצֵא לְבֵית הַשְּׂרֵפָה:
(ג)

אַף הוּא הֵעִיד עַל כְּפָר שֶׁהָיָה בְּצַד יְרוּשָׁלַיִם,

וְהָיָה בּוֹ זָקֵן אֶחָד,
וְהָיָה מַלְוֶה לְכָל בְּנֵי הַכְּפָר,
וְכוֹתֵב בִּכְתָב יָדוֹ וַאֲחֵרִים חוֹתְמִים;
וּבָא מַעֲשֶׂה לִפְנֵי חֲכָמִים, וְהִתִּירוּ.
לְפִי דַּרְכְּךָ אַתָּה לָמֵד,
שֶׁהָאִשָּׁה כּוֹתֶבֶת אֶת גִּטָּהּ,
וְהָאִישׁ כּוֹתֵב אֶת שׁוֹבָרוֹ,
שֶׁאֵין קִיּוּם הַגֵּט אֶלָּא בְחוֹתְמָיו.

וְעַל מַחַט שֶׁנִּמְצֵאת בַּבָּשָׂר,

שֶׁהַסַּכִּין וְהַיָּדַיִם טְהוֹרוֹת,
וְהַבָּשָׂר טָמֵא;
וְאִם נִמְצֵאת בַּפֶּרֶשׁ,
הַכֹּל טָהוֹר:
(ד)

שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים אָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל לִפְנֵי חֲכָמִים בְּכֶרֶם בְּיַבְנֶה.

עַל בֵּיצָה טְרוּפָה שֶׁהִיא נְתוּנָה עַל גַּבֵּי יָרָק שֶׁל תְּרוּמָה,
שֶׁהִיא חִבּוּר;
וְאִם הָיְתָה כְּמִין כּוֹבֶד,
אֵינָהּ חִבּוּר.
וְעַל שִׁבֹּלֶת שֶׁבַּקָּצִיר וְרֹאשָׁהּ מַגִּיעַ לַקָּמָה,
אִם נִקְצְרָה עִם הַקָּמָה,
הֲרֵי הִיא שֶׁל עֲנִיִּים.
וְעַל גִּנָּה קְטַנָּה שֶׁהִיא מֻקֶּפֶת עָרִיס,
אִם יֵשׁ בָּהּ כִּמְלֹא בּוֹצֵר וְסַלּוֹ מִכָּאן וּמְלֹא בּוֹצֵר וְסַלּוֹ מִכָּאן,
תִּזָּרַע;
וְאִם לָאו,
לֹא תִּזָּרַע:
(ה)

שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים אָמְרוּ לִפְנֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל,

וְלֹא אָמַר בָּהֶם לֹא אִסּוּר וְ[לֹא] הֶתֵּר,
וּפֵרְשָׁן רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן מַתְיָא.
הַמֵּפִיס מֻרְסָא בְּשַׁבָּת,
אִם לַעֲשׂוֹת לָהּ פֶּה, חַיָּב;
וְאִם לְהוֹצִיא מִמֶּנָּה לֵחָה, פָּטוּר.
וְעַל הַצָּד נָחָשׁ בְּשַׁבָּת,
אִם מִתְעַסֵּק שֶׁלֹּא יִשְּׁכֶנּוּ, פָּטוּר;
וְאִם לִרְפוּאָה, חַיָּב.
וְעַל לְפָסִין אִירוֹנִיּוֹת,
שֶׁהֵם טְהוֹרוֹת בְּאֹהֶל הַמֵּת,
וּטְמֵאוֹת בְּמַשָּׂא הַזָּב.
רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן צָדוֹק אוֹמֵר:
אַף בְּמַשָּׂא הַזָּב טְהוֹרוֹת,
מִפְּנֵי שֶׁלֹּא נִגְמְרָה מְלַאכְתָּן:
(ו)

שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים אָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל,

וְלֹא הוֹדָה לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא.
הַשּׁוּם וְהַבֹּסֶר וְהַמְּלִילוֹת שֶׁרִסְּקָן מִבְּעוֹד יוֹם,
שֶׁרַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: יִגְמֹר מִשֶּׁתֶּחְשַׁךְ,

וְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: לֹא יִגְמֹר:

(ז)

שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים אָמְרוּ לִפְנֵי רַבִּי עֲקִיבָא,

שְׁנַיִם מִשּׁוּם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר,
וְאֶחָד מִשּׁוּם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ.
שְׁנַיִם מִשּׁוּם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר:
יוֹצֵאת אִשָּׁה בְּעִיר שֶׁל זָהָב,
וּמַפְרִיחֵי יוֹנִים פְּסוּלִים לְעֵדוּת;
וְאֶחָד מִשּׁוּם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ:
הַשֶּׁרֶץ בְּפִי חֻלְדָּה,
וּמְהַלֶּכֶת עַל גַּבֵּי כִּכָּרוֹת שֶׁל תְּרוּמָה,
סְפֵק נָגַע, סְפֵק לֹא נָגַע,
סְפֵקוֹ טָהוֹר:
(ח)

שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא;

עַל שְׁנַיִם הוֹדוּ לוֹ,
וְעַל אֶחָד לֹא הוֹדוּ לוֹ.
עַל סַנְדָּל שֶׁל סַיָּדִים,
שֶׁהוא טָמֵא מִדְרָס;
וְעַל שְׁיָרֵי תַּנּוּר אַרְבָּעָה,
שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים שְׁלֹשָׁה;
וְהוֹדוּ לוֹ.
וְעַל אֶחָד לֹא הוֹדוּ לוֹ:
עַל כִּסֵּא שֶׁנִּטְּלוּ שְׁנַיִם מֵחִפּוּיָיו זֶה בְּצַד זֶה,
שֶׁרַבִּי עֲקִיבָא מְטַמֵּא, וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין:
(ט)

הוּא הָיָה אוֹמֵר:

הָאָב זוֹכֶה לַבֵּן
בַּנּוֹי, וּבַכֹּחַ, וּבָעֹשֶׁר, וּבַחָכְמָה, וּבַשָּׁנִים,
וּבְמִסְפַּר הַדּוֹרוֹת לְפָנָיו,
וְהוּא הַקֵּץ,
שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו מא, ד): "קֹרֵא הַדֹּרוֹת מֵרֹאשׁ".
אַף עַל פִּי שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית טו, יג): "וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה",
(וְ)נֶאֱמַר (בראשית טו, טז): "וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה":
(י)

אַף הוּא הָיָה אוֹמֵר חֲמִשָּׁה דְּבָרִים שֶׁל שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ.

מִשְׁפַּט דּוֹר הַמַּבּוּל, שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ.
מִשְׁפַּט אִיּוֹב, שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ.
מִשְׁפַּט הַמִּצְרִיִּים, שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ.
מִשְׁפַּט גּוֹג וּמָגוֹג לֶעָתִיד לָבוֹא, שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ.
מִשְׁפַּט רְשָׁעִים בַּגֵּיהִנֹּם, שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ,
שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו סו, כג): "וְהָיָה מִדֵּי חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ".
רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר: מִן הַפֶּסַח וְעַד הָעֲצֶרֶת,
שֶׁנֶּאֱמַר: "וּמִדֵּי שַׁבָּת בְּשַׁבַּתּוֹ":


נוסח הרמב"ם

(א) רבי חנינה סגן הכהנים, העיד ארבעה דברים.

מימיהם של כהנים,
לא נמנעו מלשרוף את הבשר - שנטמא בוולד הטומאה
עם הבשר - שנטמא באב הטומאה,
אף על פי שמוסיפין לו טומאה, על טומאתו.
הוסיף רבי עקיבה -
מימיהם של כהנים,
לא נמנעו מלהדליק את השמן - שנפסל בטבול יום,
בנר - שנטמא בטמא מת,
אף על פי שמוסיפין לו טומאה, על טומאתו.


(ב) אמר רבי חנינה סגן הכהנים:

מימי לא ראיתי, עור יוצא לבית השריפה.
אמר רבי עקיבה: מדבריו למדנו,
שהמפשיט את הבכור, ונמצא טריפה - שיאותו הכהנים בעורו.
וחכמים אומרין: אין לא ראיתי - ראיה,
אלא יוצא לבית השריפה.


(ג) אף הוא העיד,

על כפר קטן שהיה בצד ירושלים,
והיה בו זקן אחד,
והיה מלווה לכל בני הכפר,
וכותב בכתב ידו - ואחרים חותמין.
ובא מעשה לפני חכמים - והתירו.
לפי דרכך אתה למד -
שהאשה - כותבת את גיטה,
והאיש - כותב את שוברו,
שאין קיום הגט - אלא בחותמיו.
ועל המחט הנמצאת בבשר -
שהסכין, והידים - טהורות,
והבשר - טמא.
ואם נמצאת בפרש - הכל טהור.


(ד) שלשה דברים, אמר רבי ישמעאל לפני חכמים, בכרם ביבנה.

על ביצה טרופה -
שהיא נתונה על גבי ירק של תרומה - שהיא חיבור,
ואם היתה כמין כובע - אינה חיבור.
ועל שיבולת שבקציר, וראשה מגיע לקמה -
אם נקצרת עם הקמה - הרי של בעל הבית,
ואם לאו - הרי היא של עניים.
ועל גינה קטנה, שהיא מוקפת עריס -
אם יש בה כמלוא בוצר וסלו מכאן, ומלוא בוצר וסלו מכאן - תזרע,
ואם לאו - לא תזרע.


(ה) שלשה דברים, אמרו לפני רבי ישמעאל,

ולא אמר בהן - לא איסור, ולא היתר,
ופירשן - רבי יהושע בן מתיה.
המפיס מורסה בשבת -
אם לעשות לה פה - חייב,
ואם להוציא ממנה ליחה - פטור.
והצד נחש בשבת -
אם כמתעסק, שלא ישכנו - פטור,
ואם לרפואה - חייב.
ועל לפסין ארניות -
שהן טהורות - באוהל המת,
וטמאות - במשא הזב.
רבי אליעזר ברבי צדוק אומר:
אף במשא הזב - טהורות,
מפני שלא נגמרה מלאכתן.


(ו) שלשה דברים, אמר רבי ישמעאל,

ולא הודה לו רבי עקיבה.
השום, והבוסר, והמלילות, שריסקן מבעוד יום -
שרבי ישמעאל אומר: יגמור משתחשך.
ורבי עקיבה אומר: לא יגמור.


(ז) שלשה דברים, אמרו לפני רבי עקיבה,

שנים - משום רבי אליעזר,
ואחד - משום רבי יהושע.
שנים משום רבי אליעזר -
יוצאה אשה - בעיר של זהב.
מפריחי יונים - פסולים לעדות.
ואחד משום רבי יהושע -
השרץ בפי החולדה, מהלכת על גבי כיכרות של תרומה -
ספק נגע, וספק לא נגע - ספקו טהור.


(ח) שלשה דברים, אמר רבי עקיבה,

על שנים - הודו לו,
ועל אחד - לא הודו לו.
על סנדל של סיידין - שהוא טמא מדרס,
ועל שירי תנור - ארבעה, שהיו אומרין שלשה,
והודו לו.
ועל אחד לא הודו לו -
על כיסא, שניטלו שנים מחיפוייו זה בצד זה -
שרבי עקיבה - מטמא,
וחכמים - מטהרין.


(ט) הוא היה אומר:

האב זוכה לבן -
בנואי, בכוח, בעושר, בחכמה, ובשנים,
ובמספר דורות לפניו - הוא הקץ,
שנאמר: "קורא הדורות מראש" (ישעיהו מא ד)
אף על פי שנאמר: "ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה" (בראשית טו יג),
אמר: "ודור רביעי ישובו הנה" (בראשית טו טז).


(י) אף הוא אמר חמישה דברים, של שנים שנים עשר חודש.

משפט דור המבול - שנים עשר חודש.
משפט איוב - שנים עשר חודש.
משפט המצריים - שנים עשר חודש.
משפט גוג לעתיד לבוא - שנים עשר חודש.
משפט רשעים בגיהנם - שנים עשר חודש,
שנאמר: "והיה מדי חודש בחודשו" (ישעיהו סו כג).
רבי יוחנן בן נורי אומר:
מן הפסח ועד העצרת -
שנאמר: "ומדי שבת בשבתו" (שם).