ביאור:משנה מעשרות פרק ד
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
- זרעים: ברכות פאה דמאי כלאים שביעית תרומות מעשרות מעשר שני חלה ערלה בכורים
- מועד: שבת ערובין פסחים שקלים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
- נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
- נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות עדיות עבודה זרה אבות הוריות
- קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד מדות קנים
- טהרות: כלים אהלות נגעים פרה טהרות מקואות נידה מכשירין זבים טבול יום ידים עוקצין
משנה מבוארת למסכת מעשרות: א ב ג ד ה
----
אכילת עראי וגבולותיה
עריכהחטיבה I: בישול ואכילת עראי
עריכה|
משחק מילים: כובש בשדה. ראו לעיל, א, ז, שבישול קובע למעשר. שם מדובר על קיפוי (תוספת שמן ותבלינים) לקדירה חמה. במשנה לפנינו מתברר שגם לקדירה קרה ריקה, אם הכניס רק את הקיפוי - חייב במעשרות, כי התכוון לבשל את הקיפוי לפני שיוסיף אותו לתבשיל. אם הכניס את הקיפוי לתבשיל קר - פטור, כי אין בכך גמר מלאכה. ושוו תוספתא א, י, שם עוסקים בסוחט ענבים. במקרה הזה הסוחט לתוך ידו פטור, וחייב רק אם סחט לכוס. |
(א) הכובש, השולק, המולח (בשדה) אפילו בשדה - חייב.
המכמן מטמין את המזון באדמה שיתחמם באדמה - פטור.
המטבל בשדה - פטור. שאינו בישול, ואוכל עראי.
הפוצע זיתים שיצא מהם השרף - פטור.
הסוחט זיתים על בשרו לסיכה - פטור.
- אם סחט ונתן לתוך ידו - חייב.
המקפא לתבשיל - פטור.
- לקדרה - חייב, מפני שהוא כבור קטן:
חטיבה II: שבת וסל הפירות
עריכה|
בתוספתא ג, ב, עוסקים בהטמנת תאנים מעושרות אבל לא ברור אם אלו אותן תאנים. כניסת השבת קובעת למעשר כי אין בשבת אכילת עראי! - וראו גם שבת ב, ז. לפי ר' מאיר (לעיל ב, ג), הפירות נקבעים למעשר עוד לפני כניסת השבת - ברגע שהאדם מגיע למקום שבו הוא מתכוון לשבות. לגבי כלכלת שבת - סל פירות המיוחד לשבת, שרוצה לאכול מהם לפני כניסתה - ראו עדויות ד, י. ר' יהודה מרחיב את דין כלכלת השבת של בית הלל ומחייב במעשרות גם כלכלה הנשלחת לחבר. אבל בתוספתא ג, ג נראה שהוא פוסק כבית שמאי, שפוטרים את הכלכלה מתרו"מ. נראה שהסיבה לכך שהשבת קובעת למעשר, היא שהשבת עצמה נתפסת כשינוי התחום, ולכן כל הכנה אליה היא כמשלוח מתנה לעצמנו. |
(ב) תינוקות שטמנו תאנים לשבת, ושכחו לעשרן
- לא יאכלו למוצאי שבת, עד שיעשרו.
כלכלת שבת: בית שמאי פוטרין, ובית הלל מחייבין.
- רבי יהודה אומר: אף הלוקט את הכלכלה לשלח לחברו
- לא יאכל, עד שיעשר:
|
החטיבה עוסקת בזיתים ובענבים שאינם מיועדים לאכילה, וניכרת בביטוי "מחזיר את המותר" המסמן אכילת עראי. |
חטיבה III: מחזיר את המותר בתירוש וביצהר
עריכה(ג) הנוטל זיתים מן המעטן סל זיתים שבו מועכים את הזיתים בתחילת עצירת השמן - טובל אחד אחד במלח, ואוכל.
- אם מלח ונתן לפניו - חייב.
|
זיתים העומדים להוצאת שמן, ולקח כמה מהם לאכילה. אם המליח כמה זיתים ביחד - הרי הוא כ"מולח" ממשנה א, וחייב. לדעת ר' אליעזר אם יכול להחזיר את הזיתים למעטן, כגון שהמעטן כולו נטמא, או שהאוכל היה טהור ונטל ידיו - פטור, כיוון שדעתו להחזירם. וראו תוספתא ג, ו את התשובה שהשיבו לו. הביטוי "שהוא מחזיר את המותר" מלמד שמדובר באכילת עראי. והשוו לעיל ג, ד: שם לקח את החרובים מהשדה לבהמה, ורק מה שנשאר הועלה לגג, ואילו כאן הזיתים כבר היו במעטן. דווקא הכנסת הזיתים למעטן מעידה שאכילתם אינה אלא אכילת עראי, כי הזיתים שם אינם מיועדים לאכילה. |
- רבי אליעזר אומר: מן המעטן הטהור - חייב
- ומן הטמא - פטור, מפני שהוא מחזיר את המותר:
(ד) שותים על הגת, בין על החמין בין על הצונן - פטור, דברי רבי מאיר.
|
מזיגת היין קובעת למעשר, אבל אם היתה בגת ולא בבית - לדעת ר' מאיר פטור. חכמים מבחינים בין מזיגה במים קרים, שאז יכול להחזיר את המותר לגת - לבין מזיגה בחמין, שאינה מאפשרת לעשות כך, כי התירוש לא יתסוס לאחר שהתחמם. |
- רבי אליעזר ברבי צדוק מחייב.
- וחכמים אומרים: על החמין - חייב, ועל הצונן - פטור:
חטיבה IV: אכילת עראי בדגן
עריכה|
שעורים וחיטים - ההבחנה היא בין אכילת אחת אחת לבין הכנה של כמה גרגרים בידו ובחיקו, כמו הזיתים במשנה א ובמשנה ג. בתוספתא ג, ו, נאמר שיכול לקלף שני גרעיני שעורה יחד אבל לא שלושה. מעניין מדוע אין המשנה דנה במולל חיטים בגורן, המחזיר את המותר. |
(ה) המקלף שעורים - מקלף אחת אחת, ואוכל.
- ואם קלף, ונתן לתוך ידו - חייב.
המולל מלילות של חטים - מנפה מיד ליד, ואוכל.
- ואם נפה, ונתן לתוך חיקו - חייב.
חטיבה V: ירקות על גבול הבר
עריכה|
כוסברה עשויה להיחשב צמח בר והפקר (ראו דמאי א, א, וכן שביעית ט, א.) - ויכולה להיחשב צמח תרבות הנשמר (ראו לעיל ג, ט.) ההבדל הוא בכוונת הבעלים. הכוונה גם קובעת איזה חלק בה חשוב וחייב במעשר: הזרע או הירק. גידול שבדרך כלל מגדלים לירק - אין לעשר את זרעיו (וכן ההפך), אבל הכוסברה, הגרגיר והשחלים הם גידולים שבדרך כלל יש בהם שימוש כפול, ולכן במקרה של הכוסברה הדבר תלוי בכוונה, ובשחלים ובגרגר מעשרים בכל מקרה על הזרע ועל הירק. וראו בתוספתא ג, ז ובתוספתא שביעית ב, ז-ט דעות אחרות. |
כוסבר שזרעה לזרע - ירקה פטור.
- זרעה לירק - מתעשרת זרע וירק.
רבי אליעזר אומר: השבת מתעשרת זרע, וירק וזירין.
- וחכמים אומרים: אינו מתעשר זרע וירק - אלא השחלים והגרגיר בלבד:
(ו) רבן שמעון בן גמליאל אומר: תמרות של תלתן ושל חרדל ושל פול הלבן
- חייבות במעשר.
|
התלתן הרך ניתן (בקושי) לאכילת אדם, וראו מע"ש ב, ג. ר' אליעזר לשיטתו במשנה ו, שיש לעשר כל מה שניתן לאכילה. ר' עקיבא מצמצם כי בדרך כלל אוכלים רק את האביונות. |
רבי אליעזר אומר: הצלף מתעשר תמרות, ואביונות וקפרס.
- רבי עקיבא אומר: אין מתעשר אלא אביונות, מפני שהן פרי: